מילים עד כאן

כבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג.
בשלבים מסוימים הרגשתי שזה מיותר, כי זה לא מעניין, בשלבים אחרים רציתי לכתוב ולא היה לי זמן. מידי פעם אני עדיין חושבת על זה, מה בא לי לכתוב, עכשיו קצת בא לי לכתוב :)

עברו שנתיים ושלושה חודשים מאז שהגענו לניו יורק - אני לא יודעת אם זה נשמע הרבה זמן, אבל זה לא מרגיש כמו הרבה זמן. בכל פעם שאני מבקרת בארץ שואלים אותי (המון פעמים) מתי אנחנו חוזרים, או אם אנחנו נשארים. התשובה היא שאנחנו בעצמנו לא יודעים. בינתיים טוב לנו, ואנחנו עדיין מרגישים שאנחנו לומדים, מתרגלים, באיזה שהוא תהליך שמתקדם לאיפשהו. לי אישית קשה המחשבה של לגדל ילדים לא בישראל - אבל אנחנו עוד לא שם. אולי אנחנו סתם מכחישים, בפני כולם ובפני עצמנו - אבל אנחנו פשוט לא יודעים.

חוויות:
אני עדיין בגישה של למצות כמה שיותר את המגורים שלי בניו יורק, אני מנסה לחוות הרבה חוויות, ללכת לכל הופעה שקצת מעניינת אותי, לנסוע לכל מקום - תחת כלל האצבע שהמצאתי - כל מקום שהוא קרוב יותר לארה"ב מאשר לארץ - כי הנחת היסוד היא שאחזור לארץ, ובמקומות הללו אוכל לבקר גם אח"כ. ספציפית עכשיו אנחנו במטוס בדרך לאלסקה, בתקווה מאוחר יותר השנה נבקר גם בהוואי (אם יש לכם המלצות וכו' - תגידו!)

עוברים דירה:
במשך השנתיים האחרונות גרנו באפר איסט סייד (upper east side - UES). בקרוב חוזה השכירות שלנו תם ואנחנו רוצים לעבור דירה, שלא תבינו לא נכון, הדירה שלנו מעולה מהרבה מאוד בחינות, אולי בעצם מכל בחינה אפשרית פרט לכך שהיא לא קרוב לדאונטאון. כשאלעד ואני דיברנו על זה, הוא העלה טיעון שלא הצלחתי להתווכח איתו, ומאז אני משוכנעת. הוא אמר: "שנתיים גרנו באפר איסט, לא כדאי לחוות איזור אחר בעיר?"

מבקרים:
עד כה די הרבה אנשים ביקרו אותנו, או מדויק יותר ביקרו את ניו יורק, בשנה הראשונה היה ממש עמוס, ובשנה השניה הרבה יותר רגוע, למדנו שלארח זה לא קל, אבל אנחנו משתפרים בזה. בשיאו, אכלס הפוקוטל (כך נקראת דירתנו) 5 אורחים בסלון, ואנחנו בחדר השינה. אסתי ואלעד קנו לנו ספר אורחים שכבר מכיל די הרבה דפים כתובים מה שכמעט יאפשר לספור את כמות המבקרים, אם אי פעם נרצה לעשות סטטיסטיקות.

טיסות וישראל:
נראה לי שבשנתיים האחרונות ביקרתי בישראל בערך 5 או 6 פעמים - די הרבה. באופן כללי אני מרגישה יחסית מקצוענית בלטוס. הטיסות לארץ, הטיסות לחופשות, וטיסות מטעם העבודה, בהחלט השאירו חותם. אני עדיין מתגעגעת לארץ מאוד, ומאושרת להיות בה כל פעם מחדש. יש לי מספר חברים שעברו לגור במדינה אחרת שמרגישים ממה הפוך, מתעצבנים מההתנהגות בארץ ומכל מיני דברים, ומרוצים לחזור למדינה הזרה - אני לעומתם מאושרת לעמוד בפקקקים, נהנית להתלוצץ עם המלצרים (למלצרים בניו יורק אין חוש הומור - אל תנסו את זה), מעריכה חלקית את גוש האנשים שאמור להוות תור וכמובן מתענגת על הקוטג', יוגורט וכל אוכל ישראלי שאני אוהבת כל כך. אף פעם לא ידעתי כמה אני אוהבת את האוכל הזה, זה ממש מגיע לרמות מפתיעות. תראו אותי פעם אוכלת את היוגורט הראשון בארץ :) אה, אני גם מאושרת באופן לא הגיוני ללכת לעבודה בארץ.

