סיפור הלידה (הראשונה) שלי או ליאם קיים

<מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא>

הלילה לפני
בלילה לפני התאריך (פבואר 9), דיווחתי לאלעד ולדולה שהצירים שלי מתקרבים אחד לשני ושיש לי (או שחלמתי) כאבי מחזור.

התאריך המיועד
בבוקר התאריך המיודע, היה לי תור לרופאה, בדיקה שגרתית. אמא כבר היתה פה, אז הלכנו ביחד. הרופאה אמרה שיש פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקת רחם של 60%, היו לי גם צירים שבקושי הרגשתי כל 6 דקות. אבל הרופאה הסבירה שכל זה לא אומר כלום, זה יכול לקרות היום וזה יכול לקרות עוד שבועיים. אחלה!

היינו רעבות אז הלכנו לאכול צהריים במסעדה דרוזית ליד (כן! מסעדה דרוזית). אני  התלבטתי אם לנסוע ליוניון סקוור להחזיר משהו מ"תינוקות זה אנחנו" אבל הרגשתי עצלנית וגם הדולה המליצה לצעוד הביתה ולנוח אז החלטנו ללכת הביתה ברגל. הרופאה היא 17 בלוקים מהבית (כ-17 דקות הליכה) ואומרים שללכת זה מזרז לידה (למרות שאני די בטוחה שמתכוונים ליותר מ-17 דקות!). עשינו דרכנו לאט לאט ועוד עצרנו בסטארבקס כי היה קר.
אני עוד זוכרת שכתבתי בפייסבוק שנראה לי שהמציאו את תאריך היעד כדי להתעלל בנשים בהריון, הרי יש 4% סיכוי ללדת בתאריך הזה, וזה גורם לכולם סביבך (כולל את עצמך) לשאול: "נו?" אז למה זה טוב?
הגענו הביתה, הלכתי לשירותים, בואו נקרא לזה פיפי ארוך, והלכתי לישון. קצת כאב לי הגב באופן שונה מהרגיל אבל הנחתי שזה יעבור. השעה היתה 4 אחה"צ.

הנה זה בא
בשעה 5 התעוררתי עם אותו כאב בגב, אולי קצת חזק יותר. לא זוכרת מה הרגשתי בדיוק, אבל אני זוכרת שבכיתי והתקשרתי לאלעד ואמרתי לו משהו כמו "כואב לי בגב, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה" - תוך כדי שאני בוכה בלי סיבה נראית לעין. איכשהו הוא הבין לפניי שזה התחיל, ואמר שהוא עולה על מונית מיד.
הוא סיפר שהוא היה באמצע יום הדרכה בעבודה וכשהוא יצא כולם מחאו לו כפיים (כי כולם ידעו שאני אמורה ללדת בכל רגע). עוד הוא סיפר שלפני שהוא יצא, מישהו תפס אותו ביד ואמר לו "תאכל לפני שאתם יוצאים מהבית, כי אחרת תמות ברעב!"

אני לא זוכרת בכלל מה עשיתי עד שאלעד הגיע הביתה, אבל כשהוא הגיע הוא הכין לי אמבטיה מרגיעה עם נרות וכו' והוריד אפליקציה שמתזמנת צירים (אם תרצו, אשלח לכם לוג מדויק של מתי היה כל ציר). מאותו רגע כל מה שאני עשיתי זה להתמקד בלעבור את הצירים עם כמה שפחות כאב ודי איבדתי תחושת זמן.

צירים בכל הצורות
היו צירים בחדר שינה, צירים באמבטיה, צירים על השירותים, צירים בסלון. בכל ציר, אני התכופפתי (אפשר לאמר שירדתי לר') ואלעד לחץ בשתי הנקודות שיש בגב התחתון ובשרירי הישבן. בהתחלה עוד הייתי אומרת "ציר!" או "אלעד!" ואחרי זה פשוט הנפתי את ידי לסמן ואלעד בא ללחוץ ולסמן באפליקציה. ככה המשכנו כמה שעות. 

זו אני בין ציר לציר על השטיח בדירה. לידי הדולה.

בסביבות 8 דומני, הצירים היו בערך כל 5 דקות אז התקשרנו למרפאה שלי, עדכנו את השירות שלהם במצב הנוכחי ואחרי כמה דקות הרופא התורן התקשר ושאל כל מיני שאלות. אלעד עשה את התקשורת כי אני, כאמור, הייתי ממוקדת בצירים. אני זוכרת שמאוד התרשמתי מכמה שהוא היה רגוע ולא נלחץ גם כשהיה לי ציר תוך כדי השיחה וגם כשהם היו מעצבנים.
הרופא אמר את מה שכבר ידענו, שזה לחכות לקצב של ציר של דקה, כל 3 דקות, למשך דקה ואז לנסוע לבי"ח.
בשלב מסוים אלעד החליט שזה יהיה נחמד לראות את הפרק של חברים שבו רייצ'ל אמורה ללדת (כי בשביל אלעד טלויזיה זה הכל), אז הוא שם את זה ובין ציר לציר ראיתי.
התקשרנו גם לדולה, והיא הגיעה אלינו בסביבות 8. היא הסבירה לאלעד שהאגן שלי מתרחב וכדי להקל על הכאב הוא צריך להתנגד להתרחבות הזו, כלומר ללחוץ מהצדדים. היא גם אמרה לי "לא סתם קוראים לזה לייבור" (לידה באנגלית היא לייבור, ולייבור זה "עבודת פרך"), אני חייבת לאמר שזה לא היה מעודד במיוחד, אבל זה כן היה נכון.

