אחרי שלאלעד נתפס הגב בדיסני וורלד, התלבטנו אם לנסוע לבוש גרדנ'ס או לא. בוש גרדנ'ס זה פארק שעשועים עם הרבה רכבות הרים שנראות מאוד מפחידות, הוא כשעה נסיעה מדיסני וורלד. אחרי יום יומיים של התלבטות, החלטנו שלא כדאי לסכן את הגב של הפוק וויתרנו על הרעיון. דיברנו עם צחי (חבר מהעבודה שלי שהציע ברוחב ליבו שנלון אצלו כשנגיע למיאמי) והתלבטנו מה לעשות ביום שהתפנה, והוא הציע שנגיע יותר מוקדם אליהם אם אנחנו רוצים. יצאנו בצהריי היום לכייון מיאמי, בדרך קרו שני דברים מוזרים.
הראשון, באמצע הנסיעה, בלי קשר לכלום פרץ גשם זלעפות מטורף, בחוץ 26 מעלות, ופתאום גשם שאפילו אם המגבים במהירות הגבוהה ביותר הם לא מצליחים להשאיר את החלון שקוף למראה.
השני, בשלב מסוים בדרך, היה עומס תנועה, האטנו, האטנו, האטנו עוד קצת, עד לעצירה מלאה. חיכינו וחיכינו, ככל הנראה חיכינו כעשרים דקות שלמות בעצירה מלאה בכביש מהיר. מסתבר שהיתה תאונה - אני ניצלתי את הזמן כדי לנמנם... צריך להבין שפקק או עומס תנועה זה דבר שכמעט ולא חווינו, הוא יחסית מאוד נדיר, הרבה יותר נדיבר מבארץ זה בטוח.
באותו יום בערב הגענו לצחי ושירי (אשתו) והכרנו את אריאל (הבן המקסים שלהם - בן שנה). הם גרים בעיר בשם הוליווד כ-20 דקות נסיעה ממיאמי.
אני אכניס הסבר קטן :
שירי גדלה בבית יהודי/ישראלי בהוליווד לזוג הורים שירדו מישראל ובאו לארה"ב בערך בשנת 78. היא הבכורה מבין 4 ילדים. בבית דיברו איתה רק עברית ואת האנגלית היא למדה מהטלויזיה והסביבה. מה שיצא זה אמריקאית דוברת אנגלית מעולה ועברית מעולה - לא מרגישים במבטא האמריקאי הצח שלה כשהיא מדברת עברית. שירי עשתה עליה בגיל 19 לארץ וחיה בישראל כ-9 שנים, כ-8 מתוכן היא היתה עם צחי. לפני חצי שנה הם עברו חזרה להוליווד. שלושת האחים האחרים של שירי מבינים טוב עברית, אבל לא מדברים בקלות.
צחי ושירי קיבלנו אותנו בשמחה, ראינו טלויזיה, הכרנו את אריאל החמווווד, ואכלנו א. ערב ביחד. אחרי בקבוק בירה לאלעד וכוס יין לי, היינו די מרוחים וצחקנו בקלות - היה כיף.
בבוקר למחרת התעוררנו מאוחר, ואלעד ואני הלכנו לחוף ים עליו שירי המליצה. החוף היה מדהים, שקט, מים בצבע טורקיז, מעט אנשים ומציל שמציל אנשים בעזרת טרקטורון קטן.
נכנסנו לראשונה למי האוקיינוס (בניגוד למי הים התיכון) והיה כיף. קבענו עם שירי וצחי לנסוע למיאמי ביץ'. עד שהתארגנו כולנו והחלטנו לאן ללכת כבר היה 3 בערך.
