בדרך לטיסה לפרו, בתחילת אוגוסט, ניסיתי לכתוב בבלוג. לצערי מעולם לא סיימתי :)
אף על פי כן ולמרות זאת, החלטתי לפרסם את מה שכן כתבתי, אז עמכם הסליחה על חוסר הסגירות. =================================================
באמצע מרץ קרו הרב דברים בו זמנית.
הייתי בתחילתו של קורס הג'ימאט - החלק הראשון בתהליך ההרשמה לתואר שני במנהל עסקים בארה״ב. במקביל הבנתי שאני הולכת לעבור ניתוח בכתף. אחרי חישובים ותכנונים, יצרתי תוכנית שבה הצלחתי לשלב קורס גימאט, ביקור בארץ, כתיבת חיבורים (כחלק מתהליך הקבלה לשתי האוניברסיטאות אליהן ניסיתי להתקבל), ראיונות לאוניבסטאות, ניתוח בכתף, וכשלושה חודשי שיקום שכללו חודש בבית וחזרה לעבודה בשילוב פיזיותרפיה. כל הדברים הללו היו צריכים להסתיים לפני סוף אוגוסט, התאריך בו הלימודים מתחילים.
כן, פעלתי תחת הנחה קצת יומרנית שאומרת שאני מתקבלת לפחות לאחת מהאוניבסטאות.
בכל התוכניות הללו, ישבה לי כל הזמן ברקע המחשבה שצריך גם להכניס איזה קפיצה קטנה לחו״ל, לפני שמתחילים 20-22 חודשים של לימודים אינטנסיביים תוך כדי עבודה. כיוון שהייתי חודש בבית בחופשת מחלה, הרגשתי מאוד לא נעים לבקש חופש כשחזרתי לעבוד - וכך נדחה ונדחה תכנון הטיול-לפני-לימודים שלנו ופתאום כבר אמצע יולי, ולנו עוד אין חופשה.
בילינו בסביבות שבועיים בחיפושים נרחבים אחרי יעד לטיול. כשאני חושבת על זה עכשיו, כל מה שעולה לי בראש זה החיוך הגדול שהיה לחן על הפנים כששיתפתי אותה בכמה קשה לי, והמילים שליוו את החיוך, משהו כמו ״צ׳יבאן, את לא רצינית, נכון?״
להלן רשימת יעדים שסקרנו, והסיבות לשלילתם:
כיוון שהכל הוזמן ברגע האחרון, אז היה הרבה לחץ. אם זה לא היה מספיק, אז ממש ביום של הטיסה, דיברתי עם כמה חברים על פרו. אחד מהם הסביר לי יפה שהשודדים הפרואנים ממש טובים בעבודתם, ושאני לא אשים לב וישדדו אותי. החבר השני, אמר שאם אנחנו הולכים לעשות סנד בורדינג (כמו סנובורדינג אבל על דיונות של חול) אז הנעליים ילכו לנו קפוט וכדאי לקנות משהו בזול. סיפור זה הצטרף לאוסף סיפורים לא מחמיאים כל כך לגבי סנד בורדינג, אז פשוט החלטנו לוותר על החוויה. לגבי השודדים, הסיפור עשה אותי כל כך לחוצה, שממש הרגשתי בת מזל שלא שדדו אותי ביום הראשון בלימה :)
יום 1 - לימה
נחתנו בבוקר בלימה. כולם כל הזמן אמרו שאין מה לעשות בלימה, אז הלכנו לנוח קצת. אחרי שינה נעימה במלון המדהים שבחרנו, יצאנו למסעדה מקומית מומלצת, ואכלנו לראשונה את אחת המנות הנפוצות - לומו סלטדו (lomo saltado) חתיכות בשר עם צ'יפס ותבלינים. משם יצאנו לסיור רגלי בשכונה המגניבה מיראפלורס. משם לקחנו מונית לפארק מגניב של מזרקות שכולם המליצו עליו. בפארק היו כל מיני דוכני אוכל, אלעד סיפר לי עוד לפני כן שהוא שמע שבפרו אוכלים לבבות של פרה (כמו לבבות עוף אבל של פרה - אמאל'ה). כמובן שהלכנו לחפש את זה בדוכני האוכל, אני הייתי הדוברת, והצלחנו למצוא את מבוקשנו. בצד חתיכות האוכל המלחיצות הגיעו חתיכות לא מזוהות, שלאחר בירור קצר התברר כי אלו חתיכות מעי דק, מעולה, בדיוק מה שהיה חסר לנו בצלחת. אני אומרת לנו, אבל בעצם רק אלעד אמיץ. אני טעמתי ביס אחד ובשאר הזמן הסתכלתי על זה בפנים לחוצות.
