רוצה להיות חבר/ה שלי?

 תמיד היו לי הרבה חברים, מהחברים של הבניין, לחברים מהכיתה, לחברים מהחוג, לילדים של החברים של ההורים שלי. לאורך שנים צברתי די הרבה חברים מאורחות החיים, ואם אני כנה אחת החולשות שלי היא דווקא פרידות.

חיי החברתיים לא היו מושלמים, ולעיתים כשהייתי עצובה עדיין הרגשתי לבד, אבל כל מי שמכיר אותי יתאר אותי כיצור מאוד חברתי. 

כשהגענו לניו יורק, אחותי הגדולה (ד״ר הילה חרמון אימפריה!) בדיוק סיימה פה שנה של התמחות בכירורגיה, ואחרי שלושה שבועות של חפיפה הותירה אותי נרגשת, בעיר הגדולה.

כשהתכוננתי למעבר, כמו שתראו אם תצאו לדרך הזו, התחברתי עם כל מיני אנשים בניו יורק. חברים של חברים, או חברים רחוקים כאלו שפתאום נזכרתי שעברו לניו יורק או חברים של אנשים שעבדו איתי, שעשו את המעבר והסכימו לעלות על שיחת טלפון ולחלוק מנסיונם (כמו שאני מנסה לעשות פה בשבילכם).

אז כשהגעתי לכאן היו לי כמה קצות חוט של רשת חברתית, וכיוון שעברתי דרך העבודה והיו כמה ישראלים במשרד בניו יורק, זה גם עזר כרשת תמיכה.

שווה לזכור שעשיתי את המעבר עם בעלי (אז עוד לא הוכתר בתואר), אז לא הייתי לבד אבל תוך חודשים ספורים בניו יורק, התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הבחנתי בסימן הראשון בראש השנה. הנה אנחנו חודשיים וקצת בניו יורק, ומגיע החג הראשון, ו… אין עם מי לחגוג. אף אחד לא הזמין אותנו, המשפחה שלנו לא הגיעה, ופייר זה הרגיש די מבאס ולבד. 

אז מה עושים? איך מוצאים חברים בעיר הגדולה? 

איך מוצאים חברים ישראלים/יהודים?

אירועים של יהודים 

את ראש השנה הראשון שלנו חגגנו עם חב״ד. זה פתר לנו את איפה לחגוג, היה אוכל סבבה, היתה תחושת שייכות, וגם יצרנו קשר עם אדם או שניים. חב״ד עושים (לפחות לפני ימי קורונה) הרבה אירועים על מנת לייצר קהילה ולחבר אנשים ביחד. יש ארוחות שישי לצעירים, ארוחות חגים ועוד. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה שזה לא היה בחינם, משום מה חשבתי שבארץ כל הדברים הללו חינם, אבל זה לא נורא.

כל בית כנסת בעיר כמעט מציע אירועים כאלו (דוגמא), וגם JCC. אם יש לכם ילדים, כל המקומות הללו מציעים גם תוכניות לילדים ולמשפחות, וזה מקור טוב לתמיכה חברתית, יהודית וללמצוא חברים.

אירועים של ישראלים

בקטגוריה הזו תמצאו לא מעט קבוצות מפגש, מהפיקניק הגדול של הישראלים שמפורסם על ידי ישראלים בפייסבוק ועד למיטאפים של חברות ישראליות או קבוצות של חברות ישראליות שנוסדו בניו יורק. הנה דוגמא. האנשים שמגיעים למפגשים הללו הם ברובם ישראלים עם כמה יוצאי דופן, ולכן זו קרקע פוריה גם לפגוש ישראלים, גם אנשים בטק, זה טוב למי שמחפש עבודה וגם למי שרק מחפש/ת חברה. 

מאון ליין לאון לייף - הקבוצות והקהילות הדיגיטליות

כשהייתי בהריון חברה מיד הורתה לי להצטרף לקבוצת פייסבוק שנקראת ״מאמנהאטן״ (נאמר לי שזה כמו מאמאזון שבארץ). הקבוצה הזו היא בעצם קהילה, מקור טוב לידע, תמיכה נפשית וכן, גם כדי לייצר חברויות ולפליי דייטס עם ילדים - שגם הם דרך טובה למצוא חברים. הנה עוד קבוצה שלא דורשת מכם ליצור ילדים :)
יש לא מעט קהילות וגם קבוצות בנושאים שונים ומשונים אז שווה לבדוק את הנתיב הזה.

גם הסטארטאפ הישראלי הומיז רוצה לעזור לכם למצוא אנשים וקשרים.

חבר מביא חבר / ישראליאדה

הרבה מאוד חברים פגשתי דרך חברים אחרים, או מה שאני קוראת ״הישראליאדה״. יש לא מעט ישראלים בניו יורק, והם איכשהו מסודרים בקליקות. מידי פעם אני מתוודעת לישראלים שחיים פה הרבה זמן ומעולם לא הצטלבו דרכינו - ומופתעת מזה כל פעם מחדש.

