צ'יקי בלונדון

הערת המחברת:
פוסט זה נכתב במטוס בחזרה מלונדון (ב-9 לדצמבר, כשבוע וחצי אחרי החזרה מהוואי), לא תאמינו אבל על נייר! (המחשב שלי כבה 2 דקות אחרי שהתחלתי לכתוב). אז לקח לי די הרבה זמן להעלות אותו למדיה הנכונה.
סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות.

"סליחה? מה קשור לונדון, הרגע חזרת מהוואי..." אתם בטח שואלים.
"העבודה שלי שלחה אותי" אני אענה.
"אה, מדליק!" אולי תגידו.
"אההה, לא ממש" אני אשיב.
"הא?" תרימו גבה.
אז ניסיתי לארגן ביקור בלונדון כבר די הרבה זמן, לפחות שנה. בעיקר כי יש לי שני חברים מאוד טובים מהעבודה, ירון ואורן, ורצינו להפגש קצת באותה מדינה.
ניסיתי לנסוע באוגוסט, מיד אחרי הביקור האחרון בישראל, וכשלתי.
אח"כ כמעט הצלחתי לנסוע באוקטובר, ושוב כשלתי.
קצת לפני שנסענו להוואי, התחלתי לדבר עם המנהל שלי על נסיעה שוב. לא התאים לי בכלל להכניס קפיצה ללונדון בין הוואי למעבר דירה, ובדיעבד זה אולי אפילו היה יותר גרוע, כי חליתי בהוואי, ורק ביום שישי התחלתי להרגיש יותר טוב, וביום ראשון בבוקר כבר הייתי על המטוס ללונדון. בנוסף, ירון (אחד משני החברים) היה בחופשה מחוץ ללונדון כשביקרתי.
ובנוסף על זה, כשעזבתי את הבית, לא היה לנו אפילו ארגז אחד ארוז - והרגשתי אשמה שאני מותירה את אלעד ככה לארוז לבד (הייתי אמורה לחזור בחמישי בערב, ועברנו דירה בשבת בבוקר).

בין הגילאים 18-25 ביקרתי בלונדון 4 פעמים. אני זוכרת שהרגשתי די שולטת במקום, מכירה את התחבורה, את האיזורים וכו'. כשאישרו לי סופית את הנסיעה, תקפה אותי הרגשה מוזרה. כאילו הכל התאפס. היתה לי מן תחושה כזו שמאז שאני בניו יורק, או אולי בגלל שאני גרה בניו יורק, וההתמצאות פה היא קצת שונה , אז אני כבר לא מכירה יותר את לונדון. ממש תחושת פחד לא מוסברת.
התחלתי לתחקר אנשים, לפתוח מפה, ועוד מפה, ועוד, ולהתכונן.
בנקודה הזו בסיפור, אולי אתם מנחשים שבקרוב תראו את רצף המילים הבא: "אבל כשהגעתי, הכל חזר אליי". אז זהו, זה לא קרה.
הביקור הזה בלונדון, נתן לי תחושה שמעולם לא הייתי בלונדון. חוויתי את העיר הזו באופן שונה מכל מה שזכרתי, אולי פרט למבטא :) חלק מזה בטוח קשור לעובדה שעבדתי הפעם ולא הייתי תיירת סטנדרטית, וחלק להרגלים שלי לניו יורק, אבל עדיין בכל יום מחדש הייתי מופתעת כמה הכל לא נראה לי מוכר.
הייתי באיזורים שלא הייתי בהם בעבר, האוכל היה מעולה - לאנגליה יש מוניטין של אוכל תפל, וזכרתי שכך הרגשתי גם בביקוריי הקודמים באמת. הכל היה כל כך יפה, זכרתי את לונדון מגניבה ומיוחדת, אבל לא זכרתי שהיא כה יפה, אפילו יותר יפה מניו יורק. בניינים חדשים יפיפיים, לא מרשימים בחדשנותם אלא בשילוב של הישן והחדש, סגנון שמאוד הזכיר לי את הבניינים המחודשים ברח' רוטשילד בתל אביב.
הרבה מהמסעדות היו חדשות ומעוצבות עם הרבה שיק, שוב, מודרני אך חם.

להלן נקודות ממוחי במהלך השוואתי בין לונדון לניו יורק:
1) למרות שהטמפרטורות נראו זהות או מאוד קרובות בשתי הערים, קפא לי הישבן בלונדון. כן! הרגשתי שהרבה יותר קר בלונדון. וזה עוד אחרי שזהו החורף הראשון שבו ממש הרגשתי שהגוף שלי מתאקלם למזג האוויר הכה קר בניו יורק.

2) תדירות הרכבות נראתה לי נמוכה יותר, בקצת, והרכבת עצמה צפופה יותר. אנשים כמעט הגיעו לתקרה, ולא כי הם היו ענקים.

3) המעברים הין הקווים השונים בתוך תחנה תחתית מאוד סבוכים, ומאוד ארוכים. ביום הראשון כשנסעתי ללקוח , לקח לי כ-5-7 דקות לראות שמיים. כבר התחלתי להרגיש קלאסטרופוביה...

4) חלק מתחנות התחתית הן בחוץ - באוויר הקפוא. במנהטן אין אף תחנה שהיא בחוץ.

5) יש פחות מוניות - ראו המזוודה יוצאת לטיול.

6) בבנקים, אלו שהייתי בהם, מרחבי העבודה היו חדשים יותר, ופתוחים. בבנקים בארה"ב יש כוכחים, שנקראים גם קוביות (Cubicles). בלונדון, היו קומות שלמות, ובהם קבוצות שולחנות, ללא קירות מפרידים. לא מקבלים יותר פרטיות, אבל זה הרבה יותר מגניב.

7) נקודה זו יכולה להיות נסיבתית, אבל בכל זאת : באחת מארוחות הצהריים, לקחו אותי לאיזה פאב שבצהריים הוא יותר מסעדה, ישן כזה, "מסורתי". כשהזמנתי את הסלון, שאלתי אם אפשר לקבל אותו מבושל medium, אמרו לי "לא, אבל זה לא יהיה יבש". חשבתי לעצמי "כן בטח..." הייתי מופתעת לחיוב כשקיבלתי את המנה. עד היום בא לי לאכול שם שוב :)

8) בפעם הראשונה בחיי נסעתי במונית (בלונדון הן נקראות "מוניות שחורות") בלונדון. אז מסתבר שיש הרבה מקום בין מושב הנוסע לנהג המונית, ומה שאין זה תא מטען. אז כשהגעתי משדה התעופה הייתי צריכה להרים בעצמי את המזוודה, לדחוף אותה בדלת של הנוסע (שהיתה רחבה מאוד) ולהכנס לשבת לידה. מזל שלא צריך לתת טיפים גם :)

9) המלצרים ונותני שירות אחרים היו הרבה יותר קלילים, וכנים. דוגמא טובה לכך היתה המלצרית במסעדה בשם Wagamama, אגב רשת מסעדות של אוכל אסייתי, מאוד מומלצת. כשביקשתי את המלצת המלצרית, היא ענתה בכנות מלאה שלא חוויתי אף פעם בניו יורק, שמנות א, ב, ג הן קצת חסרות טעם, אבל מנה ד היא מאוד טעימה. עקבתי אחר המלצתה ונהניתי.

מה זה צ'יקי בכלל?
ביום השלישי, אחרי שסיימתי להעביר לחבר'ה מהעבודה סדנא, נאמר לי The time is beer o'clock - הלאה לפאב!
היו קצת ויכוחים, מי מצטרף ומי לא, ובסוף הוסכם על "צ'יקי!".
צ'יקי = חפוז, או בקטנה. משקה אחד ודי.
ככה מצאתי את עצמי שותה יין (כי בירה זה מגעיל!) עם צרפתי, סינית, ישראלי, אנגלי והודי בפאב לונדוני.

המזוודה יוצאת לטיול:
בבוקר היום שבו עזבתי את לונדון, קמתי, התארגנתי וירדתי לעשות צ'ק אאוט. ביקשתי מהאיש בדלפק שיזמין לי מונית, הווא עדכן אותי שזה ייקח 20 דקות. כיוון שקבעתי עם חברים ולא רציתי לאחר, שאלתי אם יש אופציה חלופית. "כן, את יכולה לתפוס מונית מהרחוב". אני: "וזה יעבוד? יש כאלו?" הוא: "בטח!".
סבבה, יצאתי החוצה, הלכתי כמה בלוקים, עם המזוודה נגררת אחרי או לפניי, ונעמדתי בפינת הרחוב שהאיש ציין. לפתע זיהיתי מונית פנויה, אבל היא היתה בפינה הנגדית לי ולא הגיעה למיקום שלי. אחרי כמה דקות כאלו בפינה וחוסר הצלחה, עברתי לפינה אחרת. כעבור מספר דקות כושלות נוספות, עברתי לפינה אחרת.
סה"כ עמדתי בכפור כ-30 דקות, בזמן זה ראיתי כ-10 מוניות, אחת מהן היתה פנויה.
לקחתי את המזוודה וגררתי אותה בחזרה למלון.
המסקנות: יש בלונדון בעיה חמורה של מוניות, ולא לוקחים רק כלבים לטיול בבוקר.

אלג'ירים חושבים שיש לי מבטא חמוד:
אחרי שהמזוודה ואני חזרנו מטיול הבוקר שלנו, הזמינו לי מונית, מעין Car Service והנהג ואני פטפטנו בדרך.
עדכנתי אותו שאין מוניות בלונדון - חשוב שיידע! - ותוך כדי שיחה סיפרתי שאני מניו יורק וכו'. בשלב מסוים הוא שאל אותי מהיכן המבטא שלי, ועניתי מישראל. התחלנו לדסקס, הסתבר שהוא מאלג'יר וכשהתלוננתי שלאלעד אין בכלל מבטא ואני מקנאה בו, הוא אמר " No, your accent sis really sweet!" די נו, תמשיך!
אגב, אני שמתי לב פה למגמה. ברוב נסיעות העבודה האחרונות שלי (אם לא כולן) בניו יורק ועכשיו בלונדון הסיעו אותי: מרוקאים, מצרים ועכשיו אלג'ירי. כל פעם כשהנהג אומר את השם של אחת ממדינות ערב הללו, אני מתחילה לדאוג שאולי זה לא מצב טוב, להיות ככה במונית עם ערבי. לרוב אני מרגיעה את עצמי על ידי ההסבר שכשטוב לאנשים, הם קצת פחות שונאים את היהודים :)

סה"כ היה לי ביקור מאוד מוצלח, גם מבחינת פגישות עם לקוחות, מפגשים טובים עם עמיתי לעבודה וגם הצלחתי לבלות כל ערב עם חבר או שניים שלא ראיתי כבר די הרבה שנים. בכל חמשת הלילות, לא היה לילה אחד שבו ישנתי יותר מ-6 שעות ואימצתי את הגישה שיש לי בביקוריי בארץ "אני? אני אשן כבר בניו יורק..." - ככה זה כשיש לך שורשים קרובים לפולין.

עוברים דירה

את/ה: מה??? שוב אתם עוברים דירה? כל שנה?
אני: מה כל שנה, זה מעבר שני בשנתיים וחצי פה, הראשון היה כשעברנו לניו יורק, והשני לפני שנה וחצי. וחוצמזה, מה את/ה רוצה? :)

את/ה: יש לכם דירה מגניבה, למה אתם עוזבים אותה?
אני: התשובה הקצרה: אלעד העלה טיעון שהיה לי מאוד קשה למצוא לו סתירה. הטיעון הולך כך: "אנחנו כבר שנתיים וחצי באפר איסט, לא כדאי שנחווה חלקים אחרים של העיר?" מה אתם הייתם עונים?

את/ה: אז לאן? מתי?
אני: החלטנו לעבור לצ'לסי, זה בחלק המערבי של העיר, בערך תחום בין השדירות השישית והשמינית, רחובות 14-23. עוברים ב-11 לדצמבר (היום/מחר).

