יום חמישי:
בבוקר, בשולחן ארוחת הבוקר, עמנואל העלה את הרעיון שהרצתי בראש במילים ברורות - והתחלנו לרוץ איתו. בנינו מודל החלטה ראשוני, וקצת אחרי שראינו אותו עובד התארגנו לצאת לעוד פגישה במשרד. הודיעו לנו שהנהג לא מרגיש טוב, ונצטרך למצוא את דרכנו בעצמנו, וכך איבדנו את ה"פינוק" היחיד שהחברה הזו סיפקה לנו. נפגשנו שוב עם אותה קבוצה של אנשים, הפגישה התחילה לאט והיה נראה שקופי קצת משתעמם אבל אז הצגנו את המודל הראשוני שלנו (שהיה עם מספרים ממוצאים עקב חוסר בנתונים) ומיד הרגשנו איך רמת העניין וההתלהבות עולות בחדר. הפגישה הסתיימה בהצלחה גדולה, אנחנו נפחנו חזנו בגאווה שהצלחנו לספק משהו שאין להם, יכול לעזור להם ואפילו הרשים אותם ועשינו דרכנו למסעדה ניגרית שהמליצו לנו עליה. הטיול הזה לווה הרבה בשיחות על גאנה וניגריה, יחסים ביניהם, השוואות, מאכלים דומים וכו. עמנואל לא פספס שום הזדמנות לאכול בשר עז, ומידי פעם שאל על מאכל בשם פופו (fufu), כך שממש התרגשנו לגבי המסעדה הניגרית. לצערנו, גם כאן עמנואל לא אכל פופו, אבל היה טעים ומוצלח, אז ויתרנו להם. אחרי זה קובי הכריח אותנו ללכת לגלידריה מימי ילדותו, סוף סוף קיבלתי את האייס קפה שחשקה נפשי מזה מספר ימים, וקצת אינטרנט בצד, ומשם למלון, מקלחת וחזרה לעבודה אל תוך הלילה.
אוכל ניגרי:
https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721/5740330479535727682?authkey=COiezOHzguGC2gE
יום שישי:
שוב נפגשנו עם צוות המנהלים, להראות את השיפורים שהכנסנו למודל ולהפרד. כשהגענו למשרדים, גילינו שאף על פי שהמעלית עובדת, אין חשמל במשרד. קצת מפתיע, חשבנו לעצמנו, שאין חשמל במשרדי חברה שמייצרת חשמל, אבל הם הצליחו לספק איזה תירוץ סביר. לצערנו לא הצלחנו להראות ריצה אמיתית של המודל, אבל אנחנו יודעים מה צריך לעשות, ואפשר לעשות את זה גם מניו יורק. נפרדנו לשלום, הודינו וקיבלנו תודות, ונסענו לארוחת צהריים במסעדה מהערב הראשון. סוף סוף הצלחנו להזמין פופו, אז הייתי חייבת לנסות את זה. הפופו עצמו לא ממש מרגש, מדובר בבצק חצי מאודה וחצי לא מבושל שבוצעים עם האצבעות וטובלים בתוך מרק סמיך מתובל וטעים! באחד הימים הקודמים עמנואל הסביר לי איך אוכלים דג עם עצמות, ויישמתי בהצלחה מרובה.
חזרנו למלון, ונכנסנו למצב חופשה. הלכנו לשכב לצד הבריכה בשעות הבודדות שנותרו לנו לפני שעמנואל עוזב, ושוב ניצלתי את הזמן לעשות כמה שיחות לארץ.
עם הפוק התקשורת היתה קצת קשה, מסתבר שלהיות עם אינטרנט חלקי, ו-4 שעות לפני ארה"ב מקשה לתקשר בזמנים סבירים, אבל כן הצלחתי לצ'וטט איתו ולקבל את המידע הבא:
אני: "פוקי, אני לא קונה לך כלום מפה, כי אין פה שום דבר שאתה תרצה".
פוק (20 דקות מאוחר יותר): "אוקיי". "אני רוצה זברה!"
