הערת המחברת:
פוסט זה נכתב במטוס בחזרה מלונדון (ב-9 לדצמבר, כשבוע וחצי אחרי החזרה מהוואי), לא תאמינו אבל על נייר! (המחשב שלי כבה 2 דקות אחרי שהתחלתי לכתוב). אז לקח לי די הרבה זמן להעלות אותו למדיה הנכונה.
סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות.
"סליחה? מה קשור לונדון, הרגע חזרת מהוואי..." אתם בטח שואלים.
"העבודה שלי שלחה אותי" אני אענה.
"אה, מדליק!" אולי תגידו.
"אההה, לא ממש" אני אשיב.
"הא?" תרימו גבה.
אז ניסיתי לארגן ביקור בלונדון כבר די הרבה זמן, לפחות שנה. בעיקר כי יש לי שני חברים מאוד טובים מהעבודה, ירון ואורן, ורצינו להפגש קצת באותה מדינה.
ניסיתי לנסוע באוגוסט, מיד אחרי הביקור האחרון בישראל, וכשלתי.
אח"כ כמעט הצלחתי לנסוע באוקטובר, ושוב כשלתי.
קצת לפני שנסענו להוואי, התחלתי לדבר עם המנהל שלי על נסיעה שוב. לא התאים לי בכלל להכניס קפיצה ללונדון בין הוואי למעבר דירה, ובדיעבד זה אולי אפילו היה יותר גרוע, כי חליתי בהוואי, ורק ביום שישי התחלתי להרגיש יותר טוב, וביום ראשון בבוקר כבר הייתי על המטוס ללונדון. בנוסף, ירון (אחד משני החברים) היה בחופשה מחוץ ללונדון כשביקרתי.
ובנוסף על זה, כשעזבתי את הבית, לא היה לנו אפילו ארגז אחד ארוז - והרגשתי אשמה שאני מותירה את אלעד ככה לארוז לבד (הייתי אמורה לחזור בחמישי בערב, ועברנו דירה בשבת בבוקר).
בין הגילאים 18-25 ביקרתי בלונדון 4 פעמים. אני זוכרת שהרגשתי די שולטת במקום, מכירה את התחבורה, את האיזורים וכו'. כשאישרו לי סופית את הנסיעה, תקפה אותי הרגשה מוזרה. כאילו הכל התאפס. היתה לי מן תחושה כזו שמאז שאני בניו יורק, או אולי בגלל שאני גרה בניו יורק, וההתמצאות פה היא קצת שונה , אז אני כבר לא מכירה יותר את לונדון. ממש תחושת פחד לא מוסברת.
התחלתי לתחקר אנשים, לפתוח מפה, ועוד מפה, ועוד, ולהתכונן.
בנקודה הזו בסיפור, אולי אתם מנחשים שבקרוב תראו את רצף המילים הבא: "אבל כשהגעתי, הכל חזר אליי". אז זהו, זה לא קרה.
הביקור הזה בלונדון, נתן לי תחושה שמעולם לא הייתי בלונדון. חוויתי את העיר הזו באופן שונה מכל מה שזכרתי, אולי פרט למבטא :) חלק מזה בטוח קשור לעובדה שעבדתי הפעם ולא הייתי תיירת סטנדרטית, וחלק להרגלים שלי לניו יורק, אבל עדיין בכל יום מחדש הייתי מופתעת כמה הכל לא נראה לי מוכר.
הייתי באיזורים שלא הייתי בהם בעבר, האוכל היה מעולה - לאנגליה יש מוניטין של אוכל תפל, וזכרתי שכך הרגשתי גם בביקוריי הקודמים באמת. הכל היה כל כך יפה, זכרתי את לונדון מגניבה ומיוחדת, אבל לא זכרתי שהיא כה יפה, אפילו יותר יפה מניו יורק. בניינים חדשים יפיפיים, לא מרשימים בחדשנותם אלא בשילוב של הישן והחדש, סגנון שמאוד הזכיר לי את הבניינים המחודשים ברח' רוטשילד בתל אביב.
הרבה מהמסעדות היו חדשות ומעוצבות עם הרבה שיק, שוב, מודרני אך חם.
להלן נקודות ממוחי במהלך השוואתי בין לונדון לניו יורק:
1) למרות שהטמפרטורות נראו זהות או מאוד קרובות בשתי הערים, קפא לי הישבן בלונדון. כן! הרגשתי שהרבה יותר קר בלונדון. וזה עוד אחרי שזהו החורף הראשון שבו ממש הרגשתי שהגוף שלי מתאקלם למזג האוויר הכה קר בניו יורק.
