Thursday, December 11, 2008

סנאי

אין לי הרבה מה להוסיף, הם מדהימים וחמודים וזה מטורף כמה שיש פה.
אבל רציתי לספר רק, שהיום בבוקר, בדרך ללקוח אצלו אני עובדת כרגע, עברתי במדיסון סקוור פארק וראיתי סנאי.
הוא היה עסוק בחפירה באדמה, עם הידיים הקטנטנות שלו, אז עצרתי לראות מה הוא עושה ושמתי לב שמשהו מוזר בפה שלו, לא הייתי בטוחה מה.
אז הוא הפיל משהו לאדמה, והתחיל לכסות בשצף קצף.
אדיר! הוא החביא בלוט.

הם פשוט כל כך חמודים.
אבי, מירי, ישר חשבתי עליכם ועל עידן הקרח :)

Friday, November 21, 2008

וגאס - סיבוב שני

לפני כחודש, אולי קצת יותר, גילינו שיש פסטיבל קומדיה בסופ"ש הזה בוגאס.
ויותר מעניין מזה, גילינו שג'רי סיינפלד נותן הופעה.
איזה מגניב!
בדקנו מי רוצה לחבור, ויום אחד, נדמה לי שסיפרתי עליו כאן, בעצם אני בטוחה, ישבנו עם עידודי (הידוע בכינויו דודי) והזמנו כרטיסי טיסה ומלון.

אתמול, עלינו על הטיסה ו-6 שעות מאוחר יותר נחתנו בוגאס, האמת6 וקצת כי היה לנו איחור ארור בטיסה.
הגענו למלון הכי מגניב בעולם - הידוע בשמו "ה" מלון, ובאנגלית - THE Hotel
המלון מעוצב באופן מעורר פליאה והשתאות, יפיפה ומלא בסטייל. קיבלנו את הקומה ה-36 והחדר עצום ומרהיב.
יש סלון די גדול, עם שולחן משרדי, חדר שינה מאוד גדול עם שתי מיטות כמו שיש לנו בבית, חדר שירותים וחדר אמבטיה שכולל גם חדר שירותים - גדול מאוד.
אני די בטוחה שמדובר בחדר פחות או יותר בגודל של הדירה שלנו בניו יורק - קצת מטריד.
אה, ובחדר שינה יש רמקול עם מטען/חיבור לאייפוד, כדי לשמוע שירים - די מגניב.

אז אחורי שהסתדרנו במלון, יצאנו לסיבוב בקזינו, בכל זאת היה 12 בלילה, לא צריך להגזים.
עידודי שם 50 דולר על משחק הקוביות, וסיים את המשחק עם 133!

בבוקר שאחרי, אחרי חיפוש בגוגל מהו הבופה הכי טוב פה, יצאנו לדרך.
התחלנו ללכת צפונה, סוקרים בערך כל מלון שנקרה בדרכנו. נכנסנו לניו יורק ניו יורק כדי לעלות על הרכבת הרים המטורפת, ועשינו אותה, ממש ממש מפחיד.
From Vegas - 20-23-Nov-2008

די מהר גילינו שכדי להגיע ממקום למקום בתוך כל מלון צריך לחצות את הקזינו, הם יודעים מה הם עושים פה :)
אחרי די הרבה זמן, הרבה יותר מידי זמן לטעמה של קיבתי המסכנה, הגענו לבופה. אלעד ואני הודינו די מהר שהוא נראה מאוד מאוד מאוד דומה לזה שהיינו בו שנה וחצי מוקדם יותר, במלון אחר בכלל.
אבל האוכל היה די טעים, והקינוחים מרשימים ביופיים. אני כמובן סאקר של פודינג לחם (באנגלית - bread pudding( שזה בעצם מעין דייסה שעוצבה ללחם, או לחם שהומתק, פורר והורטב. איך שלא מסתכלים על זה, לא מפתיע שאני אוהבת את זה.

אז אחרי הכאב בטן מכמות האוכל, יצאנו חזרה לקזינו, והמשכנו בסיבוב המלונות לעוד כמה שעות, אחת לשני מלונות הימרנו קצת. באחד מהם, לא בטוחה איזה, נראה לי בלאג'יו, התחלנו על 40 דולר בבלק ג'ק, אלעד איבד את ה-20 שלו ואני שמרתי עליהם. עברנו לקוביות, והרווחתי 110 דולר!!! איזה כיייייף.

זהו, בחמש נפלנו לנמנום, ונכון לשעה זו (9:40 בזמן המקומי) אלעד עדין מנמנם, אסור (מהמילה לסור) להעירו.

הלכנו להופעה של דיין קוק, אחד הקומיקאים היותר מוכרים לאחרונה, והיה די מגניב. כשחזרנו משם, לא הצלחנו לתפוס מונית, זה היה מאוד מבאס, היה לי קר, והיינו במרחק של כ-3 ק"מ מהמלון :(
חזרנו למלון, פגשנו את עידודי, ואני אקצר את השתלשלות האירועים לכך. שיחקנו קוביות (שוב), וזכינו באיזה 150$. 30$ מתוכם היו תשר (טיפ) שנתן לי אחד המשחקים בשולחן בגלל שהוא הרוויח כל כך הרבה כסף מהקוביות שזרקתי - איזה כיף :)
דקה שתיים מאוחר יותר, הלכנו לרולטה, והפסדנו 50$. ככה זה, רולטה ארורה, קוביות זה כיף. משום מה אלעד מאוד אוהב את הרולטה.
From Vegas - 20-23-Nov-2008

נכון להיום, יום שבת ה-22 כבר יש כמה מסקנות:
1) יש לי די הרבה מזל בזריקת קוביות.
2)הגענו לכאן עם כ-340$ וכרגע יש לי בארנק 478$ (ושילמנו במזומן על מוניות וקצת אוכל).
3) אכלנו פעמיים בבופה, אתמול בבלג'יו והיום במלון שנקרא פריס, זה החזיק אותנו רוב היום והקינוחים מטורפים.
4) אנחנו מרוויחים הכי הרבה כשאנחנו משחקים שלושתנו, אלעד ואני ביחד, אלעד אומר מה לעשות ואני מבצעת וזורקת קוביות.
5) נשים שזורקות טוב מקבלות טיפים מגברים שמרוויחים הרבה מהם. פעמיים קיבלתי טיפ, סה"כ 57$ טיפ. פעם אחת, שיחקנו עידו ואנחנו באותו שולחן עם אותם אנשים ושנינו (גם עידו וגם אני) עזרנו לאנשים סביבנו להרוויח הרבה כסף : אני קיבלתי טיפ, עידו אפילו לא חיוך. לפעמים אפליה של נשים זה כיף :)
From Vegas - 20-23-Nov-2008

יום ראשון, 15:00 בשעון לאס וגאס - סיכום
ההופעה של ג'רי סיינפלד אתמול בערב, היתה בהחלט שווה את הנסיעה הזו. הוא היה מאוד מצחיק ומוצלח.
בכלל, סוף השבוע הזה היה מעולה.
אם נרצה לתאר את מצב הכסף שהרווחנו בצורה של גרף, כמות הכסף לאורך זמן, זה יראה קצת כמו מלון הלוקסור - בצורת פירמידה :) טוב, בכל זאת יצאנו ברווח של כ-100$, אבל היינו כבר במצב הרבה יותר טוב.
אם נרצה לתאר את מצב השומן בגופנו (בדומה למצב האלכוהול אצל חלק מאיתנו) לאורך זמן, זה יהיה כנראה גרף היחידה (כלומר קו ישר עולה y=x). שלושה ביקורים בבופה זה לא הדבר הכי טוב למי שרוצה לשמור על המשקל - אבל זה טעים לאלללה!

אני הייתי הכותבת שלכם לסופ"ש זה, בברכת שבוע מוצלח,
סיון




טוב לי

כן, אני מודה. אני מתגעגעת לארץ, מתגעגעת לחברים שלי, ולמשפחה, ולחום, ולקוטג' ולמילקי הקל. אבל טוב לי.

אני מרגישה בבית כשאנחנו בדירה שלנו. יש לנו שגרה.

אני כבר לא מרגישה לגמרי חסרת אונים או חסרת מושג בעבודה, אני אפילו יכולה ללמד מישהו משהו. ואני לומדת, לומדת כל הזמן עוד דברים – אני מאוד אוהבת ללמוד.

לא קר לי בבית – מה שהטריד אותי מאוד.

יש לי פה כמה חברים טובים, חלקם חדשים וחלקם מחודשים.

האנגלית שלי משתפרת, אני אוספת את המילים לארסנל שלי, מחכה להשתמש בהן שוב, לזהות אותן.

