תמיד היו לי הרבה חברים, מהחברים של הבניין, לחברים מהכיתה, לחברים מהחוג, לילדים של החברים של ההורים שלי. לאורך שנים צברתי די הרבה חברים מאורחות החיים, ואם אני כנה אחת החולשות שלי היא דווקא פרידות.
חיי החברתיים לא היו מושלמים, ולעיתים כשהייתי עצובה עדיין הרגשתי לבד, אבל כל מי שמכיר אותי יתאר אותי כיצור מאוד חברתי.
כשהגענו לניו יורק, אחותי הגדולה (ד״ר הילה חרמון אימפריה!) בדיוק סיימה פה שנה של התמחות בכירורגיה, ואחרי שלושה שבועות של חפיפה הותירה אותי נרגשת, בעיר הגדולה.
כשהתכוננתי למעבר, כמו שתראו אם תצאו לדרך הזו, התחברתי עם כל מיני אנשים בניו יורק. חברים של חברים, או חברים רחוקים כאלו שפתאום נזכרתי שעברו לניו יורק או חברים של אנשים שעבדו איתי, שעשו את המעבר והסכימו לעלות על שיחת טלפון ולחלוק מנסיונם (כמו שאני מנסה לעשות פה בשבילכם).
אז כשהגעתי לכאן היו לי כמה קצות חוט של רשת חברתית, וכיוון שעברתי דרך העבודה והיו כמה ישראלים במשרד בניו יורק, זה גם עזר כרשת תמיכה.
שווה לזכור שעשיתי את המעבר עם בעלי (אז עוד לא הוכתר בתואר), אז לא הייתי לבד אבל תוך חודשים ספורים בניו יורק, התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הבחנתי בסימן הראשון בראש השנה. הנה אנחנו חודשיים וקצת בניו יורק, ומגיע החג הראשון, ו… אין עם מי לחגוג. אף אחד לא הזמין אותנו, המשפחה שלנו לא הגיעה, ופייר זה הרגיש די מבאס ולבד.
אז מה עושים? איך מוצאים חברים בעיר הגדולה?
איך מוצאים חברים ישראלים/יהודים?
אירועים של יהודים
את ראש השנה הראשון שלנו חגגנו עם חב״ד. זה פתר לנו את איפה לחגוג, היה אוכל סבבה, היתה תחושת שייכות, וגם יצרנו קשר עם אדם או שניים. חב״ד עושים (לפחות לפני ימי קורונה) הרבה אירועים על מנת לייצר קהילה ולחבר אנשים ביחד. יש ארוחות שישי לצעירים, ארוחות חגים ועוד. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה שזה לא היה בחינם, משום מה חשבתי שבארץ כל הדברים הללו חינם, אבל זה לא נורא.
כל בית כנסת בעיר כמעט מציע אירועים כאלו (דוגמא), וגם JCC. אם יש לכם ילדים, כל המקומות הללו מציעים גם תוכניות לילדים ולמשפחות, וזה מקור טוב לתמיכה חברתית, יהודית וללמצוא חברים.
אירועים של ישראלים
בקטגוריה הזו תמצאו לא מעט קבוצות מפגש, מהפיקניק הגדול של הישראלים שמפורסם על ידי ישראלים בפייסבוק ועד למיטאפים של חברות ישראליות או קבוצות של חברות ישראליות שנוסדו בניו יורק. הנה דוגמא. האנשים שמגיעים למפגשים הללו הם ברובם ישראלים עם כמה יוצאי דופן, ולכן זו קרקע פוריה גם לפגוש ישראלים, גם אנשים בטק, זה טוב למי שמחפש עבודה וגם למי שרק מחפש/ת חברה.
כשהייתי בהריון חברה מיד הורתה לי להצטרף לקבוצת פייסבוק שנקראת ״מאמנהאטן״ (נאמר לי שזה כמו מאמאזון שבארץ). הקבוצה הזו היא בעצם קהילה, מקור טוב לידע, תמיכה נפשית וכן, גם כדי לייצר חברויות ולפליי דייטס עם ילדים - שגם הם דרך טובה למצוא חברים. הנה עוד קבוצה שלא דורשת מכם ליצור ילדים :)
יש לא מעט קהילות וגם קבוצות בנושאים שונים ומשונים אז שווה לבדוק את הנתיב הזה.
גם הסטארטאפ הישראלי הומיז רוצה לעזור לכם למצוא אנשים וקשרים.
חבר מביא חבר / ישראליאדה
הרבה מאוד חברים פגשתי דרך חברים אחרים, או מה שאני קוראת ״הישראליאדה״. יש לא מעט ישראלים בניו יורק, והם איכשהו מסודרים בקליקות. מידי פעם אני מתוודעת לישראלים שחיים פה הרבה זמן ומעולם לא הצטלבו דרכינו - ומופתעת מזה כל פעם מחדש.
