הוואי לטמבלים - חלק שלישי ואחרון

לילה שביעי ויום שמיני - חולה במלון

אז אחרי א. ערב מעולה, ויין טעים, הלכנו לישון. לפחות אלעד :) אני ביליתי את כל הלילה בהתהפכויות וחוסר שקט. התעוררתי כל שעה, שעה וחצי, וכאב לי הגרון.
יצאנו לאכול א. בוקר, ועד שמצאנו מקום, כבר די רציתי לחזור למלון בחזרה - ושלא תבינו לא נכון, הלכנו 3 דקות מהמלון. בקיצור אכלנו, וחזרנו לחדר, וביליתי את היום במיטה.
בערב, יצאנו לחפש לי מרק עוף עם אטריות, ולמזלנו מצאנו רשת סינית שהתאימה למצב.

סיפור מצחיק, או אולי סטנדרטי אמריקאי, מאוד רציתי את תה המחלה החביב עליי (ובימינו נראה לי שגם על אמא שלי ומירי) - ג'ינג'ר למון האני תי. כמובן שזה לא הופיע בתפריט. אבל זה מסעדה סינית, יש מלא מנות עם ג'ינג'ר, לימון זה פשוט, וגם דבש. אז יש מצב לא? בקיצור, כך הלכה השיחה:
אני למלצרית: האם אני יכולה לקבל ג'ינג'ר, לימון, דבש ומים חמים?
המלצרית: (מבט מופתע ומאוד מבולבל) המממ, יש לנו רק לימון ודבש...
אלעד למלצרית: את יכולה להוסיף לזה ג'ינג'ר?
המלצרית: (חושבת...) הממ, כן.

From Hawaii - iPhone

יום תשיעי - חולה במלון

עוד לילה נפלא עבר על כוחותינו, אבל בשלב הזה כבר היה לי גם חום (או אולי כבר ביום שלפני) אז קר לי וחם לי, כואבות לי הברכיים (לא ברור מה זה קשור בכלל) והשקדים שלי גדלים בכל שעה.
בבוקר, יותר כמו צהריים, חיפשנו לי איזה דייסה חמה, ושמחנו למצוא את דני'ס שמגישים א. בוקר לאורך כל היום. אגב, אצלם זה אפילו לא נחשב למנה - מוזר.
חזרה למלון, ואותו ריטואל, מרק בערב, הפעם אלעד הלך לעשות קצת סיור חיפוש, ומצא ראמן (זיוף אבל עבד...).

