Friday, December 25, 2020

רוצה להיות חבר/ה שלי?

 תמיד היו לי הרבה חברים, מהחברים של הבניין, לחברים מהכיתה, לחברים מהחוג, לילדים של החברים של ההורים שלי. לאורך שנים צברתי די הרבה חברים מאורחות החיים, ואם אני כנה אחת החולשות שלי היא דווקא פרידות.

חיי החברתיים לא היו מושלמים, ולעיתים כשהייתי עצובה עדיין הרגשתי לבד, אבל כל מי שמכיר אותי יתאר אותי כיצור מאוד חברתי. 

כשהגענו לניו יורק, אחותי הגדולה (ד״ר הילה חרמון אימפריה!) בדיוק סיימה פה שנה של התמחות בכירורגיה, ואחרי שלושה שבועות של חפיפה הותירה אותי נרגשת, בעיר הגדולה.

כשהתכוננתי למעבר, כמו שתראו אם תצאו לדרך הזו, התחברתי עם כל מיני אנשים בניו יורק. חברים של חברים, או חברים רחוקים כאלו שפתאום נזכרתי שעברו לניו יורק או חברים של אנשים שעבדו איתי, שעשו את המעבר והסכימו לעלות על שיחת טלפון ולחלוק מנסיונם (כמו שאני מנסה לעשות פה בשבילכם).

אז כשהגעתי לכאן היו לי כמה קצות חוט של רשת חברתית, וכיוון שעברתי דרך העבודה והיו כמה ישראלים במשרד בניו יורק, זה גם עזר כרשת תמיכה.


שווה לזכור שעשיתי את המעבר עם בעלי (אז עוד לא הוכתר בתואר), אז לא הייתי לבד אבל תוך חודשים ספורים בניו יורק, התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הבחנתי בסימן הראשון בראש השנה. הנה אנחנו חודשיים וקצת בניו יורק, ומגיע החג הראשון, ו… אין עם מי לחגוג. אף אחד לא הזמין אותנו, המשפחה שלנו לא הגיעה, ופייר זה הרגיש די מבאס ולבד. 

אז מה עושים? איך מוצאים חברים בעיר הגדולה? 

איך מוצאים חברים ישראלים/יהודים?

אירועים של יהודים 

את ראש השנה הראשון שלנו חגגנו עם חב״ד. זה פתר לנו את איפה לחגוג, היה אוכל סבבה, היתה תחושת שייכות, וגם יצרנו קשר עם אדם או שניים. חב״ד עושים (לפחות לפני ימי קורונה) הרבה אירועים על מנת לייצר קהילה ולחבר אנשים ביחד. יש ארוחות שישי לצעירים, ארוחות חגים ועוד. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה שזה לא היה בחינם, משום מה חשבתי שבארץ כל הדברים הללו חינם, אבל זה לא נורא.

כל בית כנסת בעיר כמעט מציע אירועים כאלו (דוגמא), וגם JCC. אם יש לכם ילדים, כל המקומות הללו מציעים גם תוכניות לילדים ולמשפחות, וזה מקור טוב לתמיכה חברתית, יהודית וללמצוא חברים.


אירועים של ישראלים

בקטגוריה הזו תמצאו לא מעט קבוצות מפגש, מהפיקניק הגדול של הישראלים שמפורסם על ידי ישראלים בפייסבוק ועד למיטאפים של חברות ישראליות או קבוצות של חברות ישראליות שנוסדו בניו יורק. הנה דוגמא. האנשים שמגיעים למפגשים הללו הם ברובם ישראלים עם כמה יוצאי דופן, ולכן זו קרקע פוריה גם לפגוש ישראלים, גם אנשים בטק, זה טוב למי שמחפש עבודה וגם למי שרק מחפש/ת חברה. 


