Thursday, June 08, 2017

My 2nd Delivery Story - Alma is here!

Alma’s due date was April 16. I was rooting for the 17th so we have a cool date (4/17/17).
On March 23rd, I lost my mucus plug. I know, TMI, but here’s why I tell you about it:
I was sure I am going to have the baby immediately because with Liam the plug came out 3 days before and the internet said it comes out usually 3-5 days before birth.
From that moment on, I would have this looming feeling of dread that any minute I will go into labor. My best analogy was: I’m going to be in a "car accident" (i.e. labor) but I don’t know when and how exactly it will happen. I would wake up at night, pausing for a second, checking if I’m going into labor. Then I would resume breathing​ and go to the bathroom :)

On April 12th, Sivan was very energetic, she went with a friend to lunch and they did their nails.
Around 6pm, she was writing manager feedback for her reports (still holding on to work) when she started feeling that something was happening - a gut feeling.
I didn't take it seriously, after all she had a similar feeling every other day.
At 7pm she was spending more and more time in the bathroom.

Waleska (our nanny) had just left. For a second there I considered asking her to stay, but I was still not sure I’m actually going into labor, so I didn’t.

She peed a lot and was sure that her water broke.
She called the doctor (from the bathroom) and doc explained that the water didn't break since Sivan can still control it but that the baby probably moved down and is pressing (even more!) on the bladder.
The doctor asked if Sivan was timing her contractions but she wasn't sure that she was having contractions, because they weren’t , yet, painful.
Of course, she suggested timing the contractions and to come in.
Sivan asked "to the clinic?" - she said "no - to the hospital"
I asked Sivan if she feels like she could wait until I put Liam to sleep (45 minutes I estimated) because Waleska was 30 minutes away, Mor and Ariel were in a comedy show and Ronny was at work (also 30 minutes away) - those were our backup caregivers for Liam.

Liam enjoying my contractions

I did not like that suggestion at all :) I was very scared of going into labor without epidural. So I said “hell no, pack the baby to go!”

We ended up going out with Liam
We were on the street waiting for a taxi (yellow cab), Ronny had just gotten out of the subway and was literally running to meet us and head to the hospital.
If you look closely you can see I walk funny :)

We got to Labor and Delivery Triage at around 8:10. Sivan wobbled her way from the taxi into the hospital, calling me to squeeze her hips together during the now painful contractions. we handed the forms and went to the bathroom (for a urine sample) while Liam was outside with Ronny.
The urine sample was a no go (just like during Liam’s labor)
At this point we were waiting for Waleska (Liam’s nanny) to come pick up Liam and take him home for his night routine.

I was running in and out, squeezing Sivan’s hips during contractions and coordinating Liam’s pickup with Ronny and the Waleska (in the waiting room).
As I’m trying to figure out why Waleska is (still) not here, it turned out I sent her to the wrong hospital since they changed the name of the hospital and I used Google Assistant to send her its name.
Once we understood what’s taking her so long, Waleska said she'll just go to our place and we sent Liam there with Ronny to meet her so she can put him to bed (Liam, not Ronny)
Elad taking a selfie during a contraction

During this time, Sivan was in the room, getting seen by doctors, nurses, etc. Turns out, they made a point to separate us so they can ask her if she’s domestically abused. She said she wasn’t - phew.
All the time, she was asking for an epidural but they said that they have to get a blood sample and put in an IV (central line)
at around 9:30 the anesthesiologist came into the room after a few failed attempts of the nurses to put in the central line, he asked his intern to give it a try and after he too have failed, the anesthesiologist got it on the second try - finally.
Note how they poke me in both hands!

This was one of the 2 most painful parts of my delivery (the 2nd is the contractions of course). Four(!) people tried to put in the IV and only the 5th attempt was successful. At one point, I remember, someone was slapping my hand so fast and hard (in an effort to make my vein more visible) I was shocked.
In these times of pain, two thoughts kept me going: first, the understanding that they can’t insert the epidural without this and second, that this is my last labor.

After 5 attempts, the central line was in and the epidural was put in pretty quickly, and by 9:39 Sivan sent a silly drugged selfie

An hour later we were in the delivery room
I went to get a pizza (despite Sivan’s complaints about it being passover) and she was angry at me for enjoying the pizza

We needed to wait to reach an opening of 10, so we tried to nap and get some rest (something that Jill, our doula in Liam's labor, kept on telling us). At 12:15am I had an opening of 9cm.

Around 1-1:20am the staff gave me an oxygen mask to encourage oxygen supply to Alma and asked me to lie down on my left side.
Soon after the doc came and said "the baby doesn't like this, so let's' break the water and start pushing". We were like, "what do you mean *this*?" and she said: "the environment". (note that I, Sivan, am that environment. So… baby doesn’t like me??)
Turns out her heart rate dropped down during contractions and we later learned the umbilical cord was wrapped around her neck. This is actually very common during birth and Liam also had the cord around his neck (though in his case it didn’t result in drop of heart rate).

So.. we said ok. The doctor broke my water and then we waited. Waited for a contraction. Weirdly enough, from a consistent pace of 2 minutes contractions, we dropped to none. After 5 minutes or something that felt very long. Then one came (as I’m writing this down it sounds like I’m a surfer waiting for a nice big wave). I felt nothing, no urge to push, nothing. But I did what I did last time (i.e. pretending to have a “bowel movement”). It seemed like I was doing a good job since the feedback I got was “hey hey, slow down, you don’t want to tear!” so I slowed down, and then pushed, and slowed down.
I remember a distinct moment in time, when I looked between my thighs and saw a baby head, closed eyes, closed mouth. So weird, and I’ll admit, a bit scary.
Pushed some more and 5 minutes into pushing - Alma was fully born!
And tear free, hooray!

First Look
I had asked to cut the cord myself this time (Elad did that last time) but since it was causing an issue they did that while I was pushing.
I’ve also asked to do “skin to skin” so a moment after she emerged into the world, I was holding her, this slimy, helpless, tiny creature.
Now, first time around, with Liam, I did not feel emotionally connected to him. Yes, I said it. He was a resident of my womb, something growing inside of me and consuming all my resources. But I didn’t know him or his personality and I had no intention of faking it. When I held him for the first time, I said a couple of comforting words. But in English, which to me shows that I was doing it for the people in the room rather than for me or for Liam.