את/ה: זה יותר טוב? מה טוב שם? ושוב, מה רע בדירה שלכם?
אני: צ'לסי באופן כללי יותר טובה מכמה סיבות.
1) המיקום הרבה יותר מוצלח. יש הרבה יותר רכבות תחתיות מסביב (כיום יש לנו רכבת אחת רק), שם יהיו לנו 4 סוגים שונים ברדיוס של 4-5 בלוקים.
2) יש הרבה יותר מסעדות, מקומות בילוי, בארים, ברי יין (חשוב מאוד) ואפילו חנויות באיזור.
3) המיקום הזה הרבה יותר טוב לנו כדי להגיע לכל החברים שלנו. למשל כדי להגיע לעידו, היום, היינו נוסעים 45 דקות ברכבת, לכיוון (כמו לנסוע לחדרה נניח). עכשיו זה יהיה משהו כמו 20 דקות לכיוון.
4) המיקום הזה מקצר את זמן ההגעה לעבודה שלנו, ב-50%. בימים יפים, אנחנו יכולים ללכת ברגל.
הדירה שלנו מעולה. מעולה מידי. אני כל הזמן אומרת שאסור להתרגל לטוב כי זה מאוד מבאס לצאת מזה אחר כך.

את/ה: אז איך הדירה החדשה?
אני: היא ברחוב 19, ביום השביעית לשמינית, מיקום די מוצלח, מאוד קרוב לרכבת 1.
בהשוואה לדירה הנוכחית, היא נופלת ממנה בהכל:
* היא בקומה 4 (היום אנחנו 18)
* המטבח לא פתוח (אין בר לסלון) והוא בחצי גודל
* הקיר שמפריד את חדר השינה הוא קיר גבס זמני כזה, כמו קיר שכור אם אתם מכירים את המושג
* המטבח והאמבטיה לא משופצים ממש, ובכן ממש לא ברמה של הדירה הנוכחית.
* הדירה קטנה יותר מהדירה הנוכחית שלנו, כנראה בערך ב-10 מטרים רבועים.
* יש פחות ארונות, והכי חשוב, אין מקום לאופניים שלנו אותם אני אוהבת כה.
* אין חדר כושר או בריכה בבניין, וגם אין עליה לגג, לא נורא, אבל זה פי'צר נחמד. אבל יש דורמן. זה עוזר?
* אה, והיא עולה כ-200$ יותר מהדירה הנוכחית.

את/ה: מה? זה נשמע גרוע! למה?
אני: כן, זה די מבאס. אבל המיקום הזה הוא מעולה. ודירה כמו שלנו במיקום כזה, עולה כ-3700$ (1200$ יותר ממה שאנחנו משלמים היום).
אז שקלנו את הדברים, והחלטנו שיהיה בסדר. נארגן את הדירה בצורה הטובה ביותר שנוכל, ונקווה לכיף. מקסימום, תמיד אפשר לעבור.

זהו, זה כל השאלות שאני הצלחתי להריץ לי בראש... אתם מוזמנים לשאול עוד.
וכמובן לבקר אותנו בפוקוטל, במיקומנו החדש, קטן, אבל אמיץ!

הוואי לטמבלים - חלק שלישי ואחרון

לילה שביעי ויום שמיני - חולה במלון

אז אחרי א. ערב מעולה, ויין טעים, הלכנו לישון. לפחות אלעד :) אני ביליתי את כל הלילה בהתהפכויות וחוסר שקט. התעוררתי כל שעה, שעה וחצי, וכאב לי הגרון.
יצאנו לאכול א. בוקר, ועד שמצאנו מקום, כבר די רציתי לחזור למלון בחזרה - ושלא תבינו לא נכון, הלכנו 3 דקות מהמלון. בקיצור אכלנו, וחזרנו לחדר, וביליתי את היום במיטה.
בערב, יצאנו לחפש לי מרק עוף עם אטריות, ולמזלנו מצאנו רשת סינית שהתאימה למצב.

סיפור מצחיק, או אולי סטנדרטי אמריקאי, מאוד רציתי את תה המחלה החביב עליי (ובימינו נראה לי שגם על אמא שלי ומירי) - ג'ינג'ר למון האני תי. כמובן שזה לא הופיע בתפריט. אבל זה מסעדה סינית, יש מלא מנות עם ג'ינג'ר, לימון זה פשוט, וגם דבש. אז יש מצב לא? בקיצור, כך הלכה השיחה:
אני למלצרית: האם אני יכולה לקבל ג'ינג'ר, לימון, דבש ומים חמים?
המלצרית: (מבט מופתע ומאוד מבולבל) המממ, יש לנו רק לימון ודבש...
אלעד למלצרית: את יכולה להוסיף לזה ג'ינג'ר?
המלצרית: (חושבת...) הממ, כן.

From Hawaii - iPhone

יום תשיעי - חולה במלון

עוד לילה נפלא עבר על כוחותינו, אבל בשלב הזה כבר היה לי גם חום (או אולי כבר ביום שלפני) אז קר לי וחם לי, כואבות לי הברכיים (לא ברור מה זה קשור בכלל) והשקדים שלי גדלים בכל שעה.
בבוקר, יותר כמו צהריים, חיפשנו לי איזה דייסה חמה, ושמחנו למצוא את דני'ס שמגישים א. בוקר לאורך כל היום. אגב, אצלם זה אפילו לא נחשב למנה - מוזר.
חזרה למלון, ואותו ריטואל, מרק בערב, הפעם אלעד הלך לעשות קצת סיור חיפוש, ומצא ראמן (זיוף אבל עבד...).

יום עשירי - חולה לא שמחה מחפשת רופא הוואי פנוי לקשר קצר

עבר עוד לילה לא כיפי. וכבר איזה יום, יומיים שאני חשה שהפה שלי והשקדים מנהלים שיחה בסגנון: This town aint big for the two of us... בנוסף גיליתי שמושבה של דברים לבנים צהבהבים התיישבה לי על השקדים ולא שיפרה את הנוף.
חשבתי על העתיד, עוד יום אחד לטיסה ולטוס ככה הולך להיות נורא. עכשיו שאני בטיסה, כותבת את זה, ומרגישה את היובש הזה של טיסות, זה היה צעד מאוד חכם.
קשקשתי קצת עם אחיותיי, והמשפט האחרון שנכתב היה (על ידי הילה): "ענבל אומרת שתמצאי רופא ותלכי אליו".
בקיצור, אחרי שיחה קצרה עם אלעד, שבא הוא הסביר לי שרופאים זה לחלשים, וזה יעבור ויהיה בסדר, הוא לא השתכנע, אבל התחיל לעשות טלפונים. מצאנו איזה מרפאה שמקבלת את הביטוח שלנו (רפואה בארה"ב זה לא דבר טרוויאלי... ), לא רק זה, הם גם שלחו מישהו שיבוא לאסוף אותנו מהמלון - pretty neat!
לקחו אותנו למרפאה, לא היה אף אחד בתור, ודי מהר נכנסתי. הופתעתי לראות שחולצות פרחוניות תופסות גם כמדי רופא בהוואי. לפני שהרופא הסתכל לתוך הפה שלי, הזהרתי אותו, שהשקדים שלי בדרך כלל גדולים, אבל לא עד כדי כך. כנראה שהאזהרה היתה במקום, כי הוא נראה די מופתע ממה שקורה שם.
המחלה אובחנה כ-Tonsillitis מה שהרגיש כמו מילה ממוצאת לגמרי, כאילו הבנתי שמדובר בשקדים, ובמחלה שקשורה בשקדים, אבל ברצינות חשבתי שהוא עובד עליי. כאילו רופא בארץ יפנה אליך ויאמר לך שיש לך "השתקדות" או "שקדת". וואלה, OK. התנהגתי טבעי, שלא ירגיש שהוא תפס אותי לא מוכנה, והנהנתי עם מבט חכם בעיניים. הוא המשיך לדבר ולאמר מילים, שהבנתי את הכיוון הכללי שלהם. הם כללו גם משהו שהוא קרא לו Strep throat, שבראש שלי תורגם לרצועה בגרון. כן, אני יודעת שלא ככה כותבים רצועה, אבל אצלי בראש מצחיק! או לא. לסיכום האירוע הוא הציע לתת לי אנטיביוטיקה, וגם זריקת סטרואידים, שלפי הסבריו אמורה לזרז את כל התהליך ולעשות אותו מוכנה לטיסה במצב סבבה יחסית. כאן כבר קצת נלחצתי. אולי זה יותר מידי צפיה בסדרת הטלויזיה האוס, אבל היו לי זכרונות ממספר מקרים שבהם הוסברו כל מיני סיכונים של לקיחת סטרואידים, ולא בדיוק התאים לי סיכונים.
החלטתי לערב את האמריקאי-יודע-הכל שלי, ידוע גם בשמו המקוצר - פוק. פוק אמר שזה נשמע לו רעיון טוב, ניסינו להבין ביחד את הסיכונים, והרופא ענה בקצרה: קצת כואב בתחת.
כיוון שעדיין הייתי לא שקטה, וקצת פחדתי מהתחת :) החלטתי ללכת לשלב הבא והוא אחותי-הרופאה-הילה (זמזמו את זה כמו אחי הצעיר יהודה, רק בלי הקטע של המוות בבקשה). אז הערתי את הילה, ב-12 בלילה ביום שלפני הבחינה הכי חשובה בכל הקריירה הרפואית שלה, והמסכנה כבר שנים 14 לומדת רפואה ועוברת מבחנים שונים ומשונים. לזה ספציפית נראה לי היא למדה בין חודשיים לשלושה ברמת הסטריה גבוהה. בקיצור, השיחה הסתיימה באישור.
אז קיבלתי זריקה בישבן (לא יפה להגיד פעמיים תחת, אוי , שיט!) ואנטיביוטיקה, ביקשנו משטח גרון (פעם ראשונה שאלעד לא ידע את המילה!) וקיבלתי - שוב לאוהדיי האוס - וייקודין, שזה משכך כאבים שנחשב מאוד חזק וממכר.
אגב, ביום שאחרי, הילה הסבירה לי בחצי נזיפה, שוייקודין זה משכך כאבים של אמריקאים מפונקים שלא יודעים להתמודד עם כאב, ובישראל מאוד מאוד מאוד נדיר לקבל את זה, אלא אם הוציאו לך איזה איבר.

המשך היום היה מנוחה במלון, והאמת זה היה היום הראשון שבו בילינו יותר משעה אחת בסה"כ בחוץ, מסתבר שנחמד שם. באמת הזריקה לא רעה. אה, ובלילה אפילו הלכנו למסעדה מסעדה, ונהגתי! ובפעם השניה, הרבה יותר בקלות, הצלחתי להרכיב את התה החביב עליי :) Score!

יום אחד עשר - "אטרקציה" וטיסות הביתה

ארזנו ויצאנו מהמלון והלכנו לחפש את ה-IHOP הקרוב ביותר. IHOP זה המקבילה האמריקאית לבית הפנקייק האוריגינל (שעדיין לא ברור אם זה בהרצליה או ויתקין, אבל שניהם טעימים אז למי אכפת?). ראשי התיבות הן : International House Of Pancake, אך אלעד החליט לקרוא למקום: International House Of Puki כיוון שהמקום הזה תמיד מאיר לי את העיניים. בינינו זה דיינר לכל דבר שיש בו הכל, ורצוי מטוגן ואקסטרה משמין, אבל יש להם מבחר נאה של פנקייק ודומיו.
שם ניסינו להחליט מה נעשה בשעתיים שנותרו לנו עד שצריך ללכת לשדה. בסוף הוחלט לנסוע לאיזה נקודת תצפית.
נסענו אליה, היה מאוד יפה, הכל ירוק וסבוך וחי כזה, מרגיש כמו צמחיה פרוותית רכה ומלאת חיים. התצפית עצמה גם היתה מרשימה ובערך בפעם השניה בכל הטיול הזה צילמנו תמונות. צילמנו == אלעד צילם.

From Hawaii - Nikon

From Hawaii - Nikon

זהו, זו האטרקציה העיקרית שעשינו באי אוהאו. פנינו לשדה התעופה ועלינו על המטוס.