מאון ליין לאון לייף - הקבוצות והקהילות הדיגיטליות

כשהייתי בהריון חברה מיד הורתה לי להצטרף לקבוצת פייסבוק שנקראת ״מאמנהאטן״ (נאמר לי שזה כמו מאמאזון שבארץ). הקבוצה הזו היא בעצם קהילה, מקור טוב לידע, תמיכה נפשית וכן, גם כדי לייצר חברויות ולפליי דייטס עם ילדים - שגם הם דרך טובה למצוא חברים. הנה עוד קבוצה שלא דורשת מכם ליצור ילדים :)
יש לא מעט קהילות וגם קבוצות בנושאים שונים ומשונים אז שווה לבדוק את הנתיב הזה.

גם הסטארטאפ הישראלי הומיז רוצה לעזור לכם למצוא אנשים וקשרים.


חבר מביא חבר / ישראליאדה

הרבה מאוד חברים פגשתי דרך חברים אחרים, או מה שאני קוראת ״הישראליאדה״. יש לא מעט ישראלים בניו יורק, והם איכשהו מסודרים בקליקות. מידי פעם אני מתוודעת לישראלים שחיים פה הרבה זמן ומעולם לא הצטלבו דרכינו - ומופתעת מזה כל פעם מחדש.


החברים הראשונים שלנו בעיר

דרכים נוספות למצוא חברים, לא רק ישראלים/יהודים:

בקטגוריה הזו, אני מאוד ממליצה להיות מודעים להבדלי התרבות והתקשורת שלנו (ראו טורים קודמים בנושא) - כי זה ישפיע על כמות הזמן שלוקח ליצור את הקשר וגם האופי שלו. לאמריקאים באופן כללי לוקח הרבה יותר זמן לפתח קשרים אמיתיים וחזקים, אז תתאזרו בסבלנות, תהיו קשובים לסימנים שהם משדרים, ותנמיכו ציפיות להיות מוזמנים אליהם הביתה. 

אגב, מהגרים אחרים יספקו חוויה אחרת, למשל גיליתי שקצת יותר קל לתקשר בגובה העיניים עם קוריאניים ודרום אמריקאיים כדוגמאות חלופיות.


דרך העבודה

מי שמגיע/ה לכאן דרך העבודה, כמובן יפגוש אנשים שם, וזו הזדמנות טובה לייצר, לטפח ולחזק קשרים. פעם מזמן, לפני שהיה קורונה ואנשים היו במשרדים, שמתי לב שנהוג לחטוף פה משהו קטן לצהריים - סנדוויץ או סלט - ולאכול מול המחשב. בשתי החברות שעבדתי בהן לפני הנוכחית תרבות ארוחת הצהריים היתה שונה יחסית מזו שחוויתי בחברת סטראט-אפ בארץ. בארץ צהריים היה אירוע חברתי ומשותף, וכאן זה היה אירוע אישי וקצר. שמתי לב גם שהאמרקיאים מכבדים יותר את ארוחת הערב המשפחתית ולכן צהריים זה אירוע קצר והארוחה העיקרית של היום היא ארוחת הערב. 


ליגות ספורט

הייתי רוצה לקחת כאן קרדיט (כי זה היה אומר שעשיתי ספורט ואני בריאה) אבל הטיפ הבא לקוח מחבר (ארי - תודה!). פעם לפני קורונה היו פה כל מיני ליגות ספורט, והם היו קרקע נפלאה להכיר אנשים עם תחומי עניין ועיסוק דומה לשלך.


לימודים

השנתיים שביליתי בבית הספר למנהל עסקים בניו יורק נתנו לי הזדמנות לפתח הרבה קשרים חברתיים עם הרבה אנשים ולאורך זמן, ויצאתי מהחוויה עם אוסף נפלא של זכרונות וקשרים עם מגוון של אנשים - מומלץ ביותר

איך חברים פה שונים מחברים בארץ?

