אלסקה - הגבול האחרון - 2

המשך היום החמישי
ויטייר - עובדה מעניינת לגבי העיירה הזו, היא שכדי להגיע אליה ברכב או רכבת, חייבים לעבור דרך מנהרה, שנקראת מנהרת ויטייר (בסלנג - במציאות היא קרויה על שם מישהו).

מנהרת ויטייר - Whittier tunnel - נחשבת למנהרה השניה באורכה בארה״ב.
כשהגענו למנהרה, ראינו מלא נתיבים, משהו כמו 6, ונאמר לנו לנסוע בנתיב ה-3, פתאום אנחנו מגיעים למן חור קטן בהר, הופתעתי לרעה... מדובר במנהרה צרה, שלי הזכירה מנהרה של מכרה פחם (לא שאי פעם הייתי, אבל מהסרטים...). היה בה נתיב אחד, שחלקו אותו מכוניות ורכבות לשני הכיוונים. המשמעות של זה היא שיש זמנים מאוד מצומצמים שבם אפשר לעבור לכל כיוון, למשל, רכב יכול להכנס לויטייר פעם בשעה, הפתיחה שלנו היתה בין 11:30-11:45, ולצאת פעם בשעה (במקרה הזה היציאה תהיה ב-12:00-12:15). לרכבות יש כנראה זמנים משלהם. האמת - ממש מרשים שזה עובד :)

החלטנו לבלות את שני הלילות הבאים בסיוורד, ברשת המלונות החביבה עליי - הולידיי אין אקספרס.
א. להיות יותר מלילה אחד באותו מלון זה כיף ומרגיע - תחושת הנדודים התכופים מעייפת די מהר.
ב. למה אני אוהבת את הולידיי אין אקספרס? אני שמחה ששאלתם!
יש להם אינטרנט אלחוטי בדרך כלל (it has the wifis), יש להם ארוחת בוקר כלולה, ובה מגישים רול קינמון לח וטעים, הם מתגאים ביכולת שלהם להכין אותו - אנשים כלבבי. בנוסף בחוויה הקודמת שלי השמיכה היתה בתוך ציפה, ולא כמו במלונות הארורים הללו ששמים סדין, ועליו שמיכה ועליו כיסוי, ואז בלילה אתה מוצא את עצמך קופא עם סדין עליך... אה ועוד שני חלקים מגניבים, יש להם קטע של לשים לך על המיטה כריות ברמת קשיות שונה, ולתייג אותן, כלומר היו לי על המיטה 2 כריות קשיחות (ועליהן הכיתוב firm) ו-2 רכות (ועליהן הכיתוב soft) והחלק הכי טוב, השמפו, מרכך, סבון וקרם גוף מריחים כמו קינמון (מישהו שם לב למוטיב חוזר פה?)

בקיצור, הגענו לעיירה, היה די מוקדם (20:00), אבל בנוהל היינו עייפים (אני יותר). גילינו שהאינטרנט האלחוטי לא עובד בחדרים אלא רק בלובי, ובחדרים יש אינטרנט חוטי (הלו? מישהו שמע על 2010?) בקיצור אלעד בילה כמה שעות בלנסות לייצר אינרנט אלחוטי, על בסיס האינטרנט החוטי שלנו - אל תשאלו אותי איך - ואני באופן לא לגמרי מפתיע, נרדמתי.

סיפרתי שבברנינג מן (החלק הקודם של הטיול שלנו) היו שירותים כימיים. האמת, יחסית לשירותים כימיים ולכמות האנשים שהשתמשו בהם במהלך הפסטיבל, הם היו ממש סבירים וכמעט לא מלוכלכים. כאן באלסקה, יצא לנו לחוות רמות חדשות של שירותים כימיים. למשל, במרכז מבקרים של טלקיטנה, היו שירותים כימיים סופר נקיים, עם סוג של מים כחולים בבור שלהם שאפילו השרו ריח טוב, כמובן תמיד היה נייר (אפילו בברנינג מן - מרשים!) וסניטייזר לניקוי הידיים.
בדנאלי, היו גם שירותים שאמנם לא נעטפו בתא פלסטיק, אלא בחדרון עץ מרווח, אך בתחתיתם היה בור עם מים ושאריות גוף, והם היו נקיים למשעי וללא ריח רע בכלל!

היום השישי
החלטנו להתפנק, רציתי לקום ביקיצה טבעית, אבל השמנמנה הקמצנית שבי לא יכלה לוותר על ארוחת בוקר חינם (עם רול קינמון!). אז קמנו בזמן לסוף ארוחת הבוקר, אכלנו וחזרנו לחדר לעשות קצת כלום - סה"כ בכל זאת חופשה, אולי כדאי שננוח... חידשתי קצת את מלאי האינטרנט שלי (או במילים אחרות ישבתי על האינטרנט כמה שעות) ואלעד נרדם - הנה שני דברים חדשים - אחד - אלעד נרדם ולא אני, שתיים - אני העדפתי אינטרנט על שינה...

כשהצלחנו לצאת מהמלון, בסביבות 2, פנינו להסתובב בעיר, בלי החלטה מוגדרת מה לעשות. סיוורד היא עיירה ציורית, שיושבת בקצהו של מפרץ טבעי, מוגן על ידי הרים רבים סביבו. במקום הוקם נמל, והמלון שלנו היה ממוקם בנמל מלא בסירות דיג, שיט, ותיירות. הרחובות היו צרים ולא רבים, וגם הבתים. הכל מאוד רגוע ושקט ושוב זכינו ביום מדהים, שמשי ולא קר מידי. הלכנו לשפת המים והתענגנו על הנוף. פגשנו בחורה עם כלב - תכף אני אגיד משהו על כלבים - הרשיתי לאלעד ללטף את הכלב ופצחנו בשיחה קטנה כמו שאומרים עם הבחורה. מסתבר שהיא במקור מהעיר הכי צפונים באלסקה ובכלל ארה"ב (דומני ש-barel זה השם), והיא בדיוק עברה לאנקורג' (העיר הגדולה) ובאה לבלות בסיוורד את הסופ"ש האחרון של הקיץ לפני שהיא מתחילה לעבוד.

ניסינו להקביל את זה לארץ, במונחים של הארץ, הבחורה עברה מהדרום, לתל אביב, ויצאה לחופשה בחיפה :)
אה, היא גם סיפרה לנו שכדי להגיע לעיר שלה, חייבים לטוס, בשבילה 15 מעלות זה חום אימים, מטוס קטן (כמו שראינו שלהרבה מאוד יש שם באלסקה) עולה בערך 120,000 דולר, והאנשים מהעיר שלה טסים פעם בכמה זמן לאנקורג' כדי לקנות מצרכים, למשל נייר טואלט. תודו שכל זה נשמע לא הגיוני בעליל.

כלבים באלסקה - אז אחרי כמה ימים באלסקה, שמנו לב שלמרבית האוכלוסיה באלסקה יש כלבים. החשד התעורר כשנסענו בכביש ההתחלתי של הדנאלי, וראינו את אנשי הפארק יוצאים לסיבוב עם הכלב, איש וכלב, איש וכלב אישה וכלב. זה המשיך לאורך רוב הטיול, וכשכבר הגענו למסקנה הזו, שאלסקנים מאוד אוהבים כלבים וזה עניין סטנדרטי להיות בעל כלב, בדיוק ראינו מכונית עם שני אנשים ושני כלבים, ומכאן הסקנו שלכל אלסקי יש כלב.

