הערת המחבר: פוסט זה נכתב בתאריך 31 לינואר 2009 אך פורסם כחודשיים מאוחר יותר.
אנחנו בארגנטינה.
קצת מפתיע.
לא שלא תכננו... כשמירי ואבי סיפרו לנו שהם טסים לדרום אמריקה ישר הבליחה. בי המחשבה להצטרף אליהם- ולו רק לקצת זמן. אז תכננו לקחת חופשה בסוף פבואר ולהצטרף. אבל אז עוד לפני הביקור בארץ אלעד הנמיך ציפיות. הסביר שבקושי הבוס שלו נתן לו לנסוע לארץ אז מה פתאום עוד חופש.
אז חיכיתי בסבלנות עד שיום אחד גילינו שיש לאלעד קצת זמן בין פרויקטים אז אפשר לנצל את ההזדמנןת.
תוך שבועיים התארגנו. קיבלתי אישור מהעבודה, פנינו לחברים למצוא תיקים (מצחיק - את התיק טיולים שלי ושל הילה הלווינו לאבי ומירי). אולי זה הזמן להסביר שמעולם לא עשינן טרק בחיינו ואין לנו מושג איך ומה לוקחים לטיול כזה.
אז לקחנו את רומן לסיבוב בחנויות ציוד וקנינו נעליים לטרקים, וחולצות תרמיות ומעיל והתחלנו ליצור רשימה מטורפת של כל מה שצריך. העברנו אותה בין החברים המנוסים והתחלנו לארוז.
ביום שישי, ה-30 לינואר עלינו על המטוס .
אחרי טיסה של 11 שעות נחתנו בבואנוס איירס והתחלנו לחפש את הבידוק לטיסת ההמשך. קצת מצחיק לאמר אבל כשעברנו בין הטרמינלים חשבתי לעצמי שזה נראה כמו משהו שלקוח מסרט של אלמו דובר. השדה עצמו נראה כמו בן גוריון לפני הטרמינל החדש אז די הרגשנו בבית.
אחרי טרטור קצר בין טרמינלים עצרנו לאכול. הלכנו על פילה בתקווה להנות מהבשר שמרבים בשבחו והתאכזבנו - טוב, כולה מסעדה של שדה תעופה, לא לקחנו קשה.
אחרי טיסה נוספת של 3 שעות הגענו לאל קלאפטה, עיירה באיזור שממנו יוצאים לטיולי קרחונים, וגם לכיוון צ'ילה -כמונו.
למדתי ספרדית לפחות רשמית, פעמיים בחיי ועדיין היה חי קשה להתבטא. אלעד כל הזמן משכנע אותי להשתפשף אבל אני שונאת את המבט הזה שיש לאנשים. בעיניים - "מה לעזאזל הם רוצים"?
בשדה פנה אלינו זוג ממדריד ושאל אם אנחנו רוצים לחלוק מונית, כיוון שקראתי שזה יותר זול הלכנו על זה. קצת קשקשנו בספרדית עד שהגענו להוסטל.
התארגנו ויצאנו לעיר, לא לפני זחיברנו טלפונים לרשת האלחןטית בהוסטל - מכורים. שלחנו מייל "הגענו" ויצאנו לחפש אוכל. התבייתנו על איזה מסעדה שנראתה לנו נחמדה ומהר מאוד הבנו שזה המקומיים העשירים, כמה אירופאים ואנחנו. טיילים מפונקים ובזבזנים :).
פתאום הבנתי למה רומן קרא לנו "המטיילים הכי עשירים בעולם", מה לעשות, אנחנו לא בני 21 ויש לנו קצת זמן ומספיק כסף כדי להתפנק. גם כולה יש לנו פה שבועיים, זה לא שהכסף צריך להספיק לנו לחודשים.
בבוקר כשהלכנו לאכול במסעדה של ההוסטל שוב שמנו לב שזה אירופאים ואנחנו - גם היינו הצעירים היחידים שם.
אגב, זה הטיול הראשון שלנו יחד בלי לפטופ. את הפוסט הזה אני כותבת מהאייפון שלי :)
אז אנחנו עכשיו על האוטובוס מאל קלאפטה שבארגנטינה, נוסעים לפוארטו נטאלס שבצ'ילה לפגוש את אבי ומירי ומשם יוצאים לחמישה ימי טרק (בלי לישון באוהל).