החברים הראשונים שלנו בעיר

דרכים נוספות למצוא חברים, לא רק ישראלים/יהודים:

בקטגוריה הזו, אני מאוד ממליצה להיות מודעים להבדלי התרבות והתקשורת שלנו (ראו טורים קודמים בנושא) - כי זה ישפיע על כמות הזמן שלוקח ליצור את הקשר וגם האופי שלו. לאמריקאים באופן כללי לוקח הרבה יותר זמן לפתח קשרים אמיתיים וחזקים, אז תתאזרו בסבלנות, תהיו קשובים לסימנים שהם משדרים, ותנמיכו ציפיות להיות מוזמנים אליהם הביתה. 

אגב, מהגרים אחרים יספקו חוויה אחרת, למשל גיליתי שקצת יותר קל לתקשר בגובה העיניים עם קוריאניים ודרום אמריקאיים כדוגמאות חלופיות.

דרך העבודה

מי שמגיע/ה לכאן דרך העבודה, כמובן יפגוש אנשים שם, וזו הזדמנות טובה לייצר, לטפח ולחזק קשרים. פעם מזמן, לפני שהיה קורונה ואנשים היו במשרדים, שמתי לב שנהוג לחטוף פה משהו קטן לצהריים - סנדוויץ או סלט - ולאכול מול המחשב. בשתי החברות שעבדתי בהן לפני הנוכחית תרבות ארוחת הצהריים היתה שונה יחסית מזו שחוויתי בחברת סטראט-אפ בארץ. בארץ צהריים היה אירוע חברתי ומשותף, וכאן זה היה אירוע אישי וקצר. שמתי לב גם שהאמרקיאים מכבדים יותר את ארוחת הערב המשפחתית ולכן צהריים זה אירוע קצר והארוחה העיקרית של היום היא ארוחת הערב. 

ליגות ספורט

הייתי רוצה לקחת כאן קרדיט (כי זה היה אומר שעשיתי ספורט ואני בריאה) אבל הטיפ הבא לקוח מחבר (ארי - תודה!). פעם לפני קורונה היו פה כל מיני ליגות ספורט, והם היו קרקע נפלאה להכיר אנשים עם תחומי עניין ועיסוק דומה לשלך.

לימודים

השנתיים שביליתי בבית הספר למנהל עסקים בניו יורק נתנו לי הזדמנות לפתח הרבה קשרים חברתיים עם הרבה אנשים ולאורך זמן, ויצאתי מהחוויה עם אוסף נפלא של זכרונות וקשרים עם מגוון של אנשים - מומלץ ביותר

איך חברים פה שונים מחברים בארץ?

בנושא הזה יש לי שתי עצות שאולי נשמעות הפוכות, אבל שתיהן חשובות להבין :)

החברים שלך = המשפחה שלך

שתי המשפחות שלנו, כולם כולם, בישראל. אין לנו פה דודים, או סבים, או אחים או… הבנתם את הנקודה. אנחנו לא חריגים בקטע הזה, הרבה מאוד ישראלים הם במצב דומה, ולכן מה שבעצם קורה, זה שהחברים שלכם מתפקדים כמו המשפחה שלכם, בהרבה מאוד מקרים. למשל, עם מי עושים את החגים? עם החברים! מי שומר על הילד/ה שלכם במקרה חירום? או כשכורעים ללדת את הילד/ה השני/ה? החברים!

החסרונות המתפתחות הן לעיתים יותר עמוקות, כי החברים הם מערכת התמיכה היחידה שיש לכם כאן ב"גולה". 

אל תקשרו יותר מידי

ומהצד השני, הרבה מאוד ישראלים באים לפה לזמן קצוב. כמעט כולם אומרים שהם מתכננים לחזור לארץ, ובפועל רק בערך חצי מממשים את האיום. גם אני אמרתי שבאתי ל-2-3 שנים, והנה 12.5 שנה מאוחר יותר…

בקיצור, לאורך השנים יצרנו הרבה חברויות, והרבה מהחברים שנקשרנו אליהם, שטיילנו איתם, שחגגנו חגים איתם, חזרו לארץ. ואנו נותרנו מאחור, מתגעגעים, ומתחברים עם חברים חדשים, בתקווה שהפעם זה יעבוד.

אז עם עצות מנוגדות כאלו, המסר בתקווה הוא: תתחברו, תתמשפחו, אבל תזכרו שיש סיכוי די טוב שהמשפחה החדשה שלכם תחזור לארץ :)

כמו תמיד, מקווה שזה עוזר, והרגישו חופשי לפנות עם שאלות או טיפים נוספים.