נפרדנו מעמנואל לשלום ויצאנו להכות את העיר שוב, הפעם עם חבר לכיתה שבמקרה היה בכנס בגאנה ובמלון בו אנו לנים. נחשו לאן הלכנו? מי שצופה ב"איך פגשתי את אמא שלכם" אולי יזהה את הקטע הבא: "Let's go to the mall, tonight!". כן, הלכנו לקניון. כולי הרגשנו כמו בת עשרה שמבלה את שישי בערב עם חברים בקניון. האמת? קניון די מגניב, מערבי לכל דבר. הלכנו לאיזה לאונג' בר שנראה כמקום מפגש מובהק של זרים מערביים וילדיהם. פגשנו חברה של קובי ואת אחיו הצעיר ובילינו כמה שעות טובות. קובי די נרדם על השולחן (עקב ניהול קלוקל של זמן השינה/עבודה שלו ללא ספק) אולם כל פעם שניסינו לחזור למלון, הוא טען שהוא ער וסירב בתוקף. משם נלקחנו לבר ג'ז אחר, הרבה יותר מקומי, בצד כביש כלשהו, בשם +233 הקידומת הבינלאומית של גאנה. המקום היה פשוט אך להקה של זמרים ונגנים מקומיים עשתה עבודה ממש טובה בבידור, ואני הרגשתי שאני ב"קפה ווה" שבווילג'. סגרנו תוכניות ליום המחרת וחזרנו למלון בסביבות 2 בלילה, קובעים להפגש ב8:30 בבוקר ארוזים ומוכנים ליציאה.
יום שבת (ואחרון):באיחור אופנתי, מצאנו נהג מונית שהסכים לבלות אינו את היום ויצאנו לעבר Elmina Castle in Cape Coast כביכול שעה וחצי נסיעה מהמלון. בדרך, למדתי שהעבדים שוחררו ב-1607 באנגליה, וב-1630 (דומני) בארה"ב. אחרי שעתיים וחצי הגענו למקום ששימש כמקום אכסון, סחר ומשלוח של עבדים שחורים מהעולם הישן לעולם החדש. עשינו סיור במקום, ובלי ציניות, לא יכולתי שלא להשוות לשואה ולהחליט ששואה מנצח עבדות. סתמתי פה שלי, והתמקדתי בללמוד ובנוף.
מיד בתום הסיור עלינו על המכונית והתחלנו במסע חזרה, שהפעם לקח 3.5 שעות. אחרי שהתעדכנתי במיילים תחת מחסה הוייפיי, ראיתי מייל מעמנואל שתיאר כמה זמן לקח לו להגיע לשדה התעופה וכמה זמן הוא עמד בתורים כך ש-10 דקות אחרי ש"נחתנו" במלון, נפרדתי לשלום מכולם ועליתי על ההסעה לשדה התעופה.
אחרי שסיימתי להתעצבן על כל מי שעובד בשדה, חצי בגלל שהם היו מעצבנים וחצי כי לא האכילו אותי מ-9 בבוקר, התיישבתי לאכול ופצחתי בשיחה עם אדם מבוגר מאוד (לבן) שנולד ומתגורר בקניה והוא הבעלים של מפעל לייצור מזון לילדים הסובלים מתת תזונה. היתה שיחה מעניינת ובמהלכה שמחתי לשמוע שאני נראית בת 21, נפרדנו לשלום ועליתי על המטוס לפרנקפורט, בו אני כעת.
סיפורים שלא נכנסו לתיאור היום יומי:
סופה - בלילה שבין חמישי לשישי היתה סופה מטורפת: גשם חזק מאוד מלווה בהמוני ברקים ולא מעט רעמים מפחידים. התעוררתי בתחושת מסיבה מרוב ברקים מרקדים בחוץ, ולא הצלחתי להרדם כי, כן, אני מודה, מתתי מפחד. ניסיתי להרגע, ניסיתי להתחבא מתחת לשמיכה, וכשזה לא עזר ניסיתי להתקשר לאלעד (למרות שלא היה לי צל של ספק שאין לו מה לעשות ממש). לצערי, החיבור לאינטרנט לא עבד, ונאלצתי להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה ולקוות לטוב. מה שכן, זה גרם לי להבין יותר את הפעמים הללו, שבהשרדות (התוכנית) הם אומרים שירד גשם מטורף כל הלילה והם היו אומללים.
