המשך היום החמישי
ויטייר - עובדה מעניינת לגבי העיירה הזו, היא שכדי להגיע אליה ברכב או רכבת, חייבים לעבור דרך מנהרה, שנקראת מנהרת ויטייר (בסלנג - במציאות היא קרויה על שם מישהו).
מנהרת ויטייר - Whittier tunnel - נחשבת למנהרה השניה באורכה בארה״ב.
כשהגענו למנהרה, ראינו מלא נתיבים, משהו כמו 6, ונאמר לנו לנסוע בנתיב ה-3, פתאום אנחנו מגיעים למן חור קטן בהר, הופתעתי לרעה... מדובר במנהרה צרה, שלי הזכירה מנהרה של מכרה פחם (לא שאי פעם הייתי, אבל מהסרטים...). היה בה נתיב אחד, שחלקו אותו מכוניות ורכבות לשני הכיוונים. המשמעות של זה היא שיש זמנים מאוד מצומצמים שבם אפשר לעבור לכל כיוון, למשל, רכב יכול להכנס לויטייר פעם בשעה, הפתיחה שלנו היתה בין 11:30-11:45, ולצאת פעם בשעה (במקרה הזה היציאה תהיה ב-12:00-12:15). לרכבות יש כנראה זמנים משלהם. האמת - ממש מרשים שזה עובד :)
החלטנו לבלות את שני הלילות הבאים בסיוורד, ברשת המלונות החביבה עליי - הולידיי אין אקספרס.
א. להיות יותר מלילה אחד באותו מלון זה כיף ומרגיע - תחושת הנדודים התכופים מעייפת די מהר.
ב. למה אני אוהבת את הולידיי אין אקספרס? אני שמחה ששאלתם!
יש להם אינטרנט אלחוטי בדרך כלל (it has the wifis), יש להם ארוחת בוקר כלולה, ובה מגישים רול קינמון לח וטעים, הם מתגאים ביכולת שלהם להכין אותו - אנשים כלבבי. בנוסף בחוויה הקודמת שלי השמיכה היתה בתוך ציפה, ולא כמו במלונות הארורים הללו ששמים סדין, ועליו שמיכה ועליו כיסוי, ואז בלילה אתה מוצא את עצמך קופא עם סדין עליך... אה ועוד שני חלקים מגניבים, יש להם קטע של לשים לך על המיטה כריות ברמת קשיות שונה, ולתייג אותן, כלומר היו לי על המיטה 2 כריות קשיחות (ועליהן הכיתוב firm) ו-2 רכות (ועליהן הכיתוב soft) והחלק הכי טוב, השמפו, מרכך, סבון וקרם גוף מריחים כמו קינמון (מישהו שם לב למוטיב חוזר פה?)
בקיצור, הגענו לעיירה, היה די מוקדם (20:00), אבל בנוהל היינו עייפים (אני יותר). גילינו שהאינטרנט האלחוטי לא עובד בחדרים אלא רק בלובי, ובחדרים יש אינטרנט חוטי (הלו? מישהו שמע על 2010?) בקיצור אלעד בילה כמה שעות בלנסות לייצר אינרנט אלחוטי, על בסיס האינטרנט החוטי שלנו - אל תשאלו אותי איך - ואני באופן לא לגמרי מפתיע, נרדמתי.
סיפרתי שבברנינג מן (החלק הקודם של הטיול שלנו) היו שירותים כימיים. האמת, יחסית לשירותים כימיים ולכמות האנשים שהשתמשו בהם במהלך הפסטיבל, הם היו ממש סבירים וכמעט לא מלוכלכים. כאן באלסקה, יצא לנו לחוות רמות חדשות של שירותים כימיים. למשל, במרכז מבקרים של טלקיטנה, היו שירותים כימיים סופר נקיים, עם סוג של מים כחולים בבור שלהם שאפילו השרו ריח טוב, כמובן תמיד היה נייר (אפילו בברנינג מן - מרשים!) וסניטייזר לניקוי הידיים.