אוסף נקודות שלא נכנסו לתוך הסיפור הכרונולוגי:

* הוואי, אז מתסבר שגם האמריקאים ואנחנו אנחנו הוגים את השם הזה לא נכון. השם הנכון הוא הוואי-אי או תנסו אולי Hawai-e זו הצורה הנכונה. מוזר.

* בכל שלושת הימים שביליתי במלון, שהרגישו הרבה יותר, הספקתי לראות בערך 10-12 סרטים, אולי איזה 3 מהם חדשים. כמות לא הגיונית, אפילו לא בשבילי.

* לשאלה: איך אלעד לא עזב אותך בחדר והלך לבלות בהוואי? התשובה: אלעד שמח כל כך כשהבנתי שאני צריכה לשבת בחדר ולא לעשות כלום. הוא הרים ידיים בשמחה ונתן קפיצה קטנה! הבחור אוהב בית.

* יפנים, מסתבר, מתים על הוואי. נתון זה אושר על ידי כתבנו לעינייני יפנים - מני מורים. יש כל כך הרבה מסעדות יפניות, ומלונות שכמעט רק יפנים ישנים בהם, ראינו לפחות 5 זוגות יפנים שבאו להתחתן שם (מול 0 זוגות לא יפניים שראינו), במרבית התפריטים כתוב באנגלית ויפנית. יש לא מעט ערוצים דוברי יפנית בטלויזיה, ואני יכולה להמשיך עם זה עוד הרבה. זה טירוף.

* כשהגענו לאי הזה, שכרנו רכב. כשהגענו למלון, הוסבר לנו שעלינו לשלם 25$ ללילה על החניה. שלוש שנים מוקדם יותר, קרה לנו מקרה דומה כשהיינו בסן פרנסיסקו, ששם גבו מאיתנו 27$ ללילה על חניה. ביום למחרת החזרנו את האוטו. והיינו המומים מזה איזה שבוע. הפעם, התסכלנו אחת על השני, ואמרנו "בסדר". כמה אמריקאים נהיינו :(

* למדתי שאוהאו (האי השני עליו היינו) הוא הרבה יותר אורבני מהאיים האחרים, וואייקיקי (האיזור שבו ישנו) הוא ממש ממש ממש איזור תיירותי, עם שופינג שלא מבייש את השדרה החמישית, ומלונות ומסעדות בכל פינה, אה ושווקים כאלה, עם ישראלים שמוכרים לך דברים כמו חולצות שמגיבות למוזיקה. אם נחזור לאי, כנראה שעדיף לחזור לחלק אחרי שלו, ושמעתי הרבה המלצות על קוואי, אז אם אי פעם יהיה "הוואי לקצת פחות טמבלים" זה בטח יהיה שם.

* מהרגע שעלינו על הטיסה להונלולו, התחילו לאמר בכריזה "אלוהה" ו"מאהלו" שהם "שלום/להתראות" ו"תודה" בהתאמה. זה המשיך ככה כמעט בכל מקום שביקרנו, בפורמט קצת משונה, שבו הכל מדובר באנגלית, אך המילים תודה ושלום/להתראות מוחלפות במילים המקומיות. עד אמצע הטיול אלעד חשב שמדובר בעבודה בעיניים, משהו שעושים בשביל התיירים. אז ביררנו קצת, וזה נראה אמיתי, כך הם באמת משתמשים במילים הללו יחד עם אנגלית. מעניין.

* בטיול זה שחיתי פעם אחת בים, ופעם אחת בבריכה, קצת מביך לטיול בהוואי לטעמי.

* מזג האוויר: כידוע, לאלעד ולי יש הסטוריה לא טובה עם הכוחות המטאורולוגיים. בדרך כלל הם באים להרטיב ולהקפיא אותנו. כשניסינו להחליט על הטיסה הזו להוואי, בילינו בערך יומיים בלוודא שיהיה לנו מזג אוויר סביר. עדיין ציפינו לדי הרבה גשם, כי פשוט ככה זה כאן, אבל טפו טפו היה מושלם. כל יום 23-28 מעלות. מעולה.

השתתפו בסקר יעדי החופשה הבאים של אלעד וסיון!

אנחנו מחפשים מקומות מגניבים לבקר בהם בשנה הבאה עלינו לטובה. הגישה הכללית שלנו היא לנסוע למקומות שיותר קרובים לארה"ב מאשר לישראל, אך אנחנו מוכנים לחרוג ממנה בשביל הסיבות הנכונות (כגון, לפגוש חברים, מקום שחייבים לבקר בו וכו'). אשמח להצעות, כולל מה הזמן הטוב בשנה לנסוע לשם.

תודה על ההקשבה, סליחה על הברברנות.

סיון

הוואי לטמבלים - חלק שני

היום החמישי – שקיעה מעל העננים וצפיה בכוכבים

החלטנו לקחת סיור מודרך לצפיה בכוכבים.בסביבות אחת בצהריים, הגענו למקום המפגש, ונכנסו לאוטובוס קטן עם המדריך שלנו – מווריק – בחור חמוד שנולד וגדל בהוואי, אמריקאי לכל דבר, שעוסק בתיירות וטיילות (מסתבר שהוא היה מדריכסקי – מדריך סקי – שלוש שנים ברציפות).

נסענו להר הכי גבוה בכל הוואי, מואנה קיאה (mauna kea) – 4205 מטר מעל האדמה. התחלנו בלעלות לנקודה הכי גבוהה על ההר, שבה נמצאים די הרבה טלסקופים עצומים ששייכים להרבה מאוד ארצות. צפינו בשקיעה מעל העננים, ואז ירדנו למטה למרכז המבקרים (שהיה כמעט לגמרי חשוך כדי לא להפריע לצפיה בכוכבים), המדריך הוציא טלסקופ משלו ועשה לנו צפיה מודרכת בכוכבים. היה יחסית מעניין. חיכינו לירח שעה וקצת, אך הוא סרב לצאת, ובסוף חזרנו בלי לצפות בירח. כן זכינו לצפות ביופיטר, שביל החלב וכוכב מנצנץ.

בנוסף לכוכבים, בדרך לשם למדנו הרבה מאוד דברים על הוואי. אני לא אלאה אתכם בכולם, למרות שאני מאוד רוצה, אבל הכי מעניין לטעמי היתה ההסטוריה של איך נוצרו קבוצת האיים של הוואי. בקצרה ממש, מסתבר שיש משהו שנקרא "נקודה חמה" (hot spot) במקום מסוים ברצפת האוקינוס. הנקודה הזו היא החלק העליון של מעין צינור שמוביל לבה מתוך כדור הארץ, כשיש התפרצות וולקנית. אז מסתבר שכל האיים של הוואי, נוצרו על ידי התפרצויות וולקניות שיצאו מהנקודה החמה הזו, ועם השנים, האיים שנוצרו זזים בקצב של 10 ס"מ לשנה, בכיון צפון מערב. כך בעצם האי של קוואי הוא הכי זקן בקבוצה, והאי הגדול (זה שהיינו עליו) הוא הכי צעיר.

היום השישי – שנירקול, סנובה ולואאו

למרות שלשנינו היתה חוויה מפחידה של שנירקול (כך החלטתי לקרוא לשחיה עם שנורקל ומשקפת), החלטנו להיות אמיצים ולעלות על שיט של שנורקלינג, ואפילו יותר מזה, החלטנו לעשות משהו שנקרא סנובה, שזה כמו צלילה (שנקראת באנגלית Scuba diving) אבל במקום לשחות בתוך המים עם בקבוק האוויר על גבך, אתה צולל כשהבקבוק צף על המים, ולך יש צינור שמוביל את האוויר אליך. זה מוגבל יותר בעומק, אבל מדמה את החוויה.

זה התחיל לא טוב, עלינו על הסירה, והכל היה מאוד לא נעים, התחלנו לנסוע ודי הרגשתי בחילה, ורצון עז לחזור ליבשה, אבל נתתי לזה הזדמנות (לא שהיתה לי הרבה ברירה). הם הגישו א. בוקר קלה, ולא נראה לי שזה עזר לבחילה שלי. אחרי כשעה של נסיעה למפרץ מסוים, קיבלנו מסיכות, ותדרוכים (כולל snorkeling one-on-one) ויצאנו למים.

כשהייתי קטנה, אני מניחה בערך 16 או אפילו יותר קטנה, אני זוכרת שהייתי באילת עם הילה, והלכנו לחוף מסוים שרק עושים בו שנורקלינג (אולי חוף דרורי? יש כזה?). בקיצור, הילה נכנסת למים, ואני אחריה. שמה את השנורקל ומנסה לשחות קצת, ותוך איזה 5 דקות אם לא פחות, נכנסו לי מים לשנורקל, אני נכנסתי להסטריה, ודרשתי לצאת מהמים! הילה עוד נסתה להרגיע אותי המסכנה, אבל ללא הצלחה. נראה לי שזו היתה החוויה האחרונה שלי בתחום.

בקיצור, קל להבין איך הרגשתי לפני הכניסה למים: לחוצה, ומפוחדת. ניסיתי לקחת נשימות ארוכות ורגועות, ונראה כאילו זה עבד. כל הזמן חיכיתי לרגע שבו יכנסו לי מים ואבלע אותם, אבל זה לא קרה. גם לאלעד הלך די טוב, ושנינו היינו ממש מופתעים לחיוב מהחוויה. שחינו ביחד וחיפשנו דגים, הצבענו על דברים, והיה ממש מגניב!

בשלב הזה עלינו לסירה כדי לבדוק מה קורה עם הסנובה שלנו, ומסתבר שזה היה בדיוק בזמן.
אז החליפו לנו את השנורקל בצינור אוויר, חיברו לנו משקולות לגוף (כדי להקל על הירידה) והסבירו לנו שאסור לנו לעלות יותר מהר מקצב הבועות שלנו. בשלב הזה, התחלתי להיות קצת מוטרדת. פתאום עברה לי מן מחשבה כזו, שאני בעצם עלולה להיות כלואה בתוך המים, רוצה לעלות למעלה לנשום רגיל, אבל לא יכולה. ניסיתי לגרש את המחשבה הזו ולהרגע. כל אחד מאיתנו נלקח עם מדריך נפרד, ושלי היה די אגרסיבי. ביקשתי ממנו שנקח את זה לאט, וקיוויתי שנעשה את זה באיטרציות כאלו, של למטה קצת, חזרה לאוויר, למטה קצת יותר, אוויר, וכן הלאה. הוא כנראה לא חלק את הרגשתי :) הוא די מהר משך אותי למטה, מחזיק אותי ביד ולא נותן לי לעשות מה שאני רוצה, וכל הזמן מסמן לי שאני בסדר! פתאום בלי ששמתי לב קו המים היה מטר וקצת מעליי. המשכתי במאמציי לשמור על קור רוח ולזכור לנשום רק מהפה. החלק שהכי הלחיץ אותי היה הכמות הלא הגיונית של הבועות שיצאו ממני. המשכנו לרדת למטה, המדריך נתן לי להחזיק מעין אבן (אני מאוד מקווה שזה אבן) שנדבקה לי ליד ולא נפלה כשהפכתי אותה, ושיחקנו עוד קצת במים.