אני פחות פוחדת לשאול נותני שירות שאלות, קצת יותר עצמאית.

לא יאומן, אבל אני התחלתי לחבב את הקור. יש משהו מאוד מרענן ופריך במזג האוויר הקר הזה. הטמפרטורות כבר הגיעו למינוס 3, מינוס 3, וכן, אני מתלוננת, ולא רוצה לשבת בפארק, ושואלת אנשים איך לעזאזל ולמה אנשים חיים פה, בקור הזה, מה יש להם לחפש פה, אבל עדיין יש לי חיוך על הפנים.

לאחרונה יצא לנו ללכת לפארק כל שבוע שבועיים, והוא מדהים אותי כל פעם מחדש. כל פעם אני מגלה מקומות שלא הייתי בהם מעולם, כל פעם הנוף שונה. יום אחד ראינו טווס! מה טווס עושה לו מסתובב? כבר התרגלתי לסנאים, אבל טווס ? זה כבר רמה חדשה.

אנחנו עושים דברים – מבלים. יום אחד חזרנו מברנץ' עם חברה שלי מקורס קצינות (2001, כן?) שביקרה פה. החלטנו לחזור ברגל מהצד המערבי לצד שלנו, דרך הפארק. אז בנוהל, צעדתי והשתוממתי כמה יפה וכמה ניו יורק ברת מזל, ואז אמרנו, אולי נקפוץ למוזיאון הגוגנהיים? (לא בטוחה שסיפרתי אבל מאז שקיבלתי כרטיס עובד של קרדיט סוויס, יש לי כניסה חינם למלא מוזיאונים, בצירוף אנשים נוספים). אז אלעד ואני, באופן ספונטני לחלוטין, נכנסנו, לא חיכינו בשום תור, הלכנו לעמדה של חברי המוזיאון, הצגתי כרטיס (שלא כתוב עליו כלום פרט לשם שלי) וקיבלנו שני כרטיסים חינם (בשווי 36$). איזה כיף!
לקחנו את הזמן והסתובבנו במוזיאון, במחשבה שבכל רגע שימאס לנו אפשר ללכת, והיה מעולה.

אנחנו מבשלים. לקחנו מאמא של אלעד כמה מתכונים של דברים שאנחנו אוהבים והתחלנו לעשות אותם. פלפלים ממולאים, עוף במלח, חורש, ועוד. התחושה הזו שאני יכולה להכין לעצמי את האוכל, כל אוכל בעולם, גורמת לי אושר. גורמת לי הרגשת בטחון. לא משנה איפה אהיה, אני אצליח לדאוג לי.

אנחנו נוסעים למקומות, הסופ"ש הזה אנחנו בוגאס – פסטיבל קומדיה – הולכים לראות את ג'רי סיינפלד עושה סטנד אפ ואת דיין קוק. סופ"ש הבא, סוף השבוע של חג ההודיה, אנחנו נוסעים לצחי ושירי – סוף סוף. ושבועיים אחרי זה, ב-16 לחודש
אנחנו נוחתים בארץ הקודש.

לפעמים אנחנו סתם מתחבאים בבית, שוכבים מול הטלויזיה.

בקולנוע יש מילוי חינם לפופקורן – רק זה לבד סיבה לעבור לפה :) לוקחים פופקורן גדול, אני גומרת אותו תוך איזה 20-30 דקות, והולכים למלא מחדש.

אפילו לעשות כביסה זה חוויה. יש לנו ריטואל חדש, אחרי שסיימנו עם הכביסה, רואים טלויזיה, אלעד מגהץ (כי הכל יוצא מאוד מקומט, אז חייבים) ואני מקפלת גרביים, תחתונים, מגבות, כל מה שלא צריך לגהץ.

ביום ראשון האחרון קבענו מיכל לאכול צהריים. עלינו על הרכבת וכשהיינו צריכים להחליף רכבת, גילינו שהרכבת הזו לא עובדת בסופ"ש הספציפי הזה. לדקה וחצי תהינו מה עושים, ואז לפתע ראינו מפה מפורטת של החלופות האפשריות, ו-10 שניות מאוחר יותר פנה אלינו עובד רכבת ושאל אם אנחנו צריכים עזרה – כן! איך מגיעים לכאן וכאן? והוא הסביר. איזה כיף!
כל המקומות שבהם מחליקים על הקרח נפתחו כבר בתחילת אוקטובר. ואני רוצה לנסות את כולם! הלכנו להחליק בבראיינט פארק (Bryant Park) עם מיכל, אור ואופיר (אור עובדיה שהיה חייל שלי ביקר פה לשבוע עם חברתו אופיר), לימדנו את אלעד להחליק והיה מצחיק וכיף. עכשיו אני שוקלת ברצינות לקנות מחליקיים.

אה ! איך שכחתי. קניתי אייפון, הטלפון החדש של חברת אפל, טוב לא כל כך חדש, אבל בשבילי זה חדש. כבר כשביקרנו את הילה בדצמבר האחרון רציתי אייפון, אבל אלעד אמר "חכי שיצא הדור השלישי". ואז יצא הדור השלישי. אז אלעד אמר "חכי שנגיע לשם". ואז הגענו לפה. ואז קרול (מנהלת המשרד שלנו) אמרה "חכי שנעבור חברה, אולי נעבור ל-at&t" (החברה היחידה שמוכרת אותו באופן רשמי פה). אז חיכיתי. ואז נעמי (האחראית על משאבי האנוש) אמרה "לא בטוח שאנחנו נתמוך בזה בחברה, חכי לתשובה" ואני שאלתי "מתי תהיה תשובה?" והיא אמרה "תוך יום יומיים". ככה זה נמשך כמעט חודשיים (עם נעמי), עד שיצאה הבשורה. 3 ימים לאחר מכן רכשתי את האייפון, שבוע מאוחר יותר – אני מאוהבת! כן, אני מאוהבת בטלפון שלי – זה כבר ידוע שאני חננה, אז מה אכפת לי להודות? הוא פשוט כל כך מהנה לשימוש ונוח, מלאכת מחשבת.

אז טוב לי פה.
אבל עדיין אין מאושרת ממני מהמחשבה לבקר בארץ.
מוחי לא מוצא מנוחה מלדמיין את כל הדברים שאני יכולה לעשות, כל האנשים שאפשר לפגוש.
אז בקרוב אולי נפגש ...

שלכת

השלכת פה במלוא עוצמתה. האמת שהשלכת כבר דועכת, אבל כבר שבועיים אני מתכננת את הפוסט הזה, זה התחיל כשהיא היתה במלוא עוצמתה.
שאלתי את החברים האמריקאים שלי איך אומרים שלכת באנגלית, קצת מפתיע, אבל התשובה היתה falling leaves (עלים נופלים). חשבתי שתהיה להם גם מילה מרשימה יותר לתופעה הזו, במיוחד בגלל שהיא כל כך מדהימה ביופיה כאן.

כשהיינו קטנים, לימדו אותנו מה זה שלכת, ואיך בסתיו, העצים מתפשטים ומצמצמים עצמם לקראת החורף. אבל בואו נודה בזה, מתי פעם אחרונה שמתם לב שיש שלכת בארץ?
אני לא מצליחה ללכת עכשיו בשום מקום בלי לשים לב לזה. זה בכל מקום.

השלכת בחלון שלנו. כשאנו מביטים החוצה אנחנו רואים זרימה מתמשכת של עלים נופלים מהעצים שלידינו, כל הזמן.
השלכת בדרך לרכבת התחתית. גם כשיורד גשם וגם כשלא, המדרכה מלאה בעלים, לפעמים מסודרים בצד ולפעמים לא, אבל אי אפשר להתעלם מהם. הם מקשטים אותה אפילו בלי להתכוון.

השלכת בפארק. העלים מכסים את השבילים, העלים מתגודדים באזורים מגודרים, העלים יוצרים בריכה מסביב לעצים. יש עלים צהובים, וחומים, וכתומים, ראיתי כמה עצים חצופים עם עלים ירוקים, מסרבים להודות שהגיע העת לאמר שלום לעלים, ולהפרד לכמה חודשים. בדרך לפארק
פגשנו עלה "פרת משה רבנו" – הוא נראה ממש דומה !