2) תדירות הרכבות נראתה לי נמוכה יותר, בקצת, והרכבת עצמה צפופה יותר. אנשים כמעט הגיעו לתקרה, ולא כי הם היו ענקים.
3) המעברים הין הקווים השונים בתוך תחנה תחתית מאוד סבוכים, ומאוד ארוכים. ביום הראשון כשנסעתי ללקוח , לקח לי כ-5-7 דקות לראות שמיים. כבר התחלתי להרגיש קלאסטרופוביה...
4) חלק מתחנות התחתית הן בחוץ - באוויר הקפוא. במנהטן אין אף תחנה שהיא בחוץ.
5) יש פחות מוניות - ראו המזוודה יוצאת לטיול.
6) בבנקים, אלו שהייתי בהם, מרחבי העבודה היו חדשים יותר, ופתוחים. בבנקים בארה"ב יש כוכחים, שנקראים גם קוביות (Cubicles). בלונדון, היו קומות שלמות, ובהם קבוצות שולחנות, ללא קירות מפרידים. לא מקבלים יותר פרטיות, אבל זה הרבה יותר מגניב.
7) נקודה זו יכולה להיות נסיבתית, אבל בכל זאת : באחת מארוחות הצהריים, לקחו אותי לאיזה פאב שבצהריים הוא יותר מסעדה, ישן כזה, "מסורתי". כשהזמנתי את הסלון, שאלתי אם אפשר לקבל אותו מבושל medium, אמרו לי "לא, אבל זה לא יהיה יבש". חשבתי לעצמי "כן בטח..." הייתי מופתעת לחיוב כשקיבלתי את המנה. עד היום בא לי לאכול שם שוב :)
8) בפעם הראשונה בחיי נסעתי במונית (בלונדון הן נקראות "מוניות שחורות") בלונדון. אז מסתבר שיש הרבה מקום בין מושב הנוסע לנהג המונית, ומה שאין זה תא מטען. אז כשהגעתי משדה התעופה הייתי צריכה להרים בעצמי את המזוודה, לדחוף אותה בדלת של הנוסע (שהיתה רחבה מאוד) ולהכנס לשבת לידה. מזל שלא צריך לתת טיפים גם :)
9) המלצרים ונותני שירות אחרים היו הרבה יותר קלילים, וכנים. דוגמא טובה לכך היתה המלצרית במסעדה בשם Wagamama, אגב רשת מסעדות של אוכל אסייתי, מאוד מומלצת. כשביקשתי את המלצת המלצרית, היא ענתה בכנות מלאה שלא חוויתי אף פעם בניו יורק, שמנות א, ב, ג הן קצת חסרות טעם, אבל מנה ד היא מאוד טעימה. עקבתי אחר המלצתה ונהניתי.
מה זה צ'יקי בכלל?
ביום השלישי, אחרי שסיימתי להעביר לחבר'ה מהעבודה סדנא, נאמר לי The time is beer o'clock - הלאה לפאב!
היו קצת ויכוחים, מי מצטרף ומי לא, ובסוף הוסכם על "צ'יקי!".
צ'יקי = חפוז, או בקטנה. משקה אחד ודי.
ככה מצאתי את עצמי שותה יין (כי בירה זה מגעיל!) עם צרפתי, סינית, ישראלי, אנגלי והודי בפאב לונדוני.
המזוודה יוצאת לטיול:
בבוקר היום שבו עזבתי את לונדון, קמתי, התארגנתי וירדתי לעשות צ'ק אאוט. ביקשתי מהאיש בדלפק שיזמין לי מונית, הווא עדכן אותי שזה ייקח 20 דקות. כיוון שקבעתי עם חברים ולא רציתי לאחר, שאלתי אם יש אופציה חלופית. "כן, את יכולה לתפוס מונית מהרחוב". אני: "וזה יעבוד? יש כאלו?" הוא: "בטח!".
סבבה, יצאתי החוצה, הלכתי כמה בלוקים, עם המזוודה נגררת אחרי או לפניי, ונעמדתי בפינת הרחוב שהאיש ציין. לפתע זיהיתי מונית פנויה, אבל היא היתה בפינה הנגדית לי ולא הגיעה למיקום שלי. אחרי כמה דקות כאלו בפינה וחוסר הצלחה, עברתי לפינה אחרת. כעבור מספר דקות כושלות נוספות, עברתי לפינה אחרת.