They rubbed her to clean her lightly, but we were still waiting for her to cry (you know, the sign that everything is ok) - she finally did that a couple of minutes after.
Now that I know what these babies turn into and based on how much I like Liam, this time around, I felt true compassion and kind of liked her. I comforted her, this time in Hebrew

Then they took her for a full examination and cleanup. She was 7 lb and 2 oz (3.2 Kg).
Who's who - Liam and Alma

At 4:15am they moved me to the labor recovery room, and informed us that once we move there Elad can’t stay (since it’s not during spouse visiting hours). I felt fine, like I can walk to that room, but procedures say I need to be wheeled on a wheel chair.

They took her to the nursery for her first bath and Elad went with to see (and take pictures).

Around 5am Elad went home and Alma and I stayed and tried to sleep.

On that day, around noon, Liam came to visit and meet Alma for the first time - he took it well, was gentle and seemed to like her! 

Sunday, July 05, 2015

סיפור הלידה (הראשונה) שלי או ליאם קיים

<מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא>

הלילה לפני
בלילה לפני התאריך (פבואר 9), דיווחתי לאלעד ולדולה שהצירים שלי מתקרבים אחד לשני ושיש לי (או שחלמתי) כאבי מחזור.

התאריך המיועד
בבוקר התאריך המיודע, היה לי תור לרופאה, בדיקה שגרתית. אמא כבר היתה פה, אז הלכנו ביחד. הרופאה אמרה שיש פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקת רחם של 60%, היו לי גם צירים שבקושי הרגשתי כל 6 דקות. אבל הרופאה הסבירה שכל זה לא אומר כלום, זה יכול לקרות היום וזה יכול לקרות עוד שבועיים. אחלה!

היינו רעבות אז הלכנו לאכול צהריים במסעדה דרוזית ליד (כן! מסעדה דרוזית). אני  התלבטתי אם לנסוע ליוניון סקוור להחזיר משהו מ"תינוקות זה אנחנו" אבל הרגשתי עצלנית וגם הדולה המליצה לצעוד הביתה ולנוח אז החלטנו ללכת הביתה ברגל. הרופאה היא 17 בלוקים מהבית (כ-17 דקות הליכה) ואומרים שללכת זה מזרז לידה (למרות שאני די בטוחה שמתכוונים ליותר מ-17 דקות!). עשינו דרכנו לאט לאט ועוד עצרנו בסטארבקס כי היה קר.
אני עוד זוכרת שכתבתי בפייסבוק שנראה לי שהמציאו את תאריך היעד כדי להתעלל בנשים בהריון, הרי יש 4% סיכוי ללדת בתאריך הזה, וזה גורם לכולם סביבך (כולל את עצמך) לשאול: "נו?" אז למה זה טוב?
הגענו הביתה, הלכתי לשירותים, בואו נקרא לזה פיפי ארוך, והלכתי לישון. קצת כאב לי הגב באופן שונה מהרגיל אבל הנחתי שזה יעבור. השעה היתה 4 אחה"צ.

הנה זה בא
בשעה 5 התעוררתי עם אותו כאב בגב, אולי קצת חזק יותר. לא זוכרת מה הרגשתי בדיוק, אבל אני זוכרת שבכיתי והתקשרתי לאלעד ואמרתי לו משהו כמו "כואב לי בגב, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה" - תוך כדי שאני בוכה בלי סיבה נראית לעין. איכשהו הוא הבין לפניי שזה התחיל, ואמר שהוא עולה על מונית מיד.
הוא סיפר שהוא היה באמצע יום הדרכה בעבודה וכשהוא יצא כולם מחאו לו כפיים (כי כולם ידעו שאני אמורה ללדת בכל רגע). עוד הוא סיפר שלפני שהוא יצא, מישהו תפס אותו ביד ואמר לו "תאכל לפני שאתם יוצאים מהבית, כי אחרת תמות ברעב!"

אני לא זוכרת בכלל מה עשיתי עד שאלעד הגיע הביתה, אבל כשהוא הגיע הוא הכין לי אמבטיה מרגיעה עם נרות וכו' והוריד אפליקציה שמתזמנת צירים (אם תרצו, אשלח לכם לוג מדויק של מתי היה כל ציר). מאותו רגע כל מה שאני עשיתי זה להתמקד בלעבור את הצירים עם כמה שפחות כאב ודי איבדתי תחושת זמן.

צירים בכל הצורות
היו צירים בחדר שינה, צירים באמבטיה, צירים על השירותים, צירים בסלון. בכל ציר, אני התכופפתי (אפשר לאמר שירדתי לר') ואלעד לחץ בשתי הנקודות שיש בגב התחתון ובשרירי הישבן. בהתחלה עוד הייתי אומרת "ציר!" או "אלעד!" ואחרי זה פשוט הנפתי את ידי לסמן ואלעד בא ללחוץ ולסמן באפליקציה. ככה המשכנו כמה שעות. 

זו אני בין ציר לציר על השטיח בדירה. לידי הדולה.

בסביבות 8 דומני, הצירים היו בערך כל 5 דקות אז התקשרנו למרפאה שלי, עדכנו את השירות שלהם במצב הנוכחי ואחרי כמה דקות הרופא התורן התקשר ושאל כל מיני שאלות. אלעד עשה את התקשורת כי אני, כאמור, הייתי ממוקדת בצירים. אני זוכרת שמאוד התרשמתי מכמה שהוא היה רגוע ולא נלחץ גם כשהיה לי ציר תוך כדי השיחה וגם כשהם היו מעצבנים.
הרופא אמר את מה שכבר ידענו, שזה לחכות לקצב של ציר של דקה, כל 3 דקות, למשך דקה ואז לנסוע לבי"ח.
בשלב מסוים אלעד החליט שזה יהיה נחמד לראות את הפרק של חברים שבו רייצ'ל אמורה ללדת (כי בשביל אלעד טלויזיה זה הכל), אז הוא שם את זה ובין ציר לציר ראיתי.
התקשרנו גם לדולה, והיא הגיעה אלינו בסביבות 8. היא הסבירה לאלעד שהאגן שלי מתרחב וכדי להקל על הכאב הוא צריך להתנגד להתרחבות הזו, כלומר ללחוץ מהצדדים. היא גם אמרה לי "לא סתם קוראים לזה לייבור" (לידה באנגלית היא לייבור, ולייבור זה "עבודת פרך"), אני חייבת לאמר שזה לא היה מעודד במיוחד, אבל זה כן היה נכון.