יום 2 - קוסקו
קמנו מוקדם בבוקר ועלינו על מטוס לקוסקו, העיר שלפי כל הסיפורים מלאה בישראלים (וגם יוצאים משם למצ'ו פיצ'ו). במטוס סיפקתי את סקרנותי וטעמתי משקה שראינו ביום לפני ולא העזנו לקנות - אינקה קולה. המדובר על משקה בצבע צהוב זוהר ובטעם של בזוקה. לא היה צורך לחזור על הטעימה הזו :)
בשלב זה אני כבר לא כל כך זוכרת את הסדר הכרונולוגי של הדברים, אז נעבור לעיקר העניינים.
כיוון שכולם סיפרו שהעיר שורצת בישראלים, ואחרי סיור קצר לא מצאנו כאלה, החלטנו ללכת לחפש את המסעדות הישראליות שקראנו עליהן, והראשונה שנתקלנו בה היתה "הבורקס". ישבנו לאכול שם, אני שמחתי ממש לקבל סלט קצוץ, ושנינו נהנינו ממיץ תפוזים - Jugo de naranja (מבוטא, חוגו דה נרנחה). מאותו יום, לא עבר יום אחד שלא שתינו בו מיץ תפוזים סחוט טרי, או 3 כאלה. אלעד אכל בורקס פיצה - ולמרבה ההפתעה לא היה מרוצה.
כן ראינו ישראלים שם, אבל לא דיברנו איתם כמעט, אבל מאוחר יותר באותו הערב, כשלא היינו סגורים על מה אנחנו רוצים לעשות בעיר הזו, החלטנו לפקוד את המקום בשנית, ופנינו למלצרית בבקשה לעזרה.
המלצרית היתה סופר נחמדה, בדיעבד הסתבר שהיא בכלל לא זכרה שהיינו שם מוקדם יותר באותו היום, ועדיין היתה סופר נחמדה! אחרי שיחה קצרה, גיליתי שהיא אחות של שיר שלום - מישהי שהדרכתי בקורס תכנות קנ"ח ולקח לי שעתיים שלוש להתגבר על הלם המקריות. עשינו רשימה של דברים לעשות ולבדוק, ולפני שיצאנו התארגן ערב פוקר בבית של הבעלים של הבורקס, בחור צעיר בשם בן.
הלכנו מהר לאכול במסעדה שהמליצו לנו עליה - צ'יצ'ולינה - ומאוד הצטערנו שאנחנו צריכים למהר, כי המקום היה יפיפה, עם אווירה מעולה, ישבנו על הבר והרגשנו שהפכנו לזקנים אמריקאים מפונקים. אבל אז חשבנו על זה עוד קצת, והבנו שסה"כ זה לא טיול של 4 חודשים, וזה בסדר להוציא 50 ש"ח על ארוחה מעולה במסעדה מעולה בלי להרגיש אשמים (או זקנים).
========================================================
לצערי רק עד לכאן הגעתי, אז נסתפק בזה, ואולי יום אחד אני גם אוסיף תמונות, מי יודע...
נשיקות וחיבוקים !
אף על פי כן ולמרות זאת, החלטתי לפרסם את מה שכן כתבתי, אז עמכם הסליחה על חוסר הסגירות. =================================================
באמצע מרץ קרו הרב דברים בו זמנית.
הייתי בתחילתו של קורס הג'ימאט - החלק הראשון בתהליך ההרשמה לתואר שני במנהל עסקים בארה״ב. במקביל הבנתי שאני הולכת לעבור ניתוח בכתף. אחרי חישובים ותכנונים, יצרתי תוכנית שבה הצלחתי לשלב קורס גימאט, ביקור בארץ, כתיבת חיבורים (כחלק מתהליך הקבלה לשתי האוניברסיטאות אליהן ניסיתי להתקבל), ראיונות לאוניבסטאות, ניתוח בכתף, וכשלושה חודשי שיקום שכללו חודש בבית וחזרה לעבודה בשילוב פיזיותרפיה. כל הדברים הללו היו צריכים להסתיים לפני סוף אוגוסט, התאריך בו הלימודים מתחילים.