בשלב הזה ניסינו לנתח את התופעה, ואני טענתי שהתופעה נובעת באופן ישיר מתופעה אחרת ששכחתי לתאר:
מזחלות כלבים, או באנגלית Iditarod.
בימים עברו, כשלא היו רכבות, כבישים, רכבים ומטוסים, הדרך הנפוצה להעברת ציוד ודואר ממקום למקום, היתה שימוש במזחלות שאליהן קשורים כלבים (כנראה בסביבות 8-10). כיוון שבאלסקה קר לאללה רוב השנה, רוב הדרכים היו מכוסות בשלג, וחלק אולי אפילו מכוסות בשלג לאורך כל השנה. אנשים שנקראו מאשרס (Mushers) היו "נוהגים" במזחלות הללו. ככל הנראה השיטה היתה די יעילה. המאשר והכלבים היו מבלים ימים בדרכים, אוכלים וישנים בדרך. בתחילת המאה ה-20 כשהומצאו המטוסים, החלו להשתמש בהם על מנת להעביר ציוד ודואר למקומות אליהם הגישה היתה קשה, ולאט לא, עם הקידמה השימוש במזחלות כלבים הלך והתמעט.
הנקודה הדרומית ביותר ממנה מתחיל ה-Iditarod (כך נקרא גם המסלול שבו נסעו המזחלות) היא סיוורד (Seward) והצפונית ביותר היא עיר בשם Nome. לימים, הוקמה רכבת באותו נתיב.
אף על פי שהצורך במזחלות הכלבים כמעט ונעלם, התופעה עדיין קיימת באלסקה, אך בצורה של ספורט לאומי. פעם בשנה, במרץ מתאספים כ-30 מאשרס, כל אחד עם 8-10 כלביו, ויוצאים למירוץ מאנקורג' ל-Nome. אורך המירוץ 1100 מייל (1760 ק"מ), הכלבים צולחים כ-125 מייל (200 ק"מ) ביום, 10-17 ימים. משתתפי המירוץ מתאמנים רוב השנה, ומאמנים את כלביהם, וזוכים לכבוד והערצה בכל אלסקה. חלק מהמאשרס נעים ביום וישנים בלילה, חלקם נוקטים בגישה הפוכה. לאורך השנים שהמירוץ הזה מתקיים, הצליחו מספר מאשרס בודדים לזכות במקום הראשון יותר מפעם אחת, אך עד היום לא זכה אף אחד יותר מ-4 פעמים. יש אישה אחת, שכבר 30 שנה משתתפת במירוץ.
כשהיינו בוואסילה, ראינו סרטון על הנושא, וגם כמה כלבי מירוץ, ומעתה גם אני מעריצה רשמית של המאשרס (אני מניחה שאלעד מעריץ רשמית של כלבי המירוץ).

אוקיי, אז איפה היינו? אה כן, סיוורד - טיול בעיר. המשכנו להסתובב בעיר, והתרשמנו מיופיה ונופיה. מצאנו איזור ציבורי מטופח ללעשות על האש, והיה בו שלט שאומר מי שריין את המקום להערב - אנחנו צריכים כזה בניו יורק! אכלנו צהרערב (אני אפרט קצת על דעתי על המזון באלסקה) ופנינו לפעילות היומית, ובתוכנית - טרק לקרחון שנקרא Exit Glacier. המדובר באחד הקרחונים הבודדים שאפשר לצעוד ברגל ולהגיע ממש ממש קרוב אליהם, האמת אפשר ממש לגעת בו, אם כי אחרי שקראנו איזה שלט מפחיד, החלטנו שאנחנו מספיק קרובים. התלבשנו לא רע, למרות שהיה יום חמים יחסית, אבל לא לקחנו בחשבון את העובדה שליד קרחון קר :) סה"כ טרקון מוצלח, לא ארוך מידי, עם אתגר פיזי מתון, וסוכריה בסופו.

כבר הגיע הערב, אז פנינו למלון, ובדרך עצרנו לקנות פופקורן. למה? כי החלטנו לנסות שוב לראות את הסרט שצולם באלסקה - Into the wild - ולא יאומן, אפילו הצלחנו! (כן כן, לא נרדמתי) העניין שלי בסרט הזה התחיל קצת אחרי שהחלטתי לנסוע לאלסקה, כי נאמר לי שהסרט מדבר וצולם באלסקה. בנוסף אמרו לי כל הזמן לא לישון באוטובוס הקסמים, אז הייתי צריכה לראות על מה מדובר. הסרט התחיל ממש טוב, למרות שרוב הזמן מרגישים שמשהו רע הולך לקרות פה. אני עדין מתלבטת אם אני ממליצה לראות אותו או לא, בגדול כן, כי זה סרט מעולה ובשבילי הוא היה גם מעורר השראה, אבל באותו הלילה היה לי קשה לישון, ובימים שאחרי עדיין קפצו לי תמונות מהסרט לעיניים, והעציבו אותי. בקיצור, אם אתם לא בכיינים כמוני, תראו את הסרט, כנראה שתוכלו להנות בלי החלק שמטריד אותי.

היום השביעי

זה היום האחרון שלנו (למחרת טסים הביתה). קמנו, אכלנו, התארגנו ליציאה והלכנו לשיט הבא והאחרון שלנו, שיט בפיורדים של חצי האי קינאי (Kenai Fjords). בדרך לאוניה, ראינו מדוזות מגניבות במים (לא כמו אלו שבארץ - הם הזכירו לי מדוזות שראיתי בעבר באקווריומים ביפן ובבוסטון). שוב זכינו למזג אוויר נפלא - אני מתחילה לחשוב שזה לא אנחנו, אלא האיזור. השיט התחיל די דומה לשיט הקרחונים שלקחנו, נופים יפים, Sea Otters (שהם סוג של אריה ים אך יותר דומה לדובי). המפנה חל כשראינו סוג של דולפינים, ואחריהם אריות ים אמיתיים שוכבים על סלעים ומוציאים קולות משונים. הדולפינים (שכמובן היה להם שם אחר, רק כדי לבלבל אותי) היו מאוד קשים לתפיסה. לרוב ראינו לשבריר שניה חתיכה מהגב שלהם, ואת הקצף במקום בו הם היו. במזל הצלחתי לזהות תנועה של שניים מהם במים, ממש ליד הספינה, כנראה בזכות חלק גופם הלבן. הצלחתי גם לראות מדוזות יפיפיות. הנופים התחלפו מהרים עם עצי אורן, להרים שנראים פשוט שעירים. היינו מוקפים באיים רוב הזמן, והאיים הללו היו בעצם הרים מחורצים בתוך המים, חלקם עם עצים, חלקים שעירים וחלקם סתם סלעיים. מאוד מאוד יפה. גם בשיט זה ראינו לא מעט קרחונים, והחלק המלהיב ביותר היה כשהצלחנו לראות נקודה שחור על הר ליד קרחון, אני אתאר את זה כמו שהקפטן שגם היה המדריך תיאר את זה: "הנה דוב שחור, עכשיו כשאתם מחפשים את הדוב השחור, שימו לב שאתם קודם כל מחפשים נקודה שחורה, ואחר כך דוב". אני נשבעת, זה מה שהוא אמר. מה שיותר מטורף, זה שזה נכון. חפש נקודה שחורה בהר, ואז תוודא שהיא זזה. באמצעות המשקפת וידאתי שמדובר בדוב, שמרחוק הוא מאוד חמוד. אלעד לעומתי לא שלל את האפשרות שהדוב יקפוץ למים, וישחה אלינו (מסתבר שהם שחיינים ממש טובים). הסיטואציה היתה כאילו היא לקוחה מסרט מצויר שצוחק על תיירים. לא יודעת אם ראיתם את Wall-E, אבל יש שם קטע שרואים את כל האנשים השמנים צפים על המיטות הצפות שלהם, לבושים בכחול, ואז הכריזה אומרת "Red is the new Blue" (אדום זה הכחול החדש) ותוך דקה כולם החליפו את צבע הלבוש שלהם לאדום. בכל מקרה, זה הזכיר לי את זה, כי כל האנשים בספינה היו מצופפים באותה נקודה בספינה, עם מצלמות ומשקפות ומצביעים על הדוב.

שלוש שעות לתוך השיט, הייתי מוכנה לחזור כבר, אך הספינה היתה צריכה לעשות את הדרך חזרה, עוד שעתיים. מספר מילים לגבי התנאים בשיט. דבר ראשון, למרות שהיה יום חמים, לבשתי שתי שכבות מכנסיים, לקחתי צעיף, כובע ומעיל פוך - החלטה נבונה, כיוון שכשאתה בחוץ על הסיפון, יש הרבה רוח וקר - עצה לעתיד. דבר שני, כשהשיט התחיל התרשמתי ממש מכמה שהמים נעימים והספינה לא קופצנית, ולא גורמת לי לבחילה. כשהינו בין לשון ים אחת לשניה, המים היו הרבה פחות נחמדים, הספינה קופצנית, והיתה לי קצת בחילה טורדנית. אמיצותי (מהמילה אומץ) השתלמה, וזה עבר בהצלחה.

