אלסקה - הגבול האחרון - 1

הערה חשובה: מרבית התמונות בפוסט זה צולמו באמצעות האייפון, התמונות הטובות באמת מפורסמות ויפורסמו לאט לאט (חלקן פורסמו כבר בפייסבוק). בנוסף, המחברת שומרת לעצמה את הזכות לעדכן ולהוסיף תוכן במועד מאוחר יותר.

היום הראשון (ספטמבר 6)
נחתנו באנקורג' ב- 6 בערב, והלכנו להשכרת רכב, 10 דקות נסיעה מהשדה. המקום נראה די מצ'וקמק, החברה היתה לא מוכרת, ואלעד התחיל להיות מודאג... קיבלנו את הרכב, וגילינו ששקע המצת לא עובד - כיוון שהאייפון שלי משמש לנו גם כמכשיר ג'י פי אס, זה הדאיג אותנו. הסברנו לאיש שזה חשוב לנו, והוא התחיל לחפש מכונית אחרת. אחרי זמן לא מועט, הגיעה המכונית האחרת, בינתיים כמה אנשים החזירו מכונית, והתלוננו שהיו להם בעיות עם לחץ האוויר. כשהגיעה המכונית השניה, דלקה בה נורה של "בדוק את המנוע" - אלעד היה לא מרוצה בכלל... בינתיים, בדקנו בטלפון את האפשרות לשכור מכונית מחברה אחרת (משהו מוכר, עם סניפים) וגילינו שיש 55 מכוניות זמינות :) זה שימח אותנו. נפרדנו מהאיש לשלום וחזרנו לשדה. בשדה, ניגשנו לדוכני ההשכרה וביררנו כמה עולה רכב, זה יצא יותר יקר ממה שמצאנו באינטרנט, והחלטנו פשוט להזמין באינטרנט (עם הטלפון) ואז לגשת לדוכן - כך עשינו. לפעמים האייפון הזה ממש משמח.
יצאנו מהשדה ונסענו לווסילה, בדרך עצרנו בוולמרט לקנות משקפת. וולמרט משמח אותנו מאוד משום מה. הופתענו לגלות איזור שלם של מכירת נשקים, כאילו בוולמרט באלסקה אפשר פשוט להכנס ולקנות אקדח או רובה - מטורף!


נסענו למלון. כשחיפשנו איפה לאכול א. ערב בשעה 22:20, גילינו שכל המקומות נסגרו ב-22:00. הסתפקנו בפיצה האט והלכנו לישון.

היום השני - נוסעים לדנאלי
אחרי ארוחת בוקר, וסיבוב קצר באגם שלידו ישנו, הצפנו לכיוון טלקיטנה בתקווה לקחת טיסה מסביב לדנאלי.


כיוון שמזג האוויר היה גשום, אפור וראות נמוכה, ויתרנו על זה והמשכנו ישר לדנאלי - בערך 3 שעות נסיעה נוספות. הגענו ב-6 בערב, למזלנו קצת התבהר ונדמה לי שאפילו יצאה השמש.


קיבלנו הוראות במרכז המבקרים, קנינו כרטיס לאוטובוס של מחרת בבוקר, ויצאנו לטרק קצר. בדרך הצלחנו לראות מוס, מטר מאחורינו, אבל עד שהוצאנו את המצלמה המוס נעלם :( המשכנו לנסוע וראינו מלא אנשים עומדים בצד. עצרנו גם ואשה מוזרה הראתה לנו מה כולם רואים במשקפות, שתי נקודות כהות באופק ואמרה שאלו מוס (או כמו שהחלטנו לקרוא למוס ברבים, מיס). לפתע הבנו כמה ברי מזל היינו שראינו מוס ממש לידינו...

האמת הטרקון היה די נחמד וממש לא קשה, פרט לפאדיחה אחת - כשנפלתי... לא נורא. אפילו ראינו ארנבת.