בנושא הזה יש לי שתי עצות שאולי נשמעות הפוכות, אבל שתיהן חשובות להבין :)

החברים שלך = המשפחה שלך

שתי המשפחות שלנו, כולם כולם, בישראל. אין לנו פה דודים, או סבים, או אחים או… הבנתם את הנקודה. אנחנו לא חריגים בקטע הזה, הרבה מאוד ישראלים הם במצב דומה, ולכן מה שבעצם קורה, זה שהחברים שלכם מתפקדים כמו המשפחה שלכם, בהרבה מאוד מקרים. למשל, עם מי עושים את החגים? עם החברים! מי שומר על הילד/ה שלכם במקרה חירום? או כשכורעים ללדת את הילד/ה השני/ה? החברים!

החסרונות המתפתחות הן לעיתים יותר עמוקות, כי החברים הם מערכת התמיכה היחידה שיש לכם כאן ב"גולה". 


אל תקשרו יותר מידי

ומהצד השני, הרבה מאוד ישראלים באים לפה לזמן קצוב. כמעט כולם אומרים שהם מתכננים לחזור לארץ, ובפועל רק בערך חצי מממשים את האיום. גם אני אמרתי שבאתי ל-2-3 שנים, והנה 12.5 שנה מאוחר יותר…

בקיצור, לאורך השנים יצרנו הרבה חברויות, והרבה מהחברים שנקשרנו אליהם, שטיילנו איתם, שחגגנו חגים איתם, חזרו לארץ. ואנו נותרנו מאחור, מתגעגעים, ומתחברים עם חברים חדשים, בתקווה שהפעם זה יעבוד.


אז עם עצות מנוגדות כאלו, המסר בתקווה הוא: תתחברו, תתמשפחו, אבל תזכרו שיש סיכוי די טוב שהמשפחה החדשה שלכם תחזור לארץ :)


כמו תמיד, מקווה שזה עוזר, והרגישו חופשי לפנות עם שאלות או טיפים נוספים.


השארו בריאים וחמים,

סיון


Monday, December 21, 2020

תקשורת ישראלים-אמריקאים למתקדמים

 

לפני כמה שבועות, דיברנו על הבדלי תרבות ואיך הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום כתוצאה מזה. הפוסט התקבל באהדה על ידי ישראלים שעובדים עם ארה״ב מחד, ומגיסא אחרי שהטור התפרסם חבריי הישראלים שעברו לניו יורק התרגשו להוסיף עוד מקרים ותגובות שהם צברו לאורך השנים. בזה מתמקד הטור הפעם!

חוסר הסכמה:

אמריקאים באופן כללי לא אוהבים עימותים. כן, זה נשמע מוזר, מי לא אוהב עימותים? להתווכח זה כיף - אולי אתם חושבים :) אבל כן, בשבילם, הם מרגישים מאוד לא בנוח להגיד ״לא״ ומתוך נסיון להמנע מעימות הם יעשו כל מיני דברים משונים כמו: להגיד כן (גם אם הם לא מסכימים באמת ולא יעשו את מה שהם אומרים לו כן), או פשוט להתעלם מהשאלה או ההודעה. אז איך זה נראה? בואו נדבר על דוגמאות: 


מקרה שקרה כך היה:

לפני 6 שנים עבדתי על מוצר חדש. מנהל המוצר שעבד איתי (אלברט) היה קוריאני שגדל בארה״ב. עבדנו צמוד והיו לנו יחסים די טובים (למיטב הבנתי) וניסיתי כמה שאפשר להסביר ולמתן את הישראליות שלי בנסיון לייצר יחסים טובים. הכל הלך סבבה, עד שמתישהוא שמתי לב לתופעה מוזרה. מידי פעם היינו נפגשים, ומסכימים על דברים שצריך לעשות, אבל זמן עבר, והדברים מעולם לא נעשו. אחרי כמה זמן שמתי לב שזה חוזר על עצמו, ואחרי עוד כמה זמן, נפל לי האסימון: כשאלברט היה מהנהן או אומר ״כן״ לנושא השיחה אני חשבתי שהוא מסכים למה שאני אומרת. בדיעבד, כנראה שזה רק היה משוב לזה שהוא שמע אותי. הוא לא הסכים, ולא רצה להתעמת, לכן לא אמר דבר נוסף, ולא עשה את מה שדובר עליו.