בשיט, כשניגשתי להביא לי כוס מים, החלפתי כמה מילים עם המוזג/ברמן, הוא שאל מאיפה אני ובתמורה גילה שהוא מקנטקי. הוא סיפר שהוא עובד שם בקיץ, ואז חוזר שוב בחורף. שאלתי אותו למה? והוא ענה שהוא אוהב את הקור - פריק! שאלתי אותו מה הוא עושה והוא ענה: דקן (Deken), לפחות זה מה שאני שמעתי, אולי אני מזדקנת... כיוון שלא הבנתי מה זה לעזאזל, הוא חזר עוד כמה פעמים, ובשלב מסוים היה לו פרצוף שאני פירשתי כ:"הבחורה הזו לא מבינה אנגלית, מה אני אמור לעשות?" בסוף הוא הוסיף מילים והבנתי שהוא עושה דברים בספינה, הכל פרט ללהיות הקפטן. כשסיפרתי לאלעד, אלעד החכם הבין שהוא אמר "Deck Hand" שזה איש סיפון. אז הנה, למדנו משהו.

ירדנו מהשיט, אספנו מזוודות, עלינו על האוטו ויצאנו בדרכנו לאנקורג', לילה אחרון. שוב דרך יפיפיה ונעימה לנהיגה. אחרי שעתיים וחצי הגענו למלון, חיפשנו מסעדת סטייקים טובה, מצאנו המלצות בשלושה מקורות שונים ויצאנו. התוצאה היתה לא מה שציפינו, לא מבחינת המראה, לא מבחינת האווירה, לא מבחינת האיכות ואולי רק מבחינת המחיר :) זה היה מן פאב מקומי ששודרג למסעדה, בעיצוב חום ומיושן, כמובן פוחלצי דגים על הקירות, ואנחנו שהגענו ב-21:00 בערך, סגרנו את המקום.
זהו, זה נגמר, ארזנו הכל, הלכנו לישון עד 5:30 בבוקר, קמנו, החזרנו את הרכב ועלינו על המטוס. 2 טיסות אחרונות.

שונות:

אוכל באלסקה - לא בטוחה שהיו לי ציפיות לגבי זה. אולי ציפיתי לאיזה סלמון טוב. כשהימים עברו וראיתי בכל תפריט סלמון
והליבוט (Halibut), ציפיתי שמנות הדג תהיינה מבושלות היטב וטעימות. אז זהו שלא. במקום הראשון שאכלנו דג, ליד הדנאלי, זה היה כמעט טוב, ובכל שאר המקומות הדג היה יבש ומבושל יותר מידי, או מטוגן. אני מרגישה פלצנית, יומרנית ורברבנית, אבל אני מכינה דגים טעימים יותר ומוצלחים יותר, ואני התחלתי לאכול דגים לפני שנתיים שלוש. סה"כ רוב האוכל היה די פשטני, וכשאכלנו במסעדות "נחשבות" אז הדבר הנחשב היחיד בהם היה המחיר, שהיה גבוה כמו בניו יורק, ובלי הצדקה.

זקנים - הנני מתנצלת בפני קוראיי הבוגרים יותר על פסקה זו. לצערי רוב הזמן, סבבו אותנו זקנים. אני חושבת שמבחינת אחוזים, ראינו משהו כמו 80% זקנים והשאר צעירים או בני 40-50. בשתי הפעמים שלקחנו שיט, מרבית האוכלוסיה היתה זקנה, הכי הפליא אותי אולי, היה זוג הזקנית שפגשנו בשיט השני, שסיפרו שהם ירדו עכשיו משיט של שבוע. ואני חשבתי, הרגע ירדתם משיט ועליתם על שיט אחר? זה נורא! ואלעד אמר, הם זקנים, הם רוצים לשבת... בקיצור, המסקנה שלי היא כזו, ככל הנראה אלסקה היא יעד תיירות עיקרי לזקנים. אף על פי כן, גם צעירים יכולים להנות מאוד - תהיו חזקים - וצאו לדרך!

זמינות ומקוונות - אה כן. אלסקה לא חזקה בנושאים הללו. בהרבה מאוד מקומות לא היתה קליטת רדיו (דמיינו לעצמכם 6 שעות בכביש בלי מוזיקה), מזל שבוטי (Bootie) היה איתנו. בהרבה מאוד מקומות לא היתה קליטה סלולרית, רוני יכול להעיד על זה, לקח לנו איזה 5 שיחות טלפון בהמשכים לנהל שיחה אחת. לאלעד בכלל לא היתה קליטה, מסתבר ש-T-Mobile לא עובדים באלסקה. ולבסוף, במספר בתי מלון שהיינו, היה אינטרנט חוטי בחדר, קצת מיושן.

כבישים - נהגתי כ-1376 קילומטרים בשבוע (כיוון שאני אוהבת לנהוג, ואלעד הרבה פחות, הוא נהג כ-160 מתוכם). הפתיע אותי לגלות כי מרביתה המוחלטת של הדרך מאנקורג' לדנאלי היתה כביש עם נתיב אחד לכל כיוון. כאילו, זה אחד הכבישים הבודדים שחוצים את המדינה, וזה מה שיש לו? נתיב אחד?

ידע, חיות ומושגים בימאות - למדתי שיש הרבה מאוד שאני לא יודעת. כל מיני חיות בשמות מוזרים - וריאציה של אריות ים, וריאציה של דולפינים סוגי דובים שמעולם לא שמעתי עליהם ,מה ההבדל בין קאריבו למוס? איך אומרים ארנבת באנגלית? (Hare). מה זה Sea Otter? מה ההבדל בינו לבין אריה ים? (הוא יותר שעיר ודומה לדובי, ויש לו 4 גפיים) ועוד ועוד. כשהיינו על האוטובוס בדנאלי (8 שעות) ובשני השייטים שלקחנו (כן, אני לא יודעת איך אומרים שיט ברבים - תגלו לי...) במשך 11 שעות סה"כ, הנהגים/מדריכים דיברו הרבה מאוד ותיארו מה אנחנו רואים, תיארו חיות, מקומת וכו'. אני חושבת שהבנתי אולי 50% מהתוכן. וכנראה 20-30% מהמושגים. ואני כבר חשבתי שהאנגלית שלי ממש השתפרה (אלעד בניגוד אליי, הבין 80-90% - טלויזיה וספרים - עבודה יפה!)

סיכום אירוע:

בשבעת הימים האחרונים, נסענו 860 מיילים שהם 1376 קילומטרים ברכב, 95% בכביש חד נתיבי, ביקרנו ב-7 ערים, 2 פארקים לאומיים, ראינו מוס, קאריבו, שועל, ארנבת, שפן, סנאי, דובים חומים, כבשי דל (Dall's sheep), סוג של דולפין, מדוזות, אריות ים, Sea Otters, דוב שחור. בילינו 11 שעות בים, ראינו כ-27 קרחונים, שמענו כ-19 שעות של הסברים, עשינו 3 מסלולים (הליכה), וכנראה חלק מאיתנו עלו איזה כמה קילוגרמים.

היה כיף, יפה, קר ונעים, גשום ושמשי, צבעוני וירוק, ובקיצור מעולה. עוד מקום שיש להוסיף לרשימת היעדים. כמו שהאיש מהטלויזיה במונית אומר:
אני סיון חרמון, ואני ממליצה על אלסקה!

היעד הבא - הוואי.

נ.ב.
בכלל חופשה זו, לקחנו 6 טיסות, ועברנו ב-6 שדות תעופה חדשים: לה גוורדיה, דנבר, רינו, סיאטל, אנקורג', מיניאפוליס.

אלסקה - הגבול האחרון - 1

הערה חשובה: מרבית התמונות בפוסט זה צולמו באמצעות האייפון, התמונות הטובות באמת מפורסמות ויפורסמו לאט לאט (חלקן פורסמו כבר בפייסבוק). בנוסף, המחברת שומרת לעצמה את הזכות לעדכן ולהוסיף תוכן במועד מאוחר יותר.