בדנאלי, היו גם שירותים שאמנם לא נעטפו בתא פלסטיק, אלא בחדרון עץ מרווח, אך בתחתיתם היה בור עם מים ושאריות גוף, והם היו נקיים למשעי וללא ריח רע בכלל!
היום השישי
החלטנו להתפנק, רציתי לקום ביקיצה טבעית, אבל השמנמנה הקמצנית שבי לא יכלה לוותר על ארוחת בוקר חינם (עם רול קינמון!). אז קמנו בזמן לסוף ארוחת הבוקר, אכלנו וחזרנו לחדר לעשות קצת כלום - סה"כ בכל זאת חופשה, אולי כדאי שננוח... חידשתי קצת את מלאי האינטרנט שלי (או במילים אחרות ישבתי על האינטרנט כמה שעות) ואלעד נרדם - הנה שני דברים חדשים - אחד - אלעד נרדם ולא אני, שתיים - אני העדפתי אינטרנט על שינה...
כשהצלחנו לצאת מהמלון, בסביבות 2, פנינו להסתובב בעיר, בלי החלטה מוגדרת מה לעשות. סיוורד היא עיירה ציורית, שיושבת בקצהו של מפרץ טבעי, מוגן על ידי הרים רבים סביבו. במקום הוקם נמל, והמלון שלנו היה ממוקם בנמל מלא בסירות דיג, שיט, ותיירות. הרחובות היו צרים ולא רבים, וגם הבתים. הכל מאוד רגוע ושקט ושוב זכינו ביום מדהים, שמשי ולא קר מידי. הלכנו לשפת המים והתענגנו על הנוף. פגשנו בחורה עם כלב - תכף אני אגיד משהו על כלבים - הרשיתי לאלעד ללטף את הכלב ופצחנו בשיחה קטנה כמו שאומרים עם הבחורה. מסתבר שהיא במקור מהעיר הכי צפונים באלסקה ובכלל ארה"ב (דומני ש-barel זה השם), והיא בדיוק עברה לאנקורג' (העיר הגדולה) ובאה לבלות בסיוורד את הסופ"ש האחרון של הקיץ לפני שהיא מתחילה לעבוד.
ניסינו להקביל את זה לארץ, במונחים של הארץ, הבחורה עברה מהדרום, לתל אביב, ויצאה לחופשה בחיפה :)
אה, היא גם סיפרה לנו שכדי להגיע לעיר שלה, חייבים לטוס, בשבילה 15 מעלות זה חום אימים, מטוס קטן (כמו שראינו שלהרבה מאוד יש שם באלסקה) עולה בערך 120,000 דולר, והאנשים מהעיר שלה טסים פעם בכמה זמן לאנקורג' כדי לקנות מצרכים, למשל נייר טואלט. תודו שכל זה נשמע לא הגיוני בעליל.
כלבים באלסקה - אז אחרי כמה ימים באלסקה, שמנו לב שלמרבית האוכלוסיה באלסקה יש כלבים. החשד התעורר כשנסענו בכביש ההתחלתי של הדנאלי, וראינו את אנשי הפארק יוצאים לסיבוב עם הכלב, איש וכלב, איש וכלב אישה וכלב. זה המשיך לאורך רוב הטיול, וכשכבר הגענו למסקנה הזו, שאלסקנים מאוד אוהבים כלבים וזה עניין סטנדרטי להיות בעל כלב, בדיוק ראינו מכונית עם שני אנשים ושני כלבים, ומכאן הסקנו שלכל אלסקי יש כלב.
בשלב הזה ניסינו לנתח את התופעה, ואני טענתי שהתופעה נובעת באופן ישיר מתופעה אחרת ששכחתי לתאר:
מזחלות כלבים, או באנגלית Iditarod.