סה"כ עמדתי בכפור כ-30 דקות, בזמן זה ראיתי כ-10 מוניות, אחת מהן היתה פנויה.
לקחתי את המזוודה וגררתי אותה בחזרה למלון.
המסקנות: יש בלונדון בעיה חמורה של מוניות, ולא לוקחים רק כלבים לטיול בבוקר.
אלג'ירים חושבים שיש לי מבטא חמוד:
אחרי שהמזוודה ואני חזרנו מטיול הבוקר שלנו, הזמינו לי מונית, מעין Car Service והנהג ואני פטפטנו בדרך.
עדכנתי אותו שאין מוניות בלונדון - חשוב שיידע! - ותוך כדי שיחה סיפרתי שאני מניו יורק וכו'. בשלב מסוים הוא שאל אותי מהיכן המבטא שלי, ועניתי מישראל. התחלנו לדסקס, הסתבר שהוא מאלג'יר וכשהתלוננתי שלאלעד אין בכלל מבטא ואני מקנאה בו, הוא אמר " No, your accent sis really sweet!" די נו, תמשיך!
אגב, אני שמתי לב פה למגמה. ברוב נסיעות העבודה האחרונות שלי (אם לא כולן) בניו יורק ועכשיו בלונדון הסיעו אותי: מרוקאים, מצרים ועכשיו אלג'ירי. כל פעם כשהנהג אומר את השם של אחת ממדינות ערב הללו, אני מתחילה לדאוג שאולי זה לא מצב טוב, להיות ככה במונית עם ערבי. לרוב אני מרגיעה את עצמי על ידי ההסבר שכשטוב לאנשים, הם קצת פחות שונאים את היהודים :)
סה"כ היה לי ביקור מאוד מוצלח, גם מבחינת פגישות עם לקוחות, מפגשים טובים עם עמיתי לעבודה וגם הצלחתי לבלות כל ערב עם חבר או שניים שלא ראיתי כבר די הרבה שנים. בכל חמשת הלילות, לא היה לילה אחד שבו ישנתי יותר מ-6 שעות ואימצתי את הגישה שיש לי בביקוריי בארץ "אני? אני אשן כבר בניו יורק..." - ככה זה כשיש לך שורשים קרובים לפולין.
פוסט זה נכתב במטוס בחזרה מלונדון (ב-9 לדצמבר, כשבוע וחצי אחרי החזרה מהוואי), לא תאמינו אבל על נייר! (המחשב שלי כבה 2 דקות אחרי שהתחלתי לכתוב). אז לקח לי די הרבה זמן להעלות אותו למדיה הנכונה.
סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות.
"סליחה? מה קשור לונדון, הרגע חזרת מהוואי..." אתם בטח שואלים.
"העבודה שלי שלחה אותי" אני אענה.
"אה, מדליק!" אולי תגידו.
"אההה, לא ממש" אני אשיב.
"הא?" תרימו גבה.
אז ניסיתי לארגן ביקור בלונדון כבר די הרבה זמן, לפחות שנה. בעיקר כי יש לי שני חברים מאוד טובים מהעבודה, ירון ואורן, ורצינו להפגש קצת באותה מדינה.
ניסיתי לנסוע באוגוסט, מיד אחרי הביקור האחרון בישראל, וכשלתי.
אח"כ כמעט הצלחתי לנסוע באוקטובר, ושוב כשלתי.
קצת לפני שנסענו להוואי, התחלתי לדבר עם המנהל שלי על נסיעה שוב. לא התאים לי בכלל להכניס קפיצה ללונדון בין הוואי למעבר דירה, ובדיעבד זה אולי אפילו היה יותר גרוע, כי חליתי בהוואי, ורק ביום שישי התחלתי להרגיש יותר טוב, וביום ראשון בבוקר כבר הייתי על המטוס ללונדון. בנוסף, ירון (אחד משני החברים) היה בחופשה מחוץ ללונדון כשביקרתי.
ובנוסף על זה, כשעזבתי את הבית, לא היה לנו אפילו ארגז אחד ארוז - והרגשתי אשמה שאני מותירה את אלעד ככה לארוז לבד (הייתי אמורה לחזור בחמישי בערב, ועברנו דירה בשבת בבוקר).