השארו בריאים וחמים,

סיון

תקשורת ישראלים-אמריקאים למתקדמים

 

לפני כמה שבועות, דיברנו על הבדלי תרבות ואיך הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום כתוצאה מזה. הפוסט התקבל באהדה על ידי ישראלים שעובדים עם ארה״ב מחד, ומגיסא אחרי שהטור התפרסם חבריי הישראלים שעברו לניו יורק התרגשו להוסיף עוד מקרים ותגובות שהם צברו לאורך השנים. בזה מתמקד הטור הפעם!

חוסר הסכמה:

אמריקאים באופן כללי לא אוהבים עימותים. כן, זה נשמע מוזר, מי לא אוהב עימותים? להתווכח זה כיף - אולי אתם חושבים :) אבל כן, בשבילם, הם מרגישים מאוד לא בנוח להגיד ״לא״ ומתוך נסיון להמנע מעימות הם יעשו כל מיני דברים משונים כמו: להגיד כן (גם אם הם לא מסכימים באמת ולא יעשו את מה שהם אומרים לו כן), או פשוט להתעלם מהשאלה או ההודעה. אז איך זה נראה? בואו נדבר על דוגמאות: 

מקרה שקרה כך היה:

לפני 6 שנים עבדתי על מוצר חדש. מנהל המוצר שעבד איתי (אלברט) היה קוריאני שגדל בארה״ב. עבדנו צמוד והיו לנו יחסים די טובים (למיטב הבנתי) וניסיתי כמה שאפשר להסביר ולמתן את הישראליות שלי בנסיון לייצר יחסים טובים. הכל הלך סבבה, עד שמתישהוא שמתי לב לתופעה מוזרה. מידי פעם היינו נפגשים, ומסכימים על דברים שצריך לעשות, אבל זמן עבר, והדברים מעולם לא נעשו. אחרי כמה זמן שמתי לב שזה חוזר על עצמו, ואחרי עוד כמה זמן, נפל לי האסימון: כשאלברט היה מהנהן או אומר ״כן״ לנושא השיחה אני חשבתי שהוא מסכים למה שאני אומרת. בדיעבד, כנראה שזה רק היה משוב לזה שהוא שמע אותי. הוא לא הסכים, ולא רצה להתעמת, לכן לא אמר דבר נוסף, ולא עשה את מה שדובר עליו.

אוקיי, אז עכשיו מה עושים?

אז אחרי שקלטתי שיש מצב שזה מה שקורה, שאלתי אותו בפתיחות לגבי זה, האם יכול להיות שאני מתרגמת לא נכון את העובדה שהוא אומר ״כן״ כהסכמה לפעולה, ולמעשה הוא לא מסכים. הוא אישר! אוקיי, עכשיו ידעתי מה קורה באמת ושאם זה קורה שוב אני צריכה לשאול שאלות יותר ספציפיות כדי להבין איפה יש אי הסכמה. גם הסברתי לו שכשהוא לא אומר שהוא לא מסכים, זה לא מאפשר לנו לחפור ולהבין מאיפה האי הסכמה מגיעה, וזה חוסם אותנו מלהתקדם ולהשתפר.

חודש אחרי בערך, אלברט אמר לי ״אני לא מסכים איתך״. מה עשיתי? מה את/ה הייתם עושים?

(הלוואי שיכולתי לעצור כאן ולהמשיך אחרי שקיבלתי תשובות מכם)...

…

טוב נו, נתתי לו כיף! ״מה? זה ממש מוזר סיון״ - רציתי לתת לו משוב חיובי על התנהגות שברור לי שהיא לא טבעית לו, כדי לשדר לו שזה אפשרי לא להסכים בלי שזה יהיה לא נעים, ולהראות את הערך של זה ואת ההערכה שלי למאמץ שלו.

עוד דוגמאות לאיך נמנעים מחוסר הסכמה:

שיטה מאוד נפוצה בתרבות הזו היא להעלות הצעה אחרת או נוספת. זה קצת חבוי ומבלבל. הם לא אומרים שום דבר רע על ההצעה שלך, הם פשוט יוסיפו עוד אחת - בלי להסביר מה לדעתם לא בסדר בהצעה שלך.

מה אפשר לעשות לגבי זה? 

קודם כל אפשר פשוט לקרוא בין השורות עכשיו שאתם (בתקווה) מבינים מה קורה.

דבר שני, שאני הייתי עושה, זה לשים את הדברים על השולחן ולשאול בקטע חיובי ובטון רך צנוע ומתעניין: ״אם אני קוראת נכון בין השורות, נראה לי שיש להצעה שלי חסרונות שאולי לא ידועים לי. אכפת לכם לחלוק איתי מה לדעתכם חסר בהצעה שלי שקיים בהצעה שלכם?״ הגישה הזו של להוציא את החבוי אל הגלוי, עם טון עדין, בדרך כלל מניבה תוצאות עבורי.

