Sunday, October 23, 2022

Family Vacation In The Azores Islands, Portugal

I too had never heard about the Azores Islands until about 5 days before I booked my flight there. In hindsight I think it was a United ad that drew my attention to that unknown but quite amazing location, as they just opened a direct 5.5 hours flight from NY to Ponta Delgada (the largest city in the island of Sao Miguel).

After reading a bunch of blog posts and watching traveling vlogs, we decided to go for it. 


To drive the point fastest, here are some photos to entice your visit.


Travelers Profile:

We're a family of four, with a 7.5 yo boy and 5.5 yo girl. The parents are in their early 40s. We live in NYC.


So what is this Azores place you speak of?

The Azores are a group of 9 islands in the Atlantic Ocean, located west of Portugal, basically between Portugal and the US (see the face in the middle of the ocean). Most of the islands are volcanic. The largest island is called Sao Miguel (pronounced San Miguel). Sao Miguel Island features volcano craters, lush greenery, geo-thermal activity (small geysers and natural hot springs), waterfalls, stunning ocean views including black sand beaches and cliffs and more. And this is where I stop pretending that I know much about the Azores to educate others :)

My face in the middle of the ocean show the Azores location


What drew me to the Azores?

The features of the island reminded me a lot of what I loved about New Zealand and Iceland.

In short, stunning nature, variety, packed in a small and accessible island. In more details, mixture of:

  • Amazing nature

  • Gorgeous views

  • Uncommon things to see (geo-thermal action, black sand), water access (lakes and beaches)

  • Good weather (we visited in August when temperatures were 63-81F)

  • Easy car access to most locations 

  • Small island: 1:30 hours drive from one end to the other

That all made this location interesting for adults AND kids. 


Our plan was to be there for a week, landing on Tuesday 9am and flying out on Monday 11am, but sadly United has canceled the flight my husband and kids were scheduled to fly on. So we did Wed 9am to Mon 11am, a total of 5 days, as on Monday morning we headed straight to the airport.


Tips for traveling in Sao Miguel, Azores (in Aug)

  • Weather 1: Use SpotAzores.com. All sites, blogs and vlogs we read before visiting the Azores said you should start your day by looking at the web cams @ http://www.spotazores.com/ilha/s%C3%A3o-miguel/, see where the weather is good, and head out there. 

  • Weather 2: I was really worried that I’ll be cold and that it’ll rain on me. I was so afraid I under-packed warm weather clothes and over-packed cold-weather clothes. 98% of the time the weather was comfortable and amazing. The one day we actually needed a rain coat, I - of course - forgot those at the hotel. My recommendation: make sure those are in your car at all times, and… enjoy your trip!

  • Miradors (view points): Every 5 minutes or so you will see a vista point (aka mirador) - they are each different and each worthy. Every time I thought I’ve seen enough and “it’s just another view point” I was delightfully surprised to be at awe with the views.

  • Cash / Credit: we rarely needed cash. I think all in all, in 6 days there, I used less than 40 Euros. 2 places I visited only accepted Portuguese credit cards and maybe one place required cash.


Day 0 (Tue)

[Due to the canceled flight I had a day alone on the island in which I tried to explore around the hotel to get a hold of what’s going on. ]

Visited 2 black sand beaches - those had lifeguards on site, bathrooms and showers for quick rinse nearby. The water was not too cold, according to some documents they had posted near the beach it was around 23-25C (~75F).

Across from the beach, there was a medium size water park, with an area for babies, and of course slides for older kids (or adults, I don’t judge). It’s 10 EU for kids and 20 EU for adults and had some food options on site.

I strolled down to the marina where I saw some water excursion operators where you could rent kayaks (turns out you can kayak to the islet, which takes about 40 minutes), go scuba diving or whale watching. It was useful  information as we went from here later on our trip.

Towards the end of the day I couldn’t help it but drive (only 8 minutes!) to the lovely iconic church that was stunning on its own but also had vast views of Vila Franco do Campo (where our hotel was)


Day 1 (Wed)

Finally picked up the family from the airport. We went to a nearby mall (few minutes driving) and bought child booster seats at the supermarket (18 EU per seat while the car rental company charges 10 EU per day per seat) then we headed back to the hotel. After some fun at the pool, and lunch from a restaurant near our hotel, the kids were exhausted so we rested and later headed to Ponta Delgada to see the city and grab dinner. We went to see the three arches, walked on the boardwalk where we found a small playground and also climbed up a ton of stairs on an amphitheater.


Day 2 (Thu)

We started the day with a short hike (15-20 minutes) down to Lagua Do Congro (Congro Lake). The way down was beautiful and lush with green all around us. The hike down was easy enough that my husband could do it with flip flops. While we didn't swim in the lake (I read that it's safe and allowed), we dipped our feet in while we took pictures and had some snacks. 



The hike back up was also fairly easy, and we headed to the other side of the island, towards Porto Formoso. The way there was stunning, shifting the atmosphere from beach-area to mountains and the weather changed to clouds, rain and mist. It felt like we’re driving in a bouquet of flowers, while occasionally someone in the car yells “cows” or “view!”. 

We had lunch at a recommended restaurant where we all dared to try Limpets (sea snails) - which we all didn’t care for :) 

Limpets - sea snails


We continued towards the only tea plantation in Europe - Cha Ferrara - missed the turn, stopped at a gorgeous vista point (aka mirador) with picnic tables. The kids ran around and enjoyed yelling, uhm, I mean, communicating with the nearby cows. 