חלק מהצירים היו סבירים, חלק אחר היו מאוד כואבים והיו כמה שגרמו לי לייבב בבכי, אבל בלי דמעות. בשלב מסוים אמרתי שאני רוצה אפידורל. הבעיה היא, שאז הבנתי שכדי לקבל אפידורל אני צריכה להגיע לבית חולים. וכדי להגיע לבית חולים, אני צריכה להתלבש, לצאת למעלית, לנסוע במעלית, לתפוס מונית, לנסוע במונית, להכנס לבי"ח וכן הלאה, וכשכל 3 דקות יש ציר של דקה ועוד שתי דקות לעשות משהו מועיל... זה הולך להיות קשה ואני הולכת לחוות צירים בכל תקופת המעבר הזו.
לפתע אלעד רצה ללכת לשירותים, לא רציתי לתת לו ללכת, אבל הבנתי שזה לא הגיוני, אז אישרתי לו. מאוחר יותר הוא היה רעב וחימם לעצמו פיצה. לקח לו איזה 7 צירים (21 דקות) להצליח להפשיר את הפיצה, לחמם, ולאכול. 
טוב, לא היתה ברירה. התחלנו להתארגן ליציאה, באינטרוולים של שתי דקות. שתי דקות לשים גרביים ומכנסיים, ציר, שתי דקות חולצה, ציר, וכן הלאה.

יוצאים לבית חולים
החלטנו לא להמר על מונית, בכל זאת 22 בלילה בפבואר, כפור אימים ורוב האנשים מתחבאים בבית. אז הזמנו אובר, והתחלנו לרדת למטה. מה שביום רגיל נראה לי טבעי, עם צירים היה אוסף של מכשולים בדרכי. ציר כשממתינים למעלית, ציר במעלית, ציר בלובי וכו׳. נהג המונית היה מאוד לחוץ שאני אלד לו במכונית, אז אלעד בילה את הנסיעה בנסיונות הרגעה - לנהג, והדולה טפלה בי.

בבית חולים
החברה במיון יולדות לא התרשמו ממצבי ובאדישות מכעיסה הגישו לנו אוסף טפסים למלא (למרות שמילאתי הכל באתר אינטרנט מבעוד מועד, בדיוק כדי להמנע מהמצב הזה).

זו אני חותמת על הטפסים כנראה תוך כדי ציר

הכניסו אותי לחדר בדיקה, נתנו לי חלוק ושלחו אותי לייצר דגימת שתן. 20 דקות אחרי זה וכאלף צירים, יצאנו עם כוס ובה שתי טיפות. כן, זוהי לא גוזמא, זה מה שהצלחתי לייצר.
בדקו אותי ודיווחו על פתיחה של 3.5 ס״מ. אמרתי שאני רוצה אפידורל (כמה פעמים) ואמרו שאוטוטו אני מקבלת, 20 דקות ככה. שקרנות! אמרתי מקודם שאיבדתי תחושה של זמן, אבל הייתי די בטוחה שזה לקח בערך שעה. לימים הדולה גילתה לי שלא היו להם מיטות ולכן עיכבו אותי.

סוף סוף התפנה כנראה חדר והעבירו אותי אליו, לא נתנו לדולה לבוא איתנו משום מה (נאצים?). התמקמנו, אני ניסיתי לאכול ארטיק עד שאסרו עליי גם את זה וכמובן חיכיתי בקוצר רוח לאפידורל. בינתיים שמו לי עירוי, לפחות ניסו איזה 7 פעמים. זה כאב וגם ככה היו לי צירים ולא הייתי במצב רוח לכלום. הבטתי לאלעד ואמרתי לו: "תגיד להם שזה לא צעצוע!" הוא, מסכן, אמר לי "אוקיי" אבל לא אמר כלום (מה בדיוק הוא אמור להגיד להם??). אני בלי בושה (בכל זאת אישה בלידה) אמרתי להם "This is not a toy!" לא יודעת אם זה עזר, אבל הרגשתי קצת יותר טוב והמשכתי לסבול מכאב המחט הארורה.

קצת לפני 12 סוף סוף נכנס המרדים לחדר. בלי למצמץ אני שאלתי: "אתה יכול לתת לי אפידורל תוך 2 דקות?" מפוקסת על הזמן בין ציר לציר כמובן. הוא חייך בנימוס, התעלם והתחיל להסביר מה הולך לקרות. איך הוא הולך לחטא את הגב שלי ולשים משחה מרדימה, ואחרי זה להכניס את המחט ואיפה בדיוק וכו וכו'. העמדתי פנים שאני מאזינה ואמרתי "כן, אחלה". חיכינו שציר יסתיים וכמו שהוא אמר, הוא חיטא את הגב ומרח משחה מרדימה. חיכינו לעוד ציר שיסתיים והוא הכניס את האפידורל. ואז.. או אז, הכל נהיה הרבה יותר טוב. אלעד סיפר שהוא ראה את המוניטור מתחיל לטפס, כשהתחיל עוד ציר, כבר התכונן לפנים הסובלות שלי, כשלהפתעתו המשכתי להתלוצץ עם רופאיי.

הנה אני בסלפי אחרי אפידורל

מנקודה זו והלאה, בילינו את הלילה בנים לא נים, ישנים כמה שאפשר ומחכים לפתיחה מלאה. באמצע הלילה הגיע רופא לבדיקה ואמר שאני ב-5, ובבוקר הייתי ב-9 ס"מ. בין לבין התעוררנו מצפצופי מכונות ואנשים שנכנסים ויוצאים. אחות חדר הלידה היתה ממש נחמדה ומסבירת פנים והיה סה"כ סבבה.
אה, קצת חוויתי רעידות ומסתבר שזו תופעת לוואי של אפידורל.

בשמונה בבוקר היתה החלפת משמרות והגניקולוגית שלי התחילה משמרת. היא רצתה לפקוע לי את המים, אבל ביקשנו לחכות קצת. קיבלנו שעתיים הארכה וב9:40 הרופאה הגיעה וכמעט מידי פקעה לי את המים (אחרי שהניחה חיתול ושקית מתחתיי). עכשיו נותר לחכות שיהיה לי "דחף לדחוף". 
זה קרה קצת לפני 12 בצהריים (11 לפבואר), הרופאה חזרה.
זה נשמע מטופש, אבל רק אז זה הכה בי שאני אצטרך לדחוף את הילד החוצה - ומה אומר - זה לא שימח אותי.
התינוק היה עם חוט השדרה שלו מופנה לשלי (ואידיאלית זה צריך להיות לכיוון הבטן שלי) הרופאה אמרה שאפשר לנסות כמה דחיפות לראות איך הולך, כי לפעמים הם מסתובבים תוך כדי דחיפה.
כל הסיפור היה נשמע לי מוזר כי איך שהיא דיברה על זה, היה נשמע כאילו אפשר להפסיק אם רוצים. חלקתי איתה את המחשבה והיא טענה שבאמת אפשר להפסיק (בדיעבד זה עוד יותר מטופש כי בדרך אחת או אחרת הילד צריך לצאת...).
בכל מקרה, הסבירו לי לעשות צורה של האות C עם הגוף שלי, ולהתחיל לדחוף. בניגוד לצירים שצריך לנשום תוך כדי כדי להמעיט את הכאב, במהלך דחיפה צריך לא לנשום. 