השלכת מרובת שכבות, רואים רק עלים, לא אדמה, לא שביל, המוני עלים, בשכבות. קוראים לי להתפלש בהם, ורק העכבות של האדם הבוגר שבי מונעות ממני לעשות את זה (זה והמחשבה על הבגדים שלעולם לא יתנקו).
השלכת בכניסה לבניין שלנו. עובדי הבניין מנסים לנקות אותה מהכניסה, אבל היא חוזרת.
השלכת במעלית שלנו.
השלכת בחנות שליד הבית, גם לשם היא הגיעה. היא זורמת עם האנשים.
השלכת מקשטת לי את העיר היפה הזו.
אנחנו הולכים בפארק, היינו בו גם בשבוע שעבר וזה היה נראה אחרת. ויש פה עץ ערום, ועץ חום עם המוני עלים חומים לידו. והנה עץ צהוב ! והנה עץ משולב, ועץ אדום – איזה יופי! זה מרהיב. עולים לנקודת תצפית, כל כך הרבה צבעים, ומים, וקר, אבל מי יכול לחשוב על הקור כשכל כך יפה פה?

ראיתי כמה תמונות של סתיו, וגם של שלכת, אפילו בטח ראיתי תמונות כאלו של סנטרל פארק. אבל בחיים לא האמנתי או הבנתי כמה זה מיוחד, כמה זה יפה, איזה תופעת טבע מדהימה.

ועכשיו השלכת הולכת, ונשארים איתנו רק העצים, עירומים עירומים, מיצב עצוב ולפעמים מפחיד, שמזכיר לי שפעם היתה פה שלכת, ויום אחד יחזרו העלים.

שלכת.

Sunday, October 19, 2008

סופשבוע של הגשמת חלומות

עבר מלא זמן, מי יודע בכלל איפה להתחיל ?

רוני גוטנר ביקר אותנו עד אתמול (נכון למתי שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה - ס.ח.) - כל פעם שמישהו מודיע על ביקור אצלנו אני מתחילה לחשוב איך זה יהיה, ואיך נלך איתו לכל המקומות התיירותיים, וכל המקומות שעוד לא היינו בהם והם מבחינתי חלק מרשימת ה"לעשות כל עוד גרים בניו יורק".
כל פעם שמישהו מבקר אצלנו אני מגלה מחדש שזה לא אפשרי. אי אפשר גם לחיות בניו יורק וגם להיות תייר בניו יורק בו זמנית. אין לי את הזמן או הפנאי והכוח הנפשי בסוף יום עבודה להיות תיירת.
אבל אפשר למצוא פשרה.

לפני שבועיים וחצי לערך, ישבנו מני, ג'ק אלעד ואני בסלון שלנו וניסינו לתכנן סופ"ש ארוך (סוף שבוע ואחריו יום שני שהוא חג - קולומבוס דיי). תכננו לנסוע לאגמי האצבעות - אוסף של אגמים ארוכים וצרים - מזכירים אצבעות - בצפון ניו יורק, לא מאוד רחוק ממפלי הניאגרה.
כיוון שאנחנו עצלנים, חיכינו עד יום חמישי כדי להזמין מלון ליום שבת ונחשו מה - הרבה אנשים מטיילים בסוף השבוע הזה. אז לא מצאנו מלון במחיר סביר. קצת מיואשים ומבואסים חשבנו וחשבנו, ואז החלטנו שננצל את הזמן כדי להכיר את העיר בה אנחנו גרים.
אז ישבנו והכנו רשימה של דברים שאנחנו יכולים לעשות ורוצים לעשות, אני פתחת אקסל כמובן וניסיתי לשבץ את הפריטים ברשימה ב-3 ימים לפי חלוקה הגיונית. כמו שרק אלעד ואני יכולים לעשות, העלנו את האקסל לגוגל דוקיומנטס וחלקנו אותו איתם - אח, הטכנולוגיה!

חלומות לפעמים מתגשמים

כמובן שהתוכנית השתבשה כבר בבוקר שאחרי, כשלא היה לנו כח לקום. עד שהתארגנו והכל, המנים (ככה אנחנו קוראים למני וג'ק ביחד) יצאו כבר לגן החיות שבברונקס (או ברוקלין בעצם) שאגב לא היה בכלל בתוכניות. אנחנו בינתיים קיבלנו שיחת טלפון מפתיעה מרומן, שהציע להפגש ב"The Humus place". רוני לא יכל לבוא כי היתה לו חתונה באותו ערב, אבל עידו היה all in. יצאנו לדרך, אפילו נועם (בוני) היה בדרך למקום.
באופן מפתיע, ובניגוד לפעם הקודמת שביקרתי במקום הזה, לא היה תור וכולם היו נחמדים, וישבנו לאכול. כשסיימנו לאכול נועם הגיע :) ואז חיכינו שהוא יסיים לאכול.
From Columbus Day Weekend

משם התפצלנו, אלעד ואני רצינו לבקר בחנות החביבה על אלעד - Club Monaco - והצלחנו לשכנע את עידו לבוא איתנו תחת ההבטחה שנצא משם תוך 15 דקות. משם החלטנו ללכת ברגל לבית של עידו. חצינו את הפארק ונהנינו מיום שמש ומלא אנשים - איזה כיף, הרגשתי כמו תיירת, לקחנו
את הזמן וצילמתי תמונות - היה כיף.





באותו אחר צהריים משימתנו היתה להזמין כרטיסי טיסה ומלון. משימה שנראית פשוטה יחסית, ועידו אפילו כבר בחר לנו את הטיסות והכל, ארכה בין 4 ל-5 שעות. זה התחיל בבעיה להחליט על מלון, הרי לכל מלון בווגאס יש קונספט מסוים, יש את "פריס" שמעוצב בסגנון פריס כולל מגדל אייפל, "הונציאני" שמעוצב בסגנון ונציה כולל נהר בתוכו וגונדולות וכן הלאה. אז רצינו מלון מגניב. ואז אלעד ואני גילינו שאם נוסיף כ-100$ לכל הטיול, נוכל לישון במלון שמאוד מאוד התלהבנו ממנו בפעם הקודמת שהיינו בוגאס (בטיול הגדול שלנו) - The Hotel. חלק מכם (מירי בטח) זוכרים שסיפרתי בהתלהבות על המלון הזה, עיצוב יפיפה, סופר יוקרתי וכל דבר שם מתחיל בקידומת The, למשל הבר נקרא The bar, בית הקפה The Coffee bar, אפילו על העט במלון כתוב The Pen :) קצת מאמץ והצלחנו לשכנע את עידו!!! חלומות מתגשמים!
טוב, אחרי שהחלטנו על מלון היינו צריכים לעשות את ההזמנה, עבדנו עם Expedia (חברה שמוכרת חבילות לינה וטיסה וכו'), בחיים לא לקח לנו כל כך הרבה זמן להזמין דרך האינטרנט - לא יאומן. ובסוף הדרך היתה לנו תקלה בחיוב, לא הסכימו לחייב את הכרטיס אשראי של עידו. התקשרנו אליהם, והיינו איתם על הקו כשעה. בלי הגזמה, כ-60 דקות היינו על הקו עם החברה, שני טלפונים במקביל, אחד אלעד מדבר ובשני עידו, ואני על המחשב מנסה לשלם בכרטיס אחר.
כשסיימנו כמעט מרטנו את שערותינו, עידו עישן בעצבים, ונפרדנו לשלום.
כמובן שבימים שאחרי גילינו שExpedia החליטה לחייב את שנינו (עידו מחד ואלעד ואני מגיסא) על כל הסכום, במקום לפצל בינינו כמו שהם היו אמורים. לא יאומן פשוט.

יום: שבת
החלום שהוגשם: לינה ב-The Hotel

ביום למחרת, אלעד לא הרגיש טוב בבוקר, למעשה כבר בערב דומני שהיה לו חום, אז לא יכולנו לצאת. אחרי כמה שעות, החלטתי שזה בסדר להשאירו בבית לכמה שעות והסברתי לרוני שעליו לבוא איתי לרכב על אופניים בפארק. הייתי צריכה קצת לשכנע, אבל השתמשתי באישיות הכובשת שלי ובמילים "כי ככה החלטתי" (בתשובה לשאלתו "אבל למה?") ויצאנו לדרך. כדי לסדר את התמונה, יצאנו ב15:30 מהבית לראשונה.
אז הלכנו ל-88 ו-Lex ונכנסו לחנות להשכרת אופניים ושכרנו אופניים. משם התחלנו לנסוע לכיוון סנטרל פארק. אני חייבת לציין שמאז שהיה לי קטנוע, כל הקונספט הזה שצריך לפדל כדי לא ליפול מהאופניים יחסית מפתיע אותי. אז הייתי צריכה להתאמץ די הרבה כדי לא ליפול, וגם לא להדרס.
הגענו לפארק, והתחלנו להקיף אותו, לראשונה בחיי עליתי מעל רחוב 96 בתוך הפארק, וזכיתי סוף סוף לראות את הבריכה שבקיץ היתה פתוחה בחינם (ולא הספקתי ללכת אליה :(), אגב נכון
להיום הבריכה הפכה למגרש החלקה על הקרח.