מערב אפריקאים במטוס - כשעליתי על המטוס של חברת יונייטד מוושינגטון לגאנה, הייתי ממש מופתעת לרעה. כיוון שהטיסה לוקחת כ-11 שעות, הנחתי שרמת המטוס תהיה כמו מטוסים לישראל והופתעתי לראות מטוס ישן ומצ'וקמק. בשיחה עם קובי על זה, הוא הסביר שזה מה שמתאים לקהל היעד. יותר מזה, להלן אירוע שקרה בשורה לידי: בכסא אחד, אשה ישנה עם המושב מוטה לאחור קלות. במושב מאחוריה, בחור שאינו מרוצה. הוא מתרומם, טופח על גבה להעיר אותה, לוחץ לה על הכפתור להרמת המושב ו"עוזר" לה להחזיר אותו למצב מיושר". היא חוזרת לישון והוא מרוצה. מסתבר שזה מאוד נפוץ וחלק מהנוסעים לא ממש מבינים את העובדה שזו זכות של כל יושבי המטוס להטות את המושב שלהם.
אפריקה היא מדבר - אז רבים מאיתנו חושבים שמדינות אפריקה הן מדבריות ומסתבר שזה לא נכון. החלק הצפוני של אפריקה, כגון מצרים, לוב ומרוקו הוא אכן מדברי, אבל החלק הדרומי יותר של אפריקה הוא באיזור המשווה, מה שאומר הרבה גשמים יחסית ולכן כמות טובה של צמחיה.
Sub-Saharan Africa - מסתבר שזה כינוי לאפריקה השחורה, או החלק באפריקה שתושביו שחורים. עמנואל הופתע ללמוד את זה מקובי וכך גם אני.
שמות - מסתבר שבגאנה, כולם נקראים על שם היום שבו הם נולדו, כלומר שם אחד יהיה על שם היום ולעיתים יהיה שם שני. קובי למשל, נולד ביום שלישי ולכן הוא נקרא Kwabena. בטיול זה פגשתי 3 Kwabena. קופי, מנהל הפיתוח העסקי, נולד ביום שישי. קוואמי, אח של קובי, נולד ביום שבת, וכן הלאה וכן הלאה. נשים מסתבר מקבלות גם הן שמות על פי היום, אבל שמות אחרים.
בתים, שכונות והתנהגות - אני אפרסם תמונות, כך שהתמונות יוכלו חלקית לענות על החלק הזה, אבל חשוב להוסיף עוד הרבה פרטים. אז כמו שאמרתי קודם, מדובר במיקס של הרבה דברים ומצבי בניה. יש בתים מודרניים לגמרי, שלא מביישים את ניו יורק וטוקיו - יש בקתות בוץ ויש כל דבר בין לבין. מדרכות הן מצרך מאוד נדיר, ראיתי מדרכות לצד כביש אחד בכל טיולינו, וכפי שציינתי אנשים הולכים לצד הכביש, לא משנה כמה ראשי הוא. אחד המראות הנפוצים הוא גברים שעצרו בצד הדרך על מנת להשקות את האדמה, כלומר פיפי - זה פשוט בסדר שם. היום, ביום האחרון, עברנו במרכז העיר, איפה שהשוק המרכזי. האיזור היה די מזעזע, ככה אני מדמיינת חלקים מסוימים של בומביי: צינורות ביוב חשופים, מים חשופים, אדמה, אפר וחוטי חשמל ומלא אנשים מוכרים דברים. לצד הדברים ה"רגילים" תמצאו את איזור המקררים, פשוט שורה ארוכה של מקררים שונים עומדים בשפת הכביש, ולאחריו איזור המיקרוגלים, הטלויזיות וכן הלאה - די מוזר.
