Tuesday, December 09, 2014

על ההריון–פרק שלישי

קנוניית ההריון הגדולה
עוד מהצבא, דבק בי המושג של “סיור מקדים” – זה סיור שעושים 3-4 אנשים לפני שלוקחים קבוצה גדולה של חיילים לאיזשהוא אירוע. הרעיון הוא להתיידע לאיזור הסיור ולוודא שהכל כשורה.
אני עושה סיור מקדים של הורות כבר בערך 7 שנים: מתבוננת איך הורים אחרים מחנכים, מה עובד ומה לא, מה אני אוהבת ומה לא, איך זה להיות בהריון, שואלת המון המון שאלות את החברות והמשפחה שבהריון ובאמת מנסה לדעת כמה שיותר.
כשנכנסתי להריון והתחלתי ללמוד דברים חדשים, פיתחתי כעס על כל מי שהיה בהריון לפניי. כמה ששאלתי וכמה שניסיתי ללמוד, יש מלא דברים שלא סיפרו לי ולא חלקו איתי. החלטתי שמדובר בקנוניה של כל מי שעבר את זה נגד כל מי שעוד לא. אז בנות (ובנים) - אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בהריון, תתחילו בלקרוא את הבלוג הזה, ואז תבואו אליי, אני אגלה לכם את האמת!

לדוגמא, אף אחד לא מדבר על הקשיים של להרות: למזלנו, לא חווינו יותר מידי מזה, אבל גם בחודשים הבודדים שניסינו הגענו למצב המוזר הזה שהנסיונות הופכים מדבר כיפי וחיובי למשימה מעיקה. אחרי שעברתי את זה, ודיברתי עם חברות, רק אז הן סיפרו שגם להן זה היה קשה וכן הלאה.

שבוע 14 – שבדיה
כולם אומרים כמה השליש השני הוא השליש הכי טוב (מכונה באנגלית The golden trimester), ושאם אתם נוסעים לחו”ל – תעשו את זה בשליש השני. אז נסענו לשבדיה לבקר את מני וג’ק. אחרי שהם פגשו אותנו כשירדנו מהאוטובוס, עצרנו בסופר לחפש אוכל. דיברנו על מה נאכל, וכשדיברנו על ביצים, אמרתי “אני לא יכולה לאכול ביצים לא מבושלות, מני”. מני הסתכל עליי מבולבל, אני מחכה שהוא יבין את הרמז, והוא לא מבין מה אני רוצה. אז אמרתי לו: “אלעד בהריון”. הוא היה בשוק – זה היה מצחיק, ואז הוא צחק עליי שציפיתי ממנו להבין את זה.
בשבוע זה התחיל להיות קצת קשה לסגור את המכנסיים… הנה זה בא.

שבוע 16 – סריקת מערכות מוקדמת
בבדיקה זו  (שנעשתה בבית חולים) בעצם עוברים על רשימת מצאי של כל האיברים החשובים של העובר, שתי רגליים, שתי ידיים, שני קרסוליים (כן, אפילו את זה בודקים), צלעות וכן הלאה.

שבוע 18 – מי שפיר
אחרי התלבטויות ארוכות מאוד, ולמרות שגם הרופאה וגם היועצת הגנטית אמרו שבמצבנו לא צריך, החלטנו לעשות בדיקת מי שפיר. למה להתלבט כל כך הרבה? הבדיקה נחשבת מסוכנת, יש סיכוי של אחד ל-200 (או 600 תלוי את מי אתם שואלים) להפלה.
אז זה הולך ככה:

האחות עשתה קודם אולטראסאונד, לראות איפה התינוק ולזהות מקומות פוטנציאליים להכנסת המחט.
אז הגיע הרופא, הסתכל על המקום שהיא הציעה, חיטא את הבטן שלי, שם את מכשיר האולטראסאונד בתוך כפפה (כן, בתוך כפפה), הגיש את המכשיר בכפפה לאחות ופנה להכניס מחט גדולה מאוד (כך שמעתי, אני בטח לא הסתכלתי) לבטן שלי, בלי הרדמה או משהו כזה. הוא לקח 3 מבחנות(!) של מי שפיר מהרחם, ואז בשביל הכיף לקחו גם קצת דם (על הדרך ככה).
כדי לבדוק לעומק את הגנים של התינוק – ביקשנו שיעשו
Micro Array (מערך DNA) – בדיקה מקיפה יותר של ה-DNA, אם עד כה בדקו שכל הכרומוזומים נמצאים ותקינים, בבדיקה זו פורטים אותם לחלקים קטנים יותר ובודקים ברזולוציה יותר גבוהה.
אחרי הבדיקה הזו צריך לנוח. בארץ אומרים 3 ימים, בארה”ב 24 שעות. ניסיתי להבין מהרופא שביצע את הבדיקה מה זה אומר. הוא אמר דברים כמו “אל תרימי משקלים כבדים”, “המנעי ממדרגות” ואז בסוף סיכם ב”תקשיבי לבעלך, מה שהוא אומר לא לעשות, אל תעשי”. רציתי לצעוק עליו שזו גם הפעם הראשונה שאלעד עושה מי שפיר, ומאיפה הוא יודע בדיוק? אבל חייכתי ואמרתי תודה.
יום אחרי זה היה “אלעד נולד” – חגיגת היומולדת של אלעד. כיוון שהייתי קצת מוגבלת, רוני, יאיא ואלעד סחבו את כל הדברים שהזמנתי למעלה וארגנו את המקום.