היה קשה אבל כיף, וכשעתיים לאחר מכן חזרנו הביתה, אחרי שהקפנו את כל הפארק.

יום: שבת
החלום שהוגשם: רכיבה על אופניים בסנטרל פארק


היום שלמחרת היה היום היחיד שתאם לתכנון המקורי, שכרנו רכב שהזמנו מראש מ-zipcar, לקחנו את רוני מני וג'ק והיכינו את הכביש בדרכנו לג'רסי גארדנס. זו היתה הפעם הראשונה שלנו שהגענו לשם לפני 2 בצהריים, ועוד ברכב!
הסתובבנו שם יחסית הרבה, ומשם המשכנו לאיקאה - לחפוז - קנינו שידה נוספת (עד כה החלטנו שאין מספיק כסף לשידה נוספת) ומשם לקוסטקו :) יום קניות אדיר!

יום: שני
החלום שהוגשם: נסיעה לג'רסי גארדנס ברכב


אני אסיים בעדכון מזג אוויר, כרגע יש 2 מעלות בחוץ. 2. בקצב הזה אני לא שורדת פה את החורף.

Saturday, September 06, 2008

בדיקת סמים, הצעת עבודה, עדכונים

השבוע היה שבוע רגיל, עד אתמול.

בדיקת סמים

בשבועות האחרונים אני הולכת יום יומיים בשבוע לאחד הלקוחות שלנו, קרדיט סוויס - זהו בנק השקעות מאוד גדול - ואני עוזרת שם ליועץ שלנו לעשות את העבודה, ולומדת.
בשבועיים הבאים, מייק - היועץ המדובר, יוצא לחופשה, ואני מחליפה אותו. אז קודם כל זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני נמצאת לבד אצל לקוח - די מגניב, וקצת מפחיד.
מעבר לכך, כדי שאוכל להכנס ולצאת באופן חופשי, ביקשנו שיתנו לי תג כניסה. בשביל לקבל תג צריך לעבור טופס טיולים קצר, שמכיל בעיקר מילוי טפסים, בדיקת סמים ולקיחת טביעות אצבעות.
אז אתמול (יום חמישי) בבוקר, הגעתי לקרדיט סוויס - מוכנה עם הטפסים שלי, קניתי קפה קר - כדי להיות בטוחה שיהיה לי פיפי, וירדתי למרכז הרפואי שלהם (כן, מפתיע אבל יש להם כזה).
לפני השלום, האישה שמקבלת את ה"לקוחות" הצביעה על כוס פיפי לדוגמא, והסבירה לי שאני צריכה לעשות לפחות כמות כזו וכזו של פיפי וכל עוד אני לא מספקת את הכמות המדוברת, אני לא יכולה לעזוב את המקום. אוקיי... קצת מלחיץ...
אח"כ היא נתנה לי מלא טפסים למלא והושיבה אותי.
מילאתי את הטפסים, בגדול אני נותנת להם הרשאה לעשות לי בדיקת רקע ופותרת אותם מכל אחריות על כל דבר בעולם.
כשסיימתי למלא את הטפסים, היא בקשה שאמתין.
אחרי המתנה לא ארוכה, היא אמרה לי להכנס פנימה, ימינה ועד הסוף. שם המתינה לי אשה מספר 2, נהיה בוטים ונקרא לה - האפרו אמריאית. אז האפרו אמריקאית אמרה לי להוציא הכל מהכיסים. אמרתי לה שאין לי כיסים.
היא אמרה אוקיי, אז תוציאי רק מהכיסים. הראיתי לה שוב שאין לי כיסים, והפעם היא התרצתה.
השארתי את התיק בחוף והיא נתנה לי כוס פלסטיק, וביקשה שאעשה לתוכה פיפי, לפחות כמות כזו וכזו, לא להוריד את המים באסלה, לא לשטוף ידיים, לפתוח את הדלת ולקרוא לה.
אוקיי... קצת לחוצים...
האסלה היתה עם מים כחולים.. מוזר.
אז אני יושבת לי שם, מתה לעשות פיפי, אבל אני לחוצה - לא יוצא הפיפי.
מחכה מחכה, מנסה לאמר לעצמי מילות הרגעה... יוצא זרזיף.
עוד מילות הרגעה ומתחיל לצאת. היה לי מלא, אבל הקצב היה מאוד איטי.. מלחיץץץץץץ. בשלב מסוים התחלתי להיות מודאגת, בואו נגיד שעברתי מזמן את הכמות הזו והזו ועדיין יש לי פיפי...
כשסיימתי לא הורדתי את המים, לא שטפתי ידיים, פתחתי את הדלת וקראתי לה. שאלתי אם אפשר לשטוף ידיים וקיבלתי רשות. היא לקחה חלק מהפיפי שלי וביקשה ממני לשפוך את השאר (עד שעשיתי אותו???) כך נפרדנו לשלום.
לאחר הצלחתי במתן שתן הורשיתי לעזוב את המתקן והופניתי לחדר הבטחון.
שתי הקפות מסביב לבניין ומצאתי את חדר הבטחון.
שם צילמו אותי, והפנו אותי ללקיחת טביעות האצבעות. איש נחמד - אפרו אמריקאי - ביקש ממני להניח את יד ימין כאן, ואגודל, ויד שמאל, ואגודל. סבבה, חשבתי שסיימנו, אבל לא! הוא לקח אצבע אצבע שלי וסובב אותה על המכשיר, כדי לוודא שיש להם את טביעת האצבע המדויקת שלי - אני חושבת שהם יכולים לבנות לי ידיים חלופיות. קצת מוזר, אבל נו מילא.
זהו, 5 דקות נוספות ויש לי כרטיס כניסה, עם תמונה של איך הייתי נראית עם הייתי שוקלת 10 קילו יותר - מעולה!

הצעת עבודה

אז הלכתי למקום של מייק ושלי, ועבדנו. כמה שעות מאוחר יותר אני מקבלת דוא"ל מוזר מאתר לינקדאין (ראו תמונה)
.
לחברה זו יש אתר שבעצם משמש ליצירת קשרי עבודה בין אנשים, כל אחד מכניס את תקציר קורות החיים המקצועיים שלו, וככה אפשר להציע לו עבודה, והוא יכול לחפש עבודה דרך חברים וחברים של חברים. די נחמד, הולך להם די טוב, בערך כל החברים שלי משתמשים באתר.
אז בעצם החברה השתמשה באתר של עצמה כדי להציע לי עבודה :)
אקיצר, כותבת לי הילרי שהם ראו את הפרופיל שלי באתר, ואני נראית להם מתאימה, והם רוצים לעניין אותי בלבוא לעבוד אצלהם, ולהקים צוות פיתוח. היא ביקשה שאשלח לה את קורות החיים שלי, והוסיפה קצת הסברים על החברה ועל ההטבות לעובדים. חלק מהדברים רגילים, אבל חלק היו מצחיקים. היא כתבה למשל שיש להם מזנון אוכל חינם לעובדים, ושכל עובד מקבל מקינטוש ומסך 23 אינץ'. כאילו שזו תהיה הסיבה שלי ללכת לעבוד שם :)
הרגשתי מאוד מוחמאת.

עדכונים

  • גלי מבקרת בניו יורק, אז נפגשנו וסיפרנו להם כל מה שאנחנו יודעים, נתנו מפות וספרים.
  • אז השבוע אלעד נפגש עם איזה סיני חמוד, כאן ליד הבית, וקנה ממנו את הפלייסטיישן הנייד שלו.
    כמה ימים לפני כן הזמנו מגבר ורמקולים. בטעות הזמנו שני מגברים במקום אחד, אז אלעד החליט להזמין גם עוד זוג רמקולים, לחבר את שתי המערכות, ואחרי שישמע יחליט איזה יותר טוב, ופשוט יחזיר את השני. אמריקה פה.
    אז היום (שישי) עידו המסכן בא אלינו אחרי העבודה, ובערך במשך 4 שעות הם חיברו את שתי המערכות, כיוונו אותן, ובחרו מגבר מנצח ורמקולים מנצחים. ארזו את אלו שהפסידו במערכה והניחו אותם להאסף על ידי אמאזון. מזל טוב פוקי!
  • מחר נוסעים לג'רזי גארדנס לקנות בגדים.
  • יש התרעה בניו יורק על סיכוי לטורנדו ובזמן שכתבתי את סיפוריי כאן התחיל לרדת גשם שאמור להמשיך מחר כל היום. סופ"ש גשום.. אופ.
  • חן, מירי - אני עדיין מחכה לתמונות מהדירה החדשה של כל אחת מכן... נו?
סופ"ש נעים לכולם!