איך אמריקאים משתמשים בשם של קולומביה - למדתי על זה יחסית הרבה משלושת חבריי לכיתה (כולל דייב). איך לעקוב אחרי אתר המשרות של הבית ספר, איך להפגש עם אנשים ש"עשו את זה" ולקבל טיפים, לנצל את המרכז לקריירה לקבל חניכה, מה לעשות עם הקורות חיים שלי, ועוד. לא קל להיות אמריקאי - אבל אנסה ליישם…
סיפור חייהם של קובי ועמנואל - כיוון שהיו לנו הרבה שעות של נסיעות משותפות ועבודה, הצלחתי ללמוד הרבה מאוד על השניים הללו. אני אנסה לשמור על זה קצר על מנת למנוע שעמום.
קובי הוא הבן הבכור לאב שעבד עם הממשל ואח לשלושה (שני אחים ואחות). הוא גדל בשכונות הטובות של העיר והלך לבית ספר פרטי, בצעירותו הדגישו כמה שחינוך ובית ספר חשובים, ואחיו אף סיפר שאם היתה איזה שהיא בעיה עם ההסעה לבית ספר, אמא שלו היתה דואגת לשים אותו שם. בגיל 16 אבא של קובי נפטר והמשפחה נאצלה לעבוד מהבית למקום יותר צנוע מפאת חוסר מימון. בגיל 20 דוד של קובי שגר בבלטימור, מרילנד עזר לו להתקבל לקולג' לשחורים על מלגה מלאה ולעבור לארה"ב ללמוד חשמל ואנרגיה. קובי בילה 9 מתוך 11 השנים האחרונות במסגרת לימודים כלשהי. אחותו למדה באנגליה וכעת מתגוררת שם עם 2 ילדיה, אח אחד לומד כרגע באותו קולג' אליו קובי הלך, ואחיו השני (קוואמי) לומד חשבונאות באוניברסיטה של גאנה, ואחרי שביליתי 24 שעות איתו - אני ממש ממש מורשמת מכמה שהוא נבון, חכם, סקרן, צנוע ובן טוב לאמו. קובי תפס דמות של אב במשפחה, והוא תומך באמא שלו ובאחיו שעדיין בגאנה, על בסיס חודשי (תוך כדי שהוא משלם את הלוואות הלימודים שלו).
עמנואל, הוא הבן הבכור של מרצה באוניברסיטת ניגריה, נולד וגדל בארה"ב עד גיל 8 לערך, ואז המשפחה עברה לניגריה (עם 2 ילדים נוספים). בגיל 17, בשיעור הראשון בבית הספר לרפואה בניגריה, הוא החלט שהוא רוצה לחזור לארה"ב, ותוך כמה חודשים מכר כמה מוצרי חשמל מבית הוריו, ועלה על מטוס לניו יורק בזמן שהם היו בחופשה. כשהוא הגיע לניו יורק, הוא התקשר לדודו בתקווה שהוא ייקח אותו אליו, אך קיבל את התשובה המאכזבת: "חזור הביתה ילד". הוא ניסה עוד כמה מכרים במדינות אחרות, ובסוף הגיע לאח של חברה לשעבר של חבר שלו. הבחור לקח את עמנואל, האכיל והלין אותו והפך לחברו הטוב ביותר. כיוון שגם הוא למד שלימודים זה חשוב, אפילו הכי חשוב, בגיל 21-22 עמנואל הלך לאוניבסיטה ועבד את דרכו מאז. הוא בילה את ה-11 שנים האחרונות כמנהל IT בטיפאניס ובדיוק מחליף עבודה. הוא שמר על קשר עם המשפחה, וכשאחיו הגיעו לגיל 18 הוא הביא אותם לארה"ב ועזר להם להתבסס. למרות הסתירה שקיבל מדודו, הוא מעולם לא סיפר להוריו, והוא עדיין שומר על קשר איתו.