בין הגילאים 18-25 ביקרתי בלונדון 4 פעמים. אני זוכרת שהרגשתי די שולטת במקום, מכירה את התחבורה, את האיזורים וכו'. כשאישרו לי סופית את הנסיעה, תקפה אותי הרגשה מוזרה. כאילו הכל התאפס. היתה לי מן תחושה כזו שמאז שאני בניו יורק, או אולי בגלל שאני גרה בניו יורק, וההתמצאות פה היא קצת שונה , אז אני כבר לא מכירה יותר את לונדון. ממש תחושת פחד לא מוסברת.
התחלתי לתחקר אנשים, לפתוח מפה, ועוד מפה, ועוד, ולהתכונן.
בנקודה הזו בסיפור, אולי אתם מנחשים שבקרוב תראו את רצף המילים הבא: "אבל כשהגעתי, הכל חזר אליי". אז זהו, זה לא קרה.
הביקור הזה בלונדון, נתן לי תחושה שמעולם לא הייתי בלונדון. חוויתי את העיר הזו באופן שונה מכל מה שזכרתי, אולי פרט למבטא :) חלק מזה בטוח קשור לעובדה שעבדתי הפעם ולא הייתי תיירת סטנדרטית, וחלק להרגלים שלי לניו יורק, אבל עדיין בכל יום מחדש הייתי מופתעת כמה הכל לא נראה לי מוכר.
הייתי באיזורים שלא הייתי בהם בעבר, האוכל היה מעולה - לאנגליה יש מוניטין של אוכל תפל, וזכרתי שכך הרגשתי גם בביקוריי הקודמים באמת. הכל היה כל כך יפה, זכרתי את לונדון מגניבה ומיוחדת, אבל לא זכרתי שהיא כה יפה, אפילו יותר יפה מניו יורק. בניינים חדשים יפיפיים, לא מרשימים בחדשנותם אלא בשילוב של הישן והחדש, סגנון שמאוד הזכיר לי את הבניינים המחודשים ברח' רוטשילד בתל אביב.
הרבה מהמסעדות היו חדשות ומעוצבות עם הרבה שיק, שוב, מודרני אך חם.
להלן נקודות ממוחי במהלך השוואתי בין לונדון לניו יורק:
1) למרות שהטמפרטורות נראו זהות או מאוד קרובות בשתי הערים, קפא לי הישבן בלונדון. כן! הרגשתי שהרבה יותר קר בלונדון. וזה עוד אחרי שזהו החורף הראשון שבו ממש הרגשתי שהגוף שלי מתאקלם למזג האוויר הכה קר בניו יורק.
2) תדירות הרכבות נראתה לי נמוכה יותר, בקצת, והרכבת עצמה צפופה יותר. אנשים כמעט הגיעו לתקרה, ולא כי הם היו ענקים.
3) המעברים הין הקווים השונים בתוך תחנה תחתית מאוד סבוכים, ומאוד ארוכים. ביום הראשון כשנסעתי ללקוח , לקח לי כ-5-7 דקות לראות שמיים. כבר התחלתי להרגיש קלאסטרופוביה...
4) חלק מתחנות התחתית הן בחוץ - באוויר הקפוא. במנהטן אין אף תחנה שהיא בחוץ.
5) יש פחות מוניות - ראו המזוודה יוצאת לטיול.
6) בבנקים, אלו שהייתי בהם, מרחבי העבודה היו חדשים יותר, ופתוחים. בבנקים בארה"ב יש כוכחים, שנקראים גם קוביות (Cubicles). בלונדון, היו קומות שלמות, ובהם קבוצות שולחנות, ללא קירות מפרידים. לא מקבלים יותר פרטיות, אבל זה הרבה יותר מגניב.
7) נקודה זו יכולה להיות נסיבתית, אבל בכל זאת : באחת מארוחות הצהריים, לקחו אותי לאיזה פאב שבצהריים הוא יותר מסעדה, ישן כזה, "מסורתי". כשהזמנתי את הסלון, שאלתי אם אפשר לקבל אותו מבושל medium, אמרו לי "לא, אבל זה לא יהיה יבש". חשבתי לעצמי "כן בטח..." הייתי מופתעת לחיוב כשקיבלתי את המנה. עד היום בא לי לאכול שם שוב :)
8) בפעם הראשונה בחיי נסעתי במונית (בלונדון הן נקראות "מוניות שחורות") בלונדון. אז מסתבר שיש הרבה מקום בין מושב הנוסע לנהג המונית, ומה שאין זה תא מטען. אז כשהגעתי משדה התעופה הייתי צריכה להרים בעצמי את המזוודה, לדחוף אותה בדלת של הנוסע (שהיתה רחבה מאוד) ולהכנס לשבת לידה. מזל שלא צריך לתת טיפים גם :)
9) המלצרים ונותני שירות אחרים היו הרבה יותר קלילים, וכנים. דוגמא טובה לכך היתה המלצרית במסעדה בשם Wagamama, אגב רשת מסעדות של אוכל אסייתי, מאוד מומלצת. כשביקשתי את המלצת המלצרית, היא ענתה בכנות מלאה שלא חוויתי אף פעם בניו יורק, שמנות א, ב, ג הן קצת חסרות טעם, אבל מנה ד היא מאוד טעימה. עקבתי אחר המלצתה ונהניתי.
