אז קצת אחרי שהתחיל שפרצה הקורונה לחיינו, התחילה שיחה בדירתנו הקטנה במנהטן, על מעבר לפרברים, לבית, אתם יודעים, פרטי!
אפשר להבין את זה, בכל זאת אחרי 12 שנים בדירות במנהטן, ועם שני ילדים, יכול להיות צפוף. תוסיפו לזה מגיפה עולמית שמובילה להסגרים ועבודה מהבית, וכל זה לצד מזג אוויר ניו יורקי, שגם במרץ ואפריל פה קר יותר מפברואר בישראל. אז פייר, אני אופתע אם המחשבה הזו לא תעבור לכם בראש במצב דומה.
בקיצור, בן זוגי רצה יותר מרחב, מקומות ריצה, מחבואים ומשחקים לילדים, וכן, גם יהיה נחמד אם יהיה אפשר להכניס יותר מאדם וחצי במטבח ולהתרווח בפינת האוכל ויהיו גם אולי עוד חדרי שירותים.
אני, ילדה עירונית מפתח תקווה, שבילתה את רוב ילדותה בדירת 70 מ”ר עם עוד 4 אנשים, בכלל לא הבנתי מה הבעיה. יש לנו פחות אנשים וקצת יותר מקום, והנה תראה - מרפסת! וסנטרל פארק 5 דקות מפה… מי צריך עוד מקום? זה ממש בסדר, ואין לי כח ללכת ולעלות מדרגות (כי אני עצלנית, מודה). ויותר מזה, יותר מרווח זה יותר בלאגן ויותר דברים לסדר. מי צריך את זה?
ככה המשיכו השיחות, ובמקביל מידי פעם שכרנו בית באייר בי אנד בי עם 2 משפחות של חברים, והלכנו לשחק ב”בית” ולדמיין שאנחנו גרים במקום אחר לשני לילות.
במקביל, אולי סיפרתי על זה בעבר, כשהקורונה פרצה, כל עשירי ואמידי ניו יורק ברחו מהעיר תוך כמה דקות. איך הם עשו את זה? מסתבר שלרובם המכריע היה בית קיץ או בית סופ”ש והם פשוט… העבירו את חייהם לשם והסתגרו עד יעבור זעם. הרבה גם שכרו בתים לכמה חודשים וכו. תוך שבוע רוב החברים שלנו ברחו לבית השני שלהם.
[מאמר מוסגר: מה ההבדל בין בית קיץ לבית סופ”ש אתם אולי תוהים? גם אני תהיתי. אז בית קיץ זה בדרך כלל ליד ים ורצוי עם בריכה. בניו יורק זה יהיה באיזור החוף של ג’רסי אבל הרבה יותר נפוץ זה בית בהמפטונס. לבית כזה נוסעים בעיר בחודשי הקיץ, סוף מאי לתחילת ספטמבר. בית סופ”ש זה בית שנוסעים אליו לאורך כל השנה, הוא יכול להיות בכל מקום, הרבה ניו יורקרים קונים בעמק ההאדסון ובקונטיקט]
ואז יום אחד - עלה במוחי רעיון גאוני. מה אם… נקנה בית סופ”ש, עם חברים שלנו? זה יאפשר לנו לחוות חיים אחרים, בבית גדול יותר, בלי לוותר על מנהטן, והחברים כבר יהיו כלולים אז תמיד יהיה לנו כיף. ואולי אפילו, נוכל לארח עוד משפחות. וגם… כיוון שזה לא מאוד קרוב לניו יורק, זה יהיה יותר זול בתקווה.
וכך עשינו. דיברנו עם החברים הכי טובים שלנו - כל כך טובים שהם גרים איתנו בבניין. כל כך טובים שכשקוביד התחיל הפכנו אפילו יותר לקומונה - והתחלנו לחפש בתים ביחד.
אחרי שקראנו איזה כתבה על בתי סופ”ש, הגדרנו רדיוס של 1:30 נסיעה מניו יורק, כדי שאם יהיו פקקים בשישי בערב או ראשון בערב, הנסיעה עדיין לא תהיה 3+ שעות.
התבייתנו על איזור בפנסילבניה שנקרא “פוקונוס” (Poconos, PA) שהוא 1:30 נסיעה מערבה ממנהטן.
טעימה של נוף מאיזור הפוקונוס בפנסילבניה
שקלנו ללכת מזרחה להאמפטונס אבל החלטנו שאנחנו רוצים פעילויות באיזור הבית במשך כל השנה. בנוסף בתים בפוקונוס משמעותית יותר זולים מבתים בהמפטונס, אז יכולנו להשקיע פחות כסף ולקבל יותר תמורה.
כיוון שאנחנו שתי משפחות שאוהבות לארח, הדרישות שלנו היו לא סטנדרטיות: שני חדרי הורים עם אמבטיה צמודה (מצרך נדיר) ועוד חדר ילדים ל-4 ילדים, ועוד איזה שני חדרים לאירוח של משפחה נוספת.
עשינו גיחה אחת עם הילדים ועוד אחת בלעדיהם לראות בתים, קיווינו למצוא בית עם בריכה.
במהלך החיפוש, שכרוך בנסיעה של לפחות שעה וחצי לכיוון, והצורך לקחת ימי חופש כדי לראות בתים, הבנו שאנחנו צריכים בית שלא דורש שיפוץ. פרויקט שיפוץ רחוק מהבית הולך להיות מאוד קשוח, אז מיקדנו שוב את החיפוש בבתים שלא צריכים שיפוץ.
ואז המתווכת לקחה אותנו לבית כחול, עצום, 6 שירותים, 6 חדרי שינה, יחידת הורים עצומה שיכולה להיות חדר ילדים מדהים, עם חדר פנימי לשינה וחדר חיצוני כחדר משחקים ושעשועים וגם שירותים צמודים - וואו. בסיבוב הראשון בבית כולנו הלכנו לאיבוד. מה זה המסדרון הזה בקומה העליונה? מאיזה גרם מדרגות עלינו ובאיזה ירדנו? למה יש 6 חדרים במרתף? מה זה הדלת הזן שחושפת מערת גופות / חדר יין - אלו היו חלק מהתחושות שחלקנו.
בקיצור, לא היתה ברירה אלא לקנות את הבית. אז זה מה שעשינו!
באחת הנסיעות הארוכות במכונית בדרך חזרה מבית הסופ”ש שלנו, התנהלה שיחה ערה על איך נכון לקרוא לבית הזה:
השם “בית חדש” נפסל כי טכנית הבית בפוקונוס הוא משנת 1902 (או משהו מוגזם כזה) והדירה המנהטנית שלנו היא בבניין משנות ה-80.
השמות שהוסכם עליהם היו: “בית גדול” ו-“בית כחול” (כי קירותיו החיצונים של הבית הם כחולים).
בית כחול גדול.
ומאז, אנחנו מבלים את השבועות שלנו בבית הקטן, ואת סופי השבוע שלנו בבית הכחול הגדול.
חזרו לקרוא על חוויותיה של ילדה מהעיר הגדולה באפור בפנסילבניה הכפרית בירוק (והירוקה?)