אלבום התמונות:
https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721?authkey=COiezOHzguGC2gE
תודה על ההקשבה,
סיון
בבוקר, בשולחן ארוחת הבוקר, עמנואל העלה את הרעיון שהרצתי בראש במילים ברורות - והתחלנו לרוץ איתו. בנינו מודל החלטה ראשוני, וקצת אחרי שראינו אותו עובד התארגנו לצאת לעוד פגישה במשרד. הודיעו לנו שהנהג לא מרגיש טוב, ונצטרך למצוא את דרכנו בעצמנו, וכך איבדנו את ה"פינוק" היחיד שהחברה הזו סיפקה לנו. נפגשנו שוב עם אותה קבוצה של אנשים, הפגישה התחילה לאט והיה נראה שקופי קצת משתעמם אבל אז הצגנו את המודל הראשוני שלנו (שהיה עם מספרים ממוצאים עקב חוסר בנתונים) ומיד הרגשנו איך רמת העניין וההתלהבות עולות בחדר. הפגישה הסתיימה בהצלחה גדולה, אנחנו נפחנו חזנו בגאווה שהצלחנו לספק משהו שאין להם, יכול לעזור להם ואפילו הרשים אותם ועשינו דרכנו למסעדה ניגרית שהמליצו לנו עליה. הטיול הזה לווה הרבה בשיחות על גאנה וניגריה, יחסים ביניהם, השוואות, מאכלים דומים וכו. עמנואל לא פספס שום הזדמנות לאכול בשר עז, ומידי פעם שאל על מאכל בשם פופו (fufu), כך שממש התרגשנו לגבי המסעדה הניגרית. לצערנו, גם כאן עמנואל לא אכל פופו, אבל היה טעים ומוצלח, אז ויתרנו להם. אחרי זה קובי הכריח אותנו ללכת לגלידריה מימי ילדותו, סוף סוף קיבלתי את האייס קפה שחשקה נפשי מזה מספר ימים, וקצת אינטרנט בצד, ומשם למלון, מקלחת וחזרה לעבודה אל תוך הלילה.
אוכל ניגרי:
https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721/5740330479535727682?authkey=COiezOHzguGC2gE
יום שישי:
שוב נפגשנו עם צוות המנהלים, להראות את השיפורים שהכנסנו למודל ולהפרד. כשהגענו למשרדים, גילינו שאף על פי שהמעלית עובדת, אין חשמל במשרד. קצת מפתיע, חשבנו לעצמנו, שאין חשמל במשרדי חברה שמייצרת חשמל, אבל הם הצליחו לספק איזה תירוץ סביר. לצערנו לא הצלחנו להראות ריצה אמיתית של המודל, אבל אנחנו יודעים מה צריך לעשות, ואפשר לעשות את זה גם מניו יורק. נפרדנו לשלום, הודינו וקיבלנו תודות, ונסענו לארוחת צהריים במסעדה מהערב הראשון. סוף סוף הצלחנו להזמין פופו, אז הייתי חייבת לנסות את זה. הפופו עצמו לא ממש מרגש, מדובר בבצק חצי מאודה וחצי לא מבושל שבוצעים עם האצבעות וטובלים בתוך מרק סמיך מתובל וטעים! באחד הימים הקודמים עמנואל הסביר לי איך אוכלים דג עם עצמות, ויישמתי בהצלחה מרובה.
חזרנו למלון, ונכנסנו למצב חופשה. הלכנו לשכב לצד הבריכה בשעות הבודדות שנותרו לנו לפני שעמנואל עוזב, ושוב ניצלתי את הזמן לעשות כמה שיחות לארץ.
עם הפוק התקשורת היתה קצת קשה, מסתבר שלהיות עם אינטרנט חלקי, ו-4 שעות לפני ארה"ב מקשה לתקשר בזמנים סבירים, אבל כן הצלחתי לצ'וטט איתו ולקבל את המידע הבא:
אני: "פוקי, אני לא קונה לך כלום מפה, כי אין פה שום דבר שאתה תרצה".
פוק (20 דקות מאוחר יותר): "אוקיי". "אני רוצה זברה!"