יאללה דוחפים
אז התחלתי לדחוף, רגל אחת על הדולה והשניה על הרופאה, אלעד לידי מחזיק לי את היד ואני דוחפת כמה שיותר חזק, בכל ציר 3 סטים של 10 שניות כל אחד. אחרי כמה כאלה הדולה והרופאה חלקו לי מחמאות על כמה שאני דוחפת טוב, יעיל ויפה - לא ידעתי על סמך מה הן אומרות את זה, אבל לא סירבתי למחמאה.
החלטנו להמשיך (אני כל כך טובה בזה, מה אני אפסיק?), הם שאלו אם אני רוצה מראה, אמרתי "למה לא?" רציתי לראות מה כל ההתלהבות. בקושי ראיתי את השיער שלו, ואחרי 10 דקות ככה די התייאשתי מהמראה, זה לא עזר לי להרגיש שיש התקדמות. מה שכן, כבר הרבה זמן לא ראיתי את איזור החלציים שלי, אז זה היה נחמד לראות שהכל בסדר :)
בין ציר לציר יישרתי רגליים ועיסו לי אותן קלות להקלה. עד שהראש שלו הגיע לאמצע המעבר... אז זה הפסיק להיות מצחיק, לא נתנו לי ליישר רגליים, ואני נורא נלחצתי שאני "אתקע" במצב הזה להרבה זמן :-/
זה לקח כמה צירים אולי 5 אבל עברנו את השלב הזה ושרדתי לספר.
אלעד סיפר שלרופאה היה מן ג'ל ביד וכל פעם שדחפתי היא שמה על הילד כדי להקל את בדחיפה הבאה. ליאם הגיח לעולם ב-12:39 אחרי הצהריים, אני זוכרת שהוא לא בכה מיד, אבל זה לא הלחיץ אותי, ואחרי בדיקה קלה שמו אותו עליי, עוד לפני שחתכו את חבל הטבור.

השלב הבא היה לשלוף את השיליה ולוודא שהכל בסדר. היה בה משהו מוזר ושלחו אותה לתיקון (הכל נראה בסדר)

Tuesday, December 09, 2014

על ההריון–פרק שלישי

קנוניית ההריון הגדולה
עוד מהצבא, דבק בי המושג של “סיור מקדים” – זה סיור שעושים 3-4 אנשים לפני שלוקחים קבוצה גדולה של חיילים לאיזשהוא אירוע. הרעיון הוא להתיידע לאיזור הסיור ולוודא שהכל כשורה.
אני עושה סיור מקדים של הורות כבר בערך 7 שנים: מתבוננת איך הורים אחרים מחנכים, מה עובד ומה לא, מה אני אוהבת ומה לא, איך זה להיות בהריון, שואלת המון המון שאלות את החברות והמשפחה שבהריון ובאמת מנסה לדעת כמה שיותר.
כשנכנסתי להריון והתחלתי ללמוד דברים חדשים, פיתחתי כעס על כל מי שהיה בהריון לפניי. כמה ששאלתי וכמה שניסיתי ללמוד, יש מלא דברים שלא סיפרו לי ולא חלקו איתי. החלטתי שמדובר בקנוניה של כל מי שעבר את זה נגד כל מי שעוד לא. אז בנות (ובנים) - אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בהריון, תתחילו בלקרוא את הבלוג הזה, ואז תבואו אליי, אני אגלה לכם את האמת!

לדוגמא, אף אחד לא מדבר על הקשיים של להרות: למזלנו, לא חווינו יותר מידי מזה, אבל גם בחודשים הבודדים שניסינו הגענו למצב המוזר הזה שהנסיונות הופכים מדבר כיפי וחיובי למשימה מעיקה. אחרי שעברתי את זה, ודיברתי עם חברות, רק אז הן סיפרו שגם להן זה היה קשה וכן הלאה.

שבוע 14 – שבדיה
כולם אומרים כמה השליש השני הוא השליש הכי טוב (מכונה באנגלית The golden trimester), ושאם אתם נוסעים לחו”ל – תעשו את זה בשליש השני. אז נסענו לשבדיה לבקר את מני וג’ק. אחרי שהם פגשו אותנו כשירדנו מהאוטובוס, עצרנו בסופר לחפש אוכל. דיברנו על מה נאכל, וכשדיברנו על ביצים, אמרתי “אני לא יכולה לאכול ביצים לא מבושלות, מני”. מני הסתכל עליי מבולבל, אני מחכה שהוא יבין את הרמז, והוא לא מבין מה אני רוצה. אז אמרתי לו: “אלעד בהריון”. הוא היה בשוק – זה היה מצחיק, ואז הוא צחק עליי שציפיתי ממנו להבין את זה.
בשבוע זה התחיל להיות קצת קשה לסגור את המכנסיים… הנה זה בא.

שבוע 16 – סריקת מערכות מוקדמת
בבדיקה זו  (שנעשתה בבית חולים) בעצם עוברים על רשימת מצאי של כל האיברים החשובים של העובר, שתי רגליים, שתי ידיים, שני קרסוליים (כן, אפילו את זה בודקים), צלעות וכן הלאה.