נסענו לאכול באיזה מסעדה תיירותית וגם מקומית (The Salmon Bake), וטעמנו אלק סליידרס (המבורגרים קטנים מבשר אלק - דישון - סוג של צבי) - דווקא נחמד...

וכמובן אכלנו סלמון - שזה כנראה המאכל הלאומי פה בערך. הגענו למלון בסביבות 23:00.

היום השלישי - דנאלי

קמנו מוקדם בבוקר, או כמו שאני נוטה לאמר, לפנות בוקר, בשעה 7:15 כדי להספיק לאוטובוס שלנו שנכנס לפארק. היינו אמורים להספיק ל-9:00, וכמובן שאיחרנו. יש לנו עניין כזה עם אוטובוסים, למשל כל פעם שנסענו לג'רסי גרדנס עם אוטובוס נאלצנו לצלוח את התחנה המרכזית (port authority) בספרינט, רק כדי לגלות שפספסנו את האוטובוס.

בקיצור, למרבה מזלנו, ואף על פי שאיחרנו את האוטובוס, העלו אותנו על אוטובוס שיצא ב-9:15 ליעד רחוק יותר, וסוכם שיורידו אותנו במעבר איילסון - היעד שלנו.

מזג האוויר היה אפור, גשום וקר - או בקיצור ארור. כאן המקום להזכיר את רוע מזלנו בכל הנוגע למזג אוויר. קוראיי הבלוג משכבר הימים אולי זוכרים איך הגשם רדף אותנו בטיול הארוך שעשינו בארה"ב. אני אזכיר בקצרה שני מאורעות:

1) כשהגענו לווגאס (כידוע עיר הידועה בהיותה חמה ושמשית) הטמפרטורות צנחו והתחיל לרדת גשם. ביום בו עזבנו את וגאס, הטמפרטורות עלו בחזרה והשמש יצאה.

2) לפני כ-3-4 חודשים היינו מיועדים לנסוע לילוסטון (כי בטיולנו בארה"ב הפארק היה 95% מכוסה בשלג). כבר היו לנו כרטיסי טיסה והזמנות למלונות, ואז 3 ימים לפני הטיסה ראינו שהתחזית היא סופת שלג אביבית, משהו כמו 0-5 מעלות ושלג. ביטלנו את הנסיעה :(

נאמר לנו לעלות על האוטובוס הזה שלוקח 4 שעות לתוך הפארק ו-4 שעות בחזרה. כשעלינו על האוטובוס הנהג אמר שאנחנו נוסעים 67 מייל לתוך הפארק, שהם כ-110 ק"מ. מהירות הנסיעה המותרת בפארק נעה בין 35 ל-25 מייל לשעה, מה שאמור לקחת שעתיים. לא בדיוק הבנתי למה אמרו 4 שעות. אז מסתבר שבכל פעם שרואים חיה, או חושבים שרואים חיה, רחוקה או קרובה, צריך לצעוק "עצור!" (לא, לא "אתה אומו"), ואז הנהג עוצר בצד הדרך, וכלל יושבי האוטובוס מצטופפים ומנסים לזהות את החיה שהאיש ראה, לצלם אותה ולתצפת אותה באמצעות המשקפת. מעבר לגורם זה, עושים גם 3 עצירות לפיפי וחילוץ רגליים.

פגשנו על האוטובוס שני ניו זילנדים נחמדים, אלעד שאל אותם איך קוראים לאנשים מניו זילנד, אז הם ענו "קיוויים" (קיווי זו חיה ניו זילנדית). מוזר, הם בכלל לא היו דומים לקיווי :)

הנסיעה היתה די נחמדה, בשעה הראשונה עוד התאמצתי לחפש חיות בר, כמובן שלא מצאתי כלום, אנשים אחרים זיהו מספר חיות רחוקות וקרובות וכולנו צילמנו אותן (אפילו אם כל מה שיצא במצלמה זה נקודה שחורה באמצע הנוף הדנאלי).