החברים הראשונים שלנו בעיר
דרכים נוספות למצוא חברים, לא רק ישראלים/יהודים:
בקטגוריה הזו, אני מאוד ממליצה להיות מודעים להבדלי התרבות והתקשורת שלנו (ראו טורים קודמים בנושא) - כי זה ישפיע על כמות הזמן שלוקח ליצור את הקשר וגם האופי שלו. לאמריקאים באופן כללי לוקח הרבה יותר זמן לפתח קשרים אמיתיים וחזקים, אז תתאזרו בסבלנות, תהיו קשובים לסימנים שהם משדרים, ותנמיכו ציפיות להיות מוזמנים אליהם הביתה.
אגב, מהגרים אחרים יספקו חוויה אחרת, למשל גיליתי שקצת יותר קל לתקשר בגובה העיניים עם קוריאניים ודרום אמריקאיים כדוגמאות חלופיות.
דרך העבודה
מי שמגיע/ה לכאן דרך העבודה, כמובן יפגוש אנשים שם, וזו הזדמנות טובה לייצר, לטפח ולחזק קשרים. פעם מזמן, לפני שהיה קורונה ואנשים היו במשרדים, שמתי לב שנהוג לחטוף פה משהו קטן לצהריים - סנדוויץ או סלט - ולאכול מול המחשב. בשתי החברות שעבדתי בהן לפני הנוכחית תרבות ארוחת הצהריים היתה שונה יחסית מזו שחוויתי בחברת סטראט-אפ בארץ. בארץ צהריים היה אירוע חברתי ומשותף, וכאן זה היה אירוע אישי וקצר. שמתי לב גם שהאמרקיאים מכבדים יותר את ארוחת הערב המשפחתית ולכן צהריים זה אירוע קצר והארוחה העיקרית של היום היא ארוחת הערב.
ליגות ספורט
הייתי רוצה לקחת כאן קרדיט (כי זה היה אומר שעשיתי ספורט ואני בריאה) אבל הטיפ הבא לקוח מחבר (ארי - תודה!). פעם לפני קורונה היו פה כל מיני ליגות ספורט, והם היו קרקע נפלאה להכיר אנשים עם תחומי עניין ועיסוק דומה לשלך.
לימודים
השנתיים שביליתי בבית הספר למנהל עסקים בניו יורק נתנו לי הזדמנות לפתח הרבה קשרים חברתיים עם הרבה אנשים ולאורך זמן, ויצאתי מהחוויה עם אוסף נפלא של זכרונות וקשרים עם מגוון של אנשים - מומלץ ביותר
איך חברים פה שונים מחברים בארץ?
בנושא הזה יש לי שתי עצות שאולי נשמעות הפוכות, אבל שתיהן חשובות להבין :)
החברים שלך = המשפחה שלך
שתי המשפחות שלנו, כולם כולם, בישראל. אין לנו פה דודים, או סבים, או אחים או… הבנתם את הנקודה. אנחנו לא חריגים בקטע הזה, הרבה מאוד ישראלים הם במצב דומה, ולכן מה שבעצם קורה, זה שהחברים שלכם מתפקדים כמו המשפחה שלכם, בהרבה מאוד מקרים. למשל, עם מי עושים את החגים? עם החברים! מי שומר על הילד/ה שלכם במקרה חירום? או כשכורעים ללדת את הילד/ה השני/ה? החברים!
החסרונות המתפתחות הן לעיתים יותר עמוקות, כי החברים הם מערכת התמיכה היחידה שיש לכם כאן ב"גולה".
אל תקשרו יותר מידי
ומהצד השני, הרבה מאוד ישראלים באים לפה לזמן קצוב. כמעט כולם אומרים שהם מתכננים לחזור לארץ, ובפועל רק בערך חצי מממשים את האיום. גם אני אמרתי שבאתי ל-2-3 שנים, והנה 12.5 שנה מאוחר יותר…
בקיצור, לאורך השנים יצרנו הרבה חברויות, והרבה מהחברים שנקשרנו אליהם, שטיילנו איתם, שחגגנו חגים איתם, חזרו לארץ. ואנו נותרנו מאחור, מתגעגעים, ומתחברים עם חברים חדשים, בתקווה שהפעם זה יעבוד.
אז עם עצות מנוגדות כאלו, המסר בתקווה הוא: תתחברו, תתמשפחו, אבל תזכרו שיש סיכוי די טוב שהמשפחה החדשה שלכם תחזור לארץ :)
כמו תמיד, מקווה שזה עוזר, והרגישו חופשי לפנות עם שאלות או טיפים נוספים.
השארו בריאים וחמים,
סיון