חלק מהצירים היו סבירים, חלק אחר היו מאוד כואבים והיו כמה שגרמו לי לייבב בבכי, אבל בלי דמעות. בשלב מסוים אמרתי שאני רוצה אפידורל. הבעיה היא, שאז הבנתי שכדי לקבל אפידורל אני צריכה להגיע לבית חולים. וכדי להגיע לבית חולים, אני צריכה להתלבש, לצאת למעלית, לנסוע במעלית, לתפוס מונית, לנסוע במונית, להכנס לבי"ח וכן הלאה, וכשכל 3 דקות יש ציר של דקה ועוד שתי דקות לעשות משהו מועיל... זה הולך להיות קשה ואני הולכת לחוות צירים בכל תקופת המעבר הזו.
לפתע אלעד רצה ללכת לשירותים, לא רציתי לתת לו ללכת, אבל הבנתי שזה לא הגיוני, אז אישרתי לו. מאוחר יותר הוא היה רעב וחימם לעצמו פיצה. לקח לו איזה 7 צירים (21 דקות) להצליח להפשיר את הפיצה, לחמם, ולאכול. 
טוב, לא היתה ברירה. התחלנו להתארגן ליציאה, באינטרוולים של שתי דקות. שתי דקות לשים גרביים ומכנסיים, ציר, שתי דקות חולצה, ציר, וכן הלאה.

יוצאים לבית חולים
החלטנו לא להמר על מונית, בכל זאת 22 בלילה בפבואר, כפור אימים ורוב האנשים מתחבאים בבית. אז הזמנו אובר, והתחלנו לרדת למטה. מה שביום רגיל נראה לי טבעי, עם צירים היה אוסף של מכשולים בדרכי. ציר כשממתינים למעלית, ציר במעלית, ציר בלובי וכו׳. נהג המונית היה מאוד לחוץ שאני אלד לו במכונית, אז אלעד בילה את הנסיעה בנסיונות הרגעה - לנהג, והדולה טפלה בי.

בבית חולים
החברה במיון יולדות לא התרשמו ממצבי ובאדישות מכעיסה הגישו לנו אוסף טפסים למלא (למרות שמילאתי הכל באתר אינטרנט מבעוד מועד, בדיוק כדי להמנע מהמצב הזה).

זו אני חותמת על הטפסים כנראה תוך כדי ציר

הכניסו אותי לחדר בדיקה, נתנו לי חלוק ושלחו אותי לייצר דגימת שתן. 20 דקות אחרי זה וכאלף צירים, יצאנו עם כוס ובה שתי טיפות. כן, זוהי לא גוזמא, זה מה שהצלחתי לייצר.
בדקו אותי ודיווחו על פתיחה של 3.5 ס״מ. אמרתי שאני רוצה אפידורל (כמה פעמים) ואמרו שאוטוטו אני מקבלת, 20 דקות ככה. שקרנות! אמרתי מקודם שאיבדתי תחושה של זמן, אבל הייתי די בטוחה שזה לקח בערך שעה. לימים הדולה גילתה לי שלא היו להם מיטות ולכן עיכבו אותי.

סוף סוף התפנה כנראה חדר והעבירו אותי אליו, לא נתנו לדולה לבוא איתנו משום מה (נאצים?). התמקמנו, אני ניסיתי לאכול ארטיק עד שאסרו עליי גם את זה וכמובן חיכיתי בקוצר רוח לאפידורל. בינתיים שמו לי עירוי, לפחות ניסו איזה 7 פעמים. זה כאב וגם ככה היו לי צירים ולא הייתי במצב רוח לכלום. הבטתי לאלעד ואמרתי לו: "תגיד להם שזה לא צעצוע!" הוא, מסכן, אמר לי "אוקיי" אבל לא אמר כלום (מה בדיוק הוא אמור להגיד להם??). אני בלי בושה (בכל זאת אישה בלידה) אמרתי להם "This is not a toy!" לא יודעת אם זה עזר, אבל הרגשתי קצת יותר טוב והמשכתי לסבול מכאב המחט הארורה.