סה"כ יצאתי ממש גאה בעצמי, עם תחושה חזקה של אומץ והתגברות על פחדים – ואפילו היה לי כיף :)

חזרנו למלון למקלחת ושנ"צ ויצאנו ללואאו (luau) – שזה חגיגה הוואית מסורתית. בדרך כלל חוגגים כך בחיק המשפחה, באירועים מיוחדים, עם שירה, ריקודים ובופה של בישולים, סוג של ברבקיו. אנחנו הלכנו למשהו יותר תיירותי, אך מנסה לשמור על המסורת. נסענו למלון מאוד יוקרתי שבו זה נערך, קיבלנו אותנו עם נזר פרחים (זר פרחים לשיער) – טוב, לפחות אותי, אלעד לא קיבל כזה – והושיבו אותנו בשולחן ארוך עם עוד אנשים. אחרי קצת שירים, קראו לכולם לראות איך בישלו את החזיר במשך כל הלילה – די מגניב, כי הם עטפו חזיר שלם בעלים ומעין בדים כאלו, והשאירו אותו על האש למשך שעות. עמדנו על גזע של עץ כדי לראות מה קורה, אז אי אפשר לאמר שראיתי ממש, אבל זה עדיין היה מרשים. כל מה שהתרחש הוסבר וקוריין על ידי מישהי שנראתה כמו האוואית מקורית אך כמובן דברה אנגלית שוטפת. התחברנו עם האנשים שישבו מולנו, ולידינו. קראו לנו לגשת לבופה לקחת אוכל, והצלחת היתה מעין חמגשית מדליקה מעץ, מחולק ל-4 חלקים – חייבת לקנות כזה סט :)

מסתבר שישבנו ליד שחקן בייסבול יחסית מפורסם, בראד פרניש (brad furnish) כי הזוג ממולנו, שהיו מסיאטל, עסקו בפיזיוטרפיה וקצת קשקשו איתו על הנושא. זכינו עוד לשמוע שירים ולצפות בריקודים, מעין הצגה של ההסטוריה של הוואי, יחסית מעניין, ומופע אש קצר. חוויה יקרה אך מומלצת וממש בטוב טעם. הכל ניסה להיות מאוד אוטנטי, כולם נראו מקומיים, והבחורים היו חצי ערומים.

אחרי שהסתיים האירוע, הסתובבנו קצת במלון הזה עם החברים מסיאטל, נואל ושרה, מסתבר שהמלון הזה מאוד מיוחד, וגם מאוד יקר (מתחיל ב-600$ דולר ללילה). החדרים הם בעצם מעין בונגלו, שיש בו הכל פרט לטלויזיה (אלעד בחיים לא ישרוד) ובמקום מזגן מאוורר תקרה – מי צריך מזגן? עוד פיצ'ר מגניב, זה שאי אפשר לנעול את החדר. אני חושבת שזה אחד המלונות היחידים שהיה בהם חוף ים, בכל השאר יש מים והכל, אבל ללא דרך גישה, או גישה דרך סלעים. היתה להם נקודה מסוימת בחוף, שהם מאירים את המים, ומידי פעם דג מנטה ריי מגיע לשם ועושה סיבוב דאווין. זו היתה פעם שניה ששמעתי על הרעיון הזה, ולא ממש קניתי אותו. אבל למרבה הפתעתי, 2 דקות אחרי שהגענו לנקודה, בא דג מנטה ריי די גדול, ועשה איזה 4 סיבובים, כאילו ממש בשבילנו – מאוד מדליק.

היום השביעי – טסים לאי הבא – אוהאו (איפה שהונלולו)

התארגנו בבוקר וטסנו לאי הבא Oahu, האי שעליו בירת הוואי – הונלולו. כשהגענו נסענו למלון שלנו בוואיקיקי – האיזור הכי תיירותי באי ואולי בכל הוואי. האי הזה שונה מאוד מהאי הגדול, הוא הרבה יותר מיושב, הרבה יותר עירוני, והאמת הזכיר לנו את תל אביב, בניינים ישנים ליד בניינים גדולים וחדשים, וחוף ים מאוד ארוך שעליו יושבים כל המלונות.

זהו את שאר היום בילינו בלסרוק את רצועת החוף, ולאכול אוכל מאוד מוצלח, לראשונה מאז שהגענו להוואי.

הוואי לטמבלים - חלק ראשון

בתחילת 2010, החלטתי שהשנה אני לא מפספסת את החגים האמריקאים, ואני מתכננת את החופשות שלנו בצמוד לימי חופש. החגים האמריקאים ממש נוחים לתכנון, כי הם תמיד צמודים לסופ"ש, בדרך כלל זה ימי שני, פרט לחג ההודיה שהוא חמישי שישי. אני לא זוכרת מה גרם לי לבחור את היעדים, ובפרט אין לי מושג למה החלטתי הוואי, אך כך החלטתי, ואף הבאתי למימוש :)

היום הראשון – טיסות

את היום הראשון התחלנו מאוד מוקדם, השכמה ב-5 בבוקר, והמשכנו ב-3 טיסות.
ניו יורק -> שיקגו (2 שעות)
שיקגו -> הונלולו (עיר הבירה של הוואי) (9 שעות)
הונלולו -> קונה (45 דקות) – עיר באי שנקרא האי הגדול (big island)
הטיסה האחרונה נחתה ב-6 זמן הוואי, 17.5 שעות אחרי ההמראה הראשונה, 5 שעות מאחורי ניו יורק, ו-12 שעות מאחורי ישראל.
בניגוד למקובל לחשוב, לא קיבלנו אותנו עם שרשרת פרחים לצוואר, אולם היה אפשר לקנות כזו, אז לקחנו את הרכב, ונסענו בחשכה למלון שלנו, התמקמנו ויצאנו לא. ערב.

היום השני – מנוחה ובריכה

לקחנו את הזמן באיזי, אני קמתי ב-6 בבוקר (בכל זאת 5 שעות הפרש) אז יצאתי לסיור מקדים במלון, לראות מה קורה פה מסביבי. נוף הבוקר היה הרבה יותר מוצלח מחשיכת הלילה. מסתבר שאנחנו צמודים לים, ורואים אותו מהמרפסת (שאגב נקראת לאנאיי בהוואית).

גיליתי שיש שתי בריכות למלון, שאין ממש חוף ים, שאנחנו על אוסף צוקים די מרשימים, מצאתי עכביש עצום, מגרש גולף בצמוד למלון, בלוטים בגדלים מפתיעים ועוד פרי שלא ממש הצלחתי לזהות, אבל החלטתי שקופים בטח אוכלים אותו.
אחרי שהצלחתי לגרום לאלעד לצאת מהמיטה, תוך שימוש בעובדה שאוטוטו מפסיקים להגיש ארוחת בוקר, ומישהו צריך להאכיל אותי, לקחתי אותו לסיור שני באיזור, כדי לראות את כל הממצאים
שלי.

הפעם גילינו שיה הרבה מאוד עכבישים וקורי עכביש (מלחיץ מאוד האמת), פתחנו בלוטים לחקור את תוכנם, וגילינו שהפירות המוזרים נפלו מפרי עצום שנראה כמו סוג של אננס, ואיש נחמד הסביר לנו את השם שלו – שאני כמובן לא זוכרת.
בדיעבד הסתבר שבטיול זה נעקצתי בשלושה מקומות שונים, עקיצות בקוטר עצום שעד היום הרביעי לא הראו נסיגה אמיתית. אני רק יכולה לדמיין מה ענבל היתה עושה לעקיצות הללו בזמן הזה :)
את המשך היום בילינו בשנ"צ שלאחר א. הבוקר והסיור, ובריכה, כולל מגלשת מים.

היום השלישי – אומגה בצד השני של האי

אז אולי כאן הזמן לאמר כמה דברים כלליים :
1. זה כנראה הטיול הכי פחות מתוכנן שלנו עד כה. הזמנו מראש מלונות, מכוניות וטיסות, אך לא קבענו תוכן. לכן ביום השני בערב, ישבנו עם יועצת של המלון וניסינו להבין מה כדאי לעשות וכמה זמן כל דבר ייקח, כך הרכבנו את הטיול באי הראשון.
2. בטיול שלנו החלטנו לבלות בשני איים: big island – האי הכי גדול בהוואי, שנקרא תכלס הוואי ועל שמו דומני הוואי כולה נקראת. ו-Oahu האי שמארח את עיר הבירה ואולי הכי ידועה בהוואי – הונלולו.

בעצת היועצת, נסענו לצד השני של האי – הצד המזרחי, לעשות אומגה על 9 קווים, מעל מפלים, נהרות ועצים.

בדרך עברנו בנופים משתנים, זו היתה הפעם הראשונה שיצאנו מהמלון באור יום, אז הכל היה לנו חדש. הנופים התחילו בנופים ג'ונגליים, הכל מאוד ירוק, ועצי בננות וכו', המשיך לאדמת בזלת שחורה משני צידי הכביש, ואז הפך לאדמה שחורה עם עשבים שוטים צהובים שמכסים אותה, ואז עמקים עם הרבה ירוק, דשא נמוך כזה, ואז שוב צמחיה מטורפת ליד הים.

יש ספר על לונדון שאני מאוד אוהבת שנקרא "לונדון בפיתה", אחד הפרקים בספר מספר על איך כשישראלים נוסעים לחו"ל, הם מדמים כל דבר למשהו מקביל בארץ, נראה לי שהמשפט השגור שם הוא "יש הכל בארץ!". למה אני נזכרתי בזה? כי כשנסענו אמרתי לאלעד: הנה אנחנו ברמת הגולן (בזלת), הנה נהלל (עמקים ירוקים), הנה טבריה (צמחיה ירוקה פרועה וים) – יש הכל בארץ!

עצרנו במסעדה מקומית מומלצת לא. בוקר. ישבנו על הבר שהיה מעוצב במין ח שהזכירה לאלעד את בית הספר, ודי מיד התחילה לדבר איתנו אמריקאית שסיפרה לנו שעברה לפני כמה שנים (20) להוואי. היא אכלה לחם מטוגן עבה ומעורר ריר, ולמרבה הפתעתי הציעה לי ביס – מאוד לא אמריקאי מצידה. מעבר לכך, גילינו שארוחת בוקר מקומית מורכבת מביצה ואורז (ועוד דברים), והיא די עצומה – אז חלקנו. בניגוד אלינו, ראיתי מספר מקומיים אוכלים את המנה שלנו לבד, עם מנת צד של שני פנקייקים ע-צ-ו-מ-י-ם ועבים. איך קינאתי בהם!

המשכנו לכיוון האומגה עוד איזה שעה נהיגה. כשהגענו חיכינו לתחילת ההסבר, לי יצא לעשות משהו כזה מעל אגם בסין, ומאוד פחדתי לפני. הפעם כמעט ולא פחדתי, אבל אלעד לא ממש התלהב, הוא לא אוהב להיות תלוי באוויר כשהכל יכול להשתבש (תלחצו על התמונה הימנית כדי לראות את הסרטון).

היינו עם קבוצה של 7 אנשים. הקו הראשון היה קטן יחסית, אבל הכי מפחיד כי הוא היה הראשון. אחריו היו קווים ארוכים יותר, ומעל נוף מפחיד יותר – נהר נמוך, ועצים גבוהים, ועם כל קו פחדנו פחות והשתחררנו יותר. זה לקח כמה שעות, אבל היה ממש כיף (יש מספר סרטונים באלבום התמונות שלנו - הקליקו על אחת התמונות ותגיעו אליו :).

היום הרביעי – הר געש

קבוצת האיים של הוואי נוצרו על ידי אוסף התפרצויות של הרי געש. באי הגדול יש עדיין שני הרי געש פעילים, אחד נחשב לאי הכי פעיל בכל ארה"ב והתפרץ פעמים רבות בעשורים האחרונים. אז נסענו לראות אותו!
נסענו שעתיים וחצי, בנופים יפיפיים וירוקים, עד שהגענו למרכז המבקרים. ראינו איזה סרט וידאו שמספר על התפרצות משנת 1959, נראה כאילו זה בערך השנה שבה הסרט הוקלט – לא איכות משהו... נסענו קצת על השביל מסביב ללוע ההר, וראינו אדים שעולים מחורים באדמה – מאוד מפתיע ומרשים. גם הלוע עצמה היתה מרשימה, היתה לוע פנימית שכולה מכוסה בעשן, ולוע חיצונים שהכילה קצת חורים מוציאי עשן. מאוד מיסטי (לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון).

משם החלטנו לעשות מסלול הליכה של 6-7 ק"מ, שסוקר את הלוע ההיא מההתפרצות ב-59 – נקראת Kailua iki.

כיוון שהיתה לנו עוד נסיעה של שעתיים בחזרה למלון, ולא רציתי לנהוג בחושך (כי זה לא כיף!) היו לנו קצת פחות משעתיים לעשות מסלול שהוגדר כשעתיים-שלוש. למרבה הפתעתנו, הצלחנו לעשות את זה בפחות משעתיים ויש הוכחות!