Sunday, August 31, 2008

כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני מפרסמת היום שני פוסטים ביחד, זהו השני.

אז קצת עדכונים.
בשבועיים האחרונים, ארחנו את האורחים הראשונים שלנו, אלעד קיבל הצעת עבודה והתחיל לעבוד, והחורף החל להראות אותותיו.

האורחים הראשונים שלנו הגיעו ב-13.8 בצורתם של אחות של אלעד, בעלה ושלושת ילדיהם בני ה-10, 6 ו-2.
המשפחה המאושרת נחתה ב-15:30 ורק ב-20:00 הגיעה לסף דלתינו עייפים אך נלהבים. שעות ספורות לאחר מכן הסלון שלנו היה מלא ב-3 מזוודות, עגלת תינוקת, מלא תיקים ושקיות, ספה פתוחה ומזרן זוגי מנופח, ו-5 אנשים גמורים ישנים בסלון.
ב-10 הימים הבאים הייתי מתעוררת, מתלבשת בשקט, מביטה בערגה על אלעד הישן ויוצאת לסלון המכיל 5 אנשים, ו-1 בוב ספוג בטלויזיה, ויוצאת לעבודה. הם היו מאוד יעילים, ובכל בוקר פינו את המקום בסלון, וסידרו. כך נראתה הדירה שלנו במהלך היום:

ניסינו לעזור להם לראות ולהבין את העיר, אלעד הסתובב איתם קצת, אבל אין מה לאמר, להיות עם 3 ילדים בניו יורק, זה לא פשוט. מה שכן, תמיד הצלחנו לתת מענה לבעיית האוכל על ידי הזמנת פיצה, ב-10 ימים הללו אכלנו בערך 5 פעמים פיצה.
בסוף השבוע השני שלהם פה, אכלנו איתם ארוחת בוקר במסעדה ליד הבית, לקחנו אותם ל-J&R (חנות אלקטרוניקה די גדולה), אכלנו ארוחת ערב במסעדה סינית וביום שלאחר מכן עשינו פיקניק על הגג. האמת רעיון גאוני, הכנו פנקייקים, סלט, חיממנו פיצה (כמובן), לקחנו איתנו שתיה ועלינו עם הכל לקומה ה-30, משם לגג ופרסנו. הילדים היו מאושרים, ההורים התלהבו מהנוף, אלעד צילם ולכולם היה כיף.

כשירדנו למטה, רציתי להזמין להם הסעה לשדה התעופה ליום שלמחרת (הם אמרו שהם טסים ביום שני (למחרת) ב-2 לפנות בוקר). בעודי ממלאת את הטופס באתר, הבנתי שהם קצת מבולבלים.. 2 בלילה שהם חשבו שהוא של יום שני, היה בעצם בלילה בין ראשון לשני, ובמילים אחרות, בשעה 15:00 גילינו שהם עולים על הסעה לשדה התעופה ב-22:20 של אותו יום. המומים מהתגלית החלו ההורים לארוז כל דבר אפשרי ואחרי שעזרנו קצת, יצאנו החוצה, הרחק מהמהומה. ב-22:00 (20 דקות לפני הזמן המיועד) הגיעה ההסעה, ושוב מהומה גדולה כדי לצאת מהבית. כך נפרדנו מהם, ונשארנו עם בקבוק של תינוקת וצעצוע :)

פחות או יותר באותם ימים של אירוח, אלעד קיבל הצעת עבודה מהבוס של חברו הטוב רומן. שמחנו מאוד, ואז גילינו שרוצים לשלוח אותו לחודשיים בבוסטון, בהם הוא חוזר סופ"שים - בשלב הזה הפסקנו לחייך. אני אקצר תהליכים ואספר שהיו כמה שיחות מאלעד לאלון (הבוס המיועד) ומאלון לאלעד ובסוף סוכם שהוא לא נוסע לבוסטון. התהליך היה די מוזר כי במקביל לראיון עבודה שאלעד היה צריך לעבור, כבר התחילו לעבוד על הטופסיאדה ואלון הודיע לאלעד שהוא נוסע לוירג'יניה לשבוע. אמרנו "נו שוין", והתחלנו להתארגן. אלעד נסע ביום שני, ממש ביום אחרי הליל הפרוע שבו נפרדנו מהמשפחה, אז הלחץ היה גדול והבלאגן גם כן, במקום לארוז רק אותם, ארזנו גם את אלעד, ובבוקר יום שני בשעה 5:30 התעוררתי כשאלעד עזב את הבית, לשבוע של בית ריק. אל דאגה, השבוע עבר מהר (מידי לטעמי) ולא היה נורא. לאלעד שלום.

מאז שהתמקמנו כאן בעיר ובדירה, מעת לעת (מנסה 3 פעמים בשבוע) אני רצה הביתה במקום לחזור ברכבת. לאחרונה עידודי ואני הולכים ביחד ברגל בימים שבהם אני לא רצה. בקיצור זה די כיף. הייתי מאוד סקרנית לדעת מה המרחק ובחיפושי הרבים מצאתי את זה:
CentralPark.com Runner's Map
לא שזה סיפק לי בדיוק מענה לשאלה שלי, אבל עכשיו מידי פעם אני פשוט מקיפה את המאגר מים
(זה שבחלק העליון של המפה, נקרא ז'קלין אונסיס רזרבואר).
אני עדיין מופתעת לטובה מכל הדברים שאפשר למצוא כאן ברשת, מאוד נוח וכיף.

החורף מגיע, בשבוע האחרון שמעתי אנשים אומרים שמזג האוויר מדהים. מייק אמר את זה, עידודי אמר את זה ועוד כמה. לי אישית התחיל להיות קר. כן היתה שמש בחוץ , נכון הלחות ירדה , אבל המעלות גם ירדו ל-23, ובבוקר וגם במהלך היום מצאתי את עצמי חושבת אם צריך לפתוח את המזוודות חורף שלנו.
המקומיים אומרים שמזג האוויר הוא חריג לשנים רגילות. אני אומרת "בררר..." .

מילה טובה על העוזרת שלנו:
הילה נתנה לנו את העוזרת שלה, כריסטינה. היא פולניה, לא ממש מדברת אנגלית, וכדי לדבר איתה צריך להתקשר לבת שלה. אבל היא מ-ד-ה-י-מ-ה. איזה כיף זה לחזור פעם בשבועיים הביתה ולראות שהיא סדרה את הכל, כולל הגדלות ראש כמו בתוך המיקרו, לפנות כלים מהמדיח, ולארגן מחדש את איזור השקיות המבולגן בארון שלנו - איזה כיף! תודה הילוק.

שבוע נעים לכולם!

ציפורניים

אני אנסה לכתוב שתי כניסות (פוסטים) חדשות ברצף אז עדכונים יבואו אחרי כן.

מהיום שבו נחתתי בניו יורק רציתי ללכת לסלון ציפורניים ולעשות מניקור ופדיקור.
בזמן שהסתובבנו פה עם הילה, ראינו הרבה מאוד מקומות שמציעים לטפל בציפורנייך, קצת הופתענו מהכמות האמת.
כשעברנו לדירה שלנו, עשיתי ספירה קצרה, ומצאתי כ-8 סלוני ציפורניים מסביב לבניין שלנו (להגנתם של סלוני הציפורניים עליי לציין כי מצאתי גם כ-6 חנויות של ניקוי יבש באותו מתחם בדיוק).
בנסיעותי ברכבת התחתית, אני נהנית להציץ על האנשים בקרון, לראות מה הם לובשים, איך הם מתנהגים, מה הם קוראים וכו' ולא יכולתי שלא לשים לב שמעטות הנשים שציפורניהן לא מטופחות. במילים אחרות, אני חושבת שלא אגזים אם אומר שעד כה, ראיתי בערך 5 נשים בלי לק על הציפורניים (בידיים וברגליים). באחוזים זה פחות מ0.5%. מטורף!
במקביל, התחלנו לקבל תפיסה טובה יותר של כמויות האנשים שגרים פה. אצלנו בבניין יש 11 דירות בקומה, 28 קומות, חישוב זריז מניב 308 דירות של 2 חדרים או שלושה, בהנחה שיש 3 אנשים בממוצע בדירה - מדובר על 924 אנשים בבניין שלנו בלבד. בבלוק שלנו יש עוד כמה וכמה בניינים, אז אנחנו מדברים על כמה אלפי אנשים לבלוק. כשהבנתי שזה המצב, התחלתי להבין למה צריך כל כך הרבה סלוני ציפורניים, ניקוי יבש וחנויות מזון לבלוק אחד.
כמות האנשים בו בבלוק מקבילה לכמה שכונות בארץ, ובהתאם לכל שכונה צריך חנות אחת מכל סוג פחות או יותר.
לא נתפס אבל ככה זה פה.