בימים עברו, כשלא היו רכבות, כבישים, רכבים ומטוסים, הדרך הנפוצה להעברת ציוד ודואר ממקום למקום, היתה שימוש במזחלות שאליהן קשורים כלבים (כנראה בסביבות 8-10). כיוון שבאלסקה קר לאללה רוב השנה, רוב הדרכים היו מכוסות בשלג, וחלק אולי אפילו מכוסות בשלג לאורך כל השנה. אנשים שנקראו מאשרס (Mushers) היו "נוהגים" במזחלות הללו. ככל הנראה השיטה היתה די יעילה. המאשר והכלבים היו מבלים ימים בדרכים, אוכלים וישנים בדרך. בתחילת המאה ה-20 כשהומצאו המטוסים, החלו להשתמש בהם על מנת להעביר ציוד ודואר למקומות אליהם הגישה היתה קשה, ולאט לא, עם הקידמה השימוש במזחלות כלבים הלך והתמעט.
הנקודה הדרומית ביותר ממנה מתחיל ה-Iditarod (כך נקרא גם המסלול שבו נסעו המזחלות) היא סיוורד (Seward) והצפונית ביותר היא עיר בשם Nome. לימים, הוקמה רכבת באותו נתיב.
אף על פי שהצורך במזחלות הכלבים כמעט ונעלם, התופעה עדיין קיימת באלסקה, אך בצורה של ספורט לאומי. פעם בשנה, במרץ מתאספים כ-30 מאשרס, כל אחד עם 8-10 כלביו, ויוצאים למירוץ מאנקורג' ל-Nome. אורך המירוץ 1100 מייל (1760 ק"מ), הכלבים צולחים כ-125 מייל (200 ק"מ) ביום, 10-17 ימים. משתתפי המירוץ מתאמנים רוב השנה, ומאמנים את כלביהם, וזוכים לכבוד והערצה בכל אלסקה. חלק מהמאשרס נעים ביום וישנים בלילה, חלקם נוקטים בגישה הפוכה. לאורך השנים שהמירוץ הזה מתקיים, הצליחו מספר מאשרס בודדים לזכות במקום הראשון יותר מפעם אחת, אך עד היום לא זכה אף אחד יותר מ-4 פעמים. יש אישה אחת, שכבר 30 שנה משתתפת במירוץ.
כשהיינו בוואסילה, ראינו סרטון על הנושא, וגם כמה כלבי מירוץ, ומעתה גם אני מעריצה רשמית של המאשרס (אני מניחה שאלעד מעריץ רשמית של כלבי המירוץ).
אוקיי, אז איפה היינו? אה כן, סיוורד - טיול בעיר. המשכנו להסתובב בעיר, והתרשמנו מיופיה ונופיה. מצאנו איזור ציבורי מטופח ללעשות על האש, והיה בו שלט שאומר מי שריין את המקום להערב - אנחנו צריכים כזה בניו יורק! אכלנו צהרערב (אני אפרט קצת על דעתי על המזון באלסקה) ופנינו לפעילות היומית, ובתוכנית - טרק לקרחון שנקרא Exit Glacier. המדובר באחד הקרחונים הבודדים שאפשר לצעוד ברגל ולהגיע ממש ממש קרוב אליהם, האמת אפשר ממש לגעת בו, אם כי אחרי שקראנו איזה שלט מפחיד, החלטנו שאנחנו מספיק קרובים. התלבשנו לא רע, למרות שהיה יום חמים יחסית, אבל לא לקחנו בחשבון את העובדה שליד קרחון קר :) סה"כ טרקון מוצלח, לא ארוך מידי, עם אתגר פיזי מתון, וסוכריה בסופו.
כבר הגיע הערב, אז פנינו למלון, ובדרך עצרנו לקנות פופקורן. למה? כי החלטנו לנסות שוב לראות את הסרט שצולם באלסקה - Into the wild - ולא יאומן, אפילו הצלחנו! (כן כן, לא נרדמתי) העניין שלי בסרט הזה התחיל קצת אחרי שהחלטתי לנסוע לאלסקה, כי נאמר לי שהסרט מדבר וצולם באלסקה. בנוסף אמרו לי כל הזמן לא לישון באוטובוס הקסמים, אז הייתי צריכה לראות על מה מדובר. הסרט התחיל ממש טוב, למרות שרוב הזמן מרגישים שמשהו רע הולך לקרות פה. אני עדין מתלבטת אם אני ממליצה לראות אותו או לא, בגדול כן, כי זה סרט מעולה ובשבילי הוא היה גם מעורר השראה, אבל באותו הלילה היה לי קשה לישון, ובימים שאחרי עדיין קפצו לי תמונות מהסרט לעיניים, והעציבו אותי. בקיצור, אם אתם לא בכיינים כמוני, תראו את הסרט, כנראה שתוכלו להנות בלי החלק שמטריד אותי.