חזרנו למלון, אכלנו א. ערב, והזמנו את בקבוק השמפניה שקיבלנו במתנה כי אמרנו שאנו חוגגים את יום הנישואים שלנו :)

על הכותרת: כשעוד ניסיתי לתכנן מה לעשות בטיול, המליצו לי בפורום לקנות את הספר: Hawaii for Dummies - או בתרגום לעברית - הוואי לטמבלים. זה מקור הכותרת.

Alaska 2010

Click here to view this photo book larger

אלסקה - הגבול האחרון - 2

המשך היום החמישי
ויטייר - עובדה מעניינת לגבי העיירה הזו, היא שכדי להגיע אליה ברכב או רכבת, חייבים לעבור דרך מנהרה, שנקראת מנהרת ויטייר (בסלנג - במציאות היא קרויה על שם מישהו).

מנהרת ויטייר - Whittier tunnel - נחשבת למנהרה השניה באורכה בארה״ב.
כשהגענו למנהרה, ראינו מלא נתיבים, משהו כמו 6, ונאמר לנו לנסוע בנתיב ה-3, פתאום אנחנו מגיעים למן חור קטן בהר, הופתעתי לרעה... מדובר במנהרה צרה, שלי הזכירה מנהרה של מכרה פחם (לא שאי פעם הייתי, אבל מהסרטים...). היה בה נתיב אחד, שחלקו אותו מכוניות ורכבות לשני הכיוונים. המשמעות של זה היא שיש זמנים מאוד מצומצמים שבם אפשר לעבור לכל כיוון, למשל, רכב יכול להכנס לויטייר פעם בשעה, הפתיחה שלנו היתה בין 11:30-11:45, ולצאת פעם בשעה (במקרה הזה היציאה תהיה ב-12:00-12:15). לרכבות יש כנראה זמנים משלהם. האמת - ממש מרשים שזה עובד :)

החלטנו לבלות את שני הלילות הבאים בסיוורד, ברשת המלונות החביבה עליי - הולידיי אין אקספרס.
א. להיות יותר מלילה אחד באותו מלון זה כיף ומרגיע - תחושת הנדודים התכופים מעייפת די מהר.
ב. למה אני אוהבת את הולידיי אין אקספרס? אני שמחה ששאלתם!
יש להם אינטרנט אלחוטי בדרך כלל (it has the wifis), יש להם ארוחת בוקר כלולה, ובה מגישים רול קינמון לח וטעים, הם מתגאים ביכולת שלהם להכין אותו - אנשים כלבבי. בנוסף בחוויה הקודמת שלי השמיכה היתה בתוך ציפה, ולא כמו במלונות הארורים הללו ששמים סדין, ועליו שמיכה ועליו כיסוי, ואז בלילה אתה מוצא את עצמך קופא עם סדין עליך... אה ועוד שני חלקים מגניבים, יש להם קטע של לשים לך על המיטה כריות ברמת קשיות שונה, ולתייג אותן, כלומר היו לי על המיטה 2 כריות קשיחות (ועליהן הכיתוב firm) ו-2 רכות (ועליהן הכיתוב soft) והחלק הכי טוב, השמפו, מרכך, סבון וקרם גוף מריחים כמו קינמון (מישהו שם לב למוטיב חוזר פה?)

בקיצור, הגענו לעיירה, היה די מוקדם (20:00), אבל בנוהל היינו עייפים (אני יותר). גילינו שהאינטרנט האלחוטי לא עובד בחדרים אלא רק בלובי, ובחדרים יש אינטרנט חוטי (הלו? מישהו שמע על 2010?) בקיצור אלעד בילה כמה שעות בלנסות לייצר אינרנט אלחוטי, על בסיס האינטרנט החוטי שלנו - אל תשאלו אותי איך - ואני באופן לא לגמרי מפתיע, נרדמתי.

סיפרתי שבברנינג מן (החלק הקודם של הטיול שלנו) היו שירותים כימיים. האמת, יחסית לשירותים כימיים ולכמות האנשים שהשתמשו בהם במהלך הפסטיבל, הם היו ממש סבירים וכמעט לא מלוכלכים. כאן באלסקה, יצא לנו לחוות רמות חדשות של שירותים כימיים. למשל, במרכז מבקרים של טלקיטנה, היו שירותים כימיים סופר נקיים, עם סוג של מים כחולים בבור שלהם שאפילו השרו ריח טוב, כמובן תמיד היה נייר (אפילו בברנינג מן - מרשים!) וסניטייזר לניקוי הידיים.
בדנאלי, היו גם שירותים שאמנם לא נעטפו בתא פלסטיק, אלא בחדרון עץ מרווח, אך בתחתיתם היה בור עם מים ושאריות גוף, והם היו נקיים למשעי וללא ריח רע בכלל!

היום השישי
החלטנו להתפנק, רציתי לקום ביקיצה טבעית, אבל השמנמנה הקמצנית שבי לא יכלה לוותר על ארוחת בוקר חינם (עם רול קינמון!). אז קמנו בזמן לסוף ארוחת הבוקר, אכלנו וחזרנו לחדר לעשות קצת כלום - סה"כ בכל זאת חופשה, אולי כדאי שננוח... חידשתי קצת את מלאי האינטרנט שלי (או במילים אחרות ישבתי על האינטרנט כמה שעות) ואלעד נרדם - הנה שני דברים חדשים - אחד - אלעד נרדם ולא אני, שתיים - אני העדפתי אינטרנט על שינה...

כשהצלחנו לצאת מהמלון, בסביבות 2, פנינו להסתובב בעיר, בלי החלטה מוגדרת מה לעשות. סיוורד היא עיירה ציורית, שיושבת בקצהו של מפרץ טבעי, מוגן על ידי הרים רבים סביבו. במקום הוקם נמל, והמלון שלנו היה ממוקם בנמל מלא בסירות דיג, שיט, ותיירות. הרחובות היו צרים ולא רבים, וגם הבתים. הכל מאוד רגוע ושקט ושוב זכינו ביום מדהים, שמשי ולא קר מידי. הלכנו לשפת המים והתענגנו על הנוף. פגשנו בחורה עם כלב - תכף אני אגיד משהו על כלבים - הרשיתי לאלעד ללטף את הכלב ופצחנו בשיחה קטנה כמו שאומרים עם הבחורה. מסתבר שהיא במקור מהעיר הכי צפונים באלסקה ובכלל ארה"ב (דומני ש-barel זה השם), והיא בדיוק עברה לאנקורג' (העיר הגדולה) ובאה לבלות בסיוורד את הסופ"ש האחרון של הקיץ לפני שהיא מתחילה לעבוד.

ניסינו להקביל את זה לארץ, במונחים של הארץ, הבחורה עברה מהדרום, לתל אביב, ויצאה לחופשה בחיפה :)
אה, היא גם סיפרה לנו שכדי להגיע לעיר שלה, חייבים לטוס, בשבילה 15 מעלות זה חום אימים, מטוס קטן (כמו שראינו שלהרבה מאוד יש שם באלסקה) עולה בערך 120,000 דולר, והאנשים מהעיר שלה טסים פעם בכמה זמן לאנקורג' כדי לקנות מצרכים, למשל נייר טואלט. תודו שכל זה נשמע לא הגיוני בעליל.

כלבים באלסקה - אז אחרי כמה ימים באלסקה, שמנו לב שלמרבית האוכלוסיה באלסקה יש כלבים. החשד התעורר כשנסענו בכביש ההתחלתי של הדנאלי, וראינו את אנשי הפארק יוצאים לסיבוב עם הכלב, איש וכלב, איש וכלב אישה וכלב. זה המשיך לאורך רוב הטיול, וכשכבר הגענו למסקנה הזו, שאלסקנים מאוד אוהבים כלבים וזה עניין סטנדרטי להיות בעל כלב, בדיוק ראינו מכונית עם שני אנשים ושני כלבים, ומכאן הסקנו שלכל אלסקי יש כלב.

בשלב הזה ניסינו לנתח את התופעה, ואני טענתי שהתופעה נובעת באופן ישיר מתופעה אחרת ששכחתי לתאר:
מזחלות כלבים, או באנגלית Iditarod.
בימים עברו, כשלא היו רכבות, כבישים, רכבים ומטוסים, הדרך הנפוצה להעברת ציוד ודואר ממקום למקום, היתה שימוש במזחלות שאליהן קשורים כלבים (כנראה בסביבות 8-10). כיוון שבאלסקה קר לאללה רוב השנה, רוב הדרכים היו מכוסות בשלג, וחלק אולי אפילו מכוסות בשלג לאורך כל השנה. אנשים שנקראו מאשרס (Mushers) היו "נוהגים" במזחלות הללו. ככל הנראה השיטה היתה די יעילה. המאשר והכלבים היו מבלים ימים בדרכים, אוכלים וישנים בדרך. בתחילת המאה ה-20 כשהומצאו המטוסים, החלו להשתמש בהם על מנת להעביר ציוד ודואר למקומות אליהם הגישה היתה קשה, ולאט לא, עם הקידמה השימוש במזחלות כלבים הלך והתמעט.
הנקודה הדרומית ביותר ממנה מתחיל ה-Iditarod (כך נקרא גם המסלול שבו נסעו המזחלות) היא סיוורד (Seward) והצפונית ביותר היא עיר בשם Nome. לימים, הוקמה רכבת באותו נתיב.
אף על פי שהצורך במזחלות הכלבים כמעט ונעלם, התופעה עדיין קיימת באלסקה, אך בצורה של ספורט לאומי. פעם בשנה, במרץ מתאספים כ-30 מאשרס, כל אחד עם 8-10 כלביו, ויוצאים למירוץ מאנקורג' ל-Nome. אורך המירוץ 1100 מייל (1760 ק"מ), הכלבים צולחים כ-125 מייל (200 ק"מ) ביום, 10-17 ימים. משתתפי המירוץ מתאמנים רוב השנה, ומאמנים את כלביהם, וזוכים לכבוד והערצה בכל אלסקה. חלק מהמאשרס נעים ביום וישנים בלילה, חלקם נוקטים בגישה הפוכה. לאורך השנים שהמירוץ הזה מתקיים, הצליחו מספר מאשרס בודדים לזכות במקום הראשון יותר מפעם אחת, אך עד היום לא זכה אף אחד יותר מ-4 פעמים. יש אישה אחת, שכבר 30 שנה משתתפת במירוץ.
כשהיינו בוואסילה, ראינו סרטון על הנושא, וגם כמה כלבי מירוץ, ומעתה גם אני מעריצה רשמית של המאשרס (אני מניחה שאלעד מעריץ רשמית של כלבי המירוץ).

אוקיי, אז איפה היינו? אה כן, סיוורד - טיול בעיר. המשכנו להסתובב בעיר, והתרשמנו מיופיה ונופיה. מצאנו איזור ציבורי מטופח ללעשות על האש, והיה בו שלט שאומר מי שריין את המקום להערב - אנחנו צריכים כזה בניו יורק! אכלנו צהרערב (אני אפרט קצת על דעתי על המזון באלסקה) ופנינו לפעילות היומית, ובתוכנית - טרק לקרחון שנקרא Exit Glacier. המדובר באחד הקרחונים הבודדים שאפשר לצעוד ברגל ולהגיע ממש ממש קרוב אליהם, האמת אפשר ממש לגעת בו, אם כי אחרי שקראנו איזה שלט מפחיד, החלטנו שאנחנו מספיק קרובים. התלבשנו לא רע, למרות שהיה יום חמים יחסית, אבל לא לקחנו בחשבון את העובדה שליד קרחון קר :) סה"כ טרקון מוצלח, לא ארוך מידי, עם אתגר פיזי מתון, וסוכריה בסופו.