לפני שבוע, אלעד ואני הלכנו ברחוב (עם אחותו, בעלה והילדים) ואלעד החליט שעליו להסתפר.
מגניב! אני אלך לעשות ציפורניים - עלצתי.
נכנסתי למכון הקרוב ביותר, שאלתי כמה עולה, אמרו לי 33$, נו מילא אמרתי לעצמי, רציתי פרנץ', אמרו לי 44$, אמרתי תודה, אני אעשה צבע אחיד :)
סינית או קוריאנית סימנה לי להתיישב והגישה לי מגזין. ישבתי לי על הכסא הגבוה, היא התיישבה למרגלותיו והתחילה במלאכה. הרגשתי כאילו מצחצחים לי נעליים - לא נעים. הסתכלתי לשמאלי, בחורה מקומית יושבת וקוראת במגזין. הסינית (או הקוריאנית - איך אפשר לדעת???) שלה יושבת למרגלות כסאה, לא מוציאה מילה, מנקה לה את הרגליים, מלטפת, שמה קרם, עושה מסז' , והמקומית ? קוראת בעיתון, הן לא מדברות ואין קשר עין. מוזר...
טוב, הרמתי טלפון לענבל (אחותי) וחלקתי את החוויות, ניסיתי לשתף אותה בהתלבטותי כמה טיפ להשאיר (דיברנו כבר על העובדה שמשאירים טיפ בכל מקום - כן?) וכשסיימנו לטפל ברגליים ועברנו לידיים נאלצנו לנתק.
כך עבר לו הזמן ושניה לפני שהסינית שלי (החלטתי שהיא סינית) שמה לי לק, היא סכמה לי את המחיר וביקשה שאשלם. לרגע לא הבנתי, ניסיתי לשאול אם היא זוכרת שהיא צריכה לשים לי לק, היא הנהנה, ואז נפל לי האסימון! היא מבקשת שאשלם לפני כדי שלא אהרוס את הלק כשאוציא את הכסף מהארנק (חן! איך לא חשבו על זה בפוקסי?) גאונים.
אלעד סיים להסתפר ובא לשבת לידי, מופתע שאני עדיין שם ועוד לא סיימתי. ניסיתי לשדל אותו לעשות ציפורניים אך הוא סרב :)
יצאתי משם עם לק אדום ברגליים, ורוד בידיים, וחיוך על הפנים - אני מתאקלמת!

Monday, August 11, 2008

בסגנון ממנטו

הפעם ננסה לעשות את זה ממנטו* סטייל:

11.08.2008 - יום שני

היום בבוקר הלכנו לבנק. הלכנו לבנק כדי להבין למה הולכים לסגור לנו את החשבון. אלעד הרים להם טלפון בבוקר, ואמרו לו בגדול שהדרכון שלי לא בתוקף וזו הבעיה.
עדיין מפוחדים מהמכתב שהגיע יום וחצי לפני, לקחנו איתנו כל מסמך שחשבנו שיכול לעזור.
בדרך לבנק, אמרתי לאלעד שהמזג אוויר מצוין - יום מאוד יפה, שמש, ורוח נעימה.
בזמן שישבנו עם הבנקאי המבולבל שלנו, הבחנו מעבר לראשו, בחלון מאחור שמזג האוויר מתחיל להחשיך.
הבנקאי עסק בענייניו, צילם את הדרכון שלי, את ההארכה של הדרכון שלי, הזין את המספר "זהות" שלי וכו'.
אנחנו כמנהגנו, דאגנו לשאול הרבה מאוד שאלות, עברנו גם קצת לשאלות של מתקדמים, איך חוסכים כסף וכו'
למדנו כי משלמים כאן כ-30% מס על רווחי הון, והכנו כרטיסי בנק לאחות של אלעד שמגיעה לבקר אותנו.
בשלב מסוים התחיל לרדת גשם בחוץ, כמובן שלא היתה לנו מטריה, ולבשנו מכנסיים קצרים/חצאית, וכפכפים.
כשסיימנו עם הבנקאי רצינו לצאת, אבל די מהר הבנו שזה לא רעיון טוב.
בזמן שעמדנו ביציאה מהסניף, הסתכלנו על הגשם, המטורף, טיפות עצומות, מכות בחוזקה באדמה, כמעט שוברות את הכביש. כך המשיך הגשם, ואחרי כ-10 דקות החלתי לשאות להצעתו של אלעד שהוא יתפוס מונית.
רקע קצרצר - הסניף שלנו ממוקם 4 בלוקים מהדירה, 4 דקות הליכה ביניהם.
אנחנו כבר מנוסים בעניין הגשם המטורף, ולכן החלטנו על מונית.
אז אלעד יוצא לעצור מונית, 30 שניות אנחנו בגשם, חוצים נהר קטן של מים ליד המדרכה, עם הכפכפים נרטבים לגמרי, כאילו היינו בטיול בית ספר בנחל, נכנסנו למונית רטובים.
דקה נסיעה, המונית עצרה ליד הבניין שלנו, כמובן רחוק מהמדרכה, משאירה לנו את העונג של לחצות נהר נוסף בכפכפים.
שילמנו לנהג תוך כדי סינון קללה ויצאנו.
כל טיפה מכה בנו, חציתי את הנהר, ואלעד נשאר טיפה מאחורי, תוך כדי הליכה בנהר הגשם, נפל לו הכפכף. התחיל לשחות במורד הנהר, ואלעד חצי יחף רודף אחריו.
נכנסנו לבניין, טיפות גשם יורדות מהמצח שלנו, רטובים לגמרי, המומים ונקרעים מצחוק.
רק חשוב לזכור, אמצע הקיץ גם כאן בניו יורק, רק שההגדרה של קיץ כאן היא קצת שונה.

10.08.2008 - יום ראשון

ככל הנראה המכתב שקיבלנו אתמול בלילה, השפיע מאוד על אלעד, הוא התעורר מוקדם בבוקר, מוטרד, אחרי שינה טרופה, והרים טלפון לבנק שלנו. הם לא ידעו להגיד לו במה בדיוק מדובר, אבל כשצלצל לטלפון שכתוב במכתב, הוא הבין שמדובר ככל הנראה באיזה חדשש להונאה, אולי קשור לכך שהמשכורת שלי שולמה עד כה על ידי העברה בנקאית.
ניסינו לשים את זה מאחורינו ולחכות ליום שני והמשכנו בוקר רגוע בבית.
אני כבר התחלתי להרגיש בבית, קמתי בנמנום נעים וצפיתי בטלויזיה.
אחרי כשעה אולי שעתיים, אלעד החליט שלמרות שהחלטנו לנוח בבית, כדאי שנסע לאיקאה (כי יש לנו אוטו לעוד יומיים בערך). אז צלצלנו ליקירה - אשתו של ידיד שלי - ויצאנו לדרך (לאסוף אותה ולאיקאה).
איקאה, כמו איקאה, גם כאן אי אפשר ללכת לשם בלי לשרוף את רוב היום.
יצאנו ב-14, תכננו לחזור ב-17:30, חזרנו ב-20:30 - אבל ! אכלתי סינבון (למי שלא מכיר או זוכר את סיפוריי על המאכל, סינבון זה שילוב של המילים קינמון ולחמניה באנגלית, מאפה טעים ונימוח עם טעם דומיננטי של קינמון).