שבוע 18 – מי שפיר
אחרי התלבטויות ארוכות מאוד, ולמרות שגם הרופאה וגם היועצת הגנטית אמרו שבמצבנו לא צריך, החלטנו לעשות בדיקת מי שפיר. למה להתלבט כל כך הרבה? הבדיקה נחשבת מסוכנת, יש סיכוי של אחד ל-200 (או 600 תלוי את מי אתם שואלים) להפלה.
אז זה הולך ככה:

האחות עשתה קודם אולטראסאונד, לראות איפה התינוק ולזהות מקומות פוטנציאליים להכנסת המחט.
אז הגיע הרופא, הסתכל על המקום שהיא הציעה, חיטא את הבטן שלי, שם את מכשיר האולטראסאונד בתוך כפפה (כן, בתוך כפפה), הגיש את המכשיר בכפפה לאחות ופנה להכניס מחט גדולה מאוד (כך שמעתי, אני בטח לא הסתכלתי) לבטן שלי, בלי הרדמה או משהו כזה. הוא לקח 3 מבחנות(!) של מי שפיר מהרחם, ואז בשביל הכיף לקחו גם קצת דם (על הדרך ככה).
כדי לבדוק לעומק את הגנים של התינוק – ביקשנו שיעשו
Micro Array (מערך DNA) – בדיקה מקיפה יותר של ה-DNA, אם עד כה בדקו שכל הכרומוזומים נמצאים ותקינים, בבדיקה זו פורטים אותם לחלקים קטנים יותר ובודקים ברזולוציה יותר גבוהה.
אחרי הבדיקה הזו צריך לנוח. בארץ אומרים 3 ימים, בארה”ב 24 שעות. ניסיתי להבין מהרופא שביצע את הבדיקה מה זה אומר. הוא אמר דברים כמו “אל תרימי משקלים כבדים”, “המנעי ממדרגות” ואז בסוף סיכם ב”תקשיבי לבעלך, מה שהוא אומר לא לעשות, אל תעשי”. רציתי לצעוק עליו שזו גם הפעם הראשונה שאלעד עושה מי שפיר, ומאיפה הוא יודע בדיוק? אבל חייכתי ואמרתי תודה.
יום אחרי זה היה “אלעד נולד” – חגיגת היומולדת של אלעד. כיוון שהייתי קצת מוגבלת, רוני, יאיא ואלעד סחבו את כל הדברים שהזמנתי למעלה וארגנו את המקום.

Monday, December 01, 2014

על ההריון–פרק שני

תסמינים ראשונים
בביקור הבא, הרופאה שאלה אם אני רוצה לדעת למה לצפות. האמת שעניתי “עדיף שלא”, כי כמו בסרט “טיסה נעימה” (שבו הרופא מסביר לדיילת על השלבים של המחלה, והטייס שומע וחווה אותם אחד אחרי השני) חששתי שברגע שהיא תגיד למה לצפות, אני אדמיין שזה קורה לי. בכל זאת היא הסבירה שאפשר לצפות לרגישות בחזה, בחילות (שמסתבר שנובעות מנפילת סוכר והדרך להתמודד איתן זה דווקא לאכול) ועייפות מרובה. היא אמרה גם לשתות הרבה מים (אז מה הפלא שעושים הרבה פיפי?) שני הדברים הראשונים באמת קרו, לגבי השלישי, קשה לדעת – תמיד אהבתי לישון Smile 
מסתבר שהמושג “בחילות בוקר” הוא שקרי. צריך לקרוא להן “בחילות כל הזמן”. כל פעם שהייתי רעבה, אם לא אכלתי תוך 15 דקות, הרעב הפך לבחילה. עם בחילה, לא רציתי לאכול כלום, אז היה קשה מאוד לשכנע את עצמי שאם אוכל זה יהיה יותר טוב. את אותו סופ”ש העברתי בעיקר על הספה, מעוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אלעד, החמוד הזה, לקח אותי לסופר ושם בעגלה כל מה שיכולתי לדמיין שאני אסכים אולי לאכול. זה עזר.
בעבודה, היו איזה יומיים שהרגשתי שאני בתוך ענן כזה של חוסר איפוס וריכוז. שוב אלעד החמוד הזה (או החכם הזה?) הציע שזו תוצאה של גמילה מקפאין ושאולי אנסה לשתות קפה נטול. זה עזר!
חצ’קונים מכל הכיוונים – תוצאה של הורמונים משתוללים. היו לי על הפנים, במחשוף ובגב. לא עזר כמה שלא השתמשתי בסבונים מיוחדים עם חומצות והכל. וגיליתי שכמעט ואין לי חולצות בלי מחשוף כלשהו. לא נעים.
שיאים עד כאן
להלן רשימה אקראית של שיאים שצברתי עד כה בהריון:
- יום אחד בסופ”ש הצגתי שלושה תסמינים סטנדרטיים של הריון תוך 5 דקות: אלעד טיגן ביצים והריח היה פשוט חזק באופן כמעט בלתי נסבל (מסתבר שבהריון חוש הריח משתפר פלאים!), בכיתי פתאום בלי קשר לכלום, ו… אני לא זוכרת את השלישי, אבל היה שלישי!
- היו איזה יומיים שבהם הייתי רעבה, סליחה, מתה מרעב, קרועה מרעב, כל שעתיים על השעון.
- לילה אחד קמתי לשירותים חמש (חמש!) פעמים.
- לילות בודדים שלא קמתי אפילו פעם אחת לעשות פיפי! (אפילו לפני ההריון הייתי מתעוררת בלילה לשירותים)
- יום אחד שהלכתי לשירותים כל 25 דקות על השעון (מזל שהלו”ז שלי באותו יום היה מלא פגישות של 30 דק’)
שבוע 10 – זה גילי המופלג
בשבוע 10, ובזכות מחקר מצד אלעד, עשינו בדיקה חדשנית יחסית שבודקת שלושה כרומוזומים (21, 18 ו-13) שמעידים על פיגור שכלי מסוגים שונים ואת כרומוזום הסקס. לנשים מעל גיל 35 הביטוח הרפואי מכסה את הבדיקה הזו – למזלי זה היה בערך שבוע אחרי היומולדת שלי (אושר מהוסס על גילי המופלג?)
כך כמה ימים אחרי זה, גילינו שיש לנו בן זכר. עם כל התסמינים הפמינסטים שלי, אני חייבת להודות שהרגשתי גאה ושטופת מוח בו זמנית, על יכולתי לשאת בן ראשון זכר למשפחת כץ.
שבוע 12 – סיום השליש הראשון
בשבוע 12 ביקרתי במשרדים הראשיים של גוגל בחוף המערבי. תוך כדי שאני חצי בחולה במטוס ומצרה על רוע מזלי, קראתי באפליקציה שלי (ברור שיש אפליקציה למעקב על הריון) שהשבוע נגמר השליש הראשון והכל הולך להיות יותר טוב.
שוב לא ברור אם זה פסיכו-סומטי או אמיתי, אבל באמת יום אחרי זה התחלתי להרגיש יותר טוב. נעלמו הבחילות כמעט לגמרי! עייפות עדיין היתה, אבל מצד שני הייתי גם בג’ט לג.
שבוע 13 – שקיפות עורפית והאמת יוצאת לאור
ביום שני על הבוקר, הלכנו לבית חולים לעשות שקיפות עורפית וייעוץ גנטי.
שקיפות עורפית נעשית על ידי אולטראסאונד שבו בודקים את הגודל של שק נוזלי מסוים בצווארו של העובר, גם בדיקה זו (כמו זו של שבוע 10) נעשית כדי לזהות תסמונת דאון.
כל הזמן הזה, לדעת שדברים מוזרים עוברים עליי ואני צריכה להחביאם מהאנשים סביבי ביום יום – זה לא היה כיף. אני אדם מאוד פתוח וסודות הם לא הצד החזק שלי. באותו יום, קבעתי פגישה עם אשת משאביי האנוש בעבודה, ללמוד את זכויותיי וחובותיי. מסתבר שאין שום מחויובות לספר למנהל שלי ולצוות שלי. בכל זאת ביום שלישי סיפרתי למנהל שלי. פטריק – המנהל – היה יותר מאושר ממה שאני הייתי אם הייתם סוכמים את כל החיוכים ורגעי האושר שלי מאז תחילת המסע. הוא חייך חיוך עצום מאוזן לאוזן, ואמר שהוא מאושר בשבילי ושזו הולכת להיות חוויה נהדרת (יש לו ילדה בת 14) – טוב, כיף שיש תמיכה ואולי אני אפילו חצי מאמינה לו Smile
ביום רביעי, קבעתי פגישה עם הצוותים שלי. אין דרך טובה לקבוע פגישה כזו בלי לחשוף את הנושא או להלחיץ אנשים. קראתי לזה Mid-day chat (שיחה קלילה באמצע היום) וכמובן קיבלתי שאלות מכולם על מה זה, ואם הולכים לפטר אנשים. כיוון שאני לא טובה בלחשוף את רגשותיי בפני העובדים שלי, החלטתי להכין מצגת קטנה שתעזור לי. התחלתי את הפגישה במשחק של 20 שאלות (שהעובדים שואלים):
שאלה מס’ 1: האם אנחנו עוברים פרויקט? אני - “לא”
שאלה מס’ 2: האם אנחנו עוברים מקומות? אני - “לא”
שאלה מס’ 3: האם אנחנו מקבלים מתנה? אני - “תלוי איך אתם מגדירים מתנה…” התחכמתי.
בשלב הזה החלטתי לתת להם רמז: “זה לא קשור אליכם, זה קשור אליי”
שאלה מס’ 4: האם את חולה? “ובכן, זה סוג של מחלה…”  (בארה”ב חלק מחופשת לידה ממומן על ידי ביטוח נכות…)
שלאה מס’ 5: האם את בהריון? “כן!” ועברתי לשקופית הבאה שאומרת שיש לי בן, מראה תמונת אולטראסאונד ותאריך היעד – פבואר 10 2015.
לא ציפיתי לזה, אבל כולם חייכו ממש ומחאו כפיים (שוב כולם יותר שמחים ממני Smile)
איזו הקלה, יצא המרצע מן השק.