עד כאן.
אנחנו בארגנטינה.
קצת מפתיע.
לא שלא תכננו... כשמירי ואבי סיפרו לנו שהם טסים לדרום אמריקה ישר הבליחה. בי המחשבה להצטרף אליהם- ולו רק לקצת זמן. אז תכננו לקחת חופשה בסוף פבואר ולהצטרף. אבל אז עוד לפני הביקור בארץ אלעד הנמיך ציפיות. הסביר שבקושי הבוס שלו נתן לו לנסוע לארץ אז מה פתאום עוד חופש.
אז חיכיתי בסבלנות עד שיום אחד גילינו שיש לאלעד קצת זמן בין פרויקטים אז אפשר לנצל את ההזדמנןת.
תוך שבועיים התארגנו. קיבלתי אישור מהעבודה, פנינו לחברים למצוא תיקים (מצחיק - את התיק טיולים שלי ושל הילה הלווינו לאבי ומירי). אולי זה הזמן להסביר שמעולם לא עשינן טרק בחיינו ואין לנו מושג איך ומה לוקחים לטיול כזה.
אז לקחנו את רומן לסיבוב בחנויות ציוד וקנינו נעליים לטרקים, וחולצות תרמיות ומעיל והתחלנו ליצור רשימה מטורפת של כל מה שצריך. העברנו אותה בין החברים המנוסים והתחלנו לארוז.
ביום שישי, ה-30 לינואר עלינו על המטוס .
אחרי טיסה של 11 שעות נחתנו בבואנוס איירס והתחלנו לחפש את הבידוק לטיסת ההמשך. קצת מצחיק לאמר אבל כשעברנו בין הטרמינלים חשבתי לעצמי שזה נראה כמו משהו שלקוח מסרט של אלמו דובר. השדה עצמו נראה כמו בן גוריון לפני הטרמינל החדש אז די הרגשנו בבית.
אחרי טרטור קצר בין טרמינלים עצרנו לאכול. הלכנו על פילה בתקווה להנות מהבשר שמרבים בשבחו והתאכזבנו - טוב, כולה מסעדה של שדה תעופה, לא לקחנו קשה.
אחרי טיסה נוספת של 3 שעות הגענו לאל קלאפטה, עיירה באיזור שממנו יוצאים לטיולי קרחונים, וגם לכיוון צ'ילה -כמונו.
למדתי ספרדית לפחות רשמית, פעמיים בחיי ועדיין היה חי קשה להתבטא. אלעד כל הזמן משכנע אותי להשתפשף אבל אני שונאת את המבט הזה שיש לאנשים. בעיניים - "מה לעזאזל הם רוצים"?
בשדה פנה אלינו זוג ממדריד ושאל אם אנחנו רוצים לחלוק מונית, כיוון שקראתי שזה יותר זול הלכנו על זה. קצת קשקשנו בספרדית עד שהגענו להוסטל.
התארגנו ויצאנו לעיר, לא לפני זחיברנו טלפונים לרשת האלחןטית בהוסטל - מכורים. שלחנו מייל "הגענו" ויצאנו לחפש אוכל. התבייתנו על איזה מסעדה שנראתה לנו נחמדה ומהר מאוד הבנו שזה המקומיים העשירים, כמה אירופאים ואנחנו. טיילים מפונקים ובזבזנים :).
פתאום הבנתי למה רומן קרא לנו "המטיילים הכי עשירים בעולם", מה לעשות, אנחנו לא בני 21 ויש לנו קצת זמן ומספיק כסף כדי להתפנק. גם כולה יש לנו פה שבועיים, זה לא שהכסף צריך להספיק לנו לחודשים.
בבוקר כשהלכנו לאכול במסעדה של ההוסטל שוב שמנו לב שזה אירופאים ואנחנו - גם היינו הצעירים היחידים שם.
אגב, זה הטיול הראשון שלנו יחד בלי לפטופ. את הפוסט הזה אני כותבת מהאייפון שלי :)
אז אנחנו עכשיו על האוטובוס מאל קלאפטה שבארגנטינה, נוסעים לפוארטו נטאלס שבצ'ילה לפגוש את אבי ומירי ומשם יוצאים לחמישה ימי טרק (בלי לישון באוהל).
עד כאן.