09.08.2008 - יום שבת

התוכנית היתה ללכת לים. קמנו מאוחר, נהנים מתחילת הסופ"ש, קצת טלויזיה ומריחת זמן, בשלב מסוים החלטנו שאנחנו רעבים וצריך לאכול. הלכנו על שקשוקה. בערך באותו זמן רומן חברו הטוב של האלעד הרים טלפון ואמר שהוא בא.
הוספנו עוד 2-3 ביצים - אלעד אמר שרומן רעב. אקיצור, אכלנו בכיף והתארגנו על יציאה לים.
כמובן שהם צריכים להתחכם גם בנושא הים. קיבלנו המלצה מקורין (חברתי מהעבודה ופקידת הקבלה שלנו) על חוף בשם ג'ונס בלונג איילנד. נסיעה של 45 דקות.
יש לנו אוטו, אז מגניב לנו וכיף.
לקחנו ג'יפיאס, והתחלנו לנסוע. הנסיעה עברה כמעט חלק, פרט לפקקים בדרך.
אחרי איזה 45 דקות הגענו לאיזור הים. לא יאומן כמה יפה.
יום שמשי, נוסעים בכביש, לפתע רואים ים משמאל, ים מימין, דשא, חול ים, ומפרשיות.
פשוט תמונה שקשה לדמיין.
המשכנו עוד קצת, נכנסו לחוף, שהוא למעשה פארק לאומי. פארק לאומי = משלמים בכניסה, הפעם יצאנו בזול - 8 דולר.
הכביש משתנה, דשא מסביב ונוף קרוב של ים. קיבלנו תחושה חזקה של אני נוהגת על שביל בתוך קיבוץ - לא יודעת אם אתם יכולים להזדהות, אבל זה פשוט היה יפה, כמו אוויר לנשמה.
חנינו את האוטו, והתחלנו בצעדה של כ-10 דקות. נחמדים האמריקאים, מנסים לשמור על החוף נקי.
במבט לאחור, כשדרכתי על החול למשך כמה דקות ולא שרפו לי הרגליים, הייתי צריכה להבין שמשהו מוזר פה.
התיישבנו, אני משכתי את אלעד למים (מעבר לגבעה קטנה של חול), ובפעם השניה בחיינו טבלנו את עצמנו (רק עד הברכיים) במיימי האוקיינוס.
המים היו די קרים, אני די התרגלתי אבל אלעד התאונן, אז חזרנו לחול.
אלעד ורומן, כמו ילדים בני שלוש התחילו לחפור תעלה, בשלב מסוים הם שלבו כוחות וחיברו את התעלות שלהם.
פשוט אדיר, כמו ללכת עם ילדים לים, רק בלי הפחד שהם יטבעו :)
די מהר, נראה לי אחרי כשעה, הפסיק להיות נעים. לא שלפני כן היה חם, אבל היתה שמש ורוח נעימה יחסית.
די מהר התחיל להיות לי קר, לבשתי חזרה את שמלת החוף שלי ודקות אחרי כבר האצתי בהם ללכת.
כך התחילה ונגמרה חוויית האוקינוס שלנו.
חזרנו הביתה, התרחצנו, ורציתי לנמנם.
כיוון שהיה כבר 8, אלעד הסביר לי שזה מאוד נחמד, אבל אין מצב שאנחנו מנמנים בשעה כזו.
הוא אפילו אמר "יאללה, תכיני קפה". חוצפה :)
אז הרמנו טלפונים ובדקנו מה קורה, ושעה קלה לאחר מכן נפגשנו עם עידו מתחת לבניין של מני (מני מורים - חבר מהצבא, חבר עדכני) ועלינו לדירה של מני וג'ק.
ג'ק = Jacklin - חברתו של מני, קנדית, ארכיטקטית, חמודה מאוד!
התכנסנו לצורך משחק שג'ק טענה שהוא כיף מאוד.
המשחק היה מעין טריויה שפגשה את המשחק המגניב של חברים עם קטעי הוידאו וכלל כל מיני דברים מוזרים כמו :
לאיית מילים באנגלית, להמהם שירים באנגלית, לעשות פנטומימה, לצייר עם עיניים עצומות, לצייר עם עיניים פקוחות, לחקות אנשים מפורסמים ועוד מיני מטעמים.
מה שג'ק שכחה לציין, זה שהמשחק הזה מגניב לאנשים עם רקע אמריקאי. התפתחה יריבות די חזקה בין אלעד למני, והיה מצחיק.
חזרנו הביתה בסביבות 2 מרוצים ומתים מעייפות, עברנו בתיבת הדואר והוצאנו מעטפה של הבנק.
במעלית קראנו, המכתב אמר בערך את זה:
"לקוח יקר,
אנחנו כותבים לך כדי להודיעך כי בהתאם לתנאי פתיחת החשבון שלך אנו סוגרים לך את החשבון תוך 10 ימים.
אנא בצע את הפעולות הבאות:
בטל את כרטיסי האשראי שלך, בטל חיובים אוטומטיים מהחשבון, הודע לאנשים שצריכים לדעת והוצא את כל הכסף שלך מהחשבון.
יום נעים."
מיותר לאמר שהבטנו אחד בשני במבט משתאה.
והלכנו לישון.

07.08.2008 - יום חמישי

בערב יצאנו עם אחד היועצים שעובדים איתי, מייק ברסלין ושני חברים שלו, זה נראה כמו בדיחה - סיני, כושי, אמריקאי ו-3 יהודים יצאו לברבקיו קוריאני. היה טעים וכיף, שתיתי קצת יותר מידי.

01-02.08.2008 - ימים שבת וראשון

חבר שלי מהעבודה השאיר לי אוטו, אז החלטנו לצאת לחופשה של סופ"ש.
ארזנו את מיכל ועידו, מיכל עזרה בלתכנן קצת את הטיול ביום שלפני.
לקחנו בגדים וג'יפיאס, ומצב רוח טוב ויצאנו לדרך.
עוד כשלקחנו את האוטו התחיל הגשם המטורף, אותנו זה לא הפתיע, מי שקרא את הבלוג שלנו בטיול הקודם יודע שאנחנו רגילים לענן גשם שרודף אותנו, אבל עידו התחיל להראות ברכיים קרות.
הוא נסע לשדל אותנו לבטל את הטיול, אבל אחרי שגילינו שאי אפשר לקבל החזר על המלון, הוא ויתר ויצאנו לדרך.
נסיעה של כ-4 שעות ל-up state new york והגענו למקום בשם Lake george - אגם ג'ורג'.
בכל האתרים הובטח כי לכל מקום שנסתכל נראה נוף שמתאים לגלויה. היה נוף די יפה, אני לא בטוחה שבכל מקום , נראה לי שיש יפים יותר.
הגענו בסביבות 4 לחדר מלון דלוח שעלה לנו 180 דולר (למזלנו חלקנו אותו 4 אז זה היה פחות נורא), ויצאנו לחפש מה עושים.
רצינו לעשות תצפית מההר, אבל בשעה שהגענו כבר סגרו את ההר - נו אמריקה.
עשינו סיבוב בליד האגם וגילינו שאנחנו בערך באילת של ניו יורק. ירדנו לחוף, הסתובבנו כמו ילדים, טיפסנו על כסא המציל, אלעד ועידו העיפו אבנים על המים, וסיימנו במסעדת תיירים.
חזרנו למלון, ושיחקנו "יניב" עד שעייפנו.
הלכנו לישון.
בבוקר קמנו וביררנו איך שוכרים סירת מנוע, הגענו למקום אחרי נסיעה לא קצרה, ביררנו והחלטנו ללכת על זה.
חשוב לציין שמזג האוויר לא היה מלהיב.
עידו קיבל תדריך של כל מיני מצופים בצבעים משונים, באמת יותר מידי לטעמי, איפה לנסוע באיזה מהירות ואיך מפעילים את הסירה.
יצאנו לדרך.
עידו נהג ראשון, ונראה לי שהמטרה שלו היתה להפיל אותנו למים. הוא לחץ פול ספיד וסובב את ההגה עד הסוף, וסובב אותנו ברונדלים לרקע צעקותינו "אמאלה" ו"דיייייייייי".
אחרי שקצת נמאס לו מזה הוא החליט לרדוף אחרי סירות מנוע אחרות ולקפץ מעל הזרם שהותירו מאחוריהן.
המשחק הזה נמשך עוד איזה 20 דקות.
עידו הסכים שגם אנחנו ננהג קצת, אז התנסינו והיה די כיף.
עצרנו על איזה אי שראינו בדרך ועשינו סיבוב. האמריקאים מדהימים אותנו כל פעם מחדש. אי, אמצע אגם, ויש שם מקום לעשות על האש, דק (deck) מעץ כדי להקים עליו אוהל, ושירותים ציבוריים. היו כמה סטים כאלה כמובן.
דפקנו את תמונת הטיול וחזרנו לסירה.
סה"כ מאוד נהנינו, ואפילו לא ירד עלינו גשם - אירוע מאוד מפתיע בחיינו (אלעד וסיון).
אה, משהו שלא חושבים עליו, אבל באגם כזה גדול, סדר גודל של הכנרת, אחרי ששכרת סירה לא ברור איך אתה אמור למצוא את הדרך חזרה (אין ג'יפיאס ואין מצפן אפילו), לקח לנו זמן אבל בסוף מצאנו.
מה ששכחתי לספר על הדרך לשם, זה שירד עלינו גשם זלעפות. לא סתם, משהו משובח. גשם שגרם לכל המכוניות לעבור לנסיעה של 5 קמ"ש (בלי הגזמה) ולשים אורות מהבהבים. בכמה דקות ספורות הראות נעלמת ולא רואים כלום, בנקודה מסוימת נפלו עליי כל כך הרבה מים שפשוט לא ראיתי כלום. אני ליטרלי הפסקתי ללחוץ על הגז ולא הזזתי את ההגה. פשוט לא ראיתי כלום.
בדרך חזרה פונקנו שוב בממטרים דומים, וכשעצרנו לאכול בישוב בשם Saratoga springs, שאלנו את המלצרית (שהיץה לה קצת בעיה בדיבור עם ה-S) אם ככה תמיד מזג האוויר אצלהם. זה הלך ככה:
אנחנו : Is it always like that - the weather?
היא: Welcome to thunny tharatoga thprings (זה אמור להיות Sunny Saratoga Springs אבל היתה לה בעיה ב-S) והמשיכה It rains every 3-4 days.
אנחנו: Really? rains all the time?
היא: No, in the winter it snows.
שיחה שתשאר חרוטה בזכרנונו :)

אתם מוזמנים לראות את המצגת שרצה מימין עם התמונות מהטיול לאגם ג'ורג'.