מה זה צ'יקי בכלל?
ביום השלישי, אחרי שסיימתי להעביר לחבר'ה מהעבודה סדנא, נאמר לי The time is beer o'clock - הלאה לפאב!
היו קצת ויכוחים, מי מצטרף ומי לא, ובסוף הוסכם על "צ'יקי!".
צ'יקי = חפוז, או בקטנה. משקה אחד ודי.
ככה מצאתי את עצמי שותה יין (כי בירה זה מגעיל!) עם צרפתי, סינית, ישראלי, אנגלי והודי בפאב לונדוני.
המזוודה יוצאת לטיול:
בבוקר היום שבו עזבתי את לונדון, קמתי, התארגנתי וירדתי לעשות צ'ק אאוט. ביקשתי מהאיש בדלפק שיזמין לי מונית, הווא עדכן אותי שזה ייקח 20 דקות. כיוון שקבעתי עם חברים ולא רציתי לאחר, שאלתי אם יש אופציה חלופית. "כן, את יכולה לתפוס מונית מהרחוב". אני: "וזה יעבוד? יש כאלו?" הוא: "בטח!".
סבבה, יצאתי החוצה, הלכתי כמה בלוקים, עם המזוודה נגררת אחרי או לפניי, ונעמדתי בפינת הרחוב שהאיש ציין. לפתע זיהיתי מונית פנויה, אבל היא היתה בפינה הנגדית לי ולא הגיעה למיקום שלי. אחרי כמה דקות כאלו בפינה וחוסר הצלחה, עברתי לפינה אחרת. כעבור מספר דקות כושלות נוספות, עברתי לפינה אחרת.
סה"כ עמדתי בכפור כ-30 דקות, בזמן זה ראיתי כ-10 מוניות, אחת מהן היתה פנויה.
לקחתי את המזוודה וגררתי אותה בחזרה למלון.
המסקנות: יש בלונדון בעיה חמורה של מוניות, ולא לוקחים רק כלבים לטיול בבוקר.
אלג'ירים חושבים שיש לי מבטא חמוד:
אחרי שהמזוודה ואני חזרנו מטיול הבוקר שלנו, הזמינו לי מונית, מעין Car Service והנהג ואני פטפטנו בדרך.
עדכנתי אותו שאין מוניות בלונדון - חשוב שיידע! - ותוך כדי שיחה סיפרתי שאני מניו יורק וכו'. בשלב מסוים הוא שאל אותי מהיכן המבטא שלי, ועניתי מישראל. התחלנו לדסקס, הסתבר שהוא מאלג'יר וכשהתלוננתי שלאלעד אין בכלל מבטא ואני מקנאה בו, הוא אמר " No, your accent sis really sweet!" די נו, תמשיך!
אגב, אני שמתי לב פה למגמה. ברוב נסיעות העבודה האחרונות שלי (אם לא כולן) בניו יורק ועכשיו בלונדון הסיעו אותי: מרוקאים, מצרים ועכשיו אלג'ירי. כל פעם כשהנהג אומר את השם של אחת ממדינות ערב הללו, אני מתחילה לדאוג שאולי זה לא מצב טוב, להיות ככה במונית עם ערבי. לרוב אני מרגיעה את עצמי על ידי ההסבר שכשטוב לאנשים, הם קצת פחות שונאים את היהודים :)
סה"כ היה לי ביקור מאוד מוצלח, גם מבחינת פגישות עם לקוחות, מפגשים טובים עם עמיתי לעבודה וגם הצלחתי לבלות כל ערב עם חבר או שניים שלא ראיתי כבר די הרבה שנים. בכל חמשת הלילות, לא היה לילה אחד שבו ישנתי יותר מ-6 שעות ואימצתי את הגישה שיש לי בביקוריי בארץ "אני? אני אשן כבר בניו יורק..." - ככה זה כשיש לך שורשים קרובים לפולין.