נפרדנו מעמנואל לשלום ויצאנו להכות את העיר שוב, הפעם עם חבר לכיתה שבמקרה היה בכנס בגאנה ובמלון בו אנו לנים. נחשו לאן הלכנו? מי שצופה ב"איך פגשתי את אמא שלכם" אולי יזהה את הקטע הבא: "Let's go to the mall, tonight!". כן, הלכנו לקניון. כולי הרגשנו כמו בת עשרה שמבלה את שישי בערב עם חברים בקניון. האמת? קניון די מגניב, מערבי לכל דבר. הלכנו לאיזה לאונג' בר שנראה כמקום מפגש מובהק של זרים מערביים וילדיהם. פגשנו חברה של קובי ואת אחיו הצעיר ובילינו כמה שעות טובות. קובי די נרדם על השולחן (עקב ניהול קלוקל של זמן השינה/עבודה שלו ללא ספק) אולם כל פעם שניסינו לחזור למלון, הוא טען שהוא ער וסירב בתוקף. משם נלקחנו לבר ג'ז אחר, הרבה יותר מקומי, בצד כביש כלשהו, בשם +233 הקידומת הבינלאומית של גאנה. המקום היה פשוט אך להקה של זמרים ונגנים מקומיים עשתה עבודה ממש טובה בבידור, ואני הרגשתי שאני ב"קפה ווה" שבווילג'. סגרנו תוכניות ליום המחרת וחזרנו למלון בסביבות 2 בלילה, קובעים להפגש ב8:30 בבוקר ארוזים ומוכנים ליציאה.
יום שבת (ואחרון):באיחור אופנתי, מצאנו נהג מונית שהסכים לבלות אינו את היום ויצאנו לעבר Elmina Castle in Cape Coast כביכול שעה וחצי נסיעה מהמלון. בדרך, למדתי שהעבדים שוחררו ב-1607 באנגליה, וב-1630 (דומני) בארה"ב. אחרי שעתיים וחצי הגענו למקום ששימש כמקום אכסון, סחר ומשלוח של עבדים שחורים מהעולם הישן לעולם החדש. עשינו סיור במקום, ובלי ציניות, לא יכולתי שלא להשוות לשואה ולהחליט ששואה מנצח עבדות. סתמתי פה שלי, והתמקדתי בללמוד ובנוף.
תמונות של הטירה:
קובי, אחיו ואני:
הדלת ממנה שולחו העבדים:
מיד בתום הסיור עלינו על המכונית והתחלנו במסע חזרה, שהפעם לקח 3.5 שעות. אחרי שהתעדכנתי במיילים תחת מחסה הוייפיי, ראיתי מייל מעמנואל שתיאר כמה זמן לקח לו להגיע לשדה התעופה וכמה זמן הוא עמד בתורים כך ש-10 דקות אחרי ש"נחתנו" במלון, נפרדתי לשלום מכולם ועליתי על ההסעה לשדה התעופה.
אחרי שסיימתי להתעצבן על כל מי שעובד בשדה, חצי בגלל שהם היו מעצבנים וחצי כי לא האכילו אותי מ-9 בבוקר, התיישבתי לאכול ופצחתי בשיחה עם אדם מבוגר מאוד (לבן) שנולד ומתגורר בקניה והוא הבעלים של מפעל לייצור מזון לילדים הסובלים מתת תזונה. היתה שיחה מעניינת ובמהלכה שמחתי לשמוע שאני נראית בת 21, נפרדנו לשלום ועליתי על המטוס לפרנקפורט, בו אני כעת.
סיפורים שלא נכנסו לתיאור היום יומי:
סופה - בלילה שבין חמישי לשישי היתה סופה מטורפת: גשם חזק מאוד מלווה בהמוני ברקים ולא מעט רעמים מפחידים. התעוררתי בתחושת מסיבה מרוב ברקים מרקדים בחוץ, ולא הצלחתי להרדם כי, כן, אני מודה, מתתי מפחד. ניסיתי להרגע, ניסיתי להתחבא מתחת לשמיכה, וכשזה לא עזר ניסיתי להתקשר לאלעד (למרות שלא היה לי צל של ספק שאין לו מה לעשות ממש). לצערי, החיבור לאינטרנט לא עבד, ונאלצתי להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה ולקוות לטוב. מה שכן, זה גרם לי להבין יותר את הפעמים הללו, שבהשרדות (התוכנית) הם אומרים שירד גשם מטורף כל הלילה והם היו אומללים.