שני עדכונים זריזים:
1) מזוודה אחת מתוך 2.5 שהילה (אחותי היקרה) השאירה מאחור - נשלחה לדרך
2) אחות של אלעד, בעלה ו-3 ילדיהם בני ה-10, 6 וה-2 מגיעים אלינו ביום רביעי הקרוב - הם יחנכו את הדירה כהאורחים הראשונים. ברכות לזוכים.

* למי שלא יודע/זוכר ממנטו היה סרט שהלך כרונולוגית לאחורת

Wednesday, July 30, 2008

נתחיל בעדכונים:
אז שלומנו מצוין, נראה לי שניתן לאמר שהתאקלמנו. לא הייתי אומרת שהתרגלנו, אבל התאקלמנו.
אני עדיין מוצאת את עצמי מסמנת את ההבדלים, מורשמת מהנימוס, מפשטות הדברים, לפעמים מהראש הקשה, אבל אני כבר מכירה את הריטואל, יודעת איפה לשבת ברכבת כדי לרדת הכי קרוב ליציאה לעבודה, על איזה קרון לעלות כדי לרדת ליד הבית. יודעת כמה זמן לוקח להגיע לעבודה.
הולכת במהירות ובבטחון גם כשהמוני אנשים סובבים אותי - כמו מקומית.
קוראת ספר ברכבת עם מוזיקה באוזניים - כמו כולם.
מזהה כבר את הדורמנים הקבועים שלנו ואומרת שלום.
קונה צהריים באותם מקומות, ויושבת בפארק לאכול אותם, כמו הרבה אחרים.
לא מוסרת מידע כשלא צריך - כדי שלא יגנבו לי את הזהות.
בקיצור, משתלבת.
אלעד עדכן את הקורות החיים שלו לאמריקאית. מפתיע אבל זה לא היה פשוט.
אחרי זה שלחנו שוב את הקורות חיים שלו לכל אדם שרק הסכים לכך.
ועכשיו אנחנו מחכים בסבלנות :)

ונעבור לאנקדוטות:

מים
לא יודעת אם אתם יודעים, אבל בארה"ב לא משלמים על המים בבית. אפשר לאמר שזה כלול בשכר הדירה.
כישראלית, העובדה הזו מאוד קשה לתפיסה. יום אחד אני באמבטיה, המים זורמים, תחושת אשם נוראית תוקפת אותי "את גומרת את המים בכנרת" אמרתי לעצמי, ואז נזכרתי שאני בארה"ב "יש להם מלא מים פה, מים בכל מקום" שכנעתי את עצמי, וחשבתי דברים כאלה יכולים להטריד רק ישראלים - מדהים.

פשוט

באחת מאותן פעמים בה צעדתי בנבכי הרכבת התחתית, חשבתי על כמה הכל קל פה ונזכרתי בדבר הבא:
לפני בערך שבוע, היינו בסופר. כשיצאתי מהבית בדקתי שכרטיס האשראי שלי בארנק. כשהיינו בסופר לא מצאתי אותו בארנק. נבהלתי, חיפשתי כמה פעמים בתיק, עשיתי סיבוב בסופר, ולא מצאתי. חזרנו הביתה, חיפשתי אותו שוב, ולא מצאתי.
חששתי שהכרטיס אבד... התקשרתי לבנק, אמרו לנו להתקשר למספר שעל הכרטיס. התקשרנו למספר ההוא וביקשתי לבטל את הכרטיס. שאלו אותי כמה שאלות, ואמרו סבבה, עוד כמה ימים יגיע הכרטיס.
באמת אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב עם הכרטיס בתוכו, וזהו, יש לי כרטיס חדש. אפילו עם אותו מספר סודי (שגם אותו אני קבעתי בבנק).
כל כך פשוטטטטטטטטטטטטטטטט

קניות בגדול
לאחרונה ביצענו שתי קניות משמעותיות:
1) נסענו לקוסטקו. מי שקרא את הבלוג מהטיול שלנו בארה"ב בטח כבר מכיר את זה, אני אספר בקצרה.
קוסטקו זה סופר עצום שמוכר מוצרים בחבילות עצומות במחיר מאוד זול. מה שכן, חייבים להיות חבר מועדון כדי להכנס, וחברות במועדון עולה 50$. לא נורא, שילמנו!
כשיצאנו משם אלעד היה מאוד מוטרד, הוא לא הבין איך אנחנו הולכים לסיים את ה-2.26 ק"ג גבינה מגוררת שקנינו, 36 ביצים, 8 קופסאות תירס, 30 פולקה של עוף, 2 ליטר סויה, 2 ליטר דבש ועוד כל מיני דברים מגניבים שכאלה.
מה לעשות, חלק מהמחירים היו סופר זולים, נניח 36 ביצים שעלו 4$.
2) נסענו לאאוטלט מחוץ לעיר, במזרח לונג איילנד. לאלעד ולי זה הזכיר את האאוטלט הראשון שהיינו בו בטיול הגדול שלנו, זה היה מאוד מרגש :)
נסענו עם הרבה חברים,
באוטו, שעה וחצי נסיעה מחוץ לעיר, ו-6 שעות של שכרון חושים.
חזרנו עייפים,
עם מלא שקיות, ומרוצים.
טוב, אנחנו כבר די מנוסים.

Thursday, July 24, 2008

טייק 3

קניות ברשת

אז בשבועות מאז אנחנו לאט לאט רוכשים עוד ועוד פריטים לדירה.
זה התחיל מדברים שחייבים, ועבר כבר לדברים ש"חייבים", כמו אבן שמות (לאפיית פיצה ולחמים).
העניין הזה עם המשלוחים פה הוא כל כך נוח וקל שזה פשוט לא הגיוני לא לקנות עוד דברים :)
רוב הדברים שצריך לקנות, אפשר לקנות יותר בזול באמאזון, להרבה מאוד מוצרים לא צריך לשלם דמי משלוח.
העובדה שיש לנו דורמן, אומרת שאנחנו לא צריכים בכלל להיות בבית כדי לקבל חבילה, החבילה תגיע מתישהו, וכשנרצה נלך לקחת אותה.
יותר מזה.
הבניין שלנו קנה מעין תוכנת ניהול לבניין. לכל דייר יש יוזר וסיסמא, לאתר אינטרנטי של הבניין בו אפשר לראות אם יש חבילות, אפשר לדבר עם דיירים אחרים, להציע דברים למכירה, ולעשות עוד כל מיני דברים.
אחד הדברים המדליקים שיש שם, זה שאפשר לקבל הודעה באימייל כל פעם שמגיעה אלינו חבילה.
אתמול למשל, 21 בערב, אלעד ואני בבית, מציצים ככה על המחשב, ולפתע רואים שיש לנו חבילה למטה.
21 !!! הדואר עובד ב-21????
איזה כיף!

זהירות וחבילות

אני יותר ויותר מבינה שהאנשים פה מאוד זהירים. נזהרים לא לפגוע בהולכי רגל - שלא יתבעו אותם. נזהרים לא לגעת בך ברכבת התחתית. נזהרים לא לדחוף ביציאה ובכניסה לכל מקום. נזהרים.
אפילו בחבילות שאנחנו מקבלים הם נזהרים. הזמנו מערוך מאמזאון. קיבלנו קופסא די גדולה, בערך פי 4 מהגודל של המערוך עצמו, ובתוך הקופסא היו מעין שקיות מלאות באוויר להגנה על המערוך. כל החבילות, זה מדהים, הן הרבה הרבה יותר גדולות מהתוכן שלהן, ומלאות בניירות ומיני מגננות. נזהרים - שלא יתבעו/