We strolled around the tea plantain and failed to find any smell of tea when sniffing the bushes. The free tea at the restaurant was delightful and we went back for more. 

Later we headed to see more views, to a mirador (vista point) next to a lighthouse, and had steaks for dinner at Associação Agrícola de São Miguel (while the restaurant was nice looking, we felt that we had better steaks). Tired but happy, we drove back to our hotel.


Day 3 (Fri)

The pinnacle of day 3 was a Jet Ski excursion! We booked a guided tour where each parent drove a jetski with a kid (5 and 7 year old) riding along. My husband and I love riding jet skis, and being able to share that experience with our kids made us even more excited. We drove to Ponta Delgada’s marina where the tour took off from. The views were of course delightful. Admittedly I was worried my kid will fall off the jet ski or will freak out - none of which happened. They not only LOVED it but also when given an opportunity to drive it (which they were given) they took the front seat, and - to my complete surprise - were able to press full frothel while keeping the steering wheel straight and taming the beast that jet ski is. We were proud and in shock, and of course had a great time. The place had showers on the marina so we could wash the sea water off of us, and since we forgot to bring someone extra pants, we hit the nearby mall to buy new pants, grab lunch and shop for groceries (which were really cheap).

Given Ponta Delgada is closer to Sete Cidades than our hotel, we headed there. 

As we’ve seen in previous days, the driving experience was a great one and it felt like immersing in a flower bouquet. Way before you get to Sete Cidades (remember? Two lakes, one looks green and one blue?) you pass a deserted hotel (we’ll talk more about this) and a mirador (remember? It means vista point).

Sete Cidades


So we took some time to enjoy the views, take photos, raise the drone for extra view points, take family photos and whatnot and then we decided to go and explore the deserted hotel - which we saw a few videos about. We couldn’t skip it, and that was a smart choice. 

Let me try to tell you about the hotel in short: The luxury hotel named Monte Palace was opened in 1989 on a hill offering vast views of Sete Cidades and closed only 18 months later. It has been guarded and preserved for many years to prevent people from raiding the place, but eventually, was left unprotected and many people have looted it. Why? From everything we read online, it was the wrong time to open such a luxury hotel in the Azores, simply there was not enough audience for such a thing. 

These days the hotel serves two purposes: an even taller view point for Sete Cidades and a super interesting site, like taken out of a zombie movie scene. We walked in despite the warning signs telling us we shouldn’t, and since we were with the kids, I pretended I’m not at all spooked. But I was. I kept waiting for ghosts or zombies to attack me, and I was shocked not seeing rats, cockroaches and the like. Really, you have to go in there, it’s such a unique experience. 

Ponte Palace, Entrance


OK, so… after all that, we started driving down, it was about a 20 minutes drive to reach the tiny road where the two lakes connect. Being down there after spending so much time watching from atop was really nice, and we also enjoyed running after geese on the shore of the lake. It was 8:30pm and we had about an hour drive, so we hit the road back to our hotel. 


Day 4 (Sat)

This day focused on a whale watching 3 hours excursion (we booked with this company). We never did such a tour and once again I found myself proud and surprised by my children’s ability to sustain and enjoy things I wasn’t sure they would. The tour we chose conveniently took off from near our hotel, so that was easy, and after a debrief explaining to us how important the ocean is for our lives and the whales, we took off on a very fast Zodiac boat, albeit not so comfortable to sit on for 3 hours. Anyways, of course we were all excited when it started, and the guides were very nice trying to keep us interested. We spotted several dolphins and sperm whales and about 1.5 hours into the tour I (and the kids) were ready to go back to the shore. My 5 year old surpassed my wildest expectations when she somehow managed to catch a nap on that boat :)



Just before we went back to the shore, we went to Ilhéu de Vila Franca do Campo, took a quick look at the bay and surrounded the island to enjoy its views. 


After a rest at the hotel, we decided to take advantage of the long days (late sunset) and headed out to view Lagua do Fogo from Miradouro do Pico da Barrosa. If I recall correctly you can actually hike to that small piece of beach you see in the photo, but it was too late in the day for us to even consider that. 


From there we continued driving to Caldeira Velha which is a really nice park with several natural hot springs. 

​​

Sadly for us they already “closed” the natural springs for cleaning (they can control the water coming in and out so they can actually clean them!) and we were also told we needed to book a time slot online to come in. We were still able to walk the park and enjoy it, and even dipped our feet in the water.

We drove to get dinner nearby, of course occasionally stopping at vista points to enjoy the gorgeousness of the Azores. 


Day 5 (Sun)

Day 6, the last day before we said goodbye, focused on the Furnas area - the geothermal area of the island. I have to admit, that despite watching videos and reading about this place, I was able to enjoy it and as the day ended, I regretted not having more time to spend here. 

Our first stop was at Miradouro do Pico do Ferro - overwatching Lake Furnas. Here too you can hike down to the lake, but as we left our car it started raining on us, and we are not the kind of ppl who hike in the rain :)

We continued to Miradouro Vista do Vale and from there drove to Furnas. We noticed a playground in the center of the city, so we stopped to play, walk around and grab some food. We ended up spending about an hour there, watching fish tanks, a man made waterfall and playing in the playground. 



We then drove to Terra Nostra, circled the place 3 times until we found a parking spot, and went into the park. 

We learned from a vlog that if you spend more than 25 eu in the hotel restaurant you get free entry to the park, and… we were hungry… so we tried to get a table. Sadly they just closed lunch and took their break before dinner seating. 