נסענו למיאמי ביץ' למקום שנקרא South beach או בקיצור (כמו שהאמריקאים אוהבים) SoBe. זה מעין הטיילת של תל אביב, קצת שונה. הרבה מאוד בתי קפה ומשקאות אלכוהולים קרים ומדליקים במראם. הרבה קובנים. שמחנו לגלות שגם צחי ושירי לא בדיוק יודעים איפה מותר לחנות ולכמה זמן - והם גרים שם ! עשינו סיבוב קטן ברגל וישבנו לשתות קפה קר, היה נעים וטעים. עברנו את הכביש ועשינו סיבוב בחוף, אריאל התחיל עם תינוקת פולניה - ג'וליה. יצאנו משם והלכנו לארוחת ערב אצל ההורים של שירי. נכנסנו הביתה, והופתענו למצוא את עצמנו פחות או יותר בארץ. ההורים היו חמודים, מסבירי פנים ודוברי עברית צחה, כולם ישבו בסלון וראו מועדון לילה, ואמא של שירי עמלה על המזון. היו אורחים, גם ישראלים לשעבר, ואלעד שיחק ביליארד עד שהאוכל היה מוכן. ממש כמו שישי בערב בבית של פוקי. האוכל היה מעולה, כל הסלטים (מטבוחה, טחינה וכדומה), קציצות, חריימה וכל מה שטעים. אחרי האוכל הלכנו לסלון ואכלנו עוגות ופיצוחים. היתה הרגשה משפחתית וכיפית.
למחרת היה ה-5 למאי, חג הנקרא Cinco de Mayo. מבירור קצר שעשיתי מסתבר שמדובר על חג שהספרדים האמריקאים חוגגים בו את נצחונם הקצר, סגנון דויד מול גוליית, בערך בשנת 1860. כשקמנו חיפשנו באינטרנט קצת מידע על החגיגות, ולא מצאנו יותר מידי. שירי באה לעזרתנו, אך כל מה שהעלנו בחכתנו הוא שחוגגים בקטנה, יש כל מיני מועדונים, בתי קפה וכו' שמקיימים מסיבות, אבל לא מצאנו מעין חגיגה מרכזית. מה שכן, גילינו שיש SunFest - פסטיבל שמש/קיץ שמתקיים ב-West Palm Beach, כשעה צפונה ממיאמי, עם הופעות של כל מיני אמנים אמריקאים (לא משהו שאנחנו מכירים, אבל צחי מצא מישהו שהוא הכיר). אז החלטנו כולנו לנסוע לשם. שוב היו קצת בעיות חניה, אז חנינו רחוק והלכנו קצת ברגל. בסוף הגענו לאיזור הפסטיבל. המקום היה נראה פחות או יותר כמו האיזור של ה-Jazz Fest - כמה במות ומסביבן הרבה מאוד דוכנים של סחורות, והרבה דוכני מזון. אה, ובנוסף היו כל מיני דוכנים של free stuff - סחורות פרסום כמו מאווררים אישיים, סוכריות מנטה, מצחיות וכו' - אלעד חגג שם :) ישבנו בשתי במות בניחותא, אכלנו, והכרנו זמרת R&B חדשה בשם Suay (אז אם תשמעו אותה, תדעו מי הכיר לכם אותה). אני מוצאת את עצמי כותבת יותר מידי פעמים "היה כיף ממש", "היה מדליק" וכן הלאה, אבל באמת קצת קשה להעביר את התחושה של איך היה, איך זה הרגיש וכן הלאה. בקיצור - שוב היה כיף !
אה ! אחרי שחזרנו, שרופים מהשמש, עייפים ומרוצים, החלטנו שלמרות הכל אנחנו נצא לחפש את הסינקו דה מיו הזה. גם עוד לא יצאנו לשתות מאז שהגענו. אז שירי ביקשה מאלונה אחותה שתבוא לשמור על אריאל, ואנחנו יצאנו לאיזור בילויים שנקרא Hard Rock. יציאה לפאב בארה"ב היא לרוב שונה מבארץ. נניח במקרה הזה, היה חניון מסודר ממש לא רחוק מכל מקומות היציאה. מתחם הפאבים היה סגור עם שומרים שבודקים ת.ז. לפני שנכנסים לאיזור הפאבים - מה שחוסך את הצורך לבדוק בכניסה לפאב. היו מלא אנשים, וגם אחרי שנכנסנו לפאב רוב האנשים עמדו ולא ישבו. זה די מבאס, אני חייבת לאמר, כי ממילא אי אפשר לשמוע כלום, אז לפחות תנו לשבת :) היתה הופעה של להקה לא רעה בפאב, אבל אחרי משקה אחד לא יכולנו עוד ויצאנו לדרכנו.