היום הראשון (ספטמבר 6)
נחתנו באנקורג' ב- 6 בערב, והלכנו להשכרת רכב, 10 דקות נסיעה מהשדה. המקום נראה די מצ'וקמק, החברה היתה לא מוכרת, ואלעד התחיל להיות מודאג... קיבלנו את הרכב, וגילינו ששקע המצת לא עובד - כיוון שהאייפון שלי משמש לנו גם כמכשיר ג'י פי אס, זה הדאיג אותנו. הסברנו לאיש שזה חשוב לנו, והוא התחיל לחפש מכונית אחרת. אחרי זמן לא מועט, הגיעה המכונית האחרת, בינתיים כמה אנשים החזירו מכונית, והתלוננו שהיו להם בעיות עם לחץ האוויר. כשהגיעה המכונית השניה, דלקה בה נורה של "בדוק את המנוע" - אלעד היה לא מרוצה בכלל... בינתיים, בדקנו בטלפון את האפשרות לשכור מכונית מחברה אחרת (משהו מוכר, עם סניפים) וגילינו שיש 55 מכוניות זמינות :) זה שימח אותנו. נפרדנו מהאיש לשלום וחזרנו לשדה. בשדה, ניגשנו לדוכני ההשכרה וביררנו כמה עולה רכב, זה יצא יותר יקר ממה שמצאנו באינטרנט, והחלטנו פשוט להזמין באינטרנט (עם הטלפון) ואז לגשת לדוכן - כך עשינו. לפעמים האייפון הזה ממש משמח.
יצאנו מהשדה ונסענו לווסילה, בדרך עצרנו בוולמרט לקנות משקפת. וולמרט משמח אותנו מאוד משום מה. הופתענו לגלות איזור שלם של מכירת נשקים, כאילו בוולמרט באלסקה אפשר פשוט להכנס ולקנות אקדח או רובה - מטורף!


נסענו למלון. כשחיפשנו איפה לאכול א. ערב בשעה 22:20, גילינו שכל המקומות נסגרו ב-22:00. הסתפקנו בפיצה האט והלכנו לישון.

היום השני - נוסעים לדנאלי
אחרי ארוחת בוקר, וסיבוב קצר באגם שלידו ישנו, הצפנו לכיוון טלקיטנה בתקווה לקחת טיסה מסביב לדנאלי.


כיוון שמזג האוויר היה גשום, אפור וראות נמוכה, ויתרנו על זה והמשכנו ישר לדנאלי - בערך 3 שעות נסיעה נוספות. הגענו ב-6 בערב, למזלנו קצת התבהר ונדמה לי שאפילו יצאה השמש.


קיבלנו הוראות במרכז המבקרים, קנינו כרטיס לאוטובוס של מחרת בבוקר, ויצאנו לטרק קצר. בדרך הצלחנו לראות מוס, מטר מאחורינו, אבל עד שהוצאנו את המצלמה המוס נעלם :( המשכנו לנסוע וראינו מלא אנשים עומדים בצד. עצרנו גם ואשה מוזרה הראתה לנו מה כולם רואים במשקפות, שתי נקודות כהות באופק ואמרה שאלו מוס (או כמו שהחלטנו לקרוא למוס ברבים, מיס). לפתע הבנו כמה ברי מזל היינו שראינו מוס ממש לידינו...

האמת הטרקון היה די נחמד וממש לא קשה, פרט לפאדיחה אחת - כשנפלתי... לא נורא. אפילו ראינו ארנבת.

נסענו לאכול באיזה מסעדה תיירותית וגם מקומית (The Salmon Bake), וטעמנו אלק סליידרס (המבורגרים קטנים מבשר אלק - דישון - סוג של צבי) - דווקא נחמד...

וכמובן אכלנו סלמון - שזה כנראה המאכל הלאומי פה בערך. הגענו למלון בסביבות 23:00.

היום השלישי - דנאלי

קמנו מוקדם בבוקר, או כמו שאני נוטה לאמר, לפנות בוקר, בשעה 7:15 כדי להספיק לאוטובוס שלנו שנכנס לפארק. היינו אמורים להספיק ל-9:00, וכמובן שאיחרנו. יש לנו עניין כזה עם אוטובוסים, למשל כל פעם שנסענו לג'רסי גרדנס עם אוטובוס נאלצנו לצלוח את התחנה המרכזית (port authority) בספרינט, רק כדי לגלות שפספסנו את האוטובוס.

בקיצור, למרבה מזלנו, ואף על פי שאיחרנו את האוטובוס, העלו אותנו על אוטובוס שיצא ב-9:15 ליעד רחוק יותר, וסוכם שיורידו אותנו במעבר איילסון - היעד שלנו.

מזג האוויר היה אפור, גשום וקר - או בקיצור ארור. כאן המקום להזכיר את רוע מזלנו בכל הנוגע למזג אוויר. קוראיי הבלוג משכבר הימים אולי זוכרים איך הגשם רדף אותנו בטיול הארוך שעשינו בארה"ב. אני אזכיר בקצרה שני מאורעות:

1) כשהגענו לווגאס (כידוע עיר הידועה בהיותה חמה ושמשית) הטמפרטורות צנחו והתחיל לרדת גשם. ביום בו עזבנו את וגאס, הטמפרטורות עלו בחזרה והשמש יצאה.

2) לפני כ-3-4 חודשים היינו מיועדים לנסוע לילוסטון (כי בטיולנו בארה"ב הפארק היה 95% מכוסה בשלג). כבר היו לנו כרטיסי טיסה והזמנות למלונות, ואז 3 ימים לפני הטיסה ראינו שהתחזית היא סופת שלג אביבית, משהו כמו 0-5 מעלות ושלג. ביטלנו את הנסיעה :(

נאמר לנו לעלות על האוטובוס הזה שלוקח 4 שעות לתוך הפארק ו-4 שעות בחזרה. כשעלינו על האוטובוס הנהג אמר שאנחנו נוסעים 67 מייל לתוך הפארק, שהם כ-110 ק"מ. מהירות הנסיעה המותרת בפארק נעה בין 35 ל-25 מייל לשעה, מה שאמור לקחת שעתיים. לא בדיוק הבנתי למה אמרו 4 שעות. אז מסתבר שבכל פעם שרואים חיה, או חושבים שרואים חיה, רחוקה או קרובה, צריך לצעוק "עצור!" (לא, לא "אתה אומו"), ואז הנהג עוצר בצד הדרך, וכלל יושבי האוטובוס מצטופפים ומנסים לזהות את החיה שהאיש ראה, לצלם אותה ולתצפת אותה באמצעות המשקפת. מעבר לגורם זה, עושים גם 3 עצירות לפיפי וחילוץ רגליים.

פגשנו על האוטובוס שני ניו זילנדים נחמדים, אלעד שאל אותם איך קוראים לאנשים מניו זילנד, אז הם ענו "קיוויים" (קיווי זו חיה ניו זילנדית). מוזר, הם בכלל לא היו דומים לקיווי :)

הנסיעה היתה די נחמדה, בשעה הראשונה עוד התאמצתי לחפש חיות בר, כמובן שלא מצאתי כלום, אנשים אחרים זיהו מספר חיות רחוקות וקרובות וכולנו צילמנו אותן (אפילו אם כל מה שיצא במצלמה זה נקודה שחורה באמצע הנוף הדנאלי).

אחרי שעתיים וחצי בערך, כבר הייתי די מנומנמת והחלטתי להכנע לנמנום קל. בדרך למעבר איילסון, עוד היו לנו תכנונים לעשות איזה מסלול או משהו, ועד שהגענו לשם היה לשנינו ברור שאין מצב. מזג האוויר היה מחורבן, ואני הייתי עייפה וחסרת מוטיבציה.

אף על פי כן, כשהגענו למעבר, בדיוק יצא סיור עם ריינג'ר (איש פארק) והחלטנו להצטרף אליו - אמרו שזה 45 דקות, אז הייתי אמיצה. הלכנו נתיב לא ארוך, ממש מול מרכז המבקרים שמעבר איילסון, והאיש החביב הסביר לנו על האדמה, החיות, החורף, קו הגובה שמעליו לא צומחים עצים וכו'. היה מעניין וירד עלינו רק קצת גשם :)

אחרי זה עלינו על האוטובוס הראשון שיוצא מהפארק (עוד 4 שעות כמובן), חזרנו למלון, התארגנו (אני רציתי ללכת לישון - מוטיב שעוד יחזור בטיול שלנו) אך השתכנעתי ללכת לאכול.

היום הרביעי - חוזרים דרומה, גירדווד

יצאנו לאכול ארוחת בוקר במעין דיינר צנוע ומקומי שנקרא על שם בעלת המקום - רוז. משם היכינו את הכביש, ידענו שנבלה את כל היום בנסיעה, היו צפויות לנו 6-7 שעות נסיעה, דרומה דרך הערים שכבר עברנו (טלקיטנה, ווסילה, אנקורג') ומשם לגירדווד.