We paid (in full), got into the park and looked for a spot to change our clothes. It was lightly raining and we made a mistake standing for a long time in the line, while there were more stalls, had we walked a bit further into the park. We enjoyed the smaller hot springs despite the rain. (Notice there are also 2 hot springs, so if the first one is full, just walk a few more steps to the 2nd one). We then went to the main pool, famous for its yellow/orange color and enjoyed that for a while. 

We asked one of the guards to recommend a local favorite restaurant and he recommended Cafe Adelino. We appreciated the nearby ocean views and even a short but stunning hike.


 


We didn’t plan to go back to Furnas, but our path back to the hotel took us there, and how lucky was that? On our way back, we actually saw the real geothermal activity: steam and bubbly hot water coming out of the ground. We enjoyed exploring that area, running around, looking at awe at the steam and, even touching the water. One thing that stood out to me was how easily accessible “nature” was, in a very different way than how I experienced it in the past - behind ropes (in the US and in New Zealand).

On our way home we saw a few more vista points, you can’t drive around without stopping at one. And we said goodbye to the Azores’ beauty and nature.


Bottom line, you should go travel the Azores, before they become even more mainstream. Happy to answer questions and share our experience.

Sunday, October 16, 2022

חלמתי ניו יורק, הנה מה שעזר לי להגשים את החלום:

 לפני שלוש שנים, פגשתי (לגמרי במקרה) כתב ישראלי בניו יורק - חיים הנדוורקר - באיזה אירוע נטוורקינג של נשים בניו יורק. באוסף של אירועים לגמרי מקריים, גם נכחנו באותו מקום, וגם חוברנו על ידי מכרה משותפת, וגם מצאנו עניין אחד בשניה אחת את השני (וההפך). הפגישה הזו הובילה לכתבה שהתפרסמה בדצמבר 2019 כחלק מאוסף כתבות על נשים מוצלחות. הכתבה היתה על ילדה קטנה וחסרת משאבים מפתח תקווה - זאת אני! - ואיך היא הגיעה לא רק לניו יורק, אלא גם לחברה בה אני עובדת היום.

לפני חודשיים, אותו כתב שלח לי קישור לפרק פודקסט (הסכת בעברית) שהוא הקליט על פסיכולוגיה חיובית (אגב, אחד הנושאים המסקרנים והאהובים עליי). ניסיתי להבין למה הוא שלח דווקא לי את זה ודווקא את הפרק הזה, ונראה לי בדיעבד שמטרתו היתה לפתות אותי להקליט איתו פרק. טוב נו, אם חייבים :)

אז דיברנו קצת בטלפון, וסיכמנו שאני אחשוב קצת על מה לדעתי היו הגורמים שתרמו ל״הצלחתי״ באי הקטן הזה, במדינה הרחוקה הזו. אני כותבת ״הצלחתי״ במרכאות משתי סיבות. אחת: הצלחה זה דבר סובייקטיבי וגם עניין של השקפה. שתיים: אני לא תופסת מעצמי מוצלחת במיוחד, מבחינתי היו אוסף של אירועים קטנים שהובילו אותי לאן שהגעתי, אבל אני מבינה שמהצד הכותרת של ״מפתח תקווה לחברת תוכנה מפורסמת בניו יורק״ תופסת את העין ו… מוכרת. 


טוב, בקיצור אז זה הרקע. בטור הזה, רציתי לסכם את החלקים המעניינים והשימושיים מפרק הפודקאסט המדובר (ספוטיפיי), לשירותכם.

שליטה טכנית בשפה אינה מספיקה כדי להצליח בתרבות זרה

כתבתי על זה ביתר פירוט בטורים: איך אתם מדברים יא חצופים, תקשורת ישראלים-אמריקאים למתקדמים - ממליצה לקרוא. בינתיים פה אני אומר כמה דברים. כשהגעתי לאי הזה, בשלוש השנים הראשונות היתה לי אנגלית סבבה כלומר מעל הממוצע. 95% מהזמן הבנתי מה אמרו לי, וכשהתלוננתי שאני מרגישה חלשה בשפה, כמעט תמיד עודדו אותי ואמרו שיש לא מעט אנשים שנולדו פה עם אנגלית הרבה פחות טובה משלי. עכשיו במרחק השנים אני זיהיתי כמה דברים שעזרו לי לקפוץ מדרגה בכישורי הדיבור, הבנת נשמע/נקרא, כתיבה וגם הבנה תרבותית:

  1. לימודים באוניברסיטה אמריקאית. למדתי תואר שני במנהל עסקים בקולומביה - מציינת לא בשביל להשוויץ אלא למקרה שתואר אחר או אוניברסיטה אחרת מניבים תוצאות אחרות. הלימודים דרשו ממני לדבר כל כך הרבה יותר אנגלית, במרחב של מצבים: שיח חברותי, שיח בכיתה, כתיבת חיבורים בתהליך הקבלה, כתיבת עבודות, כתיבת אימיילים, ועוד. המנעד הרחב של סוגי התקשורת, והכמות המרובה של תקשורת אמריקאית חשפו לי נקודות תורפה, הרבה הזדמנויות לראות איך אנשים אחרים מתנהגים ואז יכולתי לאסוף דוגמאות ולהתאמן עליהן לאורך זמן. לשנות את איך שאני כותבת ומתבטאת, להיעזר בחברים בני המקום כדי לשאול שאלות כשלא הבנתי מילה, או ביטוי, או מה העניין עם ללבוש לבן רק בקיץ. אם לפני הלימודים היתה לי 80% שליטה בשפה, אחרי הלימודים הייתי ב- 95% שליטה.