וסיפור אחרון בנושא: חבר סיפר שהרבה פעמים כשהוא שלח הודעת טקסט לחברים אמריקאים, הוא פשוט לא קיבל תשובה. לפני שהוא פיענח שהסיבה היא להמנע מלהגיד לא, הוא היה מאוד מתוסכל והרגיש שמזלזלים בו ומתעלמים ממנו. אחרי כמה שנים ונסיונות, הוא למד שככה הם אומרים לא… טוב, נסה מחדש :) 

טיפים נוספים לגבי תקשורת:

• בתרבות האמריקאית להתפרץ לדברים של מישהו - דבר די נפוץ אצל ישראלים - נחשב מאוד חצוף ומשהו שצריך להימנע ממנו.

• התקשורת כפי שנאמר היא יותר עקיפה מישירה (הגישה הישראלית), לא נהוג לבקש משהו בצורה ישירה אף פעם... דרך לבקש משהו זה למשל Feel free to…

• לא בדיוק הנושא של המאמר. אבל אנקדוטה שקשורה - מרבית האמריקאים לא משתמשים בוואצאפ (זה כלי שבעיקר מהגרים או אנשים עם משפחה מחוץ לארה״ב משתמשים בו) וגם לא כל כך באנדרואיד ומתקשרים בעיקר ב iMessage.

הפוליטקלי קורקט (PC) זה משהו שמאוד חזק בשפה/תרבות ובמיוחד בשנה האחרונה המון השתנה עם מקרי האלימות וההרג של שחורים על ידי שוטרים ברחבי ארצות הברית. הנה קצת דוגמאות: 

(דוגמא)  Blacklist -> deny-list 

Whitelist -> allow-list

Master bedroom -> Primary bedroom or En-suite bedroom

Latino / Latina -> Latinx 

Diversity and Inclusion -> Diversity, Equity and Inclusion

מילות סיום ועידוד:

כאמור גם אחרי 12.5 שנה פה, עדיין לעיתים יש אתגרים וטעויות נעשות. לקח לי הרבה זמן ולא מעט כשלונות באיך שהצגתי את עצמי ואת התוכן שרציתי להעביר, כדי לאסוף את הידע, לשים לב לסימנים, ולאמץ צורות תקשורת חדשות. מקווה שהמאמר הזה יקצר לכם טווחים וימנע את רוב הטעויות וחוסר ההבנות.

סיון

קורות חיים וקידום עצמי בארה״ב

 

בפעמים הראשונות שכתבתי קורות חיים באנגלית זה היה עבור חברות ישראליות. מגיגול קצר ברשת, התוצאות הראשונות ל:״איך לכתוב קורות חיים באנגלית״ שמצאתי העבירו את המסר של ״תתרגמו לאנגלית, אבל בצורה איכותית ובלי טעויות״. דובר שם גם על דברים נוספים כמו מכתב מקדים ותמונה וכו׳ אבל מה שהכי חסר לי בכל התוצאות הללו זה ההבדל בגישה וההבדלים התרבותיים, שעליהם אדבר כאן.

אם הייתי את/ה הייתי שואלת: ״מה גורם לך לחשוב שאת יודעת יותר טוב מהאתרים המקצועיים איך לכתוב קורות חיים בארה״ב״? (או בקצרה ״מי מת ועשה אותך מלכת קורות החיים״?) - אני מקבלת את השאלה!

אז הנה מה שיש לי להגיד להגנתי: אני פה 12.5 שנים, בהם עברתי 3 עבודות, התראיינתי ל-8 לפחות, כתבתי קורות חיים לתואר במנהל עסקים (שעברו מסך), קראתי קורות חיים של עשרות אנשים אם לא 100 וייעצתי להרבה חברים על איך לכתוב. אז זהו, זה הנסיון הרלוונטי שלי.

אם אתם קצרים בזמן, קפצו לעמוד וחצי (באנגלית) שכתבתי בנסיון לתמצת את התורה (מומלץ👌), ולמטה תוכלו לקבל קצת יותר פרטים והסברים על מה ולמה.

יאללה לעבודה. נתחיל בקטנה ונתקדם לדברים המסובכים יותר.

לא כותבים: גיל, מצב משפחתי, מספר ילדים.
למה? כי אמריקאים רגישים יותר לפרטיות וגם רגישים יותר לדיעות מוטות. אם המידע הזה יהיה כתוב, מה לדעתך יהיה הסיכוי של אישה עם 3 ילדים להתקבל לעבודה לעומת אישה רווקה? יש המון מחקרים שמראים על איך הנתונים הללו משפיעים בקבלת החלטות של המעבידים, אז דלגו על זה.