Monday, December 01, 2014

על ההריון–פרק שני

תסמינים ראשונים
בביקור הבא, הרופאה שאלה אם אני רוצה לדעת למה לצפות. האמת שעניתי “עדיף שלא”, כי כמו בסרט “טיסה נעימה” (שבו הרופא מסביר לדיילת על השלבים של המחלה, והטייס שומע וחווה אותם אחד אחרי השני) חששתי שברגע שהיא תגיד למה לצפות, אני אדמיין שזה קורה לי. בכל זאת היא הסבירה שאפשר לצפות לרגישות בחזה, בחילות (שמסתבר שנובעות מנפילת סוכר והדרך להתמודד איתן זה דווקא לאכול) ועייפות מרובה. היא אמרה גם לשתות הרבה מים (אז מה הפלא שעושים הרבה פיפי?) שני הדברים הראשונים באמת קרו, לגבי השלישי, קשה לדעת – תמיד אהבתי לישון Smile 
מסתבר שהמושג “בחילות בוקר” הוא שקרי. צריך לקרוא להן “בחילות כל הזמן”. כל פעם שהייתי רעבה, אם לא אכלתי תוך 15 דקות, הרעב הפך לבחילה. עם בחילה, לא רציתי לאכול כלום, אז היה קשה מאוד לשכנע את עצמי שאם אוכל זה יהיה יותר טוב. את אותו סופ”ש העברתי בעיקר על הספה, מעוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אלעד, החמוד הזה, לקח אותי לסופר ושם בעגלה כל מה שיכולתי לדמיין שאני אסכים אולי לאכול. זה עזר.
בעבודה, היו איזה יומיים שהרגשתי שאני בתוך ענן כזה של חוסר איפוס וריכוז. שוב אלעד החמוד הזה (או החכם הזה?) הציע שזו תוצאה של גמילה מקפאין ושאולי אנסה לשתות קפה נטול. זה עזר!
חצ’קונים מכל הכיוונים – תוצאה של הורמונים משתוללים. היו לי על הפנים, במחשוף ובגב. לא עזר כמה שלא השתמשתי בסבונים מיוחדים עם חומצות והכל. וגיליתי שכמעט ואין לי חולצות בלי מחשוף כלשהו. לא נעים.
 
שיאים עד כאן
להלן רשימה אקראית של שיאים שצברתי עד כה בהריון:
- יום אחד בסופ”ש הצגתי שלושה תסמינים סטנדרטיים של הריון תוך 5 דקות: אלעד טיגן ביצים והריח היה פשוט חזק באופן כמעט בלתי נסבל (מסתבר שבהריון חוש הריח משתפר פלאים!), בכיתי פתאום בלי קשר לכלום, ו… אני לא זוכרת את השלישי, אבל היה שלישי!
- היו איזה יומיים שבהם הייתי רעבה, סליחה, מתה מרעב, קרועה מרעב, כל שעתיים על השעון.
- לילה אחד קמתי לשירותים חמש (חמש!) פעמים.
- לילות בודדים שלא קמתי אפילו פעם אחת לעשות פיפי! (אפילו לפני ההריון הייתי מתעוררת בלילה לשירותים)
- יום אחד שהלכתי לשירותים כל 25 דקות על השעון (מזל שהלו”ז שלי באותו יום היה מלא פגישות של 30 דק’)
 
שבוע 10 – זה גילי המופלג
בשבוע 10, ובזכות מחקר מצד אלעד, עשינו בדיקה חדשנית יחסית שבודקת שלושה כרומוזומים (21, 18 ו-13) שמעידים על פיגור שכלי מסוגים שונים ואת כרומוזום הסקס. לנשים מעל גיל 35 הביטוח הרפואי מכסה את הבדיקה הזו – למזלי זה היה בערך שבוע אחרי היומולדת שלי (אושר מהוסס על גילי המופלג?)
כך כמה ימים אחרי זה, גילינו שיש לנו בן זכר. עם כל התסמינים הפמינסטים שלי, אני חייבת להודות שהרגשתי גאה ושטופת מוח בו זמנית, על יכולתי לשאת בן ראשון זכר למשפחת כץ.
 