  2. ניתוח אנשים, שיחות ותכתובות. שבוע שעבר חברה פנתה אליי בבקשה לעצה. במהלך שיחתנו היא ציינה שוב ושוב כמה יפה הבוס שלה מתבטא ועד כמה היא מתבטאת באופן בסיסי בהשוואה אליו. זה הזכיר לי פעמים רבות שבהם שמתי לב לצורת התבטאות כזו או אחרת של מישהו שהיה סביבי (עמית לעבודה, מושל ניו יורק, חברה אמריקאית וכו׳), עצרתי לחשוב על איך הם השתמשו במושג, או איך הם ניווטו שיחה בעייתית וכו׳. מהנקודה הזו, חיפשתי דרך להעתיק ולהשתמש באותם מילים וביטויים בסיטואציה אחרת. כלומר.. באמצע שיחה, הצלחתי לעצור ולהבחין במשהו (שכנראה עבד, כי אחרת בטח לא הייתי עוצרת על זה), ניתחתי אותו כדי לחשוב למה זו צורת הביטוי שנבחרה, ולמה היא הצליחה, ואז שמרתי לי בכיס, ואז התאמנתי עד שזה נהיה לי טבעי.
    זה עובד גם לשיפור אוצר המילים, הרבה פעמים שמתי לב למילה חדשה, אפילו שאלתי אנשים סביבי מה משמעותה ואיך משתמשים בה, ואז התחלתי להתאמן על להכניס אותה למשפטים.
    אולי המסר הכי מדויק כאן הוא: צאו מנקודת הנחה שאתם לא יודעים הכל, והקדישו תשומת לב וזמן בלמידה מאחרים: הקשיבו והתבוננו באיך אנשים אחרים שאתם (או אחרים) מעריכים מדברים וכותבים - והתאמנו על השימוש במילה או ביטוי,  עד שתרגישו שזה כבר לא דורש מאמץ.
    הנה כמה דוגמאות:

    1. “I invite you to open the aperture to consider a wider lens here”  - מנהלת בכירה שעבדה איתי אמרה בפגישה משותפת. Aperture זה צמצם - כמו במצלמה.
      היא השתמשה בעולם התוכן של צילום, בצורה פיוטית כמעט, כדי להשפיע על משתתפי הפגישה לחשוב בצורה רחבה יותר. 

    2. "That isn’t the man I’d like to be” - וויל סמית׳ בהתנצלותו על הסטירה שהחליק לחברו בטקס חלוקת האוסקרים. שימו לב שהוא לא אומר שהוא לא יעשה את זה יותר, הוא רק אומר שזה לא סוג האדם שהוא רוצה להיות.

    3. "Would you like to cast your screen” - דרך מנומסת לאמר למישהי/ו להציג את המסך שלהם למשתתפי הפגישה.

לא רק שלהתכונן זה לא בושה, זה גם עוזר לשפר תוצאות

אז… גם היום, אחרי 14 שנים של מגורים ועבודה בארה״ב, אני לא תמיד בטוחה ביכולת שלי להתבטא היטב באנגלית. למשל כשאני מדברת עם שירות לקוחות, אני נתקעת במילים או משתמשת ביותר מידי מילים כדי לבטא את רצוני. ראיתי שזה גורם לאנשים לתת לי שירות פחות טוב או להיות פחות סבלניים אליי. כמובן שגם כשאני מדברת מול אנשים (אפילו אנשים שמכירים אותי היטב) אני לפעמים נתקעת, או חוזרת למקורות - ומדברת במילים מאוד בסיסיות. אז מה עושים?

זה נשמע מצחיק, או אולי אתם חושבים שאף אחת לא עושה את זה, אבל להתכונן עוזר המון. ״מה ז״א להתכונן סיון? זה לא מבחן, כולה ישיבה או מצגת או פודקסט. זורמים ויהיה בסדר!״

אז כן, בטח, אפשר גם ככה. אבל אני מוצאת שלכתוב קודם את מה שאני רוצה להגיד בישיבה, או לכתוב מילים ליד כל שקף, ואז לקרוא את זה , בקול רם, כן, לבד, עם עצמך, בקול רם, לדבר את התוכן. ורצוי כמה פעמים, לפחות שלוש, משפר משמעותית את איך שתתבטאו בזמן אמת. התרגול הזה גם יעזור לכם לזהות איפה קשה לכם, איזה מילים קשה לכם לבטא, איזה משפטים לא זורמים לכם בלשון, ואז אפשר להחליף, למילים שאתם מצליחים לבטא בלי לשבור שיניים, ושעדיין תישמעו אינטיליגנטים. 

ממליצה מאוד מאוד להשתמש בטכניקה הזו גם כשמתכוננים לראיונות עבודה - כלומר לדבר בקול רם ולדמות מצב אמיתי, אפילו רצוי מול אדם אחר - כמה שתצליחו לדמות את הסיטואציה יותר, ככה תוכלו לראות איפה קשה לכם, ואז להתאים את התקשורת או להתאמן על איך מבטאים דברים. נסו את זה - אתם לא תתאכזבו!