מערב אפריקאים במטוס - כשעליתי על המטוס של חברת יונייטד מוושינגטון לגאנה, הייתי ממש מופתעת לרעה. כיוון שהטיסה לוקחת כ-11 שעות, הנחתי שרמת המטוס תהיה כמו מטוסים לישראל והופתעתי לראות מטוס ישן ומצ'וקמק. בשיחה עם קובי על זה, הוא הסביר שזה מה שמתאים לקהל היעד. יותר מזה, להלן אירוע שקרה בשורה לידי: בכסא אחד, אשה ישנה עם המושב מוטה לאחור קלות. במושב מאחוריה, בחור שאינו מרוצה. הוא מתרומם, טופח על גבה להעיר אותה, לוחץ לה על הכפתור להרמת המושב ו"עוזר" לה להחזיר אותו למצב מיושר". היא חוזרת לישון והוא מרוצה. מסתבר שזה מאוד נפוץ וחלק מהנוסעים לא ממש מבינים את העובדה שזו זכות של כל יושבי המטוס להטות את המושב שלהם.
אפריקה היא מדבר - אז רבים מאיתנו חושבים שמדינות אפריקה הן מדבריות ומסתבר שזה לא נכון. החלק הצפוני של אפריקה, כגון מצרים, לוב ומרוקו הוא אכן מדברי, אבל החלק הדרומי יותר של אפריקה הוא באיזור המשווה, מה שאומר הרבה גשמים יחסית ולכן כמות טובה של צמחיה.
Sub-Saharan Africa - מסתבר שזה כינוי לאפריקה השחורה, או החלק באפריקה שתושביו שחורים. עמנואל הופתע ללמוד את זה מקובי וכך גם אני.
שמות - מסתבר שבגאנה, כולם נקראים על שם היום שבו הם נולדו, כלומר שם אחד יהיה על שם היום ולעיתים יהיה שם שני. קובי למשל, נולד ביום שלישי ולכן הוא נקרא Kwabena. בטיול זה פגשתי 3 Kwabena. קופי, מנהל הפיתוח העסקי, נולד ביום שישי. קוואמי, אח של קובי, נולד ביום שבת, וכן הלאה וכן הלאה. נשים מסתבר מקבלות גם הן שמות על פי היום, אבל שמות אחרים.
בתים, שכונות והתנהגות - אני אפרסם תמונות, כך שהתמונות יוכלו חלקית לענות על החלק הזה, אבל חשוב להוסיף עוד הרבה פרטים. אז כמו שאמרתי קודם, מדובר במיקס של הרבה דברים ומצבי בניה. יש בתים מודרניים לגמרי, שלא מביישים את ניו יורק וטוקיו - יש בקתות בוץ ויש כל דבר בין לבין. מדרכות הן מצרך מאוד נדיר, ראיתי מדרכות לצד כביש אחד בכל טיולינו, וכפי שציינתי אנשים הולכים לצד הכביש, לא משנה כמה ראשי הוא. אחד המראות הנפוצים הוא גברים שעצרו בצד הדרך על מנת להשקות את האדמה, כלומר פיפי - זה פשוט בסדר שם. היום, ביום האחרון, עברנו במרכז העיר, איפה שהשוק המרכזי. האיזור היה די מזעזע, ככה אני מדמיינת חלקים מסוימים של בומביי: צינורות ביוב חשופים, מים חשופים, אדמה, אפר וחוטי חשמל ומלא אנשים מוכרים דברים. לצד הדברים ה"רגילים" תמצאו את איזור המקררים, פשוט שורה ארוכה של מקררים שונים עומדים בשפת הכביש, ולאחריו איזור המיקרוגלים, הטלויזיות וכן הלאה - די מוזר.