אוקיי, אז עכשיו מה עושים?

אז אחרי שקלטתי שיש מצב שזה מה שקורה, שאלתי אותו בפתיחות לגבי זה, האם יכול להיות שאני מתרגמת לא נכון את העובדה שהוא אומר ״כן״ כהסכמה לפעולה, ולמעשה הוא לא מסכים. הוא אישר! אוקיי, עכשיו ידעתי מה קורה באמת ושאם זה קורה שוב אני צריכה לשאול שאלות יותר ספציפיות כדי להבין איפה יש אי הסכמה. גם הסברתי לו שכשהוא לא אומר שהוא לא מסכים, זה לא מאפשר לנו לחפור ולהבין מאיפה האי הסכמה מגיעה, וזה חוסם אותנו מלהתקדם ולהשתפר.


חודש אחרי בערך, אלברט אמר לי ״אני לא מסכים איתך״. מה עשיתי? מה את/ה הייתם עושים?

(הלוואי שיכולתי לעצור כאן ולהמשיך אחרי שקיבלתי תשובות מכם)...

טוב נו, נתתי לו כיף! ״מה? זה ממש מוזר סיון״ - רציתי לתת לו משוב חיובי על התנהגות שברור לי שהיא לא טבעית לו, כדי לשדר לו שזה אפשרי לא להסכים בלי שזה יהיה לא נעים, ולהראות את הערך של זה ואת ההערכה שלי למאמץ שלו.


עוד דוגמאות לאיך נמנעים מחוסר הסכמה:

שיטה מאוד נפוצה בתרבות הזו היא להעלות הצעה אחרת או נוספת. זה קצת חבוי ומבלבל. הם לא אומרים שום דבר רע על ההצעה שלך, הם פשוט יוסיפו עוד אחת - בלי להסביר מה לדעתם לא בסדר בהצעה שלך.

מה אפשר לעשות לגבי זה? 

קודם כל אפשר פשוט לקרוא בין השורות עכשיו שאתם (בתקווה) מבינים מה קורה.

דבר שני, שאני הייתי עושה, זה לשים את הדברים על השולחן ולשאול בקטע חיובי ובטון רך צנוע ומתעניין: ״אם אני קוראת נכון בין השורות, נראה לי שיש להצעה שלי חסרונות שאולי לא ידועים לי. אכפת לכם לחלוק איתי מה לדעתכם חסר בהצעה שלי שקיים בהצעה שלכם?״ הגישה הזו של להוציא את החבוי אל הגלוי, עם טון עדין, בדרך כלל מניבה תוצאות עבורי.


וסיפור אחרון בנושא: חבר סיפר שהרבה פעמים כשהוא שלח הודעת טקסט לחברים אמריקאים, הוא פשוט לא קיבל תשובה. לפני שהוא פיענח שהסיבה היא להמנע מלהגיד לא, הוא היה מאוד מתוסכל והרגיש שמזלזלים בו ומתעלמים ממנו. אחרי כמה שנים ונסיונות, הוא למד שככה הם אומרים לא… טוב, נסה מחדש :) 


טיפים נוספים לגבי תקשורת:

  • בתרבות האמריקאית להתפרץ לדברים של מישהו - דבר די נפוץ אצל ישראלים - נחשב מאוד חצוף ומשהו שצריך להימנע ממנו.

  • התקשורת כפי שנאמר היא יותר עקיפה מישירה (הגישה הישראלית), לא נהוג לבקש משהו בצורה ישירה אף פעם... דרך לבקש משהו זה למשל Feel free to…

  • לא בדיוק הנושא של המאמר. אבל אנקדוטה שקשורה - מרבית האמריקאים לא משתמשים בוואצאפ (זה כלי שבעיקר מהגרים או אנשים עם משפחה מחוץ לארה״ב משתמשים בו) וגם לא כל כך באנדרואיד ומתקשרים בעיקר ב iMessage.