למרות שחשבתי שכבר שבעתי מהנופים של הדנאלי, ביליתי את רוב הדרך בהתענגות על הנוף, והרבה "פוקי! תראה!".

מזג האוויר היה אפור, קר וגשום אז קצת התעצלנו לצאת לצלם - או במילים אחרות - אני התחבאתי באוטו ואלעד יצא לקור לצלם. הנופים באמת היו עוצרי נשימה, או כמו שאומרים באנגלית - מפילי לסתות (Jaw Dropping). כשהגענו לטלקיטנה עצרנו במרכז מבקרים כדי לראות אם יש סיכוי לעשות טיסה מעל הדנאלי (בדרך לדנאלי לא יכולנו לעשות את זה בגלל מזג האוויר), ולאחר דיון קצר עם האשה במקום, הוחלט שזה כנראה לא שווה את הכסף.

המשכנו בדרכנו דרומה עוד בערך 3 שעות + עצירה לארוחת צהערב. דרומית לאנקורג' הנופים שינו צורה: מצד אחד ים, מעבר לים הרים גבוהים וחלקם שלוגים, ומהצד השני הרים גבוהים וירוקים. שוב חזרתי למצב ההשתאותי שלי וסיכמנו שנצלם בדרך חזרה - עצלנים אבל אופטימיים. כשהגענו ליעדנו - גירדווד (Girdwood) גילינו שמדובר בעיירת סקי קטנה וציורית - מאוד יפה, ונסענו למלון המפנק שלנו. השעה היתה די מוקדמת, סביבות 19:00, אבל בכלל לא רצינו לצאת מהחדר, לא לאכול ולא כלום. אני אישית רציתי לישון, אך לא הותר לי :( היו לנו תוכניות לראות את Into the wild - סרט אלסקני ידוע - אבל גם זה לא קרה.

משהו מוזר שקרה לנו, היה קר בחדר, ולא היתה לנו דרך לחמם (זו אחת הסיבות שמיהרתי להכנס תחת השמיכה) - זה היה המלון השני שזה קורה לנו בו, וזה לא הצחיק אותנו! אחרי איזה 4 שיחות לקבלה, שלחו אלינו איש שתיקן את העניין.

היום החמישי - הר אלייסקה

שוב קמנו לפנות בוקר (7:30), התארגנו ליציאה, אכלנו א. בוקר והלכנו לטרמינל של הרכבל של הר אלייסקה (מסתבר שאלייסקה זה אחד מהשמות הקודמים של אלסקה - עוד בימים שהאזור היה בבעלות הרוסים). כמובן שהקדמנו להגיע, ונאצלנו לחכות איזה 20 דקות (מזל שקמנו מוקדם הא?)

עלינו ברכבל, וכשהגענו למעלה, דמיינו איך המקום נראה בעונת הסקי, סיפרו לנו במקום שיש להם את המסלול השני הכי מסוכן בארה"ב, ורק לדמיין את זה הלחיץ אותנו מאוד.

אז גילינו שיש לנו עוד מסלול לא קטן לטפס כדי להגיע לקצה ההר, ובתקווה לנוף טוב יותר. תמימים ואמיצים התחלנו לטפס למעלה. הטיפוס לא היה פשוט בכלל, מסתבר שיש לי עוד הרבה מה לעבוד על הליכה וריצה בעליה, ואם להיות כנה אני לא בטוחה שהטיפוס היה שווה את זה. בכל מקרה בילינו איזה שעה שם למעלה, מעריכים את הנוף, בוחנים את השלג בקצות ההרים, מצלמים ומצתלמים.

אני השוויתי גם לברילוצ'ה כי גם שם עשינו משהו דומה (רכבל שעולה על הר שבחורף הוא אתר סקי) ואין מה לאמר, בברילוצ'ה יפה יותר. בזמן שהיינו שם הגיעו שני אנשים, קצת יותר מבוגרים מאיתנו, שטיפסו בקצב די מרשים, מתנשפים ומזיעים, והאשה ספרה לנו שהם טפסו את כל ההר ברגל, לא רק מהרכבל כמו הפדלאה שכותבת את הבלוג הזה :) טירוף!

בשלב מסוים גיליתי חתיכת קרח בצד הדרך, ושנינו פנינו אליה. החלטנו שזה קרחון, ומעתה יש לקרוא לו קרחון פוק - לידיעת הקוראים. כמובן שהצטלמנו עם הקרחון החדש שלנו, והתחלנו לרדת.

משם מיהרנו לעיר קטנה שנקראת ויטייר (Whittier) כדי לעשות שיט קרחונים. אתמול בזמן שנהגתי 6 שעות, קראנו קצת בויקיפדיה ולמדנו שבגדול קרחון הוא שלג/קרח שלא נמס לעולם, ועם הזמן הוא נהיה יותר ויותר דחוס ויוצא ממנו החמצן. בשיט ראינו בערך 12 קרחונים, 2 מאוד מקרוב, והשאר מרחוק, אבל אני חושבת שיותר מהכל הנוף הכולל היה החלק הכי טוב בשיט. בנוסף, ולא ברור איך (כי אנחנו ידועים במזלנו הרע בכל הקשור לטיולים ומזג אוויר), נפלנו על יום מדהים, שמשי ובהיר (עדיין היה קר). אז ראינו ציפורים, ומעין כלבי ים, מפלים רבים, הרים ירוקים, הרים שלוגים וקרחונים.

כשהסתיים השיט, היו לנו כ-45 דקות לשרוף (כי רק אז המנהרה נפתחה) אז ניסינו להסתובב בעיר, אולם די מהר גילינו שאין ממש עיר להסתובב בה. האמת שהמדריך בשיט, סיפר שיש בניין אחד גדול, שבו גרים כל 1,000 האנשים ש"גרים" בעיר - אולי זה היה צריך לשמש לנו כרמז הראשון...

פנינו לעמוד בתור בכניסה למנהרה, והתחלנו בדרכנו לסיוורד (Seward) דרומה.

פסקול הטיול

מי שזוכר/ת בפוסט של ברנינג מן, סיפרתי שקיבלתי דיסק מהדיג'יי האדיר שנקרא בוטי (Bootie). כיוון שרוב הזמן אי אפשר ממש לשמוע רדיו - כי לא קולטים כלום, הדיסק הפך לפסקול הטיול שלנו :)

מילים עד כאן

כבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג.
בשלבים מסוימים הרגשתי שזה מיותר, כי זה לא מעניין, בשלבים אחרים רציתי לכתוב ולא היה לי זמן. מידי פעם אני עדיין חושבת על זה, מה בא לי לכתוב, עכשיו קצת בא לי לכתוב :)

עברו שנתיים ושלושה חודשים מאז שהגענו לניו יורק - אני לא יודעת אם זה נשמע הרבה זמן, אבל זה לא מרגיש כמו הרבה זמן. בכל פעם שאני מבקרת בארץ שואלים אותי (המון פעמים) מתי אנחנו חוזרים, או אם אנחנו נשארים. התשובה היא שאנחנו בעצמנו לא יודעים. בינתיים טוב לנו, ואנחנו עדיין מרגישים שאנחנו לומדים, מתרגלים, באיזה שהוא תהליך שמתקדם לאיפשהו. לי אישית קשה המחשבה של לגדל ילדים לא בישראל - אבל אנחנו עוד לא שם. אולי אנחנו סתם מכחישים, בפני כולם ובפני עצמנו - אבל אנחנו פשוט לא יודעים.

חוויות:
אני עדיין בגישה של למצות כמה שיותר את המגורים שלי בניו יורק, אני מנסה לחוות הרבה חוויות, ללכת לכל הופעה שקצת מעניינת אותי, לנסוע לכל מקום - תחת כלל האצבע שהמצאתי - כל מקום שהוא קרוב יותר לארה"ב מאשר לארץ - כי הנחת היסוד היא שאחזור לארץ, ובמקומות הללו אוכל לבקר גם אח"כ. ספציפית עכשיו אנחנו במטוס בדרך לאלסקה, בתקווה מאוחר יותר השנה נבקר גם בהוואי (אם יש לכם המלצות וכו' - תגידו!)