כותבים פחות: כתובת. מציינים בדרך כלל עיר ומדינה, ולא כתובת מדויקת.
למה? לא בטוחה, אבל כנראה בגלל אותן הסיבות שצוינו מעל. אתם לא רוצים שהמעבידה תקבל החלטות על בסיס מה היא חושבת על השכונה שלכם, אבל אתם כן רוצים לשדר את איזור העבודה שאתם זמינים בו או אם אתם תצטרכו עזרה לעבור עיר/מדינה.

כותבים יותר: תחביבים ותחומי עניין. 

למה? אמריקאים מאמינים שתחביבים הם נדבך חשוב בחיים וגם לעיתים התחביבים יכולים ללמד על האישיות של האדם. דוגמא מתחום היזמות/תוכנה: אחד המנהלים שלי לימד אותי לקרוא קורות חיים, והסביר לי שכשהוא רואה שכשלתוכניתן/ית כתוב בתחביבים שלהם שהם כותבים קוד או  עושים פרויקטי תוכנה גם מחוץ לעבודה, זה מראה על תשוקה אמיתית ועניין כנה בתחום. נשמע הגיוני לא?

נוסחא מנצחת

כותבים אחרת: נסיון בכל אחת מהעבודות. 

למה? בישראל נהוג לספר על מה עשיתם, מה היה התפקיד ועל מה הייתם אחראים. באופן כללי האומה האמריקאית מאוד טובה בקידום עצמי ומכירה עצמית. רואים את זה מגיל מאוד צעיר, כבר בגיל 4 הילדים מעבירים ״מצגות״ קטנות לחבריהם לכיתה (show and tell) ובאופן כללי יש הרבה השקעה בבניית ביטחון עצמי ויכולת לדבר על היכולות שלך. קורות חיים אמריקאים טובים מתמקדים בתוצאות ולא במעשים.
מה זאת אומרת? להגיד: ״הובלתי שכתוב של ממשק המשתמש״ מתאר מעשה, ללא תיאור איכות העבודה. האם השכתוב התבצע ברמה גבוהה? האם זה נעשה בזמן? מהר? לאט? האם השכתוב הניב תוצאות יותר טובות לחברה? לא הניב תוצאות בכלל? הניב תוצאות יותר גרועות אולי? ואיך אתם יודעים מה היה הערך של העבודה? איך מדדתם  ולמה השוויתם?
אז איך כן לכתוב?

״העליתי את המכירות ב-9% על ידי שכתוב ממשק המשתמש״ למשל.

הפסקה מעל מבוססת על מאמר מאוד טוב ממי שהוביל את משאבי האנוש של גוגל על איך לכתוב קורות חיים מנצחים שווה קריאה

הבדלי תרבות ותקשורת

 בואו נדבר טיפה על הבדלי תרבות, ספציפית הבדלי תקשורת.

כשהחלטנו שאנחנו עוברים לניו יורק חברים הזהירו אותי לגבי צורת התקשורת המשונה של האמריקאים. לדוגמא, הוסבר לי שכשמישהו אומר לי ״בואי נאכל צהריים ביחד מתישהו״ הוא לא באמת מתכוון לזה, ואפילו הבדיחה היתה שהכוונה בעצם ל-״בואי לא נפגש יותר אף פעם״. לאחרונה קראתי ספר שמאוד נהניתי ממנו והוא מספק לי כר פורה לדוגמאות של הבדלי התקשורת בין ישראלים לאמריקאים - לשימוש בעבודה. הספר נקרא: מפת התרבויות והחלק הכי הכי חזק (גם מצחיק וגם נותן תיאור מדויק של ההפרשים) בו נקרא Anglo-Dutch Translation Guide - אתם יכולים לקרוא אותו באתר של הסופרת או כאן:

ב-12 השנים שאני גרה פה, יכולות התקשורת האמריקאים שלי השתפרו משמעותית בזמן הזה, ועדיין יש פעמים שבהם אני מחמיצה את המסר שמועבר לי או לא מצליחה להעביר את המסר שלי. 

הנה שתי דוגמאות להבדלים ולבעיות:

דוגמא ראשונה - כיסוי בסוכר

כדי להמחיש את ההבדלים בגישות, אני אוהבת לתת דוגמא פשוטה של… בוא נגיד איך מבקשים ממישהו להדליק שרת, באימייל, בשתי המדינות. להלן משמאל - בישראל, ומימין - בארה״ב

שימו לב שהתוכן הוא זהה, אבל בגרסא הימנית הפעלנו מה שנקרא ״sugar coating״, כלומר המתקנו את הבקשה (מה זה שוגר קואטינג? ״to talk about or describe (something) in a way that makes it seem more pleasant or acceptable than it is״)

אולי אתם חושבים ״יאללה מה העניין, אני פשוט אשלח כמו שהייתי שולח בארץ, הם יתמודדו״. ובכן, מנסיוני, רוב האנשים פשוט יחשבו שאתם תוקפים אותם, או לא נחמדים ולאורך זמן זה ייצור לכם בעיות בדינמיקה החברתית. כמובן, אם הצלחתם לייצר יחסים טובים עם האנשים שאתם עובדים איתם מאוד צמוד, זה יכול להיות בסדר גמור, אבל זה לוקח יותר זמן עם אמריקאים מאשר עם ישראלים, אז עדיף לכם ללכת על בטוח. לתקן יחסים זה הרבה יותר קשה מלא לאתגר אותם מלכתחילה.