ביום שאחרי קמנו מוקדם ויצאנו מהבית. התחנה הראשונה היתה חייבת להיות Starbucks כדי להתעורר. נכנסנו וראינו קבוצה של ישראלים, אפשר לאמר ערסים, יושבים בבית הקפה ומרעישים. כמו שאנחנו תרגמנו את זה, הם היו אמורים להיות בבית קפה שכונתי משחקים שש בש, אבל הדבר הכי קרוב לזה כאן הוא הStarbucks ולכן הם כאן.
התאוששנו מהבוקר, התעדכנו בהוראות של הלונלי ויצאנו לדרכנו.
נסענו לאיזור במיאמי שנקרא The design district, איזור של חנויות לעיצוב הבית וכו'. האיזור היה מאוד יפה, וגם החנויות, הכל היה סגור כי היה יום ראשון, אבל זה היה מספיק כדי להתרשם. משם המשכנו לחפש את Calle Ocho שזה רחוב של קובנים, באיזור שנקרא Little Havana. תוך כדי חיפושים ראינו איזה רחוב קטן שבקצהו היה ים. נכנסנו, נסענו בכביש עד לסיומו. מסתבר שיש שם מלון, ואכן בסוף הכביש היה פשוט ים. לא חוף, לא הדרגתי, כביש ופתאום ים. נהנינו מהנוף והמשכנו לחפש את הרחוב ההוא. מצאנו אותו בערך, הוא חד סתרי אז הסתבכנו בלנסוע בו, וכשכבר הצלחנו לא היה הרבה מה לראות... משם המשכנו למקום שנקרא Vizcaia Gardens (ויסקאיה גרדנס). המקום הזה הוא בית שנבנה בסביבות 1920 על ידי אדם עשיר מאוד. הבית עצמו היה מאוד יפה, וגם הגנים שהובילו אליו. ולבית היתה מרפסת מדהימה לים. בירידה לים מהבית, היה מעין רציף כזה, שעשוי מאבן בצורת אונייה - מאוד מיוחד ויפה. נהנינו מהנוף מאוד ורצנו לנסות להספיק לסיור במלון בילטמור.
מלון בילטמור אכלס בעבר את אל קפונה (הסנדק). כמובן שאחרנו לסיור, אבל עדיין עשינו סיבוב במלון. המלון מדהים ! בדיקה קצרה שעשיתי עכשיו גילתה שמחיר חדר במלון נע בין 350-500 דולר ללילה. עשינו סיבוב בבריכה ובמגרש הגולף, אלעד לימד אותי על מקלות הגולף השונים וחלקי המגרש ויצאנו לפגוש את שירי.
ביום שלפני שירי ספרה לנו שעל פי סקר שאופרה וינפרי עשתה, ההמבורגר הטוב ביותר בארה"ב היה במסעדה שמרחקה מהבית של שירי הוא 10 דקות. לשם פנינו היו מועדות באחר צהריים זה. שירי גם הזהירה אותנו שלוקח משהו כמו 45 דקות להכין את ההמבורגר. בקיצור, הגענו למקום, וגילינו שיש לו קסם משלו. אף אחד לא הושיב אותך, הסתובבנו 10 דקות בנסיון למצוא שולחן. ניקוי השולחן נעשה באופן עצמאי על ידי לקיחת המפית והעברתה על מה שאפשר. המתנו כשעה פלוס להמבורגר שלנו. ישבנו ליד פח מיחזור עם ריח נעים. ועלינו להודות - ההמבורגר לא היה מדהים. מה שכן היה כיף :)
חזרנו עם שירי הביתה ויצאנו אל הקניון (בעקבות בכי מתמשך של אלעד : "אין לי מה ללבוש").