קצת לפני 12 סוף סוף נכנס המרדים לחדר. בלי למצמץ אני שאלתי: "אתה יכול לתת לי אפידורל תוך 2 דקות?" מפוקסת על הזמן בין ציר לציר כמובן. הוא חייך בנימוס, התעלם והתחיל להסביר מה הולך לקרות. איך הוא הולך לחטא את הגב שלי ולשים משחה מרדימה, ואחרי זה להכניס את המחט ואיפה בדיוק וכו וכו'. העמדתי פנים שאני מאזינה ואמרתי "כן, אחלה". חיכינו שציר יסתיים וכמו שהוא אמר, הוא חיטא את הגב ומרח משחה מרדימה. חיכינו לעוד ציר שיסתיים והוא הכניס את האפידורל. ואז.. או אז, הכל נהיה הרבה יותר טוב. אלעד סיפר שהוא ראה את המוניטור מתחיל לטפס, כשהתחיל עוד ציר, כבר התכונן לפנים הסובלות שלי, כשלהפתעתו המשכתי להתלוצץ עם רופאיי.



הנה אני בסלפי אחרי אפידורל

מנקודה זו והלאה, בילינו את הלילה בנים לא נים, ישנים כמה שאפשר ומחכים לפתיחה מלאה. באמצע הלילה הגיע רופא לבדיקה ואמר שאני ב-5, ובבוקר הייתי ב-9 ס"מ. בין לבין התעוררנו מצפצופי מכונות ואנשים שנכנסים ויוצאים. אחות חדר הלידה היתה ממש נחמדה ומסבירת פנים והיה סה"כ סבבה.

אה, קצת חוויתי רעידות ומסתבר שזו תופעת לוואי של אפידורל.

בשמונה בבוקר היתה החלפת משמרות והגניקולוגית שלי התחילה משמרת. היא רצתה לפקוע לי את המים, אבל ביקשנו לחכות קצת. קיבלנו שעתיים הארכה וב9:40 הרופאה הגיעה וכמעט מידי פקעה לי את המים (אחרי שהניחה חיתול ושקית מתחתיי). עכשיו נותר לחכות שיהיה לי "דחף לדחוף". 

זה קרה קצת לפני 12 בצהריים (11 לפבואר), הרופאה חזרה.

זה נשמע מטופש, אבל רק אז זה הכה בי שאני אצטרך לדחוף את הילד החוצה - ומה אומר - זה לא שימח אותי.

התינוק היה עם חוט השדרה שלו מופנה לשלי (ואידיאלית זה צריך להיות לכיוון הבטן שלי) הרופאה אמרה שאפשר לנסות כמה דחיפות לראות איך הולך, כי לפעמים הם מסתובבים תוך כדי דחיפה.

כל הסיפור היה נשמע לי מוזר כי איך שהיא דיברה על זה, היה נשמע כאילו אפשר להפסיק אם רוצים. חלקתי איתה את המחשבה והיא טענה שבאמת אפשר להפסיק (בדיעבד זה עוד יותר מטופש כי בדרך אחת או אחרת הילד צריך לצאת...).

בכל מקרה, הסבירו לי לעשות צורה של האות C עם הגוף שלי, ולהתחיל לדחוף. בניגוד לצירים שצריך לנשום תוך כדי כדי להמעיט את הכאב, במהלך דחיפה צריך לא לנשום. 

יאללה דוחפים

אז התחלתי לדחוף, רגל אחת על הדולה והשניה על הרופאה, אלעד לידי מחזיק לי את היד ואני דוחפת כמה שיותר חזק, בכל ציר 3 סטים של 10 שניות כל אחד. אחרי כמה כאלה הדולה והרופאה חלקו לי מחמאות על כמה שאני דוחפת טוב, יעיל ויפה - לא ידעתי על סמך מה הן אומרות את זה, אבל לא סירבתי למחמאה.

החלטנו להמשיך (אני כל כך טובה בזה, מה אני אפסיק?), הם שאלו אם אני רוצה מראה, אמרתי "למה לא?" רציתי לראות מה כל ההתלהבות. בקושי ראיתי את השיער שלו, ואחרי 10 דקות ככה די התייאשתי מהמראה, זה לא עזר לי להרגיש שיש התקדמות. מה שכן, כבר הרבה זמן לא ראיתי את איזור החלציים שלי, אז זה היה נחמד לראות שהכל בסדר :)

בין ציר לציר יישרתי רגליים ועיסו לי אותן קלות להקלה. עד שהראש שלו הגיע לאמצע המעבר... אז זה הפסיק להיות מצחיק, לא נתנו לי ליישר רגליים, ואני נורא נלחצתי שאני "אתקע" במצב הזה להרבה זמן :-/

זה לקח כמה צירים אולי 5 אבל עברנו את השלב הזה ושרדתי לספר.

אלעד סיפר שלרופאה היה מן ג'ל ביד וכל פעם שדחפתי היא שמה על הילד כדי להקל את בדחיפה הבאה. ליאם הגיח לעולם ב-12:39 אחרי הצהריים, אני זוכרת שהוא לא בכה מיד, אבל זה לא הלחיץ אותי, ואחרי בדיקה קלה שמו אותו עליי, עוד לפני שחתכו את חבל הטבור.

השלב הבא היה לשלוף את השיליה ולוודא שהכל בסדר. היה בה משהו מוזר ושלחו אותה לתיקון (הכל נראה בסדר)