כבר הגיע הערב, אז פנינו למלון, ובדרך עצרנו לקנות פופקורן. למה? כי החלטנו לנסות שוב לראות את הסרט שצולם באלסקה - Into the wild - ולא יאומן, אפילו הצלחנו! (כן כן, לא נרדמתי) העניין שלי בסרט הזה התחיל קצת אחרי שהחלטתי לנסוע לאלסקה, כי נאמר לי שהסרט מדבר וצולם באלסקה. בנוסף אמרו לי כל הזמן לא לישון באוטובוס הקסמים, אז הייתי צריכה לראות על מה מדובר. הסרט התחיל ממש טוב, למרות שרוב הזמן מרגישים שמשהו רע הולך לקרות פה. אני עדין מתלבטת אם אני ממליצה לראות אותו או לא, בגדול כן, כי זה סרט מעולה ובשבילי הוא היה גם מעורר השראה, אבל באותו הלילה היה לי קשה לישון, ובימים שאחרי עדיין קפצו לי תמונות מהסרט לעיניים, והעציבו אותי. בקיצור, אם אתם לא בכיינים כמוני, תראו את הסרט, כנראה שתוכלו להנות בלי החלק שמטריד אותי.

היום השביעי

זה היום האחרון שלנו (למחרת טסים הביתה). קמנו, אכלנו, התארגנו ליציאה והלכנו לשיט הבא והאחרון שלנו, שיט בפיורדים של חצי האי קינאי (Kenai Fjords). בדרך לאוניה, ראינו מדוזות מגניבות במים (לא כמו אלו שבארץ - הם הזכירו לי מדוזות שראיתי בעבר באקווריומים ביפן ובבוסטון). שוב זכינו למזג אוויר נפלא - אני מתחילה לחשוב שזה לא אנחנו, אלא האיזור. השיט התחיל די דומה לשיט הקרחונים שלקחנו, נופים יפים, Sea Otters (שהם סוג של אריה ים אך יותר דומה לדובי). המפנה חל כשראינו סוג של דולפינים, ואחריהם אריות ים אמיתיים שוכבים על סלעים ומוציאים קולות משונים. הדולפינים (שכמובן היה להם שם אחר, רק כדי לבלבל אותי) היו מאוד קשים לתפיסה. לרוב ראינו לשבריר שניה חתיכה מהגב שלהם, ואת הקצף במקום בו הם היו. במזל הצלחתי לזהות תנועה של שניים מהם במים, ממש ליד הספינה, כנראה בזכות חלק גופם הלבן. הצלחתי גם לראות מדוזות יפיפיות. הנופים התחלפו מהרים עם עצי אורן, להרים שנראים פשוט שעירים. היינו מוקפים באיים רוב הזמן, והאיים הללו היו בעצם הרים מחורצים בתוך המים, חלקם עם עצים, חלקים שעירים וחלקם סתם סלעיים. מאוד מאוד יפה. גם בשיט זה ראינו לא מעט קרחונים, והחלק המלהיב ביותר היה כשהצלחנו לראות נקודה שחור על הר ליד קרחון, אני אתאר את זה כמו שהקפטן שגם היה המדריך תיאר את זה: "הנה דוב שחור, עכשיו כשאתם מחפשים את הדוב השחור, שימו לב שאתם קודם כל מחפשים נקודה שחורה, ואחר כך דוב". אני נשבעת, זה מה שהוא אמר. מה שיותר מטורף, זה שזה נכון. חפש נקודה שחורה בהר, ואז תוודא שהיא זזה. באמצעות המשקפת וידאתי שמדובר בדוב, שמרחוק הוא מאוד חמוד. אלעד לעומתי לא שלל את האפשרות שהדוב יקפוץ למים, וישחה אלינו (מסתבר שהם שחיינים ממש טובים). הסיטואציה היתה כאילו היא לקוחה מסרט מצויר שצוחק על תיירים. לא יודעת אם ראיתם את Wall-E, אבל יש שם קטע שרואים את כל האנשים השמנים צפים על המיטות הצפות שלהם, לבושים בכחול, ואז הכריזה אומרת "Red is the new Blue" (אדום זה הכחול החדש) ותוך דקה כולם החליפו את צבע הלבוש שלהם לאדום. בכל מקרה, זה הזכיר לי את זה, כי כל האנשים בספינה היו מצופפים באותה נקודה בספינה, עם מצלמות ומשקפות ומצביעים על הדוב.

שלוש שעות לתוך השיט, הייתי מוכנה לחזור כבר, אך הספינה היתה צריכה לעשות את הדרך חזרה, עוד שעתיים. מספר מילים לגבי התנאים בשיט. דבר ראשון, למרות שהיה יום חמים, לבשתי שתי שכבות מכנסיים, לקחתי צעיף, כובע ומעיל פוך - החלטה נבונה, כיוון שכשאתה בחוץ על הסיפון, יש הרבה רוח וקר - עצה לעתיד. דבר שני, כשהשיט התחיל התרשמתי ממש מכמה שהמים נעימים והספינה לא קופצנית, ולא גורמת לי לבחילה. כשהינו בין לשון ים אחת לשניה, המים היו הרבה פחות נחמדים, הספינה קופצנית, והיתה לי קצת בחילה טורדנית. אמיצותי (מהמילה אומץ) השתלמה, וזה עבר בהצלחה.

בשיט, כשניגשתי להביא לי כוס מים, החלפתי כמה מילים עם המוזג/ברמן, הוא שאל מאיפה אני ובתמורה גילה שהוא מקנטקי. הוא סיפר שהוא עובד שם בקיץ, ואז חוזר שוב בחורף. שאלתי אותו למה? והוא ענה שהוא אוהב את הקור - פריק! שאלתי אותו מה הוא עושה והוא ענה: דקן (Deken), לפחות זה מה שאני שמעתי, אולי אני מזדקנת... כיוון שלא הבנתי מה זה לעזאזל, הוא חזר עוד כמה פעמים, ובשלב מסוים היה לו פרצוף שאני פירשתי כ:"הבחורה הזו לא מבינה אנגלית, מה אני אמור לעשות?" בסוף הוא הוסיף מילים והבנתי שהוא עושה דברים בספינה, הכל פרט ללהיות הקפטן. כשסיפרתי לאלעד, אלעד החכם הבין שהוא אמר "Deck Hand" שזה איש סיפון. אז הנה, למדנו משהו.

ירדנו מהשיט, אספנו מזוודות, עלינו על האוטו ויצאנו בדרכנו לאנקורג', לילה אחרון. שוב דרך יפיפיה ונעימה לנהיגה. אחרי שעתיים וחצי הגענו למלון, חיפשנו מסעדת סטייקים טובה, מצאנו המלצות בשלושה מקורות שונים ויצאנו. התוצאה היתה לא מה שציפינו, לא מבחינת המראה, לא מבחינת האווירה, לא מבחינת האיכות ואולי רק מבחינת המחיר :) זה היה מן פאב מקומי ששודרג למסעדה, בעיצוב חום ומיושן, כמובן פוחלצי דגים על הקירות, ואנחנו שהגענו ב-21:00 בערך, סגרנו את המקום.
זהו, זה נגמר, ארזנו הכל, הלכנו לישון עד 5:30 בבוקר, קמנו, החזרנו את הרכב ועלינו על המטוס. 2 טיסות אחרונות.

שונות:

אוכל באלסקה - לא בטוחה שהיו לי ציפיות לגבי זה. אולי ציפיתי לאיזה סלמון טוב. כשהימים עברו וראיתי בכל תפריט סלמון
והליבוט (Halibut), ציפיתי שמנות הדג תהיינה מבושלות היטב וטעימות. אז זהו שלא. במקום הראשון שאכלנו דג, ליד הדנאלי, זה היה כמעט טוב, ובכל שאר המקומות הדג היה יבש ומבושל יותר מידי, או מטוגן. אני מרגישה פלצנית, יומרנית ורברבנית, אבל אני מכינה דגים טעימים יותר ומוצלחים יותר, ואני התחלתי לאכול דגים לפני שנתיים שלוש. סה"כ רוב האוכל היה די פשטני, וכשאכלנו במסעדות "נחשבות" אז הדבר הנחשב היחיד בהם היה המחיר, שהיה גבוה כמו בניו יורק, ובלי הצדקה.

זקנים - הנני מתנצלת בפני קוראיי הבוגרים יותר על פסקה זו. לצערי רוב הזמן, סבבו אותנו זקנים. אני חושבת שמבחינת אחוזים, ראינו משהו כמו 80% זקנים והשאר צעירים או בני 40-50. בשתי הפעמים שלקחנו שיט, מרבית האוכלוסיה היתה זקנה, הכי הפליא אותי אולי, היה זוג הזקנית שפגשנו בשיט השני, שסיפרו שהם ירדו עכשיו משיט של שבוע. ואני חשבתי, הרגע ירדתם משיט ועליתם על שיט אחר? זה נורא! ואלעד אמר, הם זקנים, הם רוצים לשבת... בקיצור, המסקנה שלי היא כזו, ככל הנראה אלסקה היא יעד תיירות עיקרי לזקנים. אף על פי כן, גם צעירים יכולים להנות מאוד - תהיו חזקים - וצאו לדרך!

זמינות ומקוונות - אה כן. אלסקה לא חזקה בנושאים הללו. בהרבה מאוד מקומות לא היתה קליטת רדיו (דמיינו לעצמכם 6 שעות בכביש בלי מוזיקה), מזל שבוטי (Bootie) היה איתנו. בהרבה מאוד מקומות לא היתה קליטה סלולרית, רוני יכול להעיד על זה, לקח לנו איזה 5 שיחות טלפון בהמשכים לנהל שיחה אחת. לאלעד בכלל לא היתה קליטה, מסתבר ש-T-Mobile לא עובדים באלסקה. ולבסוף, במספר בתי מלון שהיינו, היה אינטרנט חוטי בחדר, קצת מיושן.

כבישים - נהגתי כ-1376 קילומטרים בשבוע (כיוון שאני אוהבת לנהוג, ואלעד הרבה פחות, הוא נהג כ-160 מתוכם). הפתיע אותי לגלות כי מרביתה המוחלטת של הדרך מאנקורג' לדנאלי היתה כביש עם נתיב אחד לכל כיוון. כאילו, זה אחד הכבישים הבודדים שחוצים את המדינה, וזה מה שיש לו? נתיב אחד?

ידע, חיות ומושגים בימאות - למדתי שיש הרבה מאוד שאני לא יודעת. כל מיני חיות בשמות מוזרים - וריאציה של אריות ים, וריאציה של דולפינים סוגי דובים שמעולם לא שמעתי עליהם ,מה ההבדל בין קאריבו למוס? איך אומרים ארנבת באנגלית? (Hare). מה זה Sea Otter? מה ההבדל בינו לבין אריה ים? (הוא יותר שעיר ודומה לדובי, ויש לו 4 גפיים) ועוד ועוד. כשהיינו על האוטובוס בדנאלי (8 שעות) ובשני השייטים שלקחנו (כן, אני לא יודעת איך אומרים שיט ברבים - תגלו לי...) במשך 11 שעות סה"כ, הנהגים/מדריכים דיברו הרבה מאוד ותיארו מה אנחנו רואים, תיארו חיות, מקומת וכו'. אני חושבת שהבנתי אולי 50% מהתוכן. וכנראה 20-30% מהמושגים. ואני כבר חשבתי שהאנגלית שלי ממש השתפרה (אלעד בניגוד אליי, הבין 80-90% - טלויזיה וספרים - עבודה יפה!)

סיכום אירוע:

בשבעת הימים האחרונים, נסענו 860 מיילים שהם 1376 קילומטרים ברכב, 95% בכביש חד נתיבי, ביקרנו ב-7 ערים, 2 פארקים לאומיים, ראינו מוס, קאריבו, שועל, ארנבת, שפן, סנאי, דובים חומים, כבשי דל (Dall's sheep), סוג של דולפין, מדוזות, אריות ים, Sea Otters, דוב שחור. בילינו 11 שעות בים, ראינו כ-27 קרחונים, שמענו כ-19 שעות של הסברים, עשינו 3 מסלולים (הליכה), וכנראה חלק מאיתנו עלו איזה כמה קילוגרמים.

היה כיף, יפה, קר ונעים, גשום ושמשי, צבעוני וירוק, ובקיצור מעולה. עוד מקום שיש להוסיף לרשימת היעדים. כמו שהאיש מהטלויזיה במונית אומר:
אני סיון חרמון, ואני ממליצה על אלסקה!

היעד הבא - הוואי.