חברים:
בזמן הזה כמעט כל החברות והחברים שלי התחתנו, ואף הולידו ילדים, אני לא חושבת שיש לי עוד חבר או חברה בני גילי שהם לא הורים. למזלנו חלק מהם עדין מבקרים אותנו עם הילדים :)
כאן בניו יורק לעומת זאת, רוב החברים שלנו הם במצב שלנו - מה שמאפשר לבלות באופן דומה וזה מאוד כיף. בקרוב 2 חברים יתחילו לעבוד בחברה שאלעד עבד בה בתחילת דרכנו בניו יורק, ומעגל החברים יתרחב. אני חושבת שאחד החלקים הכי קשים במעבר למדינה הזו, היה המחסור בחברים, או אולי חברים טובים, והגעגועים לחברים בארץ. הייתי רוצה לנהל איזה סטטיסטיקות על טיב, תדירות ואיכות הקשר שלי עם החברים בארץ לאורך זמן, אך אין לי את המידע הזה. מה שכן, אני מרגישה שמדובר בגרף יורד, כלומר ככל שעובר הזמן, ועם כל האהבה לחברים ומהחברים, נראה כאילו הקשרים יורדים באיכותם. מי שמכיר אותי טוב, יודע שאני רגשנית לא קטנה וממש גרועה בפרידות, המרחק הזה מהאנשים שאני אוהבת זה הדבר שהכי מקשה עליי. המחשבה שאני לא חלק מהחיים של הילדים של החברות שלי, שאני לא ראיתי את הדירה החדשה של מירי, או לא הכרתי את החבר/ה של מישהו - ממש מעציבה אותי.

יהדות:
בשנים האלו, גיליתי שאני ממש גרועה בלהיות יהודיה. למשל בפסח, פתאום התחוור לי שאני לא בטוחה מה כשר ולא כשר לפסח (כן, אני שומרת פסח. לא, לא יודעת בדיוק למה.) מצאתי את עצמי עומדת מול מזונות, ולא בטוחה אפילו מה המרכיבים הנכונים. הייתי צריכה להתקשר לאמא (שלי או שלו) כדי לברר אם מותר לי לאכול, ואחרי כל המאמץ הזה, בבוקר אחד כשהיינו בפארק, והייתי רעבה, קניתי בנון שלנטיות בייגל, ורק 24 שעות אחרי האירוע הבנתי מה עשיתי. אף על פי כן, ושוב משהו שלא הייתי מודעת אליו בארץ, פתאום מאוד חשובים לי החגים. אפילו אם אני לא חוגגת אותם במלואם, זה חשוב לי. מה שעוד הפתיע אותי לגלות, זה שלמרות שאני מרוחקת עד מאוד, ויש הפרשי שעות והכל, אווירת החג מצליחה להגיע אליי. חלק דרך הפייסבוק, או מיילים, דרך המסנג'ר וטלפון, אבל זה ממש מורגש אצלי, למרות שאין הרבה סממנים חיצוניים בניו יורק לאירועים הללו.
חברה טובה שאלה אותי לא מזמן אם אני יודעת שיש לי מזל.

מזל:
אני חושבת שאני אחד האנשים הכי ברי מזל בעולם. לפעמים (בדרך כלל כשאנחנו טסים למקום כלשהו) אנשים אומרים לי "אתם חיים טוב אתם", אני עונה "החיים שלי דבש, אין ספק לגבי זה".
לרצות לעבור את החוויה הזו, למצוא את הדרך לעשות את זה, לגור במדינה זרה, היכן שהרבה מאוד אנשים בכלל וישראלים בפרט חולמים לגור - בניו יורק, להשתכר משכורת שנותנת לך לחיות כמו שאתה רוצה (ואלעד יגיד "אנחנו צריכים להרוויח הרבה יותר!"), לעבוד בעבודה טובה, שמאפשרת לך לצאת לחופשות ונותנת גמישות, להיות בעלי חברים מקומיים ומרוחקים שמחבבים אותך - אין ספק שזה נדיר ואני מוקירה את זה :)