יום עשירי - חולה לא שמחה מחפשת רופא הוואי פנוי לקשר קצר

עבר עוד לילה לא כיפי. וכבר איזה יום, יומיים שאני חשה שהפה שלי והשקדים מנהלים שיחה בסגנון: This town aint big for the two of us... בנוסף גיליתי שמושבה של דברים לבנים צהבהבים התיישבה לי על השקדים ולא שיפרה את הנוף.
חשבתי על העתיד, עוד יום אחד לטיסה ולטוס ככה הולך להיות נורא. עכשיו שאני בטיסה, כותבת את זה, ומרגישה את היובש הזה של טיסות, זה היה צעד מאוד חכם.
קשקשתי קצת עם אחיותיי, והמשפט האחרון שנכתב היה (על ידי הילה): "ענבל אומרת שתמצאי רופא ותלכי אליו".
בקיצור, אחרי שיחה קצרה עם אלעד, שבא הוא הסביר לי שרופאים זה לחלשים, וזה יעבור ויהיה בסדר, הוא לא השתכנע, אבל התחיל לעשות טלפונים. מצאנו איזה מרפאה שמקבלת את הביטוח שלנו (רפואה בארה"ב זה לא דבר טרוויאלי... ), לא רק זה, הם גם שלחו מישהו שיבוא לאסוף אותנו מהמלון - pretty neat!
לקחו אותנו למרפאה, לא היה אף אחד בתור, ודי מהר נכנסתי. הופתעתי לראות שחולצות פרחוניות תופסות גם כמדי רופא בהוואי. לפני שהרופא הסתכל לתוך הפה שלי, הזהרתי אותו, שהשקדים שלי בדרך כלל גדולים, אבל לא עד כדי כך. כנראה שהאזהרה היתה במקום, כי הוא נראה די מופתע ממה שקורה שם.
המחלה אובחנה כ-Tonsillitis מה שהרגיש כמו מילה ממוצאת לגמרי, כאילו הבנתי שמדובר בשקדים, ובמחלה שקשורה בשקדים, אבל ברצינות חשבתי שהוא עובד עליי. כאילו רופא בארץ יפנה אליך ויאמר לך שיש לך "השתקדות" או "שקדת". וואלה, OK. התנהגתי טבעי, שלא ירגיש שהוא תפס אותי לא מוכנה, והנהנתי עם מבט חכם בעיניים. הוא המשיך לדבר ולאמר מילים, שהבנתי את הכיוון הכללי שלהם. הם כללו גם משהו שהוא קרא לו Strep throat, שבראש שלי תורגם לרצועה בגרון. כן, אני יודעת שלא ככה כותבים רצועה, אבל אצלי בראש מצחיק! או לא. לסיכום האירוע הוא הציע לתת לי אנטיביוטיקה, וגם זריקת סטרואידים, שלפי הסבריו אמורה לזרז את כל התהליך ולעשות אותו מוכנה לטיסה במצב סבבה יחסית. כאן כבר קצת נלחצתי. אולי זה יותר מידי צפיה בסדרת הטלויזיה האוס, אבל היו לי זכרונות ממספר מקרים שבהם הוסברו כל מיני סיכונים של לקיחת סטרואידים, ולא בדיוק התאים לי סיכונים.
החלטתי לערב את האמריקאי-יודע-הכל שלי, ידוע גם בשמו המקוצר - פוק. פוק אמר שזה נשמע לו רעיון טוב, ניסינו להבין ביחד את הסיכונים, והרופא ענה בקצרה: קצת כואב בתחת.
כיוון שעדיין הייתי לא שקטה, וקצת פחדתי מהתחת :) החלטתי ללכת לשלב הבא והוא אחותי-הרופאה-הילה (זמזמו את זה כמו אחי הצעיר יהודה, רק בלי הקטע של המוות בבקשה). אז הערתי את הילה, ב-12 בלילה ביום שלפני הבחינה הכי חשובה בכל הקריירה הרפואית שלה, והמסכנה כבר שנים 14 לומדת רפואה ועוברת מבחנים שונים ומשונים. לזה ספציפית נראה לי היא למדה בין חודשיים לשלושה ברמת הסטריה גבוהה. בקיצור, השיחה הסתיימה באישור.
אז קיבלתי זריקה בישבן (לא יפה להגיד פעמיים תחת, אוי , שיט!) ואנטיביוטיקה, ביקשנו משטח גרון (פעם ראשונה שאלעד לא ידע את המילה!) וקיבלתי - שוב לאוהדיי האוס - וייקודין, שזה משכך כאבים שנחשב מאוד חזק וממכר.
אגב, ביום שאחרי, הילה הסבירה לי בחצי נזיפה, שוייקודין זה משכך כאבים של אמריקאים מפונקים שלא יודעים להתמודד עם כאב, ובישראל מאוד מאוד מאוד נדיר לקבל את זה, אלא אם הוציאו לך איזה איבר.

המשך היום היה מנוחה במלון, והאמת זה היה היום הראשון שבו בילינו יותר משעה אחת בסה"כ בחוץ, מסתבר שנחמד שם. באמת הזריקה לא רעה. אה, ובלילה אפילו הלכנו למסעדה מסעדה, ונהגתי! ובפעם השניה, הרבה יותר בקלות, הצלחתי להרכיב את התה החביב עליי :) Score!

יום אחד עשר - "אטרקציה" וטיסות הביתה

ארזנו ויצאנו מהמלון והלכנו לחפש את ה-IHOP הקרוב ביותר. IHOP זה המקבילה האמריקאית לבית הפנקייק האוריגינל (שעדיין לא ברור אם זה בהרצליה או ויתקין, אבל שניהם טעימים אז למי אכפת?). ראשי התיבות הן : International House Of Pancake, אך אלעד החליט לקרוא למקום: International House Of Puki כיוון שהמקום הזה תמיד מאיר לי את העיניים. בינינו זה דיינר לכל דבר שיש בו הכל, ורצוי מטוגן ואקסטרה משמין, אבל יש להם מבחר נאה של פנקייק ודומיו.
שם ניסינו להחליט מה נעשה בשעתיים שנותרו לנו עד שצריך ללכת לשדה. בסוף הוחלט לנסוע לאיזה נקודת תצפית.
נסענו אליה, היה מאוד יפה, הכל ירוק וסבוך וחי כזה, מרגיש כמו צמחיה פרוותית רכה ומלאת חיים. התצפית עצמה גם היתה מרשימה ובערך בפעם השניה בכל הטיול הזה צילמנו תמונות. צילמנו == אלעד צילם.

From Hawaii - Nikon

From Hawaii - Nikon

זהו, זו האטרקציה העיקרית שעשינו באי אוהאו. פנינו לשדה התעופה ועלינו על המטוס.