שבוע 12 – סיום השליש הראשון
בשבוע 12 ביקרתי במשרדים הראשיים של גוגל בחוף המערבי. תוך כדי שאני חצי בחולה במטוס ומצרה על רוע מזלי, קראתי באפליקציה שלי (ברור שיש אפליקציה למעקב על הריון) שהשבוע נגמר השליש הראשון והכל הולך להיות יותר טוב.
שוב לא ברור אם זה פסיכו-סומטי או אמיתי, אבל באמת יום אחרי זה התחלתי להרגיש יותר טוב. נעלמו הבחילות כמעט לגמרי! עייפות עדיין היתה, אבל מצד שני הייתי גם בג’ט לג.
 
שבוע 13 – שקיפות עורפית והאמת יוצאת לאור
ביום שני על הבוקר, הלכנו לבית חולים לעשות שקיפות עורפית וייעוץ גנטי.
שקיפות עורפית נעשית על ידי אולטראסאונד שבו בודקים את הגודל של שק נוזלי מסוים בצווארו של העובר, גם בדיקה זו (כמו זו של שבוע 10) נעשית כדי לזהות תסמונת דאון.
---
כל הזמן הזה, לדעת שדברים מוזרים עוברים עליי ואני צריכה להחביאם מהאנשים סביבי ביום יום – זה לא היה כיף. אני אדם מאוד פתוח וסודות הם לא הצד החזק שלי. באותו יום, קבעתי פגישה עם אשת משאביי האנוש בעבודה, ללמוד את זכויותיי וחובותיי. מסתבר שאין שום מחויובות לספר למנהל שלי ולצוות שלי. בכל זאת ביום שלישי סיפרתי למנהל שלי. פטריק – המנהל – היה יותר מאושר ממה שאני הייתי אם הייתם סוכמים את כל החיוכים ורגעי האושר שלי מאז תחילת המסע. הוא חייך חיוך עצום מאוזן לאוזן, ואמר שהוא מאושר בשבילי ושזו הולכת להיות חוויה נהדרת (יש לו ילדה בת 14) – טוב, כיף שיש תמיכה ואולי אני אפילו חצי מאמינה לו Smile
ביום רביעי, קבעתי פגישה עם הצוותים שלי. אין דרך טובה לקבוע פגישה כזו בלי לחשוף את הנושא או להלחיץ אנשים. קראתי לזה Mid-day chat (שיחה קלילה באמצע היום) וכמובן קיבלתי שאלות מכולם על מה זה, ואם הולכים לפטר אנשים. כיוון שאני לא טובה בלחשוף את רגשותיי בפני העובדים שלי, החלטתי להכין מצגת קטנה שתעזור לי. התחלתי את הפגישה במשחק של 20 שאלות (שהעובדים שואלים):
שאלה מס’ 1: האם אנחנו עוברים פרויקט? אני - “לא”
שאלה מס’ 2: האם אנחנו עוברים מקומות? אני - “לא”
שאלה מס’ 3: האם אנחנו מקבלים מתנה? אני - “תלוי איך אתם מגדירים מתנה…” התחכמתי.
בשלב הזה החלטתי לתת להם רמז: “זה לא קשור אליכם, זה קשור אליי”
שאלה מס’ 4: האם את חולה? “ובכן, זה סוג של מחלה…”  (בארה”ב חלק מחופשת לידה ממומן על ידי ביטוח נכות…)
שלאה מס’ 5: האם את בהריון? “כן!” ועברתי לשקופית הבאה שאומרת שיש לי בן, מראה תמונת אולטראסאונד ותאריך היעד – פבואר 10 2015.
לא ציפיתי לזה, אבל כולם חייכו ממש ומחאו כפיים (שוב כולם יותר שמחים ממני Smile)
איזו הקלה, יצא המרצע מן השק.
 

על ההריון

כפי שרובכם ככולכם יודעים, אלעד ואני מצפים לילד הראשון שלנו, עוד 70 יום מ-ע-כשיו.
כבר הרבה זמן חשבתי לכתוב משהו ולחלוק את חוויות ההריון שלי, אז הנה זה בא.
אני אחלק את זה לחלקים קטנים כדי שתוכלו לקרוא וגם כי לוקח לי זמן לכתוב Smile
יאללה, בואו נתחיל!
 