עוברים דירה:
במשך השנתיים האחרונות גרנו באפר איסט סייד (upper east side - UES). בקרוב חוזה השכירות שלנו תם ואנחנו רוצים לעבור דירה, שלא תבינו לא נכון, הדירה שלנו מעולה מהרבה מאוד בחינות, אולי בעצם מכל בחינה אפשרית פרט לכך שהיא לא קרוב לדאונטאון. כשאלעד ואני דיברנו על זה, הוא העלה טיעון שלא הצלחתי להתווכח איתו, ומאז אני משוכנעת. הוא אמר: "שנתיים גרנו באפר איסט, לא כדאי לחוות איזור אחר בעיר?"

מבקרים:
עד כה די הרבה אנשים ביקרו אותנו, או מדויק יותר ביקרו את ניו יורק, בשנה הראשונה היה ממש עמוס, ובשנה השניה הרבה יותר רגוע, למדנו שלארח זה לא קל, אבל אנחנו משתפרים בזה. בשיאו, אכלס הפוקוטל (כך נקראת דירתנו) 5 אורחים בסלון, ואנחנו בחדר השינה. אסתי ואלעד קנו לנו ספר אורחים שכבר מכיל די הרבה דפים כתובים מה שכמעט יאפשר לספור את כמות המבקרים, אם אי פעם נרצה לעשות סטטיסטיקות.

טיסות וישראל:
נראה לי שבשנתיים האחרונות ביקרתי בישראל בערך 5 או 6 פעמים - די הרבה. באופן כללי אני מרגישה יחסית מקצוענית בלטוס. הטיסות לארץ, הטיסות לחופשות, וטיסות מטעם העבודה, בהחלט השאירו חותם. אני עדיין מתגעגעת לארץ מאוד, ומאושרת להיות בה כל פעם מחדש. יש לי מספר חברים שעברו לגור במדינה אחרת שמרגישים ממה הפוך, מתעצבנים מההתנהגות בארץ ומכל מיני דברים, ומרוצים לחזור למדינה הזרה - אני לעומתם מאושרת לעמוד בפקקקים, נהנית להתלוצץ עם המלצרים (למלצרים בניו יורק אין חוש הומור - אל תנסו את זה), מעריכה חלקית את גוש האנשים שאמור להוות תור וכמובן מתענגת על הקוטג', יוגורט וכל אוכל ישראלי שאני אוהבת כל כך. אף פעם לא ידעתי כמה אני אוהבת את האוכל הזה, זה ממש מגיע לרמות מפתיעות. תראו אותי פעם אוכלת את היוגורט הראשון בארץ :) אה, אני גם מאושרת באופן לא הגיוני ללכת לעבודה בארץ.

חברים:
בזמן הזה כמעט כל החברות והחברים שלי התחתנו, ואף הולידו ילדים, אני לא חושבת שיש לי עוד חבר או חברה בני גילי שהם לא הורים. למזלנו חלק מהם עדין מבקרים אותנו עם הילדים :)
כאן בניו יורק לעומת זאת, רוב החברים שלנו הם במצב שלנו - מה שמאפשר לבלות באופן דומה וזה מאוד כיף. בקרוב 2 חברים יתחילו לעבוד בחברה שאלעד עבד בה בתחילת דרכנו בניו יורק, ומעגל החברים יתרחב. אני חושבת שאחד החלקים הכי קשים במעבר למדינה הזו, היה המחסור בחברים, או אולי חברים טובים, והגעגועים לחברים בארץ. הייתי רוצה לנהל איזה סטטיסטיקות על טיב, תדירות ואיכות הקשר שלי עם החברים בארץ לאורך זמן, אך אין לי את המידע הזה. מה שכן, אני מרגישה שמדובר בגרף יורד, כלומר ככל שעובר הזמן, ועם כל האהבה לחברים ומהחברים, נראה כאילו הקשרים יורדים באיכותם. מי שמכיר אותי טוב, יודע שאני רגשנית לא קטנה וממש גרועה בפרידות, המרחק הזה מהאנשים שאני אוהבת זה הדבר שהכי מקשה עליי. המחשבה שאני לא חלק מהחיים של הילדים של החברות שלי, שאני לא ראיתי את הדירה החדשה של מירי, או לא הכרתי את החבר/ה של מישהו - ממש מעציבה אותי.

יהדות:
בשנים האלו, גיליתי שאני ממש גרועה בלהיות יהודיה. למשל בפסח, פתאום התחוור לי שאני לא בטוחה מה כשר ולא כשר לפסח (כן, אני שומרת פסח. לא, לא יודעת בדיוק למה.) מצאתי את עצמי עומדת מול מזונות, ולא בטוחה אפילו מה המרכיבים הנכונים. הייתי צריכה להתקשר לאמא (שלי או שלו) כדי לברר אם מותר לי לאכול, ואחרי כל המאמץ הזה, בבוקר אחד כשהיינו בפארק, והייתי רעבה, קניתי בנון שלנטיות בייגל, ורק 24 שעות אחרי האירוע הבנתי מה עשיתי. אף על פי כן, ושוב משהו שלא הייתי מודעת אליו בארץ, פתאום מאוד חשובים לי החגים. אפילו אם אני לא חוגגת אותם במלואם, זה חשוב לי. מה שעוד הפתיע אותי לגלות, זה שלמרות שאני מרוחקת עד מאוד, ויש הפרשי שעות והכל, אווירת החג מצליחה להגיע אליי. חלק דרך הפייסבוק, או מיילים, דרך המסנג'ר וטלפון, אבל זה ממש מורגש אצלי, למרות שאין הרבה סממנים חיצוניים בניו יורק לאירועים הללו.
חברה טובה שאלה אותי לא מזמן אם אני יודעת שיש לי מזל.

מזל:
אני חושבת שאני אחד האנשים הכי ברי מזל בעולם. לפעמים (בדרך כלל כשאנחנו טסים למקום כלשהו) אנשים אומרים לי "אתם חיים טוב אתם", אני עונה "החיים שלי דבש, אין ספק לגבי זה".
לרצות לעבור את החוויה הזו, למצוא את הדרך לעשות את זה, לגור במדינה זרה, היכן שהרבה מאוד אנשים בכלל וישראלים בפרט חולמים לגור - בניו יורק, להשתכר משכורת שנותנת לך לחיות כמו שאתה רוצה (ואלעד יגיד "אנחנו צריכים להרוויח הרבה יותר!"), לעבוד בעבודה טובה, שמאפשרת לך לצאת לחופשות ונותנת גמישות, להיות בעלי חברים מקומיים ומרוחקים שמחבבים אותך - אין ספק שזה נדיר ואני מוקירה את זה :)

האיש הבוער

אתמול חזרנו מפסטיבל שנקרא איש בוער, או באנגלית ברנינג מן (burning man).
הפעם הראשונה ששמעתי על הפסטיבל המוזר הזה, היתה בנסיעה לחוף כלשהו בג'רסי, כשחברים של דני ויקירה - מור ולירון שמם - לקחו אותנו ברכב שלהם. לא זוכרת איך הנושא עלה, אבל הם התחילו לספר לנו שיש פסטיבל כזה, במדבר, שעתיים מהעיר רינו שבנבאדה. הם סיפרו בהתלהבות, נראה לי רוב הדרך, על כמה שהוא מיוחד, ואיזה דברים מגניבים יש שם, ואיך הם הלכו 5 שנים ברצף, ואיך הם מתגעגעים לזה. הם גם סיפרו שאין שם שום תשתיות, הכל צריך להביא איתך, איך מקלחת, אי אפשר לקנות דברים, אין מים, אין כלום. הדבר היחיד שיש זה שירותים כימיים, וקרח שאפשר לקנות בכסף. הם האיצו בנו לנסוע בהזדמנות הקרובה, ואני די חשבתי שהם מטורפים :)
הפעם השניה ששמעתי על זה, היתה כשעדי אקהויז (חברה שלנו מהבינתחומי) סיפרה לי שהיא חזרה מהפסטיבל. האמת די הופתעתי, כי חשבתי שהאנשים שהולכים לפסטיבל הזה הם די פריקים, או אנשי טיולים כאלו, בכל מקרה לא מפונקים כמו אלעד ואני. כששמעתי שעדי הלכה - זה קצת עודד אותי.