כן, פעלתי תחת הנחה קצת יומרנית שאומרת שאני מתקבלת לפחות לאחת מהאוניבסטאות.
בכל התוכניות הללו, ישבה לי כל הזמן ברקע המחשבה שצריך גם להכניס איזה קפיצה קטנה לחו״ל, לפני שמתחילים 20-22 חודשים של לימודים אינטנסיביים תוך כדי עבודה. כיוון שהייתי חודש בבית בחופשת מחלה, הרגשתי מאוד לא נעים לבקש חופש כשחזרתי לעבוד - וכך נדחה ונדחה תכנון הטיול-לפני-לימודים שלנו ופתאום כבר אמצע יולי, ולנו עוד אין חופשה.
בילינו בסביבות שבועיים בחיפושים נרחבים אחרי יעד לטיול. כשאני חושבת על זה עכשיו, כל מה שעולה לי בראש זה החיוך הגדול שהיה לחן על הפנים כששיתפתי אותה בכמה קשה לי, והמילים שליוו את החיוך, משהו כמו ״צ׳יבאן, את לא רצינית, נכון?״
להלן רשימת יעדים שסקרנו, והסיבות לשלילתם:
- גוואטמלה - זו העונה הרטובה, ומני אמר שהיתושים יאכלו אותנו (בטח הוא התכוון לאלעד כי לרוב הוא זה שנעקץ)
- קוסטה ריקה, בליז ומקסיקו - העונה הרטובה
- איסלנד - שתי סיבות. 1) אני אמרתי שזה יעד מגניב כי הוא איזוטרי, ואלעד ענה ״חשבת שאולי יש סיבה לכך שזה יעד איזוטרי?״ 2) חלק מהאטרקציות הן גייזרים וקרחונים, ואלעד אמר ״זה כמו הוואי ואלסקה״.
- בריטיש קולומביה (מערב קנדה) - זה כמו אלסקה, והיינו באלסקה.
- ג׳מייקה - לעשות 8-9 ימים בטן גב זה קצת יותר מידי
- ברצלונה - יקר מידי וקרוב לארץ יותר מאשר לארה״ב (יש לנו חוק כזה שכל עוד אנחנו פה, צריך לטייל למקומות שיותר קרובים לארה״ב מאשר לארץ).
- צרפת - כנ״ל
- אקוודור - היו שתי אופציות. 1) טיול לגלאפאגוס - פחדנו ל״התקע״ 5 ימים ולילות על סירה שאולי נסבול בה. 2) טיול ביבשה - כבר הכנתי תוכנית מפורטת כשגילינו שבתקופה שנהיה יש 50% סיכוי לגשם בכל יום, וכידוע יש לנו מזל נוראי עם מזג האוויר.
כיוון שהכל הוזמן ברגע האחרון, אז היה הרבה לחץ. אם זה לא היה מספיק, אז ממש ביום של הטיסה, דיברתי עם כמה חברים על פרו. אחד מהם הסביר לי יפה שהשודדים הפרואנים ממש טובים בעבודתם, ושאני לא אשים לב וישדדו אותי. החבר השני, אמר שאם אנחנו הולכים לעשות סנד בורדינג (כמו סנובורדינג אבל על דיונות של חול) אז הנעליים ילכו לנו קפוט וכדאי לקנות משהו בזול. סיפור זה הצטרף לאוסף סיפורים לא מחמיאים כל כך לגבי סנד בורדינג, אז פשוט החלטנו לוותר על החוויה. לגבי השודדים, הסיפור עשה אותי כל כך לחוצה, שממש הרגשתי בת מזל שלא שדדו אותי ביום הראשון בלימה :)
יום 1 - לימה
נחתנו בבוקר בלימה. כולם כל הזמן אמרו שאין מה לעשות בלימה, אז הלכנו לנוח קצת. אחרי שינה נעימה במלון המדהים שבחרנו, יצאנו למסעדה מקומית מומלצת, ואכלנו לראשונה את אחת המנות הנפוצות - לומו סלטדו (lomo saltado) חתיכות בשר עם צ'יפס ותבלינים. משם יצאנו לסיור רגלי בשכונה המגניבה מיראפלורס. משם לקחנו מונית לפארק מגניב של מזרקות שכולם המליצו עליו. בפארק היו כל מיני דוכני אוכל, אלעד סיפר לי עוד לפני כן שהוא שמע שבפרו אוכלים לבבות של פרה (כמו לבבות עוף אבל של פרה - אמאל'ה). כמובן שהלכנו לחפש את זה בדוכני האוכל, אני הייתי הדוברת, והצלחנו למצוא את מבוקשנו. בצד חתיכות האוכל המלחיצות הגיעו חתיכות לא מזוהות, שלאחר בירור קצר התברר כי אלו חתיכות מעי דק, מעולה, בדיוק מה שהיה חסר לנו בצלחת. אני אומרת לנו, אבל בעצם רק אלעד אמיץ. אני טעמתי ביס אחד ובשאר הזמן הסתכלתי על זה בפנים לחוצות.