דוגמא שניה - קראו בין השורות

לפני שנה וחצי התחלתי לדווח למנהלת חדשה. יצרנו יחסים, למדנו להכיר אחת את השניה ולקחנו את כל הצעדים הדרושים להבין איך לתקשר אחת עם השניה. בערך שלושה חודשים לתוך היחסים, נוצרה הזדמנות בשבילי להכפיל את הארגון שלי, המנהלת שלי הסבירה/נזפה בי שאני צריכה לצמצם את כמות המנהלים שמדווחים אליי כדי לאפשר את ההתרחבות. אז פשפשתי ומיהרתי וגייסתי מישהו שעבדתי איתו בעבר כדי שינהל את אחד הצוותים שלי. במהלך כמה שיחות עם המנהלת היא אמרה דברים כמו "אני חוששת שהוא לא מספיק מנוסה" או "האם הוא האדם הנכון לתפקיד" ועוד כל מיני שאלות בסגנון. ואני, ישראלית שלא יודעת לקרוא בין השורות, עניתי על השאלה במקום להבין את הרמז: "אל תדאגי הוא ממש אחלה" ו-"כן כן, הוא מדהים אני עבדתי איתו!"

חודש וקצת אחרי זה, היא אמרה משהו כמו "אמרתי לך שאת לא צריכה לשכור אותו" ואני מצידי אמרתי: "לא… את שאלת כל מיני שאלות והעלית חששות", והיא: "כן, בדיוק!" ואז נפל לי האסימון. זה היה המשוב האמריקאי, שאינו ישיר, שרוקד קצת מסביב לנושא, ופתאום הבנתי מה היא נסתה לעשות.

אז אחרי זה, באותה שיחה ממש, הסברתי לה מה אני הבנתי מהשאלות, וסיכמנו שהיא מצידה תנסה להיות ישירה יותר, ואני מצדי אנסה לשפר את יכולת הקריאה בין השורות שלי.

דוגמא שלישית - את רוצה …?

אחת השאלות שתמיד קורעת אותי מצחוק היא כשאני בפגישה ואחד המשתתפים שואל: ״סיון, את רוצה להציג את המסמך״ או ״סיון את רוצה לענות על זה?״ ואני, כישראלית טובה, חושבת שיש לי ברירה, ותמיד שוקלת לענות: ״לא, אני סבבה״. כי באמריקאית השאלה הזו היא דרך מנומסת לגרום למשהו לקרות, זה מאוד לא סביר שמישהו יענה ״לא״. אבל בישראלית זה נשמע כמו שאלה עם שתי תשובות: ״כן״ ו״לא״.

אז מה עושים?

אם אתם תוהים ״אוקיי, אז קשה, יש דרך לשפר את זה?״ אז באופן כללי הקפיצה הכי גדולה ביכולת התקשורת שלי היתה בזכות לימודיי לתואר מנהל עסקים בקולומביה, באותו זמן שהתחלתי לעבוד בחברה אמריקאית לגמרי. הקפיצה למים העמוקים, שבהם לא היו חבלי הצלה (ישראלים לידי שיתרגמו או יעזרו) והיה עליי להתמודד עם הרבה אתגרים בו זמנית - עד כמה שהיתה קשה - הניבה תוצאות. גם בלי 180 אלף דולר (פעם אחרונה שבדקתי) ושנתיים השקעה, יש דרכים לשפר את המצב, להלן:

טיפים וטריקים 

לאורך השנים פיתחתי לפחות שני טריקים כדי לצמצם נזקים פוטנציאלים. 

את הטריק הראשון למדתי מלצפות באחד ממנהליי מוביל דיון למקומות שהוא רצה. אני קוראת לזה: אלגוריתם לאמרקן תוכן (algo for americanizing things). אז נניח שאתם בשיחה (לא אימייל הפעם), ואתם רוצים להגיד משהו כמו: "תכתבי על הלוח", או "תנו לכולם להתבטא" - כל דבר שעלול להשמע כמו הוראה או צווי, הנה מה שעושים, פשוט מתחילים ב-would it be helpful if...

אז במקום להגיד: write on the board אמור: would it be helpful if you would write this on the board?

למה זה עובד?