לימדו איך לבקש עזרה, וזיכרו שלא - היא גם תשובה

המעבר לארץ זרה, עם כל הריגוש הטמון בו, היה גם מאוד קשה מבחינת מעגלי התמיכה שלי, חברים, וגישה למשאבים. הרבה מאוד פעילויות שנראות לכם אולי לא מאתגרות בכלל, הפכו לקשות. הנה כמה דוגמאות:

  1. כשהחלטתי לנסות להתקבל ללימודי מנהל עסקים, תהליך הקבלה דורש כתיבת חיבורים באנגלית. כאמור, האנגלית שלי היתה ברמה בינונית, ואין לי שום ניסיון עם כתיבה שכזו. כן, קראתי מאמרים לדוגמא, וכן, ניצלתי את יכולות האנגלית המפותחות של בן זוגי כדי לעזור, וכן גם שקלתי לשכור חברה שמתמחה בכתיבת מאמרים כזו, אבל הם רצו משהו כמו 4000 דולר וזה היה קצת כבד עליי.
    אז מה עשיתי?
    ביקשתי עזרה מעמיתה לעבודה שבדיוק רשמה את ילדיה לקולג׳, שאלתי אם אכפת לה אולי לעבור על הכתיבה שלי ולעזור לי. ביקשתי גם עזרה מאמריקאי יהודי נחמד שפגשתי לכמה דקות במפגש עיון בקולומביה - שם הוא נתן לי את כתובת האימייל שלו. פניתי גם לחבר שבדיוק היה בסטנפורד.
    אז כן, דבר ראשון, מצאו כמה אנשים סביבכם שאולי יכולים לעזור לכם. ותעזו לשתף שאתם צריכים עזרה. אבל מאוד חשוב - שימו לב לתגובה שלהם. נסו להבחין בסימנים ולראות אם הם מנסים להתחמק בנימוס, וגם אם נשמע שהם אומרים כן, תנו להם הזדמנות או שתיים להתחרט. דברים לשים לב אליהם:

    1. האם רמת האנרגיה שלהם גבוהה או נמוכה? האם הם אומרים ״כן״ רפה או ״כן!״

    2. אם הם אמרו שהם יעשו משהו בזמן מאוחר יותר - האם הם עשו אותו? אם כן, זה סימן לעניין והסכמה אמיתית בדרך כלל. אם לא, זה עלול להיות רמז לזה שהם פועלים מתוך נימוס ולא רצון אמיתי. לא צריך מיד להבהל, אפשר לנסות עוד פעם אחת בעדינות ״היי, פעם שעברה שדיברנו על <משהו> אמרת שתוכלי לעזור לי. זה לגמרי בסדר אם משהו השתנה ואת/ה לא יכול/ה - באמת תרגיש/י חופשי לשנות דעתך״ - משהו כזה.

    3. הזדמנות להתחרט - ראיתם דוגמא אחת בסעיף הקודם. אפשר גם לומר בבקשה הראשונית או אחרי: ״היי, את בטוחה שזה בסדר? כמובן שאני מאוד אשמח לעזרה אבל אני גם לא רוצה להטריח אותך״ או… ״אני רוצה לתת לך עוד הזדמנות לומר אם לא תוכלי לעזור לי, זה באמת בסדר״ - מנסיוני אנשים מעריכים את זה, וגם הציפיות שלכם מונמכות כאן, מה שיניב קשרים יותר יציבים ופחות דרמה וכעסים בשני הצדדים. 

  2. המורה של בתי שלחה לנו אימייל בסוף השנה. אמרה שהיא מאוד נהנתה מהילדה במהלך השנה, ושאם אנחנו מחפשים בייביסיטר בקיץ, הנה המספר שלה. זה לא קרה לי בעבר, ואין לי מושג אם היא מנסה להיות מנומסת, מחפשת עוד כסף (ושלחה לכולם את האימייל) או שהיא באמת חיבבה את הילדה יותר מחבריה.
    ״למה זה משנה בכלל?״ אולי תשאלו. ובכן יש פה קצת עניין של נימוס: אם היא לא שולחת את זה לכולם - אתם רוצים להגיב ולתת חיזוק חיובי או משהו. מצד שני, אם היא סתם מנסה להיות מנומסת - ואתם תפנו אליה בבקשה לבייביסיטר - זה גם עלול להיות לא נעים.
    אז איך מבררים את זה? פניתי לאמא של ילד מהכיתה, שהיא גם מישהי שהצלחתי לייצר קשר חזק יחסית ושאלתי אותה איך לפרש את האימייל הזה. 

ללא היכולת להשען על אנשים סביבי שמבינים את התרבות, הכל הרבה יותר קשה, אז תמצאו את האנשים הללו, אבל תהיו עדינים איתם, ותזכרו שאף אחד לא חייב לכם כלום, וכשהם נותנים - איזה כיף!


הנוף של ליטל איילנד ממשרדי גוגל בניו יורק

פתחו מודעות עצמית, ופתחו מערכת שמעדנת מה שחזק מידי ומחזקת מה שחסר.

שני דברים מגניבים ומיוחדים בלימודי מנהל עסקים: אחד זה שאתם מצוותים לצוות לימוד (בדרך כלל 4-5 סטודנטים עמיתים) שאיתם אתם עובדים ומגישים עבודות ביחד, והשני זה שבסמסטר הראשון ללימודים עושים לכם סקר 360 - כלומר מבקשים מאנשים שלומדים ועובדים איתכם לתת לכם משוב על איך הם חווים אתכם. 

בשבילי (ואני מנחשת שזה קורה להרבה ישראלים) זו היתה סטירה לפנים. לא הכל היה גרוע, אבל אני זוכרת בבירור שהופתעתי לשלילה מאיך שצוות הלימוד שלי חווה אותי. הם חשבו שאני אגרסיבית. כישראלית בארה״ב חששתי מזה מאוד, ובחיי שניסיתי לא להיות אגרסיבית, ועדיין, ככה הם חוו אותי. הדבר חזר על עצמו כמה שנים אחרי בעבודה (סיפרתי על זה בטור ״כלבה בוטה ובריונית״).
אוקי, מבאס. אז מה עושים? מקווים שהם ישתנו? כועסים עליהם? כועסים על עצמנו? 