אחרי שעתיים וחצי בערך, כבר הייתי די מנומנמת והחלטתי להכנע לנמנום קל. בדרך למעבר איילסון, עוד היו לנו תכנונים לעשות איזה מסלול או משהו, ועד שהגענו לשם היה לשנינו ברור שאין מצב. מזג האוויר היה מחורבן, ואני הייתי עייפה וחסרת מוטיבציה.

אף על פי כן, כשהגענו למעבר, בדיוק יצא סיור עם ריינג'ר (איש פארק) והחלטנו להצטרף אליו - אמרו שזה 45 דקות, אז הייתי אמיצה. הלכנו נתיב לא ארוך, ממש מול מרכז המבקרים שמעבר איילסון, והאיש החביב הסביר לנו על האדמה, החיות, החורף, קו הגובה שמעליו לא צומחים עצים וכו'. היה מעניין וירד עלינו רק קצת גשם :)

אחרי זה עלינו על האוטובוס הראשון שיוצא מהפארק (עוד 4 שעות כמובן), חזרנו למלון, התארגנו (אני רציתי ללכת לישון - מוטיב שעוד יחזור בטיול שלנו) אך השתכנעתי ללכת לאכול.

היום הרביעי - חוזרים דרומה, גירדווד

יצאנו לאכול ארוחת בוקר במעין דיינר צנוע ומקומי שנקרא על שם בעלת המקום - רוז. משם היכינו את הכביש, ידענו שנבלה את כל היום בנסיעה, היו צפויות לנו 6-7 שעות נסיעה, דרומה דרך הערים שכבר עברנו (טלקיטנה, ווסילה, אנקורג') ומשם לגירדווד.

למרות שחשבתי שכבר שבעתי מהנופים של הדנאלי, ביליתי את רוב הדרך בהתענגות על הנוף, והרבה "פוקי! תראה!".

מזג האוויר היה אפור, קר וגשום אז קצת התעצלנו לצאת לצלם - או במילים אחרות - אני התחבאתי באוטו ואלעד יצא לקור לצלם. הנופים באמת היו עוצרי נשימה, או כמו שאומרים באנגלית - מפילי לסתות (Jaw Dropping). כשהגענו לטלקיטנה עצרנו במרכז מבקרים כדי לראות אם יש סיכוי לעשות טיסה מעל הדנאלי (בדרך לדנאלי לא יכולנו לעשות את זה בגלל מזג האוויר), ולאחר דיון קצר עם האשה במקום, הוחלט שזה כנראה לא שווה את הכסף.

המשכנו בדרכנו דרומה עוד בערך 3 שעות + עצירה לארוחת צהערב. דרומית לאנקורג' הנופים שינו צורה: מצד אחד ים, מעבר לים הרים גבוהים וחלקם שלוגים, ומהצד השני הרים גבוהים וירוקים. שוב חזרתי למצב ההשתאותי שלי וסיכמנו שנצלם בדרך חזרה - עצלנים אבל אופטימיים. כשהגענו ליעדנו - גירדווד (Girdwood) גילינו שמדובר בעיירת סקי קטנה וציורית - מאוד יפה, ונסענו למלון המפנק שלנו. השעה היתה די מוקדמת, סביבות 19:00, אבל בכלל לא רצינו לצאת מהחדר, לא לאכול ולא כלום. אני אישית רציתי לישון, אך לא הותר לי :( היו לנו תוכניות לראות את Into the wild - סרט אלסקני ידוע - אבל גם זה לא קרה.

משהו מוזר שקרה לנו, היה קר בחדר, ולא היתה לנו דרך לחמם (זו אחת הסיבות שמיהרתי להכנס תחת השמיכה) - זה היה המלון השני שזה קורה לנו בו, וזה לא הצחיק אותנו! אחרי איזה 4 שיחות לקבלה, שלחו אלינו איש שתיקן את העניין.