הפוליטקלי קורקט (PC) זה משהו שמאוד חזק בשפה/תרבות ובמיוחד בשנה האחרונה המון השתנה עם מקרי האלימות וההרג של שחורים על ידי שוטרים ברחבי ארצות הברית. הנה קצת דוגמאות: 

(דוגמא)  Blacklist -> deny-list 

Whitelist -> allow-list

Master bedroom -> Primary bedroom or En-suite bedroom

Latino / Latina -> Latinx 

Diversity and Inclusion -> Diversity, Equity and Inclusion


מילות סיום ועידוד:

כאמור גם אחרי 12.5 שנה פה, עדיין לעיתים יש אתגרים וטעויות נעשות. לקח לי הרבה זמן ולא מעט כשלונות באיך שהצגתי את עצמי ואת התוכן שרציתי להעביר, כדי לאסוף את הידע, לשים לב לסימנים, ולאמץ צורות תקשורת חדשות. מקווה שהמאמר הזה יקצר לכם טווחים וימנע את רוב הטעויות וחוסר ההבנות.


סיון


Thursday, November 05, 2020

קורות חיים וקידום עצמי בארה״ב

 

בפעמים הראשונות שכתבתי קורות חיים באנגלית זה היה עבור חברות ישראליות. מגיגול קצר ברשת, התוצאות הראשונות ל:״איך לכתוב קורות חיים באנגלית״ שמצאתי העבירו את המסר של ״תתרגמו לאנגלית, אבל בצורה איכותית ובלי טעויות״. דובר שם גם על דברים נוספים כמו מכתב מקדים ותמונה וכו׳ אבל מה שהכי חסר לי בכל התוצאות הללו זה ההבדל בגישה וההבדלים התרבותיים, שעליהם אדבר כאן.

אם הייתי את/ה הייתי שואלת: ״מה גורם לך לחשוב שאת יודעת יותר טוב מהאתרים המקצועיים איך לכתוב קורות חיים בארה״ב״? (או בקצרה ״מי מת ועשה אותך מלכת קורות החיים״?) - אני מקבלת את השאלה!

אז הנה מה שיש לי להגיד להגנתי: אני פה 12.5 שנים, בהם עברתי 3 עבודות, התראיינתי ל-8 לפחות, כתבתי קורות חיים לתואר במנהל עסקים (שעברו מסך), קראתי קורות חיים של עשרות אנשים אם לא 100 וייעצתי להרבה חברים על איך לכתוב. אז זהו, זה הנסיון הרלוונטי שלי.


אם אתם קצרים בזמן, קפצו לעמוד וחצי (באנגלית) שכתבתי בנסיון לתמצת את התורה (מומלץ👌), ולמטה תוכלו לקבל קצת יותר פרטים והסברים על מה ולמה.


יאללה לעבודה. נתחיל בקטנה ונתקדם לדברים המסובכים יותר.


לא כותבים: גיל, מצב משפחתי, מספר ילדים.
למה? כי אמריקאים רגישים יותר לפרטיות וגם רגישים יותר לדיעות מוטות. אם המידע הזה יהיה כתוב, מה לדעתך יהיה הסיכוי של אישה עם 3 ילדים להתקבל לעבודה לעומת אישה רווקה? יש המון מחקרים שמראים על איך הנתונים הללו משפיעים בקבלת החלטות של המעבידים, אז דלגו על זה.


כותבים פחות: כתובת. מציינים בדרך כלל עיר ומדינה, ולא כתובת מדויקת.
למה? לא בטוחה, אבל כנראה בגלל אותן הסיבות שצוינו מעל. אתם לא רוצים שהמעבידה תקבל החלטות על בסיס מה היא חושבת על השכונה שלכם, אבל אתם כן רוצים לשדר את איזור העבודה שאתם זמינים בו או אם אתם תצטרכו עזרה לעבור עיר/מדינה.