אני לא זוכרת איך הגענו למצב שכל החברה (אדי, ניר, יוליה) מדברים על ללכת לשם, אבל לפתע זה קרה. עדיין קצת הססתי, חשבתי שאני לא עשויה מהחומר הנכון, ובטח לא אהנה שם, אבל כל מי שהיה שם תיאר את זה בכזו התלהבות שחשבתי לעצמי (ולאלעד) שאנחנו חייבים לנסות את זה, גם אם זו תהיה חוויה לא טובה - זו בטוח חוויה מעניינת.

בהתחלה עוד ניסיתי למצוא קראוון, למרות שמור ולירון, עוד מזמן אמרו לנו שצריך להזמין קראוון איזה שנה מראש. כמובן שכשלתי (התחלתי לחפש חודשיים שלושה בערך לפני המועד). בשלב הזה כבר קיבלנו את המצב, התארגנו על אוהל ושק"שים והתכוננו נפשית למגורים באוהל. אני ישנתי פעמיים בחיים באוהל, בטירונות, ולילה אחד בכינרת. אף פעם לא עשיתי קמפינג, גם לא טרק עם לינה בשטח. אלעד ישן באוהל רק בצבא, ואני תמיד נזכרת איך הוא היה בודק את תדירות הופעתם של סניפי מקדונלדס כשהיינו יוצאים מפתח תקווה לצפון, וכשהתדירות היתה יורדת, הוא היה נעצב ולא מבין למה אני מוציאה אותו ממרכז הארץ.

בקיצור, הזמן עובר, והחברה מריצים אימיילים, עם רשימות של מה צריך לקחת איתנו, ומה צריך לקנות. שבוע וחצי לפני הנסיעה, פגשנו שוב את מור ולירון (באירוע יומולדת 2 של מיה) - לירון כמעט התחילה לבכות כשהיא שמעה שאנחנו נוסעים, ולא הפסיקה לדבר, חצי מהזמן על איזה כיף הולך להיות לנו וכמה היא מקנאה, ובחצי השני מנסה לשכנע את מור שגם הם יסעו.

בראשון לספטמבר, יצאנו מניו יורק לרינו, נחתנו ב-11 בלילה וישר נסענו לוולמרט (שלמזלנו היה פתוח 24 שעות). פגשנו שם את ליעד שכבר בילה שם 3 שעות, ופצחנו בקניות של מזון, שתיה ושאר הדברים שצריך. תזכרו, במקום יש רק קרח ושירותים כימיים - כל השאר זה מה שאתה מביא איתך. עוד דבר שהיינו צריכים להתארגן עליו, זה אופניים, שטח הפסטיבל נקרא פלאיה (Playa) והוא בצורת חצי עיגול, שקוטרו משהו כמו 3 ק"מ. אז כולם נוסעים על אופניים כדי להגיע ממקום למקום בנוחות יחסית.
היה לנו קצת סיפור עם האופניים, הם היו לא מורכבות, ולא היה לנו את הכלים והזמן להרכיב, מה גם שפעם אחרונה שהרכבנו את האופניים הללו (אותם אופניים בדיוק - כמו של אלעד בניו יורק) זה לא יצא כל כך טוב ולא רצינו לעבור את זה שוב. בקיצור סיימנו קניות והלכנו לישון.

על הבוקר, בלי לאכול כלום, ישר יצאנו לוולמרט, לחפש את האיש שמרכיב אופניים, לצערנו היינו צריכים לחכות איזה שעה, ובינתיים הצלחנו להחליף זוג אחד בזוג מורכב. סיימנו עוד קניות, קיבלנו אופניים ופנינו למלון לאכול ולהתארגן ליציאה.

נסענו במשך שעתיים וקצת, מרינו למקום שנקרא גרלך (Gerlach) - העיר הכי קרובה לפסטיבל, ומשם המשכנו למקום הפסטיבל, שנושא את הכינוי בלק רוק סיטי (Black Rock City) - עיר שקיימת בערך שבוע אחד בשנה, תמיד בשבוע שלפני חג העבודה האמריקאי - לייבור דיי (Laybor day).

כולם הזהירו אותנו שיהיו פקקים בדרך ובכניסה, אבל למזלנו לא היה כלום.

הגענו למדבר, עם הכוונה לפסטיבל, בכניסה קיבלו אותנו אנשים מוזרים שנקראים גריטרס - כלומר מברכים. הגריטר של הרכב שלפנינו אמר לאנשים לצאת מהאוטו ולהתפלש בחול המדבר, אני ניסיתי לשמור על נקיותי כמה שיותר (כי ידעתי שאין מצב להתקלח עכשיו לשלושה ימים) התפללתי שנקבל גריטר אחר. אכן הגריטר שלנו היה איש ערום פחות או יותר, עם משהו שמכסה את איבר המין שלו. שמחתי על טיב מזלי, התלוצצנו איתו קצת והלכנו לחפש את המחנה שהצטרפנו אליו.

אה, אולי זה המקום להסביר קצת על המקום והפסטיבל:
הפלאייה מחולקת לשעות ואותיות, קצת כמו שדרות ורחובות בניו יורק. לאורך יש שעות מ-2 ועד 22, ולרוחב יש אותיות, כשהחלק הכי פנימי של העיגול נקרא esplanade (טיילת), ואז A, B וכן הלאה. במרכז השטח, באמצע הפלאייה, יש מבנה גדול מעץ ועליו איש מעץ, שאותו שורפים בסוף הפסטיבל.
בעקרון כדי להגיע לפסטיבל צריך להיות חלק מקבוצה, ולכל מחנה יש נושא מסוים, חלק מהמחנות ממש משקיעים בנושא שלהם - למשל מור ולירון היו במחנה של צניחה חופשית (burning sky היה השם) והמחנה שלהם היה יוצא לצניחות בפלאייה, ומגריל צניחות לאנשים מחוץ למחנה. כפי שאמרתי קודם, אי אפשר לקנות כלום, אבל כל מחנה עושה דברים למען כלל הפסטיבל, ומחלק דברים בחינם - ככה משיגים דברים שלא הבאת, ובאופן כללי, האווירה כולה היא של לתת ואושר. האנשים בפסטיבל עושים מה שהם רוצים ולובשים מה שהם רוצים, וגם לא לובשים כלום, או ממש טיפה. יש עניין גם של להתחפש, בעיקר בלילה אבל גם ביום. בפסטיבל יש הרבה יצירות אומנות, וגם מה שנקרא מכוניות אומנות - Art car שזה איזשהיא הסבה יצירתית של כלי תחבורה למשהו מגניב יותר, בוא נקרא לזה מכוניות מחופשות.
את כל זה ידעתי בערך לפני שבאתי, לא הרבה יותר מזה. אוסף של פרטים עמומים, ואם להיות כנה, זה הלחיץ אותי.

אז המחנה שלנו היה ממוקם בשעה 8, בין A ל-B, נסענו לשם וקיווינו לראות מישהו שאנחנו מכירים (הגענו למחנה הזה דרך אח של מט - חבר של אדי אז לא ממש הכרנו את האנשים). כשהגענו, קיבל אותנו איש ממש נחמד - גרג - שחיפש לנו חניה ומקום להתארגן, וכיוון אותנו לשם (הוציא מכונית אחת, וקראוון, ופינה לנו מקום). למרות שקנינו אוהל, מור ולירון אמרו לנו שהכי טוב זה לישון באוטו, וגם ככה היינו צריכים לשדרג את הרכב בשביל להכניס 2 אופניים מורכבות, אז כבר היה לנו אוטו גדול. נפרדנו מהאוהל בשמחה לשלום, וניסינו לארגן את הרכב שיתאים לשינה, פתחנו את המזרן באחורה, דחפנו בקושי את המזוודות, צידנית ושאר הדברים קדימה. אגב, מור ולירון נתנו לנו מפתח לשטח אכסון שהם שוכרים ברינו, ואספנו משם מלא מלא מלא ציוד לתחפושות, וגם צידנית.