אוסף נקודות שלא נכנסו לתוך הסיפור הכרונולוגי:

* הוואי, אז מתסבר שגם האמריקאים ואנחנו אנחנו הוגים את השם הזה לא נכון. השם הנכון הוא הוואי-אי או תנסו אולי Hawai-e זו הצורה הנכונה. מוזר.

* בכל שלושת הימים שביליתי במלון, שהרגישו הרבה יותר, הספקתי לראות בערך 10-12 סרטים, אולי איזה 3 מהם חדשים. כמות לא הגיונית, אפילו לא בשבילי.

* לשאלה: איך אלעד לא עזב אותך בחדר והלך לבלות בהוואי? התשובה: אלעד שמח כל כך כשהבנתי שאני צריכה לשבת בחדר ולא לעשות כלום. הוא הרים ידיים בשמחה ונתן קפיצה קטנה! הבחור אוהב בית.

* יפנים, מסתבר, מתים על הוואי. נתון זה אושר על ידי כתבנו לעינייני יפנים - מני מורים. יש כל כך הרבה מסעדות יפניות, ומלונות שכמעט רק יפנים ישנים בהם, ראינו לפחות 5 זוגות יפנים שבאו להתחתן שם (מול 0 זוגות לא יפניים שראינו), במרבית התפריטים כתוב באנגלית ויפנית. יש לא מעט ערוצים דוברי יפנית בטלויזיה, ואני יכולה להמשיך עם זה עוד הרבה. זה טירוף.

* כשהגענו לאי הזה, שכרנו רכב. כשהגענו למלון, הוסבר לנו שעלינו לשלם 25$ ללילה על החניה. שלוש שנים מוקדם יותר, קרה לנו מקרה דומה כשהיינו בסן פרנסיסקו, ששם גבו מאיתנו 27$ ללילה על חניה. ביום למחרת החזרנו את האוטו. והיינו המומים מזה איזה שבוע. הפעם, התסכלנו אחת על השני, ואמרנו "בסדר". כמה אמריקאים נהיינו :(

* למדתי שאוהאו (האי השני עליו היינו) הוא הרבה יותר אורבני מהאיים האחרים, וואייקיקי (האיזור שבו ישנו) הוא ממש ממש ממש איזור תיירותי, עם שופינג שלא מבייש את השדרה החמישית, ומלונות ומסעדות בכל פינה, אה ושווקים כאלה, עם ישראלים שמוכרים לך דברים כמו חולצות שמגיבות למוזיקה. אם נחזור לאי, כנראה שעדיף לחזור לחלק אחרי שלו, ושמעתי הרבה המלצות על קוואי, אז אם אי פעם יהיה "הוואי לקצת פחות טמבלים" זה בטח יהיה שם.

* מהרגע שעלינו על הטיסה להונלולו, התחילו לאמר בכריזה "אלוהה" ו"מאהלו" שהם "שלום/להתראות" ו"תודה" בהתאמה. זה המשיך ככה כמעט בכל מקום שביקרנו, בפורמט קצת משונה, שבו הכל מדובר באנגלית, אך המילים תודה ושלום/להתראות מוחלפות במילים המקומיות. עד אמצע הטיול אלעד חשב שמדובר בעבודה בעיניים, משהו שעושים בשביל התיירים. אז ביררנו קצת, וזה נראה אמיתי, כך הם באמת משתמשים במילים הללו יחד עם אנגלית. מעניין.

* בטיול זה שחיתי פעם אחת בים, ופעם אחת בבריכה, קצת מביך לטיול בהוואי לטעמי.

* מזג האוויר: כידוע, לאלעד ולי יש הסטוריה לא טובה עם הכוחות המטאורולוגיים. בדרך כלל הם באים להרטיב ולהקפיא אותנו. כשניסינו להחליט על הטיסה הזו להוואי, בילינו בערך יומיים בלוודא שיהיה לנו מזג אוויר סביר. עדיין ציפינו לדי הרבה גשם, כי פשוט ככה זה כאן, אבל טפו טפו היה מושלם. כל יום 23-28 מעלות. מעולה.

השתתפו בסקר יעדי החופשה הבאים של אלעד וסיון!

אנחנו מחפשים מקומות מגניבים לבקר בהם בשנה הבאה עלינו לטובה. הגישה הכללית שלנו היא לנסוע למקומות שיותר קרובים לארה"ב מאשר לישראל, אך אנחנו מוכנים לחרוג ממנה בשביל הסיבות הנכונות (כגון, לפגוש חברים, מקום שחייבים לבקר בו וכו'). אשמח להצעות, כולל מה הזמן הטוב בשנה לנסוע לשם.

תודה על ההקשבה, סליחה על הברברנות.

סיון