מתי ננסה?
לפני שיצאנו לירח הדבש, אסתי הסבירה לי באופן שלא השאיר מקום למחשבה, שאני לא רוצה להיות בהריון בירח הדבש שלי. משא ומתן קצר הוביל אותנו להחלטה להתחיל לנסות בחודש האחרון, כלומר בתאילנד, וכך אכן היה.
 
סימנים ראשוניים
בשביעי ליוני, כשהיינו בפסטיבל בשם פיגמנט (באי המושל בניו יורק), עירית ויוליה שאלו אותי אם אני בהריון. עניתי משהו מתחכם בסגנון “לא נראה לי, כי הבדיקה יצאה שלילית, אבל מצד שני… יש מצב”. שתיהן קצת צחקו וייעצו לי (מאוד) לעשות עוד בדיקה. טוב, מה יש להפסיד?
כשחזרנו הביתה, עשיתי בדיקה ו… יצא חיובי! טוב, לא רציתי לשמוח יותר מידי, עדיף להשאיר מקום לטעות. החלטתי לבדוק שוב בבוקר. באמצע הלילה, 3-4 לפנות בוקר, קמתי לשירותים אז כבר ניצלתי את ההזדמנות ועשיתי עוד בדיקה… עוד תוצאה חיובית! טוב, כנראה שיש דברים בגו. סמס מהיר לישראל וקצת חיפוש בגוגל, ונראה שצריך לחכות 6 שבועות מהיום הראשון של המחזור האחרון. ספרתי את השבועות והימים, ולמחרת בבוקר התקשרתי לקבוע פגישה עם הרופאה במועד הרלוונטי.
 
טפו טפו טפו
בגלל שאנחנו לא מאמינים באמונות תפלות, ובגלל שאני לא מתה על סודות, החלטנו לגלות להורים: שיחת וידאו כללה את המקל שבישר את הבשורה.
 
בדיקה ראשונה
באחד עשר ליוני, נרגשים ומפוחדים, הלכנו לרופאה ביחד. בדיקת אולטראסאונד (מסוג שלא ידעתי על קיומו) גילתה שיש משהו שנקרא “שק דגירה” אבל לא שומעים/רואים דופק. הממ… מה זה אומר? או שאין תינוק או שצריך לחכות קצת ובאנו מוקדם מידי. בכל מקרה, לקחו דגימת שתן וקצת דם (תמיד טוב לקחת דם) ויראו מה יצא מזה.
ביום למחרת, אני נסעתי לנופשון מהעבודה (אח, גוגל!) וביום חמישי, או שישי קיבלתי שיחה מהרופאה ש”אין מה לדאוג, והציוד שלהם במרפאה אחלה, אבל היא רוצה שאלך להבדק במרפאה אחרת שהציוד שם טיפה יותר חדיש”. טוב… טיפה לחץ. גם ככה אני אמורה לחזור מהנופשון מוקדם, כדי לפגוש את אלעד בתחנת פן ולנסוע לסופ”ש בג’רסי עם כמה חברים (בבית של ההורים של קרן אישתו של עידו). אז קבענו פגישה בבית חולים (59 והעשירית), בזריזות תפסתי מונית איך שירדתי מהאוטובוס שהחזיר אותי לעיר, ואלעד פגש אותי שם. שוב בדיקת אולטראסאונד, ושוב רואים שק דגירה אבל לא דופק. טוב, הם יעדכנו את הרופאה והיא תדבר איתי.
אלעד ואני רצים להספיק לרכבת ולפגוש את כוחי ושי, והנה הרופאה מתקשרת, אומרת שאין מה לדאוג ושנקבע
פגישה לעוד שבועיים. אוקיי… מנסים לשכוח מזה לעת עתה.
 
יש דופק?
24 ליוני, חזרנו לרופאה. הפעם מצאנו דופק! הללויה. עדיין, לא נתתי לעצמי להתרגש יותר מידי. מסתבר שיש סיכוי די גדול להפלה עד בערך שבוע 10 ואני ככל הנראה בשבוע 7, אז ממתינים, ומקווים.
 
אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?
בשלב הזה הבנתי שזו כנראה המשמעות של להיות הורים. מעתה ועד עולם זה תמיד לחשוש מהדבר הבא שיכול להשתבש: הבדיקה הבאה, הלידה, האם הילד בסדר וכן הלאה. זה לא שיש לי משהו לעשות לגבי זה, פשוט אף פעם לא חשבתי על זה, ובטח לא חשבתי שזה מתחיל בשבוע 7 להריון.