השלמה לפרק הקודם (ותודה לאסתי!):
קצת על עיוורון נהרות (זכרונות עמומים מהלימודים עולים בי פתאום)
זו מחלה שנגרמת על ידי טפיל הנמצא במים ואופיינית לאזור אפריקה, אשר מתרבה בעין וגורם לעיוורון אחוזי העיוורון הם גדולים מאוד, ומראה אופייני באזור הוא אנשים עיוורים מובלים על ידי ילדיהם או מלווים אחרים
יום שלישי:
מסתבר שבגאנה חג הפועלים עדיין תופס, אז שיחקנו אותה מקומיים ולקחנו "יום חופש" לכבוד החג (כולם היו בחופש גם ככה). בילינו אותו יחסית ברוגע, יושבים ליד הבריכה ומשחקים אותה קוראים בלפטופ, כשבתכלס עמנואל ישן, קובי פגש חברים חדשים וישנים ואני עשיתי כמה שיחות וידאו עם המשפחה והפוק. כשהתקשרתי אלעד היה עדיין במיטה, מתאושש לבוקר חדש, וכששאלתי "איפה אני?" הוא הראה לי את קופסאת שקדי המרק, שוכבת בצד שלי, חצי מכוסה בשמיכה.
קצת מים, קצת שמש ומשם לחדר להתכונן לערב. חבר של קובי ביקר אותו במלון, ויצאנו איתו להכות את העיר. התנועה היתה קשה, במיוחד ליד הקניון. ה-קניון. ה-מקום. איפה שכ-ו-ל-ם רוצים להיות. מסתבר שבנו קניון באקרה, מודרני לכל דבר, וזה הפך למקום המרכזי שכולם הולכים אליו… וכל המכוניות בכביש ליד פשוט עמדו במקום. כשהצלחנו לזוז טיפה וראינו את הכניסה לקניון, קיבלתי את התחושה שיש יותר אנשים בקניון ממטרים רבועים, לפחות ביום חג זה.
נסענו לתמה (Tema) העיר שביקרנו בה יום לפני, אבל הפעם ראינו אותה באור שונה. אלכס (החבר של קובי) עשה לנו סיור הכרות עם שכונות העיר וכל המי ומי שגרים בה, והסביר לנו למה הוא בחיים לא יגור באקרה, ואיך תמה זה ה-מקום לחיות בו. אחרי סיבובים רבים ורעב גובר התפקסנו על מקום שנראה כמו מסעדה והתיישבנו. ביקשנו תפריט ובתמורה קיבלנו מבט תמוה של "מה? מי מבקש תפריט?" אני פירשתי את זה כ"כל מי שבא לפה יודע מה יש לאכול, אז לא צריך תפריט" אבל בדיעבד מסתבר שאף על פי שהם מוכרים אוכל, לא באים לשם בשביל לאכול ארוחת ערב. במילים אחרות - האוכל היה מאכזב וגם שארית הערב.
יום רביעי:
למרות החום המעיק, 30 מעלות סגנון ישראל עם יותר לחות, לבשנו חליפות (יש לי בדיוק אחת כזו) ויצאנו לפגישה ראשונה עם קופי במשרדי החברה. הצצה נוספת על העיר, הבתים, התרבות ולחימה בפקקים והנה אנחנו במשרדים. המשרדים נראים כאילו הם משנות ה-70, ויש סיכוי סביר שהם אכן לא שופצו משנות השבעים… מסדרון ארוך וצר בנוי מעץ דק, ודלת עץ דקה מובילה למשרד של קופי. בורכנו, נשאלנו לשלומנו, פגשנו שלושה מנהלים נוספים בחברה, לחיצות ידיים וחיוכים, ומתיישבים. לא ממש ידענו למה לצפות מהפגישה הזו, וגם לא היה לנו ברור ב-100% באיזה נושא הם ירצו את עזרתנו, כך שלא ממש יכולנו להתכונן לפגישה. סה"כ היה מעניין לשמוע את התוכניות שלהם ולתרגם לאן הם מכוונים אותנו, עם איזה בעיה עם מתחבטים ומה הם יצפו לראות למחרת בפגישה הבאה. ישירות משם נסענו לסניף המקומי של ה"בנק העולמי" (The World Bank) לפגוש מעין חונך של קובי וחבר של אביו ז"ל שעובד בבנק ובעבר עסק באנרגיה. הוא היה עסוק אז נתבקשנו לחזור אחרי ארוחת הצהריים. קפצנו למסעדה מומלצת באיזור ואכלנו צהריים במשך כשעתיים - תוך יומיים נלמד שזה הזמן הממוצע לארוח"צ. חזרנו לבנק העולמי ובילינו כשעה עם האיש, בעיקר הרצנו רעיונות ושאלנו שאלות. משם, עדיין מזיעים בחליפה, חזרנו למלון, מקלחת ומנוחה קצרצרה וללובי - לעבודה. ישבנו כמה שעות טובות וניסינו לייצר משהו מועיל. היה לי איזה רעיון בראש למה אני רוצה לעשות, אבל לא הצלחתי לתארו במילים עד שעמנואל עשה את זה.