נ.ב.
בכלל חופשה זו, לקחנו 6 טיסות, ועברנו ב-6 שדות תעופה חדשים: לה גוורדיה, דנבר, רינו, סיאטל, אנקורג', מיניאפוליס.

אלסקה - הגבול האחרון - 1

הערה חשובה: מרבית התמונות בפוסט זה צולמו באמצעות האייפון, התמונות הטובות באמת מפורסמות ויפורסמו לאט לאט (חלקן פורסמו כבר בפייסבוק). בנוסף, המחברת שומרת לעצמה את הזכות לעדכן ולהוסיף תוכן במועד מאוחר יותר.

היום הראשון (ספטמבר 6)
נחתנו באנקורג' ב- 6 בערב, והלכנו להשכרת רכב, 10 דקות נסיעה מהשדה. המקום נראה די מצ'וקמק, החברה היתה לא מוכרת, ואלעד התחיל להיות מודאג... קיבלנו את הרכב, וגילינו ששקע המצת לא עובד - כיוון שהאייפון שלי משמש לנו גם כמכשיר ג'י פי אס, זה הדאיג אותנו. הסברנו לאיש שזה חשוב לנו, והוא התחיל לחפש מכונית אחרת. אחרי זמן לא מועט, הגיעה המכונית האחרת, בינתיים כמה אנשים החזירו מכונית, והתלוננו שהיו להם בעיות עם לחץ האוויר. כשהגיעה המכונית השניה, דלקה בה נורה של "בדוק את המנוע" - אלעד היה לא מרוצה בכלל... בינתיים, בדקנו בטלפון את האפשרות לשכור מכונית מחברה אחרת (משהו מוכר, עם סניפים) וגילינו שיש 55 מכוניות זמינות :) זה שימח אותנו. נפרדנו מהאיש לשלום וחזרנו לשדה. בשדה, ניגשנו לדוכני ההשכרה וביררנו כמה עולה רכב, זה יצא יותר יקר ממה שמצאנו באינטרנט, והחלטנו פשוט להזמין באינטרנט (עם הטלפון) ואז לגשת לדוכן - כך עשינו. לפעמים האייפון הזה ממש משמח.
יצאנו מהשדה ונסענו לווסילה, בדרך עצרנו בוולמרט לקנות משקפת. וולמרט משמח אותנו מאוד משום מה. הופתענו לגלות איזור שלם של מכירת נשקים, כאילו בוולמרט באלסקה אפשר פשוט להכנס ולקנות אקדח או רובה - מטורף!


נסענו למלון. כשחיפשנו איפה לאכול א. ערב בשעה 22:20, גילינו שכל המקומות נסגרו ב-22:00. הסתפקנו בפיצה האט והלכנו לישון.

היום השני - נוסעים לדנאלי
אחרי ארוחת בוקר, וסיבוב קצר באגם שלידו ישנו, הצפנו לכיוון טלקיטנה בתקווה לקחת טיסה מסביב לדנאלי.


כיוון שמזג האוויר היה גשום, אפור וראות נמוכה, ויתרנו על זה והמשכנו ישר לדנאלי - בערך 3 שעות נסיעה נוספות. הגענו ב-6 בערב, למזלנו קצת התבהר ונדמה לי שאפילו יצאה השמש.


קיבלנו הוראות במרכז המבקרים, קנינו כרטיס לאוטובוס של מחרת בבוקר, ויצאנו לטרק קצר. בדרך הצלחנו לראות מוס, מטר מאחורינו, אבל עד שהוצאנו את המצלמה המוס נעלם :( המשכנו לנסוע וראינו מלא אנשים עומדים בצד. עצרנו גם ואשה מוזרה הראתה לנו מה כולם רואים במשקפות, שתי נקודות כהות באופק ואמרה שאלו מוס (או כמו שהחלטנו לקרוא למוס ברבים, מיס). לפתע הבנו כמה ברי מזל היינו שראינו מוס ממש לידינו...

האמת הטרקון היה די נחמד וממש לא קשה, פרט לפאדיחה אחת - כשנפלתי... לא נורא. אפילו ראינו ארנבת.

נסענו לאכול באיזה מסעדה תיירותית וגם מקומית (The Salmon Bake), וטעמנו אלק סליידרס (המבורגרים קטנים מבשר אלק - דישון - סוג של צבי) - דווקא נחמד...

וכמובן אכלנו סלמון - שזה כנראה המאכל הלאומי פה בערך. הגענו למלון בסביבות 23:00.

היום השלישי - דנאלי

קמנו מוקדם בבוקר, או כמו שאני נוטה לאמר, לפנות בוקר, בשעה 7:15 כדי להספיק לאוטובוס שלנו שנכנס לפארק. היינו אמורים להספיק ל-9:00, וכמובן שאיחרנו. יש לנו עניין כזה עם אוטובוסים, למשל כל פעם שנסענו לג'רסי גרדנס עם אוטובוס נאלצנו לצלוח את התחנה המרכזית (port authority) בספרינט, רק כדי לגלות שפספסנו את האוטובוס.

בקיצור, למרבה מזלנו, ואף על פי שאיחרנו את האוטובוס, העלו אותנו על אוטובוס שיצא ב-9:15 ליעד רחוק יותר, וסוכם שיורידו אותנו במעבר איילסון - היעד שלנו.

מזג האוויר היה אפור, גשום וקר - או בקיצור ארור. כאן המקום להזכיר את רוע מזלנו בכל הנוגע למזג אוויר. קוראיי הבלוג משכבר הימים אולי זוכרים איך הגשם רדף אותנו בטיול הארוך שעשינו בארה"ב. אני אזכיר בקצרה שני מאורעות:

1) כשהגענו לווגאס (כידוע עיר הידועה בהיותה חמה ושמשית) הטמפרטורות צנחו והתחיל לרדת גשם. ביום בו עזבנו את וגאס, הטמפרטורות עלו בחזרה והשמש יצאה.

2) לפני כ-3-4 חודשים היינו מיועדים לנסוע לילוסטון (כי בטיולנו בארה"ב הפארק היה 95% מכוסה בשלג). כבר היו לנו כרטיסי טיסה והזמנות למלונות, ואז 3 ימים לפני הטיסה ראינו שהתחזית היא סופת שלג אביבית, משהו כמו 0-5 מעלות ושלג. ביטלנו את הנסיעה :(

נאמר לנו לעלות על האוטובוס הזה שלוקח 4 שעות לתוך הפארק ו-4 שעות בחזרה. כשעלינו על האוטובוס הנהג אמר שאנחנו נוסעים 67 מייל לתוך הפארק, שהם כ-110 ק"מ. מהירות הנסיעה המותרת בפארק נעה בין 35 ל-25 מייל לשעה, מה שאמור לקחת שעתיים. לא בדיוק הבנתי למה אמרו 4 שעות. אז מסתבר שבכל פעם שרואים חיה, או חושבים שרואים חיה, רחוקה או קרובה, צריך לצעוק "עצור!" (לא, לא "אתה אומו"), ואז הנהג עוצר בצד הדרך, וכלל יושבי האוטובוס מצטופפים ומנסים לזהות את החיה שהאיש ראה, לצלם אותה ולתצפת אותה באמצעות המשקפת. מעבר לגורם זה, עושים גם 3 עצירות לפיפי וחילוץ רגליים.

פגשנו על האוטובוס שני ניו זילנדים נחמדים, אלעד שאל אותם איך קוראים לאנשים מניו זילנד, אז הם ענו "קיוויים" (קיווי זו חיה ניו זילנדית). מוזר, הם בכלל לא היו דומים לקיווי :)

הנסיעה היתה די נחמדה, בשעה הראשונה עוד התאמצתי לחפש חיות בר, כמובן שלא מצאתי כלום, אנשים אחרים זיהו מספר חיות רחוקות וקרובות וכולנו צילמנו אותן (אפילו אם כל מה שיצא במצלמה זה נקודה שחורה באמצע הנוף הדנאלי).

אחרי שעתיים וחצי בערך, כבר הייתי די מנומנמת והחלטתי להכנע לנמנום קל. בדרך למעבר איילסון, עוד היו לנו תכנונים לעשות איזה מסלול או משהו, ועד שהגענו לשם היה לשנינו ברור שאין מצב. מזג האוויר היה מחורבן, ואני הייתי עייפה וחסרת מוטיבציה.

אף על פי כן, כשהגענו למעבר, בדיוק יצא סיור עם ריינג'ר (איש פארק) והחלטנו להצטרף אליו - אמרו שזה 45 דקות, אז הייתי אמיצה. הלכנו נתיב לא ארוך, ממש מול מרכז המבקרים שמעבר איילסון, והאיש החביב הסביר לנו על האדמה, החיות, החורף, קו הגובה שמעליו לא צומחים עצים וכו'. היה מעניין וירד עלינו רק קצת גשם :)

אחרי זה עלינו על האוטובוס הראשון שיוצא מהפארק (עוד 4 שעות כמובן), חזרנו למלון, התארגנו (אני רציתי ללכת לישון - מוטיב שעוד יחזור בטיול שלנו) אך השתכנעתי ללכת לאכול.

היום הרביעי - חוזרים דרומה, גירדווד

יצאנו לאכול ארוחת בוקר במעין דיינר צנוע ומקומי שנקרא על שם בעלת המקום - רוז. משם היכינו את הכביש, ידענו שנבלה את כל היום בנסיעה, היו צפויות לנו 6-7 שעות נסיעה, דרומה דרך הערים שכבר עברנו (טלקיטנה, ווסילה, אנקורג') ומשם לגירדווד.

למרות שחשבתי שכבר שבעתי מהנופים של הדנאלי, ביליתי את רוב הדרך בהתענגות על הנוף, והרבה "פוקי! תראה!".

מזג האוויר היה אפור, קר וגשום אז קצת התעצלנו לצאת לצלם - או במילים אחרות - אני התחבאתי באוטו ואלעד יצא לקור לצלם. הנופים באמת היו עוצרי נשימה, או כמו שאומרים באנגלית - מפילי לסתות (Jaw Dropping). כשהגענו לטלקיטנה עצרנו במרכז מבקרים כדי לראות אם יש סיכוי לעשות טיסה מעל הדנאלי (בדרך לדנאלי לא יכולנו לעשות את זה בגלל מזג האוויר), ולאחר דיון קצר עם האשה במקום, הוחלט שזה כנראה לא שווה את הכסף.

המשכנו בדרכנו דרומה עוד בערך 3 שעות + עצירה לארוחת צהערב. דרומית לאנקורג' הנופים שינו צורה: מצד אחד ים, מעבר לים הרים גבוהים וחלקם שלוגים, ומהצד השני הרים גבוהים וירוקים. שוב חזרתי למצב ההשתאותי שלי וסיכמנו שנצלם בדרך חזרה - עצלנים אבל אופטימיים. כשהגענו ליעדנו - גירדווד (Girdwood) גילינו שמדובר בעיירת סקי קטנה וציורית - מאוד יפה, ונסענו למלון המפנק שלנו. השעה היתה די מוקדמת, סביבות 19:00, אבל בכלל לא רצינו לצאת מהחדר, לא לאכול ולא כלום. אני אישית רציתי לישון, אך לא הותר לי :( היו לנו תוכניות לראות את Into the wild - סרט אלסקני ידוע - אבל גם זה לא קרה.

משהו מוזר שקרה לנו, היה קר בחדר, ולא היתה לנו דרך לחמם (זו אחת הסיבות שמיהרתי להכנס תחת השמיכה) - זה היה המלון השני שזה קורה לנו בו, וזה לא הצחיק אותנו! אחרי איזה 4 שיחות לקבלה, שלחו אלינו איש שתיקן את העניין.

היום החמישי - הר אלייסקה

שוב קמנו לפנות בוקר (7:30), התארגנו ליציאה, אכלנו א. בוקר והלכנו לטרמינל של הרכבל של הר אלייסקה (מסתבר שאלייסקה זה אחד מהשמות הקודמים של אלסקה - עוד בימים שהאזור היה בבעלות הרוסים). כמובן שהקדמנו להגיע, ונאצלנו לחכות איזה 20 דקות (מזל שקמנו מוקדם הא?)