כותבים יותר: תחביבים ותחומי עניין. 

למה? אמריקאים מאמינים שתחביבים הם נדבך חשוב בחיים וגם לעיתים התחביבים יכולים ללמד על האישיות של האדם. דוגמא מתחום היזמות/תוכנה: אחד המנהלים שלי לימד אותי לקרוא קורות חיים, והסביר לי שכשהוא רואה שכשלתוכניתן/ית כתוב בתחביבים שלהם שהם כותבים קוד או  עושים פרויקטי תוכנה גם מחוץ לעבודה, זה מראה על תשוקה אמיתית ועניין כנה בתחום. נשמע הגיוני לא?


נוסחא מנצחת


כותבים אחרת: נסיון בכל אחת מהעבודות. 

למה? בישראל נהוג לספר על מה עשיתם, מה היה התפקיד ועל מה הייתם אחראים. באופן כללי האומה האמריקאית מאוד טובה בקידום עצמי ומכירה עצמית. רואים את זה מגיל מאוד צעיר, כבר בגיל 4 הילדים מעבירים ״מצגות״ קטנות לחבריהם לכיתה (show and tell) ובאופן כללי יש הרבה השקעה בבניית ביטחון עצמי ויכולת לדבר על היכולות שלך. קורות חיים אמריקאים טובים מתמקדים בתוצאות ולא במעשים.
מה זאת אומרת? להגיד: ״הובלתי שכתוב של ממשק המשתמש״ מתאר מעשה, ללא תיאור איכות העבודה. האם השכתוב התבצע ברמה גבוהה? האם זה נעשה בזמן? מהר? לאט? האם השכתוב הניב תוצאות יותר טובות לחברה? לא הניב תוצאות בכלל? הניב תוצאות יותר גרועות אולי? ואיך אתם יודעים מה היה הערך של העבודה? איך מדדתם  ולמה השוויתם?
אז איך כן לכתוב?

״העליתי את המכירות ב-9% על ידי שכתוב ממשק המשתמש״ למשל.


הפסקה מעל מבוססת על מאמר מאוד טוב ממי שהוביל את משאבי האנוש של גוגל על איך לכתוב קורות חיים מנצחים שווה קריאה

Monday, October 19, 2020

הבדלי תרבות ותקשורת

 בואו נדבר טיפה על הבדלי תרבות, ספציפית הבדלי תקשורת.


כשהחלטנו שאנחנו עוברים לניו יורק חברים הזהירו אותי לגבי צורת התקשורת המשונה של האמריקאים. לדוגמא, הוסבר לי שכשמישהו אומר לי ״בואי נאכל צהריים ביחד מתישהו״ הוא לא באמת מתכוון לזה, ואפילו הבדיחה היתה שהכוונה בעצם ל-״בואי לא נפגש יותר אף פעם״. לאחרונה קראתי ספר שמאוד נהניתי ממנו והוא מספק לי כר פורה לדוגמאות של הבדלי התקשורת בין ישראלים לאמריקאים - לשימוש בעבודה. הספר נקרא: מפת התרבויות והחלק הכי הכי חזק (גם מצחיק וגם נותן תיאור מדויק של ההפרשים) בו נקרא Anglo-Dutch Translation Guide - אתם יכולים לקרוא אותו באתר של הסופרת או כאן:


ב-12 השנים שאני גרה פה, יכולות התקשורת האמריקאים שלי השתפרו משמעותית בזמן הזה, ועדיין יש פעמים שבהם אני מחמיצה את המסר שמועבר לי או לא מצליחה להעביר את המסר שלי. 