היום השביעי
זה היום האחרון שלנו (למחרת טסים הביתה). קמנו, אכלנו, התארגנו ליציאה והלכנו לשיט הבא והאחרון שלנו, שיט בפיורדים של חצי האי קינאי (Kenai Fjords). בדרך לאוניה, ראינו מדוזות מגניבות במים (לא כמו אלו שבארץ - הם הזכירו לי מדוזות שראיתי בעבר באקווריומים ביפן ובבוסטון). שוב זכינו למזג אוויר נפלא - אני מתחילה לחשוב שזה לא אנחנו, אלא האיזור. השיט התחיל די דומה לשיט הקרחונים שלקחנו, נופים יפים, Sea Otters (שהם סוג של אריה ים אך יותר דומה לדובי). המפנה חל כשראינו סוג של דולפינים, ואחריהם אריות ים אמיתיים שוכבים על סלעים ומוציאים קולות משונים. הדולפינים (שכמובן היה להם שם אחר, רק כדי לבלבל אותי) היו מאוד קשים לתפיסה. לרוב ראינו לשבריר שניה חתיכה מהגב שלהם, ואת הקצף במקום בו הם היו. במזל הצלחתי לזהות תנועה של שניים מהם במים, ממש ליד הספינה, כנראה בזכות חלק גופם הלבן. הצלחתי גם לראות מדוזות יפיפיות. הנופים התחלפו מהרים עם עצי אורן, להרים שנראים פשוט שעירים. היינו מוקפים באיים רוב הזמן, והאיים הללו היו בעצם הרים מחורצים בתוך המים, חלקם עם עצים, חלקים שעירים וחלקם סתם סלעיים. מאוד מאוד יפה. גם בשיט זה ראינו לא מעט קרחונים, והחלק המלהיב ביותר היה כשהצלחנו לראות נקודה שחור על הר ליד קרחון, אני אתאר את זה כמו שהקפטן שגם היה המדריך תיאר את זה: "הנה דוב שחור, עכשיו כשאתם מחפשים את הדוב השחור, שימו לב שאתם קודם כל מחפשים נקודה שחורה, ואחר כך דוב". אני נשבעת, זה מה שהוא אמר. מה שיותר מטורף, זה שזה נכון. חפש נקודה שחורה בהר, ואז תוודא שהיא זזה. באמצעות המשקפת וידאתי שמדובר בדוב, שמרחוק הוא מאוד חמוד. אלעד לעומתי לא שלל את האפשרות שהדוב יקפוץ למים, וישחה אלינו (מסתבר שהם שחיינים ממש טובים). הסיטואציה היתה כאילו היא לקוחה מסרט מצויר שצוחק על תיירים. לא יודעת אם ראיתם את Wall-E, אבל יש שם קטע שרואים את כל האנשים השמנים צפים על המיטות הצפות שלהם, לבושים בכחול, ואז הכריזה אומרת "Red is the new Blue" (אדום זה הכחול החדש) ותוך דקה כולם החליפו את צבע הלבוש שלהם לאדום. בכל מקרה, זה הזכיר לי את זה, כי כל האנשים בספינה היו מצופפים באותה נקודה בספינה, עם מצלמות ומשקפות ומצביעים על הדוב.
שלוש שעות לתוך השיט, הייתי מוכנה לחזור כבר, אך הספינה היתה צריכה לעשות את הדרך חזרה, עוד שעתיים. מספר מילים לגבי התנאים בשיט. דבר ראשון, למרות שהיה יום חמים, לבשתי שתי שכבות מכנסיים, לקחתי צעיף, כובע ומעיל פוך - החלטה נבונה, כיוון שכשאתה בחוץ על הסיפון, יש הרבה רוח וקר - עצה לעתיד. דבר שני, כשהשיט התחיל התרשמתי ממש מכמה שהמים נעימים והספינה לא קופצנית, ולא גורמת לי לבחילה. כשהינו בין לשון ים אחת לשניה, המים היו הרבה פחות נחמדים, הספינה קופצנית, והיתה לי קצת בחילה טורדנית. אמיצותי (מהמילה אומץ) השתלמה, וזה עבר בהצלחה.