אישית, אחרי הבאסה הראשונית, אני בדרך כלל עוברת ל-״טוב, לפחות אני יודעת את זה״ ומשם לאיך אני מתקנת, מעדנת ומשנה. לא מעט פעמים חזרתי לאנשים שנתנו לי את המשוב השלילי ואמרתי משהו בסגנון: ״למדתי לאחרונה שהתנהגותי נחוות כ[מה שאמרו לכם]. זו לא היתה הכוונה שלי, אבל אני מבינה שככה זה נתפס. תוכל/י אולי לעזור לי למצוא דוגמאות להתנהגות הזו ולחשוב ביחד על איך אפשר לשנות את הסגנון? אני מאוד אשמח לעזרה כי אחרת אני לא אצליח לשנות את התנהגותי״ - זו שיחה לא נעימה וגם לא טבעית, לשני הצדדים אולי. אבל אם אתם מצדכם תצליחו לעשות אותה בכנות, לא מעט פעמים הצד השני יעזור לכם לראות דוגמאות להתנהגות שלכם, ולהבין איך היא פורשה בצורה שונה ממה שהתכוונתם. אתם יכולים לשאול שאלות המשך גם כמו: ״ואם הייתי מנסחת את המשפט אחרת [דוגמא] - זה היה עוזר?״ - כאילו אתם ממש יכולים לדאבג איתם. 


יותר מזה, כשיש לכם קשר חזק ומלא אמון עם עמיתים בעבודה או מקומיים, אתם יכולים להתכונן על שיחות לפני שהן קורות. אתם יכולים ללכת לאנשי האמון הללו ולהגיד משהו כמו: ״קיבלתי משוב שאני [מה שאמרו לכם]. אני רוצה להגיד/לעשות [משהו]. אתם חושבים שאם אני אגיד/אעשה [משהו] זה יעבוד טוב או שיגרום לאותו משוב?״

פעמים רבות אני מבקשת מאנשים שסביבי לעשות מעבר על משהו שאני הולכת לומר או לכתוב, לפני האירוע, והרבה פעמים מסבירה מה אני רוצה שיקחו מזה ומה לא. ״אני רוצה לוודא שאנשים לא ירגישו שאני קשוחה מידי״ או ״אני לא רוצה שאנשים ירגישו מופלים לרעה״ - והיועץ/ת - שמכירים אותי מספיק טוב ואת הקהל - עוזרים לי לנסח ולתפור את התוכן, לתוצאה הרצויה. 

לימדו מהתוצאות: כוונות טובות וגם עבודה קשה לפעמים נכשלים במבחן המציאות. נסו שוב, ובדרך אחרת.

מאוד קשור לנושא הקודם. אם התנהגתם בצורה מסוימת, והתוצאה היתה שונה ממה שרציתם, אתם יכולים לכעוס, להסביר שלא התכוונתם או שעבדתם קשה או הרבה שעות. אתם יכולים לומר שעושים לכן עוול ושזה לא פייר. כל זה קל יחסית לעשות. אבל, והנה החידוש: יש לכם הזדמנות להשתמש בתוצאות כמראה. אתם התכוונתם ל-א׳ ומה שיצא זה ב׳. בואו נעצור ונחשוב למה. איך יכול להיות שא׳ תורגם ל-ב׳ על ידי הסביבה? תשתמשו בזה כהזדמנות ללמוד. הנה דוגמא:

  • כשסיפרתי בעבודה בפעם הראשונה שאני בהריון, עמיתה שעבדתי איתה צמוד צמוד, אשה חזקה ואמא ל-3 ילדים, אמרה לי: ״this will humanize you״. הייתי בשוק. מה ז״א? ברור שאני אנושית! צריך הריון כדי לשים לב לזה? אבל אז המשפט הזה הדהד לי בראש, והבנתי שבעצם מה שהיא אומרת לי בצורה עקיפה זה שאנשים שעובדים איתי חווים אותי בצורה לגמרי אחרת מאיך שאני חווה את עצמי. זה נתן לי הזדמנות לראות את עצמי דרך עיניים אחרות, וגם הזדמנות להחליט אם אני רוצה לשנות קצת את התנהגותי או שסבבה לי עם איך שרואים אותי.

לכולם יש בעיות ורגעים/ימים/חודשים קשים, גם אם חייהם נראים דבש

כשאנחנו עוברים לסביבה זרה (ולפעמים גם כשלא) אנחנו נוטים לעשות את הטעות של להסתכל ימינה ושמאלה על אנשים סביבנו, ולחשוב שהכל אצלם דבש, או שהם חיים בנוחות, או שהם לא מתכוננים למצגות והכל יוצא להם בקלות. אני מקווה שחלק מהסיפורים שחלקתי כאן מעבירים טוב את המסר הזה: לכולם קשה, בנקודות זמן שונות, בנושא זה או אחר. גם אם אנשים לא חולקים, וגם אם הם לא מבקשים עזרה, אני מבטיחה לכם שלכולם יש קשיים ורגעים קשים. ״אוקיי, אז למה את מספרת לנו את זה״?

כי אני רוצה שתשחררו קצת את הלחץ הזה עצמכם, את הציפיות להצליח ולהגיע למקום שנדמה לכם שאחרים הגיעו אליו בקלות. ואני רוצה שתבקשו עזרה, ושתציעו עזרה לאחרים, כי כולם צריכים שיראו אותם, שירימו להם ואותם לפעמים.