התארגנו, עברנו לבגד ים וחצי עירום, ויצאנו להסתובב. אני אנסה לתאר את החוויות ומה שרואים, אבל זה די קשה. מדובר בעיר ארעית עם 50,000 אנשים, עירומים בדרגות שונות, לרוב סופר נחמדים וחייכנים, חיבוקים נראים בכל מקום. כל מיני מבנים מכל עבר, פתאום באמצע המדבר אתה רואה בר, ממש עם מבנה עץ והכל, ואולי ליד יהיה אוהל. למשל היה מחנה אחד שהנושא שלו היה משחקים, והיתה שם נדנדה, קרוסלה, כדורעף ודשא. התנודדנו על הנדנדה, אלעד ניסה להעיף אותי באוויר ואני צווחתי בפחד, ואז מישהו נגש אלינו, שאל מה שלומנו והציע לנו להצטרף אליהם לאוהל. כולם ישבו במן עיגול וסתם דיברו. הציעו לנו אלכוהול והיו ממש נחמדים, ישבנו שם איזה שעה. במקרה אחר, הלכנו לשירותים (אדי, דן, אלעד ואני) בלילה האחרון האמת, כיוון שהיה קר, קפצנו רגע למחנה ממול השירותים להתחמם באש. מישהי נגשה אלינו והתחילה לדבר איתנו, ממש חמודה, מסתבר שהיא מצוות ההקמה של כל הפסטיבל, היא ספרה לנו הרבה על איך מקימים את המקום, זה שהם גרים שם בערך חודש לפני הפסטיבל, על ההסטוריה, שאלנו שאלות והיא ענתה על כולן בסבלנות והנאה.

במהלך היום די חם, למרות שכבוגרת מדינת ישראל זה לא היה משהו מפתיע או בעייתי, היה בערך 35 מעלות ביום, הלילה היה קר יותר. אני הסתובבתי בבגד ים (הרבה קרם הגנה) ומכנסונים, ואלעד רק עם מכנס וקרם הגנה.

ראינו הרבה מאוד אנשים עירומים, נשים שרק הסתירו את הפטמות והחלציים, נשים שלא הסתירו כלום, גברים צבועים בורוד או ירוק (אך עירומים למשעי). כשהסתובבנו בעיגול המרכזי (הפלאייה) מדי פעם נתקלים באיזה מיצג אומנותי מטורף - משהו שלא נראה הגיוני שמישהו הקים לשבוע באמצע המדבר. פרחים עצומים, אישה עשויה ממן מתכת חצי שקופה בגובה כמה מטרים טובים, במקום מסוים הוקם רולר דיסקו - משטח החלקה על גלגיליות ורולר בליידס. היו מכוניות מחופשות שמסתובבות בכל מקום, נוסעות ברחבי הפלאייה ומנגנות מוזיקה בקולי קולות. היה דרקון יורק אש, היתה ספינה עם גלגלים, היתה מכונית שנראית כמו מסעדה סינית, היתה מכונית כמו של פרד פלינסטון - דברים מושקעים בצורה מדהימה - באמת משהו שלא נתפס. בהרבה מחנות מושמעת כל הזמן מוזיקת ריקודים, הרבה אונצים אונצים, אבל באחד הלילות, כשהסתובבנו בכל המקום, מצאנו איגלו, עם מוזיקת פופ, ליידי גאגא וכו' - איזה אושר! היה שם איזה דיג'יי ממש מוצלח שעשה הרכבות של שירים - mash ups - באושרי מה גדול, ניגשתי אליו - אמרתי לו שהוא מדהים - וקיבלתי את הדיסק! האמת שלקח לי די הרבה זמן להבין אם הוא בן או בת, כי הוא נראה כמו בת, התנהג כמו בת, אבל הקול שלו היה של בן. במקום הזה אגב, כפי שאמרתי מעוצב בצורה של איגלו, כשהבטנו למעלה ראינו שיש מן תאים כאלו, מרושתים, ממש בתקרה, ואנשים מבחוץ עומדים שם למעלה, מביטים למטה ורוקדים.

מחנה אחר, שנקרא נקסוס, היה מעוצב גם הוא באופן מרשים, מעין מגרש משחקים עצום מעץ, עם רשתות שמטפסים עליהם, חבלים שנתלים עליהם, מיטות שתלויות באוויר, וערסלים. כשהיינו שם זה ממש הרגיש כמו איזה מסיבה מהתקופה העתיקה ברומא, מעין טירוף חושים שכזה.

כל ערב, עם רדת החשיכה, התארגנו ליציאת הערב, לבשנו תחפושות, שמנו עלינו מלא סטיק לייטס שזוהרים בחושך, לקחנו פנסי ראש וכוס שתיה (sippy cup) ויצאנו לסיבוב הלילה שלנו. עוד קטע מדהים הוא, שבערב הכל הופך להיות זוהר בחשיכה, ניאון בכל מקום, באופן שלא יבייש את וגאס (באמצע המדבר...) כל המכוניות המחופשות נראות הרבה יותר מגניבות בחושך, אתה הולך באבק הזה ופתאום רואה משהו ניאוני זז לאיטו באמצע המדבר עם מוזיקה בקולי קולות - באמת לא נתפס.

מבחינת מזג אוויר, הזהירו אותנו שיש סופות אבק מידי פעם, היום הראשון היה כה מדהים ונקי מסופות שקצת חשבנו שהגזימו, ביום האחרון, אחרי שריפת האיש (מוצ"ש) היינו יחד שמונת האנשים שהתארגנו (אדי, ליעד, מט, דן, ניר ויוליה ואנחנו), אנחנו באמצע הפלאייה (השטח שאינו מרושת רחובית) ופתאום מלא מלא מלא חול, חושך, לא רואים כלום, לחלק מאיתנו לא היו משקפות, אז הם פשוט עצמו עיניים. החזקנו ידיים שמונתנו יחד, והתקדמנו ככה כשרק אחד או שניים מנווטים , והשאר הולכים אחרים עוורים - למרות שהמצב הציק וקצת ביאס, תחושת הביחד היתה מאוד מיוחדת. באופן כללי תמיד דאגנו שיהיו עלינו משקפות (אנחנו לקחנו משקפות שחיה) ומעין בנדנה לשים על הפה והאף כדי לא לאכול ולשאוף אבק מדבר.

בלילה האחרון שלנו - מוצ"ש - היה אירוע שריפת האיש (מכאן שמו של הפסטיבל). התארגנו כבכל ערב ליציאה, ואז כל המחנה התארגן ביחד, וגרג הקריא שיר שכתב לכבוד האירוע - בינינו - אין לי מושג על מה הוא דיבר...
יצאנו כולנו יחד לעבר האיש הבוער, כשבאותו זמן, כל משתתפי הפסטיבל עושים את אותו דבר. אז כולם מתרכזים סביב האיש, באופן מפתיע ושוב לא הגיוני, כל המכוניות המחופשות, היו מרוכזות באותו מקום פחות או יותר - בשום יום אחר לא ראיתי כל כך הרבה מכוניות אחת ליד השניה, וכל אחד משמיעה מוזיקה אחרת. זה ממש שיווה מראה וגאסי למקום, עם כל הניאון והאורות, והאש. אדי הרים אותי על הכתפיים, ולמול עיניי נגלו המוני אנשים שמג'גלים באש מסביב לאיש מעץ, ובמעגל הגדול יותר המון אנשים יושבים ועומדים ומחכים. המחזה היה ממש פגאני, ומאוד מרשים ומרגש.
התמונה הבאה צולמה בערב השריפה, ניתן לראות את האיש שאוטוטו יבער בצד שמאל למעלה:

אחרי כמה זמן החלו זיזוקי דינור באוויר, למשך זמן ממש ארוך, אלעד צחק שאולי הם יורים מלא זיקוקים כי הם מקווים שאחד מהם יבעיר את האיש... בסוף, אחרי די הרבה זיקוקים, הדליקו את המבנה והכל החל לבעור. כולם עומדים שם, 50,000 אנשים וצופים בבערה, מחכים שהאיש יבער ושמחים!

בבוקר למחרת קמנו והתחלנו להתקפל, ביציאה, עמדנו שעתיים וחצי בפקק, עמדנו, לא נסענו לאט, ממש פשוט עמדנו. אני האמת ישנתי איזה שעה מתוך זה :) משם יצאנו לרינו, להתנקות במלון - בכל זאת, 3 ימים בלי מקלחת...

מסקנות:
1) לא להתקלח 3 ימים זה לא כזה נורא, כל עוד יש לך המון מגבונים לחים
2) מי שלא היה בברנינג מן צריך לנסוע לברנינג מן
3) אני ממליצה על הפורמט שלנו - 3 ימים בסופ"ש