בשיט, כשניגשתי להביא לי כוס מים, החלפתי כמה מילים עם המוזג/ברמן, הוא שאל מאיפה אני ובתמורה גילה שהוא מקנטקי. הוא סיפר שהוא עובד שם בקיץ, ואז חוזר שוב בחורף. שאלתי אותו למה? והוא ענה שהוא אוהב את הקור - פריק! שאלתי אותו מה הוא עושה והוא ענה: דקן (Deken), לפחות זה מה שאני שמעתי, אולי אני מזדקנת... כיוון שלא הבנתי מה זה לעזאזל, הוא חזר עוד כמה פעמים, ובשלב מסוים היה לו פרצוף שאני פירשתי כ:"הבחורה הזו לא מבינה אנגלית, מה אני אמור לעשות?" בסוף הוא הוסיף מילים והבנתי שהוא עושה דברים בספינה, הכל פרט ללהיות הקפטן. כשסיפרתי לאלעד, אלעד החכם הבין שהוא אמר "Deck Hand" שזה איש סיפון. אז הנה, למדנו משהו.
ירדנו מהשיט, אספנו מזוודות, עלינו על האוטו ויצאנו בדרכנו לאנקורג', לילה אחרון. שוב דרך יפיפיה ונעימה לנהיגה. אחרי שעתיים וחצי הגענו למלון, חיפשנו מסעדת סטייקים טובה, מצאנו המלצות בשלושה מקורות שונים ויצאנו. התוצאה היתה לא מה שציפינו, לא מבחינת המראה, לא מבחינת האווירה, לא מבחינת האיכות ואולי רק מבחינת המחיר :) זה היה מן פאב מקומי ששודרג למסעדה, בעיצוב חום ומיושן, כמובן פוחלצי דגים על הקירות, ואנחנו שהגענו ב-21:00 בערך, סגרנו את המקום.
זהו, זה נגמר, ארזנו הכל, הלכנו לישון עד 5:30 בבוקר, קמנו, החזרנו את הרכב ועלינו על המטוס. 2 טיסות אחרונות.
שונות:
אוכל באלסקה - לא בטוחה שהיו לי ציפיות לגבי זה. אולי ציפיתי לאיזה סלמון טוב. כשהימים עברו וראיתי בכל תפריט סלמון
והליבוט (Halibut), ציפיתי שמנות הדג תהיינה מבושלות היטב וטעימות. אז זהו שלא. במקום הראשון שאכלנו דג, ליד הדנאלי, זה היה כמעט טוב, ובכל שאר המקומות הדג היה יבש ומבושל יותר מידי, או מטוגן. אני מרגישה פלצנית, יומרנית ורברבנית, אבל אני מכינה דגים טעימים יותר ומוצלחים יותר, ואני התחלתי לאכול דגים לפני שנתיים שלוש. סה"כ רוב האוכל היה די פשטני, וכשאכלנו במסעדות "נחשבות" אז הדבר הנחשב היחיד בהם היה המחיר, שהיה גבוה כמו בניו יורק, ובלי הצדקה.
זקנים - הנני מתנצלת בפני קוראיי הבוגרים יותר על פסקה זו. לצערי רוב הזמן, סבבו אותנו זקנים. אני חושבת שמבחינת אחוזים, ראינו משהו כמו 80% זקנים והשאר צעירים או בני 40-50. בשתי הפעמים שלקחנו שיט, מרבית האוכלוסיה היתה זקנה, הכי הפליא אותי אולי, היה זוג הזקנית שפגשנו בשיט השני, שסיפרו שהם ירדו עכשיו משיט של שבוע. ואני חשבתי, הרגע ירדתם משיט ועליתם על שיט אחר? זה נורא! ואלעד אמר, הם זקנים, הם רוצים לשבת... בקיצור, המסקנה שלי היא כזו, ככל הנראה אלסקה היא יעד תיירות עיקרי לזקנים. אף על פי כן, גם צעירים יכולים להנות מאוד - תהיו חזקים - וצאו לדרך!