על ההריון

כפי שרובכם ככולכם יודעים, אלעד ואני מצפים לילד הראשון שלנו, עוד 70 יום מ-ע-כשיו.
כבר הרבה זמן חשבתי לכתוב משהו ולחלוק את חוויות ההריון שלי, אז הנה זה בא.
אני אחלק את זה לחלקים קטנים כדי שתוכלו לקרוא וגם כי לוקח לי זמן לכתוב Smile
יאללה, בואו נתחיל!
מתי ננסה?
לפני שיצאנו לירח הדבש, אסתי הסבירה לי באופן שלא השאיר מקום למחשבה, שאני לא רוצה להיות בהריון בירח הדבש שלי. משא ומתן קצר הוביל אותנו להחלטה להתחיל לנסות בחודש האחרון, כלומר בתאילנד, וכך אכן היה.
סימנים ראשוניים
בשביעי ליוני, כשהיינו בפסטיבל בשם פיגמנט (באי המושל בניו יורק), עירית ויוליה שאלו אותי אם אני בהריון. עניתי משהו מתחכם בסגנון “לא נראה לי, כי הבדיקה יצאה שלילית, אבל מצד שני… יש מצב”. שתיהן קצת צחקו וייעצו לי (מאוד) לעשות עוד בדיקה. טוב, מה יש להפסיד?
כשחזרנו הביתה, עשיתי בדיקה ו… יצא חיובי! טוב, לא רציתי לשמוח יותר מידי, עדיף להשאיר מקום לטעות. החלטתי לבדוק שוב בבוקר. באמצע הלילה, 3-4 לפנות בוקר, קמתי לשירותים אז כבר ניצלתי את ההזדמנות ועשיתי עוד בדיקה… עוד תוצאה חיובית! טוב, כנראה שיש דברים בגו. סמס מהיר לישראל וקצת חיפוש בגוגל, ונראה שצריך לחכות 6 שבועות מהיום הראשון של המחזור האחרון. ספרתי את השבועות והימים, ולמחרת בבוקר התקשרתי לקבוע פגישה עם הרופאה במועד הרלוונטי.
טפו טפו טפו
בגלל שאנחנו לא מאמינים באמונות תפלות, ובגלל שאני לא מתה על סודות, החלטנו לגלות להורים: שיחת וידאו כללה את המקל שבישר את הבשורה.
בדיקה ראשונה
באחד עשר ליוני, נרגשים ומפוחדים, הלכנו לרופאה ביחד. בדיקת אולטראסאונד (מסוג שלא ידעתי על קיומו) גילתה שיש משהו שנקרא “שק דגירה” אבל לא שומעים/רואים דופק. הממ… מה זה אומר? או שאין תינוק או שצריך לחכות קצת ובאנו מוקדם מידי. בכל מקרה, לקחו דגימת שתן וקצת דם (תמיד טוב לקחת דם) ויראו מה יצא מזה.
ביום למחרת, אני נסעתי לנופשון מהעבודה (אח, גוגל!) וביום חמישי, או שישי קיבלתי שיחה מהרופאה ש”אין מה לדאוג, והציוד שלהם במרפאה אחלה, אבל היא רוצה שאלך להבדק במרפאה אחרת שהציוד שם טיפה יותר חדיש”. טוב… טיפה לחץ. גם ככה אני אמורה לחזור מהנופשון מוקדם, כדי לפגוש את אלעד בתחנת פן ולנסוע לסופ”ש בג’רסי עם כמה חברים (בבית של ההורים של קרן אישתו של עידו). אז קבענו פגישה בבית חולים (59 והעשירית), בזריזות תפסתי מונית איך שירדתי מהאוטובוס שהחזיר אותי לעיר, ואלעד פגש אותי שם. שוב בדיקת אולטראסאונד, ושוב רואים שק דגירה אבל לא דופק. טוב, הם יעדכנו את הרופאה והיא תדבר איתי.
אלעד ואני רצים להספיק לרכבת ולפגוש את כוחי ושי, והנה הרופאה מתקשרת, אומרת שאין מה לדאוג ושנקבע
פגישה לעוד שבועיים. אוקיי… מנסים לשכוח מזה לעת עתה.
יש דופק?
24 ליוני, חזרנו לרופאה. הפעם מצאנו דופק! הללויה. עדיין, לא נתתי לעצמי להתרגש יותר מידי. מסתבר שיש סיכוי די גדול להפלה עד בערך שבוע 10 ואני ככל הנראה בשבוע 7, אז ממתינים, ומקווים.
אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?
בשלב הזה הבנתי שזו כנראה המשמעות של להיות הורים. מעתה ועד עולם זה תמיד לחשוש מהדבר הבא שיכול להשתבש: הבדיקה הבאה, הלידה, האם הילד בסדר וכן הלאה. זה לא שיש לי משהו לעשות לגבי זה, פשוט אף פעם לא חשבתי על זה, ובטח לא חשבתי שזה מתחיל בשבוע 7 להריון.