התרבות האמריקאית כפי שנאמר היא לא ישירה. כשאתם אומרים משהו ישיר, במיוחד שהוא הוראה, זה עלול להוביל לחיכוך (be abrasive). כשמנסחים משהו כשאלה, אתם בעצם מציעים משהו, שנשמע מאוד הגיוני, והשאלה מנוסחת בצורה שמרמזת על התשובה הברורה, היא מכוונת ל"כן". האנשים שאיתכם מרגישים שיש להם ברירה ובחירה, ושהם בשליטה, והם 99% מהפעמים זורמים עם זה.

הטריק השני הוא הרבה יותר נאיבי ופשוט, והוא בעצם מתבסס על תיאום ציפיות (משהו שאני מאוד דוגלת בו). לפני כמה שנים קראתי מאמר שבוא הופיעה המשוואה הבאה שהשאירה עליי חותם:

אם הציפיות היו גבוהות מהמציאות, אתם לא תהיו מאושרים (כי מתמטית זה מינוס). אם הציפיות נמוכות מהמציאות - אתם תהיו מאושרים. 

אז איך אני משתמשת בזה? בשיחות הראשונות שלי עם אנשים, אני מסבירה שנולדתי וגדלתי בישראל, שצורת התקשורת שלנו מאוד ישירה, ושאני אדם מאוד פתוח, עם המון תשוקה לעבודה וכוונות טובות, ולמרות שלאורך השנים שיפרתי את יכולות התקשורת שלי, אם אי פעם אני אומרת משהו שפוגע בהם, כנראה לא התכוונתי ושיגידו לי כדאי שאוכל ללמוד ולשפר, וגם להסביר למה התכוונתי. 

אני דואגת לחזור על גרסאות של זה מידי פעם כדי שאנשים יזכרו ובמקום להעלב, ידברו איתי. זה לא מושלם, אבל זה סופר פשוט, וכנה, ולרוב מוערך.

לסיים בטעם טוב, לפני המון שנים, הפיקו סדרה של פרקים בני 5-6 דק' כל אחד בשם פיני. מדובר על חוויותיו של ישראלי שעבר ללונדון, ויש שם הרבה דוגמאות של הבדלי תרבויות ושפה, נורא מצחיקות. הייתי צופה בזה שוב ושוב וגם מראה לחברים האמריקאים, כדי לנסות לגשר ולהסביר את ההבדלים - תנו לזה הצצה.

אם יש לכם דוגמאות משלכם, או שאלות על איך להתמודד עם מצב כזה ואחר - אשמח לשמוע, ללמוד ולייעץ!

סיון

My 2nd Delivery Story - Alma is here!

Sivan

Alma’s due date was April 16. I was rooting for the 17th so we have a cool date (4/17/17).

On March 23rd, I lost my mucus plug. I know, TMI, but here’s why I tell you about it:

I was sure I am going to have the baby immediately because with Liam the plug came out 3 days before and the internet said it comes out usually 3-5 days before birth.

From that moment on, I would have this looming feeling of dread that any minute I will go into labor. My best analogy was: I’m going to be in a "car accident" (i.e. labor) but I don’t know when and how exactly it will happen. I would wake up at night, pausing for a second, checking if I’m going into labor. Then I would resume breathing​ and go to the bathroom :)

Elad:

On April 12th, Sivan was very energetic, she went with a friend to lunch and they did their nails.

Around 6pm, she was writing manager feedback for her reports (still holding on to work) when she started feeling that something was happening - a gut feeling.

I didn't take it seriously, after all she had a similar feeling every other day.

At 7pm she was spending more and more time in the bathroom.

Sivan:

Waleska (our nanny) had just left. For a second there I considered asking her to stay, but I was still not sure I’m actually going into labor, so I didn’t.

Elad:

She peed a lot and was sure that her water broke.

She called the doctor (from the bathroom) and doc explained that the water didn't break since Sivan can still control it but that the baby probably moved down and is pressing (even more!) on the bladder.

The doctor asked if Sivan was timing her contractions but she wasn't sure that she was having contractions, because they weren’t , yet, painful.

Of course, she suggested timing the contractions and to come in.

Sivan asked "to the clinic?" - she said "no - to the hospital"

I asked Sivan if she feels like she could wait until I put Liam to sleep (45 minutes I estimated) because Waleska was 30 minutes away, Mor and Ariel were in a comedy show and Ronny was at work (also 30 minutes away) - those were our backup caregivers for Liam.

Liam enjoying my contractions

Sivan:

I did not like that suggestion at all :) I was very scared of going into labor without epidural. So I said “hell no, pack the baby to go!”

Elad:

We ended up going out with Liam

We were on the street waiting for a taxi (yellow cab), Ronny had just gotten out of the subway and was literally running to meet us and head to the hospital.

If you look closely you can see I walk funny :)

We got to Labor and Delivery Triage at around 8:10. Sivan wobbled her way from the taxi into the hospital, calling me to squeeze her hips together during the now painful contractions. we handed the forms and went to the bathroom (for a urine sample) while Liam was outside with Ronny.