זמינות ומקוונות - אה כן. אלסקה לא חזקה בנושאים הללו. בהרבה מאוד מקומות לא היתה קליטת רדיו (דמיינו לעצמכם 6 שעות בכביש בלי מוזיקה), מזל שבוטי (Bootie) היה איתנו. בהרבה מאוד מקומות לא היתה קליטה סלולרית, רוני יכול להעיד על זה, לקח לנו איזה 5 שיחות טלפון בהמשכים לנהל שיחה אחת. לאלעד בכלל לא היתה קליטה, מסתבר ש-T-Mobile לא עובדים באלסקה. ולבסוף, במספר בתי מלון שהיינו, היה אינטרנט חוטי בחדר, קצת מיושן.
כבישים - נהגתי כ-1376 קילומטרים בשבוע (כיוון שאני אוהבת לנהוג, ואלעד הרבה פחות, הוא נהג כ-160 מתוכם). הפתיע אותי לגלות כי מרביתה המוחלטת של הדרך מאנקורג' לדנאלי היתה כביש עם נתיב אחד לכל כיוון. כאילו, זה אחד הכבישים הבודדים שחוצים את המדינה, וזה מה שיש לו? נתיב אחד?
ידע, חיות ומושגים בימאות - למדתי שיש הרבה מאוד שאני לא יודעת. כל מיני חיות בשמות מוזרים - וריאציה של אריות ים, וריאציה של דולפינים סוגי דובים שמעולם לא שמעתי עליהם ,מה ההבדל בין קאריבו למוס? איך אומרים ארנבת באנגלית? (Hare). מה זה Sea Otter? מה ההבדל בינו לבין אריה ים? (הוא יותר שעיר ודומה לדובי, ויש לו 4 גפיים) ועוד ועוד. כשהיינו על האוטובוס בדנאלי (8 שעות) ובשני השייטים שלקחנו (כן, אני לא יודעת איך אומרים שיט ברבים - תגלו לי...) במשך 11 שעות סה"כ, הנהגים/מדריכים דיברו הרבה מאוד ותיארו מה אנחנו רואים, תיארו חיות, מקומת וכו'. אני חושבת שהבנתי אולי 50% מהתוכן. וכנראה 20-30% מהמושגים. ואני כבר חשבתי שהאנגלית שלי ממש השתפרה (אלעד בניגוד אליי, הבין 80-90% - טלויזיה וספרים - עבודה יפה!)
סיכום אירוע:
בשבעת הימים האחרונים, נסענו 860 מיילים שהם 1376 קילומטרים ברכב, 95% בכביש חד נתיבי, ביקרנו ב-7 ערים, 2 פארקים לאומיים, ראינו מוס, קאריבו, שועל, ארנבת, שפן, סנאי, דובים חומים, כבשי דל (Dall's sheep), סוג של דולפין, מדוזות, אריות ים, Sea Otters, דוב שחור. בילינו 11 שעות בים, ראינו כ-27 קרחונים, שמענו כ-19 שעות של הסברים, עשינו 3 מסלולים (הליכה), וכנראה חלק מאיתנו עלו איזה כמה קילוגרמים.
היה כיף, יפה, קר ונעים, גשום ושמשי, צבעוני וירוק, ובקיצור מעולה. עוד מקום שיש להוסיף לרשימת היעדים. כמו שהאיש מהטלויזיה במונית אומר:
אני סיון חרמון, ואני ממליצה על אלסקה!
היעד הבא - הוואי.
נ.ב.
בכלל חופשה זו, לקחנו 6 טיסות, ועברנו ב-6 שדות תעופה חדשים: לה גוורדיה, דנבר, רינו, סיאטל, אנקורג', מיניאפוליס.