הקניון היה במקום שנקרא אוונטורה שככל הנראה מכיל הרבה ישראלים. פעם ראשונה שהיינו בקניון שדומה לעזריאלי, ולא לצומת ירקון במבנהו. היו לנו שעה וחצי בערך ולא הספקנו הרבה. כשיצאנו קיבלנו טלפון משירי שסיפרה שיש התראות על טורנדו באיזור מיאמי ושכדאי שנבוא הביתה - ממילא ירד גשם ותכננו לנסוע הביתה, אבל עכשיו גם פחדנו שברק יפגע בנו :)
זה מטורף איך ממזג אוויר נעים עוברים לגשם זלעפות שלא רואים כלום בכביש.
סיימנו את הערב בבית, ועלינו לארוז.
Everglades & Key West - שביעי למאי
בבוקר אחרי שאכלנו חיכינו ששירי תקום כדי להפרד, נפרדנו והודינו לצחי ושירי אלפי פעמים, ויצאנו לכיוון האוורגליידס.
האוורגליידס הם בעצם מעין ביצה גדולה, ג'ונגלון, שעל פי מה שקראנו זה בעצם הרבה מאוד מים שזזים מאוד מאוד מאוד לאט ויוצרים את הביצה. הם מפורסמים בשל התנינים שניתן לראות בהם. אז הגענו לכאן אחרי שעמית וחברתו סיפרו לנו שהם לקחו כאן אופניים וכמעט עלו על תנין - הסקנו מסקנות והלכנו ברגל למסלולון שמתאים גם לנכים - כלומר מסלול עדין. המסלול כולו הוא גשר עץ שמוביל אותך מעל הביצות. התחלנו ללכת, מחפשים תנינים בתמימותנו - בסוף המסלול זה לא ישמח אותנו כל כך... בהתחלה ראינו צב ים חמוד שטיפס על היבשה והוציא ראש. המשכנו ללכת, לפתע שמענו נהמה, ועוד אחת. חיפשנו את מקור הנהימה - כלום... לך תדע מאיפה התנין נוהם עליך. המשכנו ללכת, מידי פעם ראינו תנין משתזף בשמש - עמדנו וחיכינו שהוא יזוז, אבל זה לא קרה. אח"כ ראינו תנינים במים, כשרואים רק את ראשם. גם הם לא זזו. ניסינו לזרוק על אחד מסטיק - הוא לא זז. ניסינו לצעוק עליהם - הם לא זזו. אופ. המשכנו ללכת, וראינו קבוצה גדולה של אנשים מסתכלים על משהו, כשהתקרבנו ראינו שהם מסתכלים על תנין די גדול במרחק סנטימטרים ספורים מהגשר עליו אנחנו עומדים - די מלחיץ. התנין פתח את הפה והכל... אחרי שספגנו מספיק תנינות התחלנו לחזור. בתמימות אנחנו הולכים לנו, כשלפתע אנחנו מבחינים בתנין עומד בצד הדרך, ממש ליד השביל שלנו, לא מעבר לגשר, לא במים, בדשא לידינו. הרגע איש אחד עבר לידו בשלווה. בהתחלה חשבנו לעבור גם אנחנו - אלעד הסביר שאנחנו גדולים ממנו ולכן הוא לא יתקוף משהו שגדול ממנו. אחרי כמה מחשבות ונסיונות להתקרב שנענו בפתיחת עיניים שלו וחשיפת שיניים, החלטנו לשבת ולחכות שאנשים יגיעו מאחד הצדדים שלנו ונוכל לעבור איתם ביחד. בסוף אכן הגיעו אנשים, אפילו משני הצדדים של התנין, ואז התחלנו בשיחה/ויכוח למי יעבור ראשון. אחד אפילו הסביר שאם תנין רודף אחריך אתה צריך לרוץ בצורת S כי תנין יכול לרוץ רק ישר ואם הוא פונה הצידה הוא יסתבך ויפול. אלעד הסביר לי קודם לכן שתנינים הם מאוד מהירים, ואז אישה אחת אמרה שהם יכולים להגיע ל-30 מייל לשעה, שזה בערך 47 קמ"ש. התלבטנו והתלבטנו, עשינו צעד קדימה וצעד אחורה, ובסוף אחד הצעירים יחסית, אמר לאמא שלו : "אמא, תעברי ואנחנו נעבוד אחריך". באופן מפתיע האשה עברה וכלום לא קרה. אז אלעד הציע שאני אעבור ואצלם אותו עובר את התנין. אני בתגובה הצעתי שנעבור ביחד - וכך היה. ככל הנראה בזמן שאנחנו האנשים התלבטנו מה לעשות זה מה שעבר לתנין בראש : "אני יכול לעבור אותם ? מה יקרה אם אני אעבור ? שמעתי שבני אדם רצים ב-S ואם אתה רוצה לברוח מהם אתה צריך לרוץ ישר" למה אנחנו חושבים ככה ? כי אחרי שסיימנו לעבור הסתכלתי רגע לאחור, וראיתי את התנין מתרומם על ארבעת רגליו ומתחיל לצעוד ישר ולאט לכיוון המים. וכך נפרדנו מהתנין :)
משם עשינו את דרכנו לכיוון Key West. מדרום לפלורידה יש קבוצה גדולה יחסית של איים, חלקם קטנטנים וחלקם גדולים יותר. הדרום מערבי ביותר נקרא Key West. האיים נקראים Keys מעיוות כלשהו של המילה Cayos הספרדית. כמה פרטים מעניינים : האיים מחוברים אחד לשני על ידי שרשרת של גשרים. על אי שנקרא Sunset Key יש למדונה ולאופרה וינפרי בתים. רק השטח של הבית של אופרה עלה כ-2 מליון דולר.
אחרי כ-3 שעות נסיעה המלוות בנוף של ים ואיים הגענו לקי ווסט - האי הכי דרומי בארצות הברית.
את הלילה הראשון פה החלטנו לבלות במנוחה במלון.
8 למאי - המשך Key West
בבוקר קמנו, ואחרי התפדלאות ארוכה, יצאנו בסביבות 2 מהמלון. הלכנו לראות את הנקודה הכי דרומית בארה"ב וכמובן הצטלמנו בה. משם הלכנו לרח' דובל (doval st) וחיפשנו איפה לאכול. אכלנו ומיהרנו לנקודה הבאה שלנו - סיור של שעתיים על jet ski ! אלעד עשה את זה בעבר בטורקיה, לי זו היתה הפעם הראשונה.
בצורה שבה זה תואר לנו במלון - במקום בו הזמנו את זה, לא ציפיתי לילדון בן 19 שידריך אותנו. הגענו למקום, אלעד מילא איזה מבחן 100 כזה, כמו שעושים בצבא שאמור ללמד אותך בטיחות אבל תכלס אומרים לך את התשובות. אח"כ חתמנו על עוד כל מיני דברים שנתנו הסבר על האופנוע. הילדון חטף ארוחה שלמה של המבורגר צ'יפס וקינח בגלידה ואז יצאנו לדרך.
אין לי הרבה מילים כדי לתאר עד כמה כיף, אדיר ומגניב זה היה. אני יכולה לאמר שזה היה כיף יותר מהצניחה חופשית ומכל רכבת הרים שעלינו עליה. הנופים היו מדהימים, תחושת החופש של הים, מהירות הנסיעה, הרוח בפנים, הקפיצות על הגלים ותחושת הפחד מהריגוש. הכל היה כיף. כולם הבטיחו שאי אפשר ליפול מהאופנוע, למרות זאת פחדתי בהתחלה. אלעד שכנע אותי לא לפחד, ואמר שאם אני אסע מהר יותר אני ארגיש פחות את הקפיצות של הגלים - נרחף מעל זה. חלקנו אופנוע ואלעד אחז בי מהמושב האחורי. עברנו במעין אי עשוי עצים צפים - דמיינו עיגול באמצע הים, מלא מלא מלא עצים, ובקצוותיו אפשר לראות את שורשי העצים מרחפים בתוך המים. עברנו בתעלה יחסית צרה באמצע האי הזה.
משם המשכנו לנסוע אחרי המדריך שלנו, מהירות מטורפת כ-80 קמ"ש אולי אפילו קצת יותר, ואחרי שהוא שוב הבטיח לי שאי אפשר ליפול מהאופנוע אלעד ואני נפלנו מהאופנוע. אלעד סיפר לי שזה מאוד מפתיע, רגע אחד אתה על האופנוע ורגע אחרי זה אתה בתוך המים. זה לא היה ככה אצלי. אחרי שאלעד נפל אני עוד אחזתי באופנוע איזה דקה או שתיים, רגל אחת במים ורגל שניה על האופנוע, עוד קיוויתי להתאושש מזה, אבל זה לא קרה. אז אלעד ואני צפים לנו בים, מופתעים מכל מה שקרה, כמה דקות אחרי זה המדריך שם לב ובא לאסוף אותנו :) אל דאגה היו לנו מצופים, אז יכולנו סתם לשכב, זה היה כיף באופן מפתיע. המדריך העלה אותנו על האופנוע וגילינו שאלעד איבד את משקפי השמש שלו, ואני קיבלתי חבורה נאה בכף היד. חשוב לאמר שהמדריך היה מאוד מופתע שהצלחנו ליפול מהאופנוע, לפני כן הוא אמר שצריך ממש לדעת מה אתה עושה כדי ליפול - אולי אני ממש טובה בזה ! המשכנו משם, קצת בפחד, ומאז בכל פעם שהיו קצת גלים שגרמו לקפיצות גדולות, האטנו ונרגענו. נסענו מתחת לגשר המוביל לקי ווסט, נסענו ליד הנקודה הכי דרומית בארה"ב בה הצטלמנו באותו הבוקר, נסענו ליד key של עשירים (בתים שעולים 4 עד 8 מליון דולר), נסענו ליד הבית של אופרה והבית של מדונה, ונסענו ליד מתקן לאימון חיל הים של ארה"ב, אפילו ראינו navy seal ששחה (המדריך סיפר לנו שהם שוחים כ-60 מייל עם אבנים קשורות אליהם באחד האימונים המטרידים שלהם). טוב, מספיק להלאות - היה מעולה !
התקלחנו כדי להוריד מאיתנו את כל המלח, ויצאנו לראות את השקיעה במלורי סקוור - שם יש חגיגת שקיעה בכל יום אבל קצת איחרנו את המועד. עשינו סיבוב, קנינו מרגריטה פינה קולדה, חזרנו לחדר והזמנו פיצה.
9 למאי - נפרדים מקי ווסט וממיאמי ושלום שיקגו
קמנו בבוקר, מיהרנו לקבל תיק חינם בחנות מדליקה שמוכרת מוצרים שמשנים צבע בשמש, משם מיהרנו לקנות Key Lime Pie - אמרו לנו שחובה לטעום, מדובר על Lime שמגודל ב-Keys. היה מעניין... משם יצאנו לנסיעה של 4 שעות לשדה התעופה של מיאמי.
טיסה ראשונה לאטלנטה, טיסה שניה לשיקגו ואנחנו בCTA הרכבת התחתית/עילית של שיקגו.
עלינו על רכבת ב-23:50 בלילה עם כל המזוודות והכל. שניה אחרינו הומלס ועוד איש מוזר התיישבו לידינו, וזכינו לריח נעים במהלך הנסיעה :)
הגענו להילטון שלנו - אל דאגה, לא נהיינו פזרנים, פשוט ממש יקר שם, והצלחנו ב-priceline להוציא 4 כוכבים במחיר זול מאוד אז יצא לנו טוב - הלכנו לישון.
10 למאי - שיקגו