Friday, February 21, 2014

ימים 18-20, דצמ’ 17-19–פרייזר איילנד

כל מי שביקשנו עצתו לגבי הטיול באוסטרליה, כולם פרט לא.ב.י ופיטר האמת, אמרו שצריך ללכת לפרייזר איילנד. כשהתקשינו להחליט כמה ימים לבלות שם ואיזה טיול מאורגן לקחת שאלתי שוב את אייל אם זה שווה את זה והוא אישר, ואפילו אסתי אמרה שהמקום הוא גן עדן. טוב נו, אין ברירה, נצטרך לשלם הון תועפות וללכת לראות על מה כל המהומה חשבתי.

התחלה מוקדמת
קמנו לפנות בוקר בסביבות 6. למעשה אני קמתי ב:2:40, ב-4 וב-5:50 מפחד שלא נקום בזמן... אז התארגנו, סיימנו לארוז את התיקים הקטנים שיילקחו אנחנו לאי, ובנפרד את המזוודות שנשארות במלון. יצאנו מהמלון וחצינו את הכביש לחפש את נקודת המפגש. מצאנו איש זקן שמקבל כסף מקבוצה של אנשים ליד אוטובוס אדום שנראה תואם לתמונות של הסיור. מיד שלחנו יד לארנק לשלם גם עלינו - היי, אם כולם נותנים לו כסף זה כנראה הדבר הנכון לעשות. אחרי ששילמנו וידאנו שזה האוטובוס הנכון. איבדנו פעימה כשלא מצאנו את השם ״כץ״ ברשימה. אחרי כמה דקות של פחד/תחושת הקלה מצאנו את siven chermon ברשימה וקפצנו לתוך האוטובוס המלא.

המדריך שלנו בן #$@?
מסתבר שעם הזקן באה גם זקנה - אשתו - והם יהיו הנהגים והמדריכים שלנו לשלושת הימים הבאים. הם הסבירו קצת על מה התוכנית לימים הקרובים ומה יקרה בשעות הקרובות ואז עשינו סיבוב הכרות עם אנשי האוטובוס - אהבתי את הרעיון. הם גם אמרו שכיוון שאנחנו בחדרים של ארבעה, זה רעיון טוב לחשוב עם מי נרצה לבלות את הלילה. אלעד הציע שנדבר קצת עם השבדיות שישבו מלפנינו (לצערי או שמחתי הם לא התאימו לפרופיל הסטנדרטי כי הן לא היו בלונדיניות). הכרתי את עצמי והתחלנו לדבר, כמו תמיד אלעד עשה עבודה טובה בלשמור על השיחה פעילה. 

מה מיוחד כל כך בפרייזר איילנד?
פרייזר איילנד מפורסם השל היותו אי החול בגדול ביותר בעולם. כבר כמה שבועות, מאז שקראתי עובדה זו, אני חושבת לעצמי: ״המממ... אז ממה עשויים איים אחרים? חשבתי שכולם מחול״. למזלי, יש לי אבא חכם ומשכיל ושאוהב לקרוא וללמוד (כשעוד הייתי בבית ספר, אבא היה אחראי לעזור עם מקצועות הגיאוגרפיה, היסטוריה ותנ״ך). אז בלילה לפני, בזמן שיחת וידאו עם ההורים, חזרתי בפניהם על עובדה זו והעליתי את השאלה שהטרידה את מנוחתי, ואבא מיד הסביר שרוב האיים עשויים מאבן בזלת ושהחול עליהם הגיע באמצעות רוח - וואלה! (יאיא - אם אתה קורא את זה אז: #abaknows).
לאי (שהוא גם פארק לאומי) מגיעים על מעבורת, יש דומני 3 כאלו כל יום והדרך היחידה להתנייד באי זה עם רכב 4x4 שיש לו אישורים מיוחדים.
ילדה בת 34
אגב, מסתבר שגם בגיל 34, וגם אחרי החתונה, עדיין ההורים דואגים לך ושמחים לקבל סימן חיים. למזלנו, עם הטכנולוגיה של היום, זה די קל. ההורים של אלעד כבר מתקשרים דרך whatsapp ואמא שלי דרך iMessage. מעניין אם הורים היום מבינים כמה חייהם טובים (נקודה שאלעד העלה). אני ממש זוכרת כשהילה טיילה אחרי הצבא, עוד בשנת 93, אמא היתה מחכה קצרת רוח לשיחת טלפון פעם בשבוע, ושמחנו כל כל לקבל מכתב או גלויה וללמוד שהילה בקרייסטצ׳רץ׳ (אגב, בקרוב אצלנו). טוב, חזרה אלינו.