זהו, מקווה שעזרתי, ואשמח לעזור עוד!

    סיון


Friday, October 01, 2021

חוויותיה של ילדה מהעיר הגדולה והאפורה בפנסילבניה הכפרית והירוקה

 כשהייתי ילדה, תמיד חלמתי לגור בבית פרטי. כפי שציינתי בפוסט הקודם, את מרבית ילדותי, למעשה עד גיל 17, ביליתי בדירה בפ”ת, 70 מ”ר, 3.5 חדרים עם 4 אנשים אחרים. לכן התבוננתי בשקיקה בבתים פרטיים שזכיתי לבקר בהם. וחלמתי לזכות בלוטו, כדי שאוכל לקנות בית פרטי כזה.


כשהכרתי את בעלי, לראשונה בחיי זכיתי לחוות בית פרטי, אבל למזלי לא הייתי המבוגר האחראי, אז לא נחשפתי באופן מלא לאתגרים של לתחזק בית פרטי. 


עכשיו, 13 שנה לתוך חוויית הניו יורק שלי, עליתי שלב ב"משחק", והפכתי לאחת מאלו שיש להם בית מחוץ לעיר (בנוסף לדירתי הקטנה והשכורה במנהטן הגדולה). משהו שלפני 10 שנים בכלל לא ידעתי שקיים ולא הייתי מנחשת שאני אגיע לשלב הזה :) אוטוטו אנחנו סוגרים שנה מאז שקנינו את הבית, זמן טוב לסכם אירוע.

 

באר ומיכל גדול של קקי

אז מסתבר שיש איזורים בפנסילבניה, שבהם אין מערכת מים ואין מערכת ביוב. לכל בית יש גישה לבאר שלו (כן… באר!) ובמקום ביוב, לוקחים מיכל מאוד גדול, וטומנים אותו בחצר שלך, ולשם כל שיירי גופך מתנקזים. זה נקרא טנק ספטי (sceptic tank). וכיוון שמדובר במערכת יציבה במיוחד, אף פעם אין בעיות עם זה!


או שלא. כשעברנו לבית, משום מה, המים החמים הסריחו מגופרית. זוכרים את הריח של חמת גדר? או העיר רוטורואה בניו זילנד שמריחה כמו פלוצים? במשך חודשים הריח הזה היה הסימן שלי שאני נקייה אחרי אמבטיה. בסוף הבאנו איש מים, שעשה משהו כמו לשקשק את מיכל המים שלנו או לשים אנודה, ואז הריח כמעט נעלם.


פעם אחרת שמתי לב שמשהו מוזר עבר על השירותים במרתף, היה נראה כאילו היתה שם התפרצות, היו שיירי נייר טואלט מסביב על הרצפה ונראה שהיתה נזילה. התיאוריה שלנו היתה שמשהו נדפק במערכת הביוב הפרטית שלנו. המחשבה היתה שכיוון ששירותי המרתף הם הכי נמוכים בבית, כל מי הורדת מים בבית עוברת בצינורות שם, ואם יש חסימה או שהטנק הספטי מלא, אז הכל יבעבע בחזרה משירותי המרתף. בעלי האמיץ יצא לחצר, מצא את אחד מצ'ופצ'יקיי המתקן, הרים אותו, ובום! השפריץ החוצה קקי עם כל מיני דברים מוזרים שנזרקו לשירותים. הזמנו חברה שמטפלת בזה, ומהר ברחנו בחזרה לניו יורק, איפה שם יש צוות שלם שמטפל ומתפעל את הבניין תודה לאל. מסתבר שבאמת היתה חסימה, כשפתחו אותה כל דיירי ומבקרי הבית חזרו להנות משירותים בלתי מוגבלים!


השכנים, הם… שונים

בשנה האחרונה יצרנו קשרים עם שלוש משפחות מקומיות. אחת שפגשנו אחרי מסלול הליכה קצר שעשינו במעלה הר הפוקונוס (קאמל-בק) - האבא רוסי יהודי שרצה קצת קשר ישראלי/יהודי, משפחה אחרת פגשנו כששכרנו את האבא שלה לכסח לנו את הדשא בקיץ, והמשפחה השלישית היא השכנים שלנו קלי וכריס.


האנשים מאוד נחמדים, אבל חיים חיים מאוד שונים מאיתנו. הם לא עובדים בהיי טק, גם לא בבנק או בחברה גדולה והם לא פוחדים מעכבישים או מתלהבים מחיות בחצר האחורית. 

  • קלי וכריס השכנים, הם מגדלים עזים לתצוגה. מה זה אומר? אין לי מושג, אבל זה נשמע בין מגניב למאוד מוזר. וכן, זה אומר שיש להם עיזים בחצר, וכן, הן פועות. 

  • האיש שמכסח את הדשא, יש לו 3 ילדים, והוא בנה במו ידיו מלא דברים בגינה שלהם מעץ, כולל את גן השעשועים שלהם, גינת ירק עצומה, לול לעופות, מתחם לצב, ועוד כמה דברים שבטח שכחתי. יש לו עבודה כלשהיא וכהשלמת הכנסה הוא מכסח דשא באיזור אחרי העבודה ובסופ"ש.

  • המשפחה של האבא הרוסי היהודי הם ממש בעניין של פעילויות: יש להם מגלשי סקי לסללום לכל בן משפחה (הוללת 3 ילדים), מגלשי סקי להליכה, קיאקים לכל בן משפחה, ואופני הרים ומה לא. הם מאוד פעילים!