The urine sample was a no go (just like during Liam’s labor)

At this point we were waiting for Waleska (Liam’s nanny) to come pick up Liam and take him home for his night routine.

I was running in and out, squeezing Sivan’s hips during contractions and coordinating Liam’s pickup with Ronny and the Waleska (in the waiting room).

As I’m trying to figure out why Waleska is (still) not here, it turned out I sent her to the wrong hospital since they changed the name of the hospital and I used Google Assistant to send her its name.

Once we understood what’s taking her so long, Waleska said she'll just go to our place and we sent Liam there with Ronny to meet her so she can put him to bed (Liam, not Ronny)

Elad taking a selfie during a contraction

During this time, Sivan was in the room, getting seen by doctors, nurses, etc. Turns out, they made a point to separate us so they can ask her if she’s domestically abused. She said she wasn’t - phew.

All the time, she was asking for an epidural but they said that they have to get a blood sample and put in an IV (central line)

at around 9:30 the anesthesiologist came into the room after a few failed attempts of the nurses to put in the central line, he asked his intern to give it a try and after he too have failed, the anesthesiologist got it on the second try - finally.

Note how they poke me in both hands!

Sivan:

This was one of the 2 most painful parts of my delivery (the 2nd is the contractions of course). Four(!) people tried to put in the IV and only the 5th attempt was successful. At one point, I remember, someone was slapping my hand so fast and hard (in an effort to make my vein more visible) I was shocked.

In these times of pain, two thoughts kept me going: first, the understanding that they can’t insert the epidural without this and second, that this is my last labor.

Elad:

After 5 attempts, the central line was in and the epidural was put in pretty quickly, and by 9:39 Sivan sent a silly drugged selfie

An hour later we were in the delivery room

I went to get a pizza (despite Sivan’s complaints about it being passover) and she was angry at me for enjoying the pizza

Sivan:

We needed to wait to reach an opening of 10, so we tried to nap and get some rest (something that Jill, our doula in Liam's labor, kept on telling us). At 12:15am I had an opening of 9cm.

Around 1-1:20am the staff gave me an oxygen mask to encourage oxygen supply to Alma and asked me to lie down on my left side.

Soon after the doc came and said "the baby doesn't like this, so let's' break the water and start pushing". We were like, "what do you mean *this*?" and she said: "the environment". (note that I, Sivan, am that environment. So… baby doesn’t like me??)

Turns out her heart rate dropped down during contractions and we later learned the umbilical cord was wrapped around her neck. This is actually very common during birth and Liam also had the cord around his neck (though in his case it didn’t result in drop of heart rate).

Pushing

So.. we said ok. The doctor broke my water and then we waited. Waited for a contraction. Weirdly enough, from a consistent pace of 2 minutes contractions, we dropped to none. After 5 minutes or something that felt very long. Then one came (as I’m writing this down it sounds like I’m a surfer waiting for a nice big wave). I felt nothing, no urge to push, nothing. But I did what I did last time (i.e. pretending to have a “bowel movement”). It seemed like I was doing a good job since the feedback I got was “hey hey, slow down, you don’t want to tear!” so I slowed down, and then pushed, and slowed down.
I remember a distinct moment in time, when I looked between my thighs and saw a baby head, closed eyes, closed mouth. So weird, and I’ll admit, a bit scary.
Pushed some more and 5 minutes into pushing - Alma was fully born!

And tear free, hooray!

First Look

I had asked to cut the cord myself this time (Elad did that last time) but since it was causing an issue they did that while I was pushing.

I’ve also asked to do “skin to skin” so a moment after she emerged into the world, I was holding her, this slimy, helpless, tiny creature.

Now, first time around, with Liam, I did not feel emotionally connected to him. Yes, I said it. He was a resident of my womb, something growing inside of me and consuming all my resources. But I didn’t know him or his personality and I had no intention of faking it. When I held him for the first time, I said a couple of comforting words. But in English, which to me shows that I was doing it for the people in the room rather than for me or for Liam.

They rubbed her to clean her lightly, but we were still waiting for her to cry (you know, the sign that everything is ok) - she finally did that a couple of minutes after.
Now that I know what these babies turn into and based on how much I like Liam, this time around, I felt true compassion and kind of liked her. I comforted her, this time in Hebrew

Then they took her for a full examination and cleanup. She was 7 lb and 2 oz (3.2 Kg).

Who's who - Liam and Alma

At 4:15am they moved me to the labor recovery room, and informed us that once we move there Elad can’t stay (since it’s not during spouse visiting hours). I felt fine, like I can walk to that room, but procedures say I need to be wheeled on a wheel chair.

They took her to the nursery for her first bath and Elad went with to see (and take pictures).

Around 5am Elad went home and Alma and I stayed and tried to sleep.

On that day, around noon, Liam came to visit and meet Alma for the first time - he took it well, was gentle and seemed to like her!