היום הראשון
אחרי שעתיים וחצי בערך האוטובוס עלה על המעבורת לאי ואחרי עוד 20 דקות, “נחתנו” על האי. תוך כדי נסיעה על החול של חוף הים (זה הכביש המרכזי)  המדריך הסביר על האי, על ההיסטוריה, החיות וגם הצמחיה. ראינו עצים רחבים ממש וגם כאלו עם מליון שורשים (קשה לגדול בחול) ועשינו מסלול הליכה קצר לחוות את היער. משם נסענו לאגם שאיני זוכרת את שמו, ולמרות שניסיתי להתנגד ולהסביר שלא חם מספיק והמים קרים מידי, נכנענו ללחץ החברתי ונכנסתי למים.
משם נסענו למלון שלנו, שבדומה למלון בוויטסאנדיי (לונג איילנד), היה מאכזב ברמתו, אבל נו מילא. חלקנו חדר עם השבדיות – מעתה נקרא להן לינדה ושרה – ואחרי א. ערב “קבוצת הצעירים המגניבים” (זה אנחנו) הלכה לבר ומילאה פיה אלכוהול.
היום השני
היום התחיל מוקדם מידי, או שהלכנו לישון מאוחר מידי, אבל יצאנו לדרך על חוף הים ונהנינו מהנוף.
התחנה הראשונה היתה נחל קטן בשם Eli’s creek
משם נסענו לראות שאריות של אוניה ישנה שנתקעה על החוף בלילה סוער לפני 50 שנה לערך ומאוחר יותר חיל הים האוסטרלי השתמש בה כמטרה לתקיפה לספינות שלהם – בשבילנו (ובשביל כל התיירים לאי) היא הייתה פשוט מקום פוטוגני.


היעד הבא היה מקום שנקרא “בריכת שמפניה”. אבל לפני שנגיע לשם, אנחנו נעצור במקום עם איזה סלע בצבע כתום… אוקיי…
הלאה לבריכות השמפנייה! מהשם, ציפיתי שהצבע של המים יהיה שמפניה או משהו כזה, וגם אחרי שישבתי כבר בתוך המים, לקח לי זמן ניכר עד שהבנתי את מקור השם. מה שקורה זה שיש סלעים במים שיוצרים הפרדה בין הים וה”בריכה” ומידי פעם, גל גדול מספיק מגיע וחוצה את הסלעים ויוצר הרבה קצף, כמו בועות שמפניה בבריכה. גם במקרה הזה היתה רוח בחוץ, והמים קרים מאוד, אבל הלחץ החברתי שוב עשה את שלו, ונרעדת נכנסתי למים להתחבא מהרוח.
משם נסענו למקום בשם “ראש אינדיאני”, ואם אני זוכרת נכון, כשמר פרייזר ואשתו הגיעו לאי, שם הם ראו אינדיאנים (מקומיים, אבורג’יניים) צופים עליהם. זה היה מעין צוק מלחיץ כזה שהיה מוצלח מאוד בתור תצפית על הנוף.
חזרנו למלון, התפנקנו קצת בבריכה, שהיתה כנראה מקור המים הכי חם על האי. אחרי זה א. ערב וערב ארוך מאוד של משחקי שתיה בבר שבהם מצאתי את עצמי אפילו שותה בירה בלית ברירה (כבר שנים שאני מכריזה בגאווה שבירה זה מגעיל, ומזמינה כוס יין).
הכירו את החבר’ה:
מאנגליה: הולי ממנצ’סטר, אשלי מנוטינגהם (העיר של רובין הוד) וסיימון ממקום שאיני זוכרת את שמו.
לינדה ושרה משבדיה (לא מסטוקהולם)
כשהיה באמת מאוחר, החלטנו שזה נבון ללכת לים ואולי לראות דינגו.
דינגו, זה סוג של כלב בר, נראה חמוד כמו כלב אך הוא מסוכן כמו זאב ואם הוא רעב מספיק ויש לו חברים, הוא גם יתקוף ויאכל אנשים.
אני, שלא הייתי שיכורה מספיק כנראה, ניסיתי להסביר לחבר’ה שזה לא רעיון כל כך טוב, ושעדיף לא לראות דינגו הולך על החוף (הסבירו לנו שאין להם מספיק אוכל על האי). הובטח לי שאין לי מה לדאוג… היה ליל ירח מלא, וכן ראינו דינגו, ולא אכלו אותנו – הצלחה!
הערב המשיך לחדר שלנו עם עוד אלכוהול ונגמר מהנה אך מאוחר.
היום השלישי
האמת שהייתי הרבה פחות עייפה ממה שציפיתי אחרי שעות ספורות של שינה, ועשינו דרכנו באוטובוס השטח שלנו ליעד של היום. כן, היום היה רק יעד אחד ואז הופ, החוצה מהאי.
המקום הזה היה המקום החביב עליי! אחרי מסע לא קטן, הגענו לדיונת חול עצומה. מימין, משמאל, מלפניי ומאחורי רק חול, חול ועוד חול. וכולו בתולי שכזה, בלי עקבות של אחרים. הרגשתי שכך בטח נראה הסהרה.
ואז לפתע, כאילו משום מקום, נגלה לפנינו אגם. צד אחד שלו דיונות חול וצד שני יער עצים ירוקים. אחרי כמה תמונות להנציח את המדבר כשעוד יבשים, ירדנו לבגדי ים ונכנסנו לאגם. הפעם לא היה צריך לשכנע אותי. לא שהיה חם מספיק לטעמי, שלא תבינו לא נכון, היה חם אבל עם רוחות, והמים היו קרים, אבל הכל היה יפה, והבנתי שחיים רק פעם אחת ועדיף להיות בתוך המים מאשר בחוץ – אז הלכתי על זה. דומני שלאגם קראו Wabby lake.
האוטובוס עלה על המעבורת, ואחרי נסיעה קצרה עצרנו לצהריים. במסעדה/בית קפה, מצאנו אינטרנט וכל החבר’ה התחברו אחד לשני בפייסבוק. עוד שעתיים שלוש נסיעה ואנחנו חזרה בבריזביין.

היום עוד ארוך Sad smile
נפרדנו לשלום מכולם, הצוות של המלון היה סופר נחמד והרשה לנו לעשות מקלחת זריזה. אספנו את המזוודות ורצנו לרכבת לשדה התעופה. היעד – סידני  (שאגב, היא לא בירת אוסטרליה). בסידני שכרנו דירה דרך AriBnB (כך גם השכרנו את הדירה שלנו בניו יורק לאנשים שמבקרים בעיר). עד שקיבלנו את המפתחות והתמקמנו בדירה היה קצת אחרי חצות. היינו רעבים אבל היה מאוחר מידי, למזלנו המארחת השאירה לנו אוכל במקרר, אז הכנו לעצמנו ירקות מוקפצים עם סויה וביצה והלכנו לישון.