איכשהו יצא שביקרתי לכמה דקות בכל הבתים שלהם וכולם היו, בחוויה שלי לפחות, מוזנחים מאוד. לשכנה היתה רצפה מהוהה ושבורה. אצל מכסח הדשא היה בלאגן לא יאומן, עם מלא חפצים בכל מקום, או כמו שזה נראה בעיניים של ילדה בת 4: "אמא, תראי כמה דברים יש להם" אמרה אלמה כשעשתה פיפי בשירותים בהם הדלפק ליד הכיור היה מכוסה עד אפס מקום. הבית של משפחת הרוסי היהודי נראה כאילו לא ממש נוקה איזה 20 שנה, עם גללי אבק וקירות ישנים.

הכוונה שלי היא לא לשפוט אותם, אלא לציין לעצמי ולכם, שאורח החיים שאני מכירה בכל שנות חיי, לא הוחל עליהם וכמו שבלימודי מנהל העסקים שלי למדתי שכל ניו יורקר שמכבד את עצמו מחזיק בית מחוץ לעיר, כאן למדתי שיש הרבה דרכים לחיות ואפשר לבלות הרבה יותר בטבע.


יצורים מכל הכיוונים וכל המינים

חצר הבית הגדול הכחול בתחילת האביב, השלג בחצר נמס, האורחים מגיעים - כמה צבאים ספרתם?


כשחיפשנו את הבית, המתווכת ועוד כמה חברים שגדלו באיזור סיפרו על נחשים בחצר שלהם, ודובים, כאילו זה דבר מה בכך. תהיתי אם הם מגזימים אבל כיוון ששמעתי את זה מיותר מאדם אחד, הבנתי שכנראה שדברים כאלו באמת קורים. נזכרתי בטיול שלנו לאוסטרליה בירח הדבש שלנו, שבו כשנתקלתי בעכביש חום שעיר וגדול נח ליד השירותים שלי, מנהלת המלונצ'יק אמרה לי כלאחר יד: "ובכן, אנחנו חיים פה בשיח" (well, we do live in the bush). להלן רשימת מצאי של כל היצורים שפגשתי, למורת רוחי, בשנה האחרונה:


ראיתי דובי חוצה כביש 2 דקות נסיעה מהבית שלי - דובי, לא דוב, זה אומר שאמא דובה באיזור :O

ראיתי עכבישים קופצים - כן! קופצים! מסתבר שיש לא מעט כאלו.

ראיתי חמולה של פרות משה רבנו מתגוררות בצד המדרגות הפנימיות - כנראה שחודש אפריל זה החודש שלהן. 

ראיתי (והרגתי) מספר קיני צרעות מעל דלת המשרד שלי - שאבתי כ-30 גופות של צרעות מתות.

ראיתי שני קינים של ציפורים - לא העזתי לגעת, אבל בעלי כן.

ראיתי סנאי בחצר ביתי.

ראיתי (וצילמתי) צבאים בחצר - כששלחתי את התמונה לשכנה שלי, היא אמרה "אה כן, זו המשפחה של הצבאים שלנו" שאלתי "שלנו??" והיא המשיכה: "כן, הם בדרך כלל מסתובבים ברדיוס של 3 ק"מ, אבל וואלה, לא ידעתי שיש להם ילד" (אגב מסתבר שהילד של deer באנגלית זה fawn - היום למדתם!)

ראיתי צבאים בחצרות אחרות - טוב, זה הרגיש יותר הגיוני, כי הם בחצר אחרת :)

ראיתי לפחות 20 עכבישים (שלא קופצים) - השארתי כמה כאלו לנפשם מעל המסדרון לחדר הילדים (שלא כל כך בשימוש) כדי שיתפסו את החיות האחרות בשבילי.

ראיתי עשרות רבות רימות (זחל שהופך לזבובים) בפח הזבל שלי - אוי, זה היה מאוד מלחיץ וגם מסריח.

צרעה עקצה ברגל את הבן של המנקה - הוא אפילו לא צעק!

השכנה מלמדת אותי על משפחת הצבאים שגרה אצלי בשטח


תלאות נוספות

"אם מישהו ער שיבוא לחבק אותי" היתה ההודעה הראשונה שקראתי כשפקחתי עיניים ששלח חבר שביקר בבית שלנו בבוקר ראשון אחד. היה זה דצמבר, אחד מחודשי הכפור אימים בפנסילבניה, ומשום מה החימום לא עבד בבית. אחרי שניסיתי כל מיני דברים, התיאוריה הרווחת היתה שאולי הגז שהחימום תלוי בו אזל. קראנו בסופ"ש לחברת גז, ו-500 דולר מאוחר יותר החימום חזר לעבוד! מאז נרשמנו לשירות כזה שבו הם עוברים מידי פעם וממלאים לך מה שחסר באופן פרואקטיבי, תמורת כמה מאות דולרים.

​​

הנה משהו שלא חשבתי עליו, גם הטרמפולינה אספה לה קצת שלג - ובן זוגי זוכה לאימון גופני :)


אז אלו הן רק חלק מהחוויות בכפר הקטן, לא מעט דברים שלא שקלנו או התכוננו אליהם כשהחלטנו לקנות. סה"כ לא משעמם, ואחרי שמוצאים כמה אנשי שירות (ומוכנים להוציא את הכסף) דברים טיפה קלים יותר. אם אתם שוקלים/ות לקנות בית, לפחות תדעו טוב יותר למה לצפות.