הנה שתי דוגמאות להבדלים ולבעיות:

דוגמא ראשונה - כיסוי בסוכר

כדי להמחיש את ההבדלים בגישות, אני אוהבת לתת דוגמא פשוטה של… בוא נגיד איך מבקשים ממישהו להדליק שרת, באימייל, בשתי המדינות. להלן משמאל - בישראל, ומימין - בארה״ב


שימו לב שהתוכן הוא זהה, אבל בגרסא הימנית הפעלנו מה שנקרא ״sugar coating״, כלומר המתקנו את הבקשה (מה זה שוגר קואטינג? ״to talk about or describe (something) in a way that makes it seem more pleasant or acceptable than it is״)

אולי אתם חושבים ״יאללה מה העניין, אני פשוט אשלח כמו שהייתי שולח בארץ, הם יתמודדו״. ובכן, מנסיוני, רוב האנשים פשוט יחשבו שאתם תוקפים אותם, או לא נחמדים ולאורך זמן זה ייצור לכם בעיות בדינמיקה החברתית. כמובן, אם הצלחתם לייצר יחסים טובים עם האנשים שאתם עובדים איתם מאוד צמוד, זה יכול להיות בסדר גמור, אבל זה לוקח יותר זמן עם אמריקאים מאשר עם ישראלים, אז עדיף לכם ללכת על בטוח. לתקן יחסים זה הרבה יותר קשה מלא לאתגר אותם מלכתחילה.


דוגמא שניה - קראו בין השורות

לפני שנה וחצי התחלתי לדווח למנהלת חדשה. יצרנו יחסים, למדנו להכיר אחת את השניה ולקחנו את כל הצעדים הדרושים להבין איך לתקשר אחת עם השניה. בערך שלושה חודשים לתוך היחסים, נוצרה הזדמנות בשבילי להכפיל את הארגון שלי, המנהלת שלי הסבירה/נזפה בי שאני צריכה לצמצם את כמות המנהלים שמדווחים אליי כדי לאפשר את ההתרחבות. אז פשפשתי ומיהרתי וגייסתי מישהו שעבדתי איתו בעבר כדי שינהל את אחד הצוותים שלי. במהלך כמה שיחות עם המנהלת היא אמרה דברים כמו "אני חוששת שהוא לא מספיק מנוסה" או "האם הוא האדם הנכון לתפקיד" ועוד כל מיני שאלות בסגנון. ואני, ישראלית שלא יודעת לקרוא בין השורות, עניתי על השאלה במקום להבין את הרמז: "אל תדאגי הוא ממש אחלה" ו-"כן כן, הוא מדהים אני עבדתי איתו!"

חודש וקצת אחרי זה, היא אמרה משהו כמו "אמרתי לך שאת לא צריכה לשכור אותו" ואני מצידי אמרתי: "לא… את שאלת כל מיני שאלות והעלית חששות", והיא: "כן, בדיוק!" ואז נפל לי האסימון. זה היה המשוב האמריקאי, שאינו ישיר, שרוקד קצת מסביב לנושא, ופתאום הבנתי מה היא נסתה לעשות.

אז אחרי זה, באותה שיחה ממש, הסברתי לה מה אני הבנתי מהשאלות, וסיכמנו שהיא מצידה תנסה להיות ישירה יותר, ואני מצדי אנסה לשפר את יכולת הקריאה בין השורות שלי.


דוגמא שלישית - את רוצה …?

אחת השאלות שתמיד קורעת אותי מצחוק היא כשאני בפגישה ואחד המשתתפים שואל: ״סיון, את רוצה להציג את המסמך״ או ״סיון את רוצה לענות על זה?״ ואני, כישראלית טובה, חושבת שיש לי ברירה, ותמיד שוקלת לענות: ״לא, אני סבבה״. כי באמריקאית השאלה הזו היא דרך מנומסת לגרום למשהו לקרות, זה מאוד לא סביר שמישהו יענה ״לא״. אבל בישראלית זה נשמע כמו שאלה עם שתי תשובות: ״כן״ ו״לא״.


אז מה עושים?