עלינו ברכבל, וכשהגענו למעלה, דמיינו איך המקום נראה בעונת הסקי, סיפרו לנו במקום שיש להם את המסלול השני הכי מסוכן בארה"ב, ורק לדמיין את זה הלחיץ אותנו מאוד.

אז גילינו שיש לנו עוד מסלול לא קטן לטפס כדי להגיע לקצה ההר, ובתקווה לנוף טוב יותר. תמימים ואמיצים התחלנו לטפס למעלה. הטיפוס לא היה פשוט בכלל, מסתבר שיש לי עוד הרבה מה לעבוד על הליכה וריצה בעליה, ואם להיות כנה אני לא בטוחה שהטיפוס היה שווה את זה. בכל מקרה בילינו איזה שעה שם למעלה, מעריכים את הנוף, בוחנים את השלג בקצות ההרים, מצלמים ומצתלמים.

אני השוויתי גם לברילוצ'ה כי גם שם עשינו משהו דומה (רכבל שעולה על הר שבחורף הוא אתר סקי) ואין מה לאמר, בברילוצ'ה יפה יותר. בזמן שהיינו שם הגיעו שני אנשים, קצת יותר מבוגרים מאיתנו, שטיפסו בקצב די מרשים, מתנשפים ומזיעים, והאשה ספרה לנו שהם טפסו את כל ההר ברגל, לא רק מהרכבל כמו הפדלאה שכותבת את הבלוג הזה :) טירוף!

בשלב מסוים גיליתי חתיכת קרח בצד הדרך, ושנינו פנינו אליה. החלטנו שזה קרחון, ומעתה יש לקרוא לו קרחון פוק - לידיעת הקוראים. כמובן שהצטלמנו עם הקרחון החדש שלנו, והתחלנו לרדת.

משם מיהרנו לעיר קטנה שנקראת ויטייר (Whittier) כדי לעשות שיט קרחונים. אתמול בזמן שנהגתי 6 שעות, קראנו קצת בויקיפדיה ולמדנו שבגדול קרחון הוא שלג/קרח שלא נמס לעולם, ועם הזמן הוא נהיה יותר ויותר דחוס ויוצא ממנו החמצן. בשיט ראינו בערך 12 קרחונים, 2 מאוד מקרוב, והשאר מרחוק, אבל אני חושבת שיותר מהכל הנוף הכולל היה החלק הכי טוב בשיט. בנוסף, ולא ברור איך (כי אנחנו ידועים במזלנו הרע בכל הקשור לטיולים ומזג אוויר), נפלנו על יום מדהים, שמשי ובהיר (עדיין היה קר). אז ראינו ציפורים, ומעין כלבי ים, מפלים רבים, הרים ירוקים, הרים שלוגים וקרחונים.

כשהסתיים השיט, היו לנו כ-45 דקות לשרוף (כי רק אז המנהרה נפתחה) אז ניסינו להסתובב בעיר, אולם די מהר גילינו שאין ממש עיר להסתובב בה. האמת שהמדריך בשיט, סיפר שיש בניין אחד גדול, שבו גרים כל 1,000 האנשים ש"גרים" בעיר - אולי זה היה צריך לשמש לנו כרמז הראשון...

פנינו לעמוד בתור בכניסה למנהרה, והתחלנו בדרכנו לסיוורד (Seward) דרומה.

פסקול הטיול

מי שזוכר/ת בפוסט של ברנינג מן, סיפרתי שקיבלתי דיסק מהדיג'יי האדיר שנקרא בוטי (Bootie). כיוון שרוב הזמן אי אפשר ממש לשמוע רדיו - כי לא קולטים כלום, הדיסק הפך לפסקול הטיול שלנו :)

מילים עד כאן

כבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג.
בשלבים מסוימים הרגשתי שזה מיותר, כי זה לא מעניין, בשלבים אחרים רציתי לכתוב ולא היה לי זמן. מידי פעם אני עדיין חושבת על זה, מה בא לי לכתוב, עכשיו קצת בא לי לכתוב :)

עברו שנתיים ושלושה חודשים מאז שהגענו לניו יורק - אני לא יודעת אם זה נשמע הרבה זמן, אבל זה לא מרגיש כמו הרבה זמן. בכל פעם שאני מבקרת בארץ שואלים אותי (המון פעמים) מתי אנחנו חוזרים, או אם אנחנו נשארים. התשובה היא שאנחנו בעצמנו לא יודעים. בינתיים טוב לנו, ואנחנו עדיין מרגישים שאנחנו לומדים, מתרגלים, באיזה שהוא תהליך שמתקדם לאיפשהו. לי אישית קשה המחשבה של לגדל ילדים לא בישראל - אבל אנחנו עוד לא שם. אולי אנחנו סתם מכחישים, בפני כולם ובפני עצמנו - אבל אנחנו פשוט לא יודעים.

חוויות:
אני עדיין בגישה של למצות כמה שיותר את המגורים שלי בניו יורק, אני מנסה לחוות הרבה חוויות, ללכת לכל הופעה שקצת מעניינת אותי, לנסוע לכל מקום - תחת כלל האצבע שהמצאתי - כל מקום שהוא קרוב יותר לארה"ב מאשר לארץ - כי הנחת היסוד היא שאחזור לארץ, ובמקומות הללו אוכל לבקר גם אח"כ. ספציפית עכשיו אנחנו במטוס בדרך לאלסקה, בתקווה מאוחר יותר השנה נבקר גם בהוואי (אם יש לכם המלצות וכו' - תגידו!)

עוברים דירה:
במשך השנתיים האחרונות גרנו באפר איסט סייד (upper east side - UES). בקרוב חוזה השכירות שלנו תם ואנחנו רוצים לעבור דירה, שלא תבינו לא נכון, הדירה שלנו מעולה מהרבה מאוד בחינות, אולי בעצם מכל בחינה אפשרית פרט לכך שהיא לא קרוב לדאונטאון. כשאלעד ואני דיברנו על זה, הוא העלה טיעון שלא הצלחתי להתווכח איתו, ומאז אני משוכנעת. הוא אמר: "שנתיים גרנו באפר איסט, לא כדאי לחוות איזור אחר בעיר?"

מבקרים:
עד כה די הרבה אנשים ביקרו אותנו, או מדויק יותר ביקרו את ניו יורק, בשנה הראשונה היה ממש עמוס, ובשנה השניה הרבה יותר רגוע, למדנו שלארח זה לא קל, אבל אנחנו משתפרים בזה. בשיאו, אכלס הפוקוטל (כך נקראת דירתנו) 5 אורחים בסלון, ואנחנו בחדר השינה. אסתי ואלעד קנו לנו ספר אורחים שכבר מכיל די הרבה דפים כתובים מה שכמעט יאפשר לספור את כמות המבקרים, אם אי פעם נרצה לעשות סטטיסטיקות.

טיסות וישראל:
נראה לי שבשנתיים האחרונות ביקרתי בישראל בערך 5 או 6 פעמים - די הרבה. באופן כללי אני מרגישה יחסית מקצוענית בלטוס. הטיסות לארץ, הטיסות לחופשות, וטיסות מטעם העבודה, בהחלט השאירו חותם. אני עדיין מתגעגעת לארץ מאוד, ומאושרת להיות בה כל פעם מחדש. יש לי מספר חברים שעברו לגור במדינה אחרת שמרגישים ממה הפוך, מתעצבנים מההתנהגות בארץ ומכל מיני דברים, ומרוצים לחזור למדינה הזרה - אני לעומתם מאושרת לעמוד בפקקקים, נהנית להתלוצץ עם המלצרים (למלצרים בניו יורק אין חוש הומור - אל תנסו את זה), מעריכה חלקית את גוש האנשים שאמור להוות תור וכמובן מתענגת על הקוטג', יוגורט וכל אוכל ישראלי שאני אוהבת כל כך. אף פעם לא ידעתי כמה אני אוהבת את האוכל הזה, זה ממש מגיע לרמות מפתיעות. תראו אותי פעם אוכלת את היוגורט הראשון בארץ :) אה, אני גם מאושרת באופן לא הגיוני ללכת לעבודה בארץ.

חברים:
בזמן הזה כמעט כל החברות והחברים שלי התחתנו, ואף הולידו ילדים, אני לא חושבת שיש לי עוד חבר או חברה בני גילי שהם לא הורים. למזלנו חלק מהם עדין מבקרים אותנו עם הילדים :)
כאן בניו יורק לעומת זאת, רוב החברים שלנו הם במצב שלנו - מה שמאפשר לבלות באופן דומה וזה מאוד כיף. בקרוב 2 חברים יתחילו לעבוד בחברה שאלעד עבד בה בתחילת דרכנו בניו יורק, ומעגל החברים יתרחב. אני חושבת שאחד החלקים הכי קשים במעבר למדינה הזו, היה המחסור בחברים, או אולי חברים טובים, והגעגועים לחברים בארץ. הייתי רוצה לנהל איזה סטטיסטיקות על טיב, תדירות ואיכות הקשר שלי עם החברים בארץ לאורך זמן, אך אין לי את המידע הזה. מה שכן, אני מרגישה שמדובר בגרף יורד, כלומר ככל שעובר הזמן, ועם כל האהבה לחברים ומהחברים, נראה כאילו הקשרים יורדים באיכותם. מי שמכיר אותי טוב, יודע שאני רגשנית לא קטנה וממש גרועה בפרידות, המרחק הזה מהאנשים שאני אוהבת זה הדבר שהכי מקשה עליי. המחשבה שאני לא חלק מהחיים של הילדים של החברות שלי, שאני לא ראיתי את הדירה החדשה של מירי, או לא הכרתי את החבר/ה של מישהו - ממש מעציבה אותי.

יהדות:
בשנים האלו, גיליתי שאני ממש גרועה בלהיות יהודיה. למשל בפסח, פתאום התחוור לי שאני לא בטוחה מה כשר ולא כשר לפסח (כן, אני שומרת פסח. לא, לא יודעת בדיוק למה.) מצאתי את עצמי עומדת מול מזונות, ולא בטוחה אפילו מה המרכיבים הנכונים. הייתי צריכה להתקשר לאמא (שלי או שלו) כדי לברר אם מותר לי לאכול, ואחרי כל המאמץ הזה, בבוקר אחד כשהיינו בפארק, והייתי רעבה, קניתי בנון שלנטיות בייגל, ורק 24 שעות אחרי האירוע הבנתי מה עשיתי. אף על פי כן, ושוב משהו שלא הייתי מודעת אליו בארץ, פתאום מאוד חשובים לי החגים. אפילו אם אני לא חוגגת אותם במלואם, זה חשוב לי. מה שעוד הפתיע אותי לגלות, זה שלמרות שאני מרוחקת עד מאוד, ויש הפרשי שעות והכל, אווירת החג מצליחה להגיע אליי. חלק דרך הפייסבוק, או מיילים, דרך המסנג'ר וטלפון, אבל זה ממש מורגש אצלי, למרות שאין הרבה סממנים חיצוניים בניו יורק לאירועים הללו.
חברה טובה שאלה אותי לא מזמן אם אני יודעת שיש לי מזל.

מזל:
אני חושבת שאני אחד האנשים הכי ברי מזל בעולם. לפעמים (בדרך כלל כשאנחנו טסים למקום כלשהו) אנשים אומרים לי "אתם חיים טוב אתם", אני עונה "החיים שלי דבש, אין ספק לגבי זה".
לרצות לעבור את החוויה הזו, למצוא את הדרך לעשות את זה, לגור במדינה זרה, היכן שהרבה מאוד אנשים בכלל וישראלים בפרט חולמים לגור - בניו יורק, להשתכר משכורת שנותנת לך לחיות כמו שאתה רוצה (ואלעד יגיד "אנחנו צריכים להרוויח הרבה יותר!"), לעבוד בעבודה טובה, שמאפשרת לך לצאת לחופשות ונותנת גמישות, להיות בעלי חברים מקומיים ומרוחקים שמחבבים אותך - אין ספק שזה נדיר ואני מוקירה את זה :)