איך אמריקאים משתמשים בשם של קולומביה - למדתי על זה יחסית הרבה משלושת חבריי לכיתה (כולל דייב). איך לעקוב אחרי אתר המשרות של הבית ספר, איך להפגש עם אנשים ש"עשו את זה" ולקבל טיפים, לנצל את המרכז לקריירה לקבל חניכה, מה לעשות עם הקורות חיים שלי, ועוד. לא קל להיות אמריקאי - אבל אנסה ליישם…
סיפור חייהם של קובי ועמנואל - כיוון שהיו לנו הרבה שעות של נסיעות משותפות ועבודה, הצלחתי ללמוד הרבה מאוד על השניים הללו. אני אנסה לשמור על זה קצר על מנת למנוע שעמום.
קובי הוא הבן הבכור לאב שעבד עם הממשל ואח לשלושה (שני אחים ואחות). הוא גדל בשכונות הטובות של העיר והלך לבית ספר פרטי, בצעירותו הדגישו כמה שחינוך ובית ספר חשובים, ואחיו אף סיפר שאם היתה איזה שהיא בעיה עם ההסעה לבית ספר, אמא שלו היתה דואגת לשים אותו שם. בגיל 16 אבא של קובי נפטר והמשפחה נאצלה לעבוד מהבית למקום יותר צנוע מפאת חוסר מימון. בגיל 20 דוד של קובי שגר בבלטימור, מרילנד עזר לו להתקבל לקולג' לשחורים על מלגה מלאה ולעבור לארה"ב ללמוד חשמל ואנרגיה. קובי בילה 9 מתוך 11 השנים האחרונות במסגרת לימודים כלשהי. אחותו למדה באנגליה וכעת מתגוררת שם עם 2 ילדיה, אח אחד לומד כרגע באותו קולג' אליו קובי הלך, ואחיו השני (קוואמי) לומד חשבונאות באוניברסיטה של גאנה, ואחרי שביליתי 24 שעות איתו - אני ממש ממש מורשמת מכמה שהוא נבון, חכם, סקרן, צנוע ובן טוב לאמו. קובי תפס דמות של אב במשפחה, והוא תומך באמא שלו ובאחיו שעדיין בגאנה, על בסיס חודשי (תוך כדי שהוא משלם את הלוואות הלימודים שלו).
עמנואל, הוא הבן הבכור של מרצה באוניברסיטת ניגריה, נולד וגדל בארה"ב עד גיל 8 לערך, ואז המשפחה עברה לניגריה (עם 2 ילדים נוספים). בגיל 17, בשיעור הראשון בבית הספר לרפואה בניגריה, הוא החלט שהוא רוצה לחזור לארה"ב, ותוך כמה חודשים מכר כמה מוצרי חשמל מבית הוריו, ועלה על מטוס לניו יורק בזמן שהם היו בחופשה. כשהוא הגיע לניו יורק, הוא התקשר לדודו בתקווה שהוא ייקח אותו אליו, אך קיבל את התשובה המאכזבת: "חזור הביתה ילד". הוא ניסה עוד כמה מכרים במדינות אחרות, ובסוף הגיע לאח של חברה לשעבר של חבר שלו. הבחור לקח את עמנואל, האכיל והלין אותו והפך לחברו הטוב ביותר. כיוון שגם הוא למד שלימודים זה חשוב, אפילו הכי חשוב, בגיל 21-22 עמנואל הלך לאוניבסיטה ועבד את דרכו מאז. הוא בילה את ה-11 שנים האחרונות כמנהל IT בטיפאניס ובדיוק מחליף עבודה. הוא שמר על קשר עם המשפחה, וכשאחיו הגיעו לגיל 18 הוא הביא אותם לארה"ב ועזר להם להתבסס. למרות הסתירה שקיבל מדודו, הוא מעולם לא סיפר להוריו, והוא עדיין שומר על קשר איתו.
אלבום התמונות:
https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721?authkey=COiezOHzguGC2gE
תודה על ההקשבה,
סיון