היום החמישי - הר אלייסקה

שוב קמנו לפנות בוקר (7:30), התארגנו ליציאה, אכלנו א. בוקר והלכנו לטרמינל של הרכבל של הר אלייסקה (מסתבר שאלייסקה זה אחד מהשמות הקודמים של אלסקה - עוד בימים שהאזור היה בבעלות הרוסים). כמובן שהקדמנו להגיע, ונאצלנו לחכות איזה 20 דקות (מזל שקמנו מוקדם הא?)

עלינו ברכבל, וכשהגענו למעלה, דמיינו איך המקום נראה בעונת הסקי, סיפרו לנו במקום שיש להם את המסלול השני הכי מסוכן בארה"ב, ורק לדמיין את זה הלחיץ אותנו מאוד.

אז גילינו שיש לנו עוד מסלול לא קטן לטפס כדי להגיע לקצה ההר, ובתקווה לנוף טוב יותר. תמימים ואמיצים התחלנו לטפס למעלה. הטיפוס לא היה פשוט בכלל, מסתבר שיש לי עוד הרבה מה לעבוד על הליכה וריצה בעליה, ואם להיות כנה אני לא בטוחה שהטיפוס היה שווה את זה. בכל מקרה בילינו איזה שעה שם למעלה, מעריכים את הנוף, בוחנים את השלג בקצות ההרים, מצלמים ומצתלמים.

אני השוויתי גם לברילוצ'ה כי גם שם עשינו משהו דומה (רכבל שעולה על הר שבחורף הוא אתר סקי) ואין מה לאמר, בברילוצ'ה יפה יותר. בזמן שהיינו שם הגיעו שני אנשים, קצת יותר מבוגרים מאיתנו, שטיפסו בקצב די מרשים, מתנשפים ומזיעים, והאשה ספרה לנו שהם טפסו את כל ההר ברגל, לא רק מהרכבל כמו הפדלאה שכותבת את הבלוג הזה :) טירוף!

בשלב מסוים גיליתי חתיכת קרח בצד הדרך, ושנינו פנינו אליה. החלטנו שזה קרחון, ומעתה יש לקרוא לו קרחון פוק - לידיעת הקוראים. כמובן שהצטלמנו עם הקרחון החדש שלנו, והתחלנו לרדת.

משם מיהרנו לעיר קטנה שנקראת ויטייר (Whittier) כדי לעשות שיט קרחונים. אתמול בזמן שנהגתי 6 שעות, קראנו קצת בויקיפדיה ולמדנו שבגדול קרחון הוא שלג/קרח שלא נמס לעולם, ועם הזמן הוא נהיה יותר ויותר דחוס ויוצא ממנו החמצן. בשיט ראינו בערך 12 קרחונים, 2 מאוד מקרוב, והשאר מרחוק, אבל אני חושבת שיותר מהכל הנוף הכולל היה החלק הכי טוב בשיט. בנוסף, ולא ברור איך (כי אנחנו ידועים במזלנו הרע בכל הקשור לטיולים ומזג אוויר), נפלנו על יום מדהים, שמשי ובהיר (עדיין היה קר). אז ראינו ציפורים, ומעין כלבי ים, מפלים רבים, הרים ירוקים, הרים שלוגים וקרחונים.

כשהסתיים השיט, היו לנו כ-45 דקות לשרוף (כי רק אז המנהרה נפתחה) אז ניסינו להסתובב בעיר, אולם די מהר גילינו שאין ממש עיר להסתובב בה. האמת שהמדריך בשיט, סיפר שיש בניין אחד גדול, שבו גרים כל 1,000 האנשים ש"גרים" בעיר - אולי זה היה צריך לשמש לנו כרמז הראשון...

פנינו לעמוד בתור בכניסה למנהרה, והתחלנו בדרכנו לסיוורד (Seward) דרומה.

פסקול הטיול

מי שזוכר/ת בפוסט של ברנינג מן, סיפרתי שקיבלתי דיסק מהדיג'יי האדיר שנקרא בוטי (Bootie). כיוון שרוב הזמן אי אפשר ממש לשמוע רדיו - כי לא קולטים כלום, הדיסק הפך לפסקול הטיול שלנו :)