אם אתם תוהים ״אוקיי, אז קשה, יש דרך לשפר את זה?״ אז באופן כללי הקפיצה הכי גדולה ביכולת התקשורת שלי היתה בזכות לימודיי לתואר מנהל עסקים בקולומביה, באותו זמן שהתחלתי לעבוד בחברה אמריקאית לגמרי. הקפיצה למים העמוקים, שבהם לא היו חבלי הצלה (ישראלים לידי שיתרגמו או יעזרו) והיה עליי להתמודד עם הרבה אתגרים בו זמנית - עד כמה שהיתה קשה - הניבה תוצאות. גם בלי 180 אלף דולר (פעם אחרונה שבדקתי) ושנתיים השקעה, יש דרכים לשפר את המצב, להלן:


טיפים וטריקים 

לאורך השנים פיתחתי לפחות שני טריקים כדי לצמצם נזקים פוטנציאלים. 

את הטריק הראשון למדתי מלצפות באחד ממנהליי מוביל דיון למקומות שהוא רצה. אני קוראת לזה: אלגוריתם לאמרקן תוכן (algo for americanizing things). אז נניח שאתם בשיחה (לא אימייל הפעם), ואתם רוצים להגיד משהו כמו: "תכתבי על הלוח", או "תנו לכולם להתבטא" - כל דבר שעלול להשמע כמו הוראה או צווי, הנה מה שעושים, פשוט מתחילים ב-would it be helpful if...

אז במקום להגיד: write on the board אמור: would it be helpful if you would write this on the board?

למה זה עובד?

התרבות האמריקאית כפי שנאמר היא לא ישירה. כשאתם אומרים משהו ישיר, במיוחד שהוא הוראה, זה עלול להוביל לחיכוך (be abrasive). כשמנסחים משהו כשאלה, אתם בעצם מציעים משהו, שנשמע מאוד הגיוני, והשאלה מנוסחת בצורה שמרמזת על התשובה הברורה, היא מכוונת ל"כן". האנשים שאיתכם מרגישים שיש להם ברירה ובחירה, ושהם בשליטה, והם 99% מהפעמים זורמים עם זה.


הטריק השני הוא הרבה יותר נאיבי ופשוט, והוא בעצם מתבסס על תיאום ציפיות (משהו שאני מאוד דוגלת בו). לפני כמה שנים קראתי מאמר שבוא הופיעה המשוואה הבאה שהשאירה עליי חותם:

אם הציפיות היו גבוהות מהמציאות, אתם לא תהיו מאושרים (כי מתמטית זה מינוס). אם הציפיות נמוכות מהמציאות - אתם תהיו מאושרים. 

אז איך אני משתמשת בזה? בשיחות הראשונות שלי עם אנשים, אני מסבירה שנולדתי וגדלתי בישראל, שצורת התקשורת שלנו מאוד ישירה, ושאני אדם מאוד פתוח, עם המון תשוקה לעבודה וכוונות טובות, ולמרות שלאורך השנים שיפרתי את יכולות התקשורת שלי, אם אי פעם אני אומרת משהו שפוגע בהם, כנראה לא התכוונתי ושיגידו לי כדאי שאוכל ללמוד ולשפר, וגם להסביר למה התכוונתי. 

אני דואגת לחזור על גרסאות של זה מידי פעם כדי שאנשים יזכרו ובמקום להעלב, ידברו איתי. זה לא מושלם, אבל זה סופר פשוט, וכנה, ולרוב מוערך.


לסיים בטעם טוב, לפני המון שנים, הפיקו סדרה של פרקים בני 5-6 דק' כל אחד בשם פיני. מדובר על חוויותיו של ישראלי שעבר ללונדון, ויש שם הרבה דוגמאות של הבדלי תרבויות ושפה, נורא מצחיקות. הייתי צופה בזה שוב ושוב וגם מראה לחברים האמריקאים, כדי לנסות לגשר ולהסביר את ההבדלים - תנו לזה הצצה.


אם יש לכם דוגמאות משלכם, או שאלות על איך להתמודד עם מצב כזה ואחר - אשמח לשמוע, ללמוד ולייעץ!


סיון