טוב לי

כן, אני מודה. אני מתגעגעת לארץ, מתגעגעת לחברים שלי, ולמשפחה, ולחום, ולקוטג' ולמילקי הקל. אבל טוב לי.

אני מרגישה בבית כשאנחנו בדירה שלנו. יש לנו שגרה.

אני כבר לא מרגישה לגמרי חסרת אונים או חסרת מושג בעבודה, אני אפילו יכולה ללמד מישהו משהו. ואני לומדת, לומדת כל הזמן עוד דברים – אני מאוד אוהבת ללמוד.

לא קר לי בבית – מה שהטריד אותי מאוד.

יש לי פה כמה חברים טובים, חלקם חדשים וחלקם מחודשים.

האנגלית שלי משתפרת, אני אוספת את המילים לארסנל שלי, מחכה להשתמש בהן שוב, לזהות אותן.

אני פחות פוחדת לשאול נותני שירות שאלות, קצת יותר עצמאית.

לא יאומן, אבל אני התחלתי לחבב את הקור. יש משהו מאוד מרענן ופריך במזג האוויר הקר הזה. הטמפרטורות כבר הגיעו למינוס 3, מינוס 3, וכן, אני מתלוננת, ולא רוצה לשבת בפארק, ושואלת אנשים איך לעזאזל ולמה אנשים חיים פה, בקור הזה, מה יש להם לחפש פה, אבל עדיין יש לי חיוך על הפנים.

לאחרונה יצא לנו ללכת לפארק כל שבוע שבועיים, והוא מדהים אותי כל פעם מחדש. כל פעם אני מגלה מקומות שלא הייתי בהם מעולם, כל פעם הנוף שונה. יום אחד ראינו טווס! מה טווס עושה לו מסתובב? כבר התרגלתי לסנאים, אבל טווס ? זה כבר רמה חדשה.

אנחנו עושים דברים – מבלים. יום אחד חזרנו מברנץ' עם חברה שלי מקורס קצינות (2001, כן?) שביקרה פה. החלטנו לחזור ברגל מהצד המערבי לצד שלנו, דרך הפארק. אז בנוהל, צעדתי והשתוממתי כמה יפה וכמה ניו יורק ברת מזל, ואז אמרנו, אולי נקפוץ למוזיאון הגוגנהיים? (לא בטוחה שסיפרתי אבל מאז שקיבלתי כרטיס עובד של קרדיט סוויס, יש לי כניסה חינם למלא מוזיאונים, בצירוף אנשים נוספים). אז אלעד ואני, באופן ספונטני לחלוטין, נכנסנו, לא חיכינו בשום תור, הלכנו לעמדה של חברי המוזיאון, הצגתי כרטיס (שלא כתוב עליו כלום פרט לשם שלי) וקיבלנו שני כרטיסים חינם (בשווי 36$). איזה כיף!
לקחנו את הזמן והסתובבנו במוזיאון, במחשבה שבכל רגע שימאס לנו אפשר ללכת, והיה מעולה.

אנחנו מבשלים. לקחנו מאמא של אלעד כמה מתכונים של דברים שאנחנו אוהבים והתחלנו לעשות אותם. פלפלים ממולאים, עוף במלח, חורש, ועוד. התחושה הזו שאני יכולה להכין לעצמי את האוכל, כל אוכל בעולם, גורמת לי אושר. גורמת לי הרגשת בטחון. לא משנה איפה אהיה, אני אצליח לדאוג לי.

אנחנו נוסעים למקומות, הסופ"ש הזה אנחנו בוגאס – פסטיבל קומדיה – הולכים לראות את ג'רי סיינפלד עושה סטנד אפ ואת דיין קוק. סופ"ש הבא, סוף השבוע של חג ההודיה, אנחנו נוסעים לצחי ושירי – סוף סוף. ושבועיים אחרי זה, ב-16 לחודש
אנחנו נוחתים בארץ הקודש.

לפעמים אנחנו סתם מתחבאים בבית, שוכבים מול הטלויזיה.

בקולנוע יש מילוי חינם לפופקורן – רק זה לבד סיבה לעבור לפה :) לוקחים פופקורן גדול, אני גומרת אותו תוך איזה 20-30 דקות, והולכים למלא מחדש.

אפילו לעשות כביסה זה חוויה. יש לנו ריטואל חדש, אחרי שסיימנו עם הכביסה, רואים טלויזיה, אלעד מגהץ (כי הכל יוצא מאוד מקומט, אז חייבים) ואני מקפלת גרביים, תחתונים, מגבות, כל מה שלא צריך לגהץ.

ביום ראשון האחרון קבענו מיכל לאכול צהריים. עלינו על הרכבת וכשהיינו צריכים להחליף רכבת, גילינו שהרכבת הזו לא עובדת בסופ"ש הספציפי הזה. לדקה וחצי תהינו מה עושים, ואז לפתע ראינו מפה מפורטת של החלופות האפשריות, ו-10 שניות מאוחר יותר פנה אלינו עובד רכבת ושאל אם אנחנו צריכים עזרה – כן! איך מגיעים לכאן וכאן? והוא הסביר. איזה כיף!
כל המקומות שבהם מחליקים על הקרח נפתחו כבר בתחילת אוקטובר. ואני רוצה לנסות את כולם! הלכנו להחליק בבראיינט פארק (Bryant Park) עם מיכל, אור ואופיר (אור עובדיה שהיה חייל שלי ביקר פה לשבוע עם חברתו אופיר), לימדנו את אלעד להחליק והיה מצחיק וכיף. עכשיו אני שוקלת ברצינות לקנות מחליקיים.

אה ! איך שכחתי. קניתי אייפון, הטלפון החדש של חברת אפל, טוב לא כל כך חדש, אבל בשבילי זה חדש. כבר כשביקרנו את הילה בדצמבר האחרון רציתי אייפון, אבל אלעד אמר "חכי שיצא הדור השלישי". ואז יצא הדור השלישי. אז אלעד אמר "חכי שנגיע לשם". ואז הגענו לפה. ואז קרול (מנהלת המשרד שלנו) אמרה "חכי שנעבור חברה, אולי נעבור ל-at&t" (החברה היחידה שמוכרת אותו באופן רשמי פה). אז חיכיתי. ואז נעמי (האחראית על משאבי האנוש) אמרה "לא בטוח שאנחנו נתמוך בזה בחברה, חכי לתשובה" ואני שאלתי "מתי תהיה תשובה?" והיא אמרה "תוך יום יומיים". ככה זה נמשך כמעט חודשיים (עם נעמי), עד שיצאה הבשורה. 3 ימים לאחר מכן רכשתי את האייפון, שבוע מאוחר יותר – אני מאוהבת! כן, אני מאוהבת בטלפון שלי – זה כבר ידוע שאני חננה, אז מה אכפת לי להודות? הוא פשוט כל כך מהנה לשימוש ונוח, מלאכת מחשבת.

אז טוב לי פה.
אבל עדיין אין מאושרת ממני מהמחשבה לבקר בארץ.
מוחי לא מוצא מנוחה מלדמיין את כל הדברים שאני יכולה לעשות, כל האנשים שאפשר לפגוש.
אז בקרוב אולי נפגש ...