יום 2 - קוסקו
קמנו מוקדם בבוקר ועלינו על מטוס לקוסקו, העיר שלפי כל הסיפורים מלאה בישראלים (וגם יוצאים משם למצ'ו פיצ'ו). במטוס סיפקתי את סקרנותי וטעמתי משקה שראינו ביום לפני ולא העזנו לקנות - אינקה קולה. המדובר על משקה בצבע צהוב זוהר ובטעם של בזוקה. לא היה צורך לחזור על הטעימה הזו :)
בשלב זה אני כבר לא כל כך זוכרת את הסדר הכרונולוגי של הדברים, אז נעבור לעיקר העניינים.
כיוון שכולם סיפרו שהעיר שורצת בישראלים, ואחרי סיור קצר לא מצאנו כאלה, החלטנו ללכת לחפש את המסעדות הישראליות שקראנו עליהן, והראשונה שנתקלנו בה היתה "הבורקס". ישבנו לאכול שם, אני שמחתי ממש לקבל סלט קצוץ, ושנינו נהנינו ממיץ תפוזים - Jugo de naranja (מבוטא, חוגו דה נרנחה). מאותו יום, לא עבר יום אחד שלא שתינו בו מיץ תפוזים סחוט טרי, או 3 כאלה. אלעד אכל בורקס פיצה - ולמרבה ההפתעה לא היה מרוצה.
כן ראינו ישראלים שם, אבל לא דיברנו איתם כמעט, אבל מאוחר יותר באותו הערב, כשלא היינו סגורים על מה אנחנו רוצים לעשות בעיר הזו, החלטנו לפקוד את המקום בשנית, ופנינו למלצרית בבקשה לעזרה.
המלצרית היתה סופר נחמדה, בדיעבד הסתבר שהיא בכלל לא זכרה שהיינו שם מוקדם יותר באותו היום, ועדיין היתה סופר נחמדה! אחרי שיחה קצרה, גיליתי שהיא אחות של שיר שלום - מישהי שהדרכתי בקורס תכנות קנ"ח ולקח לי שעתיים שלוש להתגבר על הלם המקריות. עשינו רשימה של דברים לעשות ולבדוק, ולפני שיצאנו התארגן ערב פוקר בבית של הבעלים של הבורקס, בחור צעיר בשם בן.
הלכנו מהר לאכול במסעדה שהמליצו לנו עליה - צ'יצ'ולינה - ומאוד הצטערנו שאנחנו צריכים למהר, כי המקום היה יפיפה, עם אווירה מעולה, ישבנו על הבר והרגשנו שהפכנו לזקנים אמריקאים מפונקים. אבל אז חשבנו על זה עוד קצת, והבנו שסה"כ זה לא טיול של 4 חודשים, וזה בסדר להוציא 50 ש"ח על ארוחה מעולה במסעדה מעולה בלי להרגיש אשמים (או זקנים).
========================================================
לצערי רק עד לכאן הגעתי, אז נסתפק בזה, ואולי יום אחד אני גם אוסיף תמונות, מי יודע...
נשיקות וחיבוקים !