תמונות:
תמונות נוספות כאן
קצת על עיוורון נהרות (זכרונות עמומים מהלימודים עולים בי פתאום)
זו מחלה שנגרמת על ידי טפיל הנמצא במים ואופיינית לאזור אפריקה, אשר מתרבה בעין וגורם לעיוורון אחוזי העיוורון הם גדולים מאוד, ומראה אופייני באזור הוא אנשים עיוורים מובלים על ידי ילדיהם או מלווים אחרים
יום שלישי:
מסתבר שבגאנה חג הפועלים עדיין תופס, אז שיחקנו אותה מקומיים ולקחנו "יום חופש" לכבוד החג (כולם היו בחופש גם ככה). בילינו אותו יחסית ברוגע, יושבים ליד הבריכה ומשחקים אותה קוראים בלפטופ, כשבתכלס עמנואל ישן, קובי פגש חברים חדשים וישנים ואני עשיתי כמה שיחות וידאו עם המשפחה והפוק. כשהתקשרתי אלעד היה עדיין במיטה, מתאושש לבוקר חדש, וכששאלתי "איפה אני?" הוא הראה לי את קופסאת שקדי המרק, שוכבת בצד שלי, חצי מכוסה בשמיכה.
קצת מים, קצת שמש ומשם לחדר להתכונן לערב. חבר של קובי ביקר אותו במלון, ויצאנו איתו להכות את העיר. התנועה היתה קשה, במיוחד ליד הקניון. ה-קניון. ה-מקום. איפה שכ-ו-ל-ם רוצים להיות. מסתבר שבנו קניון באקרה, מודרני לכל דבר, וזה הפך למקום המרכזי שכולם הולכים אליו… וכל המכוניות בכביש ליד פשוט עמדו במקום. כשהצלחנו לזוז טיפה וראינו את הכניסה לקניון, קיבלתי את התחושה שיש יותר אנשים בקניון ממטרים רבועים, לפחות ביום חג זה.
נסענו לתמה (Tema) העיר שביקרנו בה יום לפני, אבל הפעם ראינו אותה באור שונה. אלכס (החבר של קובי) עשה לנו סיור הכרות עם שכונות העיר וכל המי ומי שגרים בה, והסביר לנו למה הוא בחיים לא יגור באקרה, ואיך תמה זה ה-מקום לחיות בו. אחרי סיבובים רבים ורעב גובר התפקסנו על מקום שנראה כמו מסעדה והתיישבנו. ביקשנו תפריט ובתמורה קיבלנו מבט תמוה של "מה? מי מבקש תפריט?" אני פירשתי את זה כ"כל מי שבא לפה יודע מה יש לאכול, אז לא צריך תפריט" אבל בדיעבד מסתבר שאף על פי שהם מוכרים אוכל, לא באים לשם בשביל לאכול ארוחת ערב. במילים אחרות - האוכל היה מאכזב וגם שארית הערב.
יום רביעי:
למרות החום המעיק, 30 מעלות סגנון ישראל עם יותר לחות, לבשנו חליפות (יש לי בדיוק אחת כזו) ויצאנו לפגישה ראשונה עם קופי במשרדי החברה. הצצה נוספת על העיר, הבתים, התרבות ולחימה בפקקים והנה אנחנו במשרדים. המשרדים נראים כאילו הם משנות ה-70, ויש סיכוי סביר שהם אכן לא שופצו משנות השבעים… מסדרון ארוך וצר בנוי מעץ דק, ודלת עץ דקה מובילה למשרד של קופי. בורכנו, נשאלנו לשלומנו, פגשנו שלושה מנהלים נוספים בחברה, לחיצות ידיים וחיוכים, ומתיישבים. לא ממש ידענו למה לצפות מהפגישה הזו, וגם לא היה לנו ברור ב-100% באיזה נושא הם ירצו את עזרתנו, כך שלא ממש יכולנו להתכונן לפגישה. סה"כ היה מעניין לשמוע את התוכניות שלהם ולתרגם לאן הם מכוונים אותנו, עם איזה בעיה עם מתחבטים ומה הם יצפו לראות למחרת בפגישה הבאה. ישירות משם נסענו לסניף המקומי של ה"בנק העולמי" (The World Bank) לפגוש מעין חונך של קובי וחבר של אביו ז"ל שעובד בבנק ובעבר עסק באנרגיה. הוא היה עסוק אז נתבקשנו לחזור אחרי ארוחת הצהריים. קפצנו למסעדה מומלצת באיזור ואכלנו צהריים במשך כשעתיים - תוך יומיים נלמד שזה הזמן הממוצע לארוח"צ. חזרנו לבנק העולמי ובילינו כשעה עם האיש, בעיקר הרצנו רעיונות ושאלנו שאלות. משם, עדיין מזיעים בחליפה, חזרנו למלון, מקלחת ומנוחה קצרצרה וללובי - לעבודה. ישבנו כמה שעות טובות וניסינו לייצר משהו מועיל. היה לי איזה רעיון בראש למה אני רוצה לעשות, אבל לא הצלחתי לתארו במילים עד שעמנואל עשה את זה.
תמונות:
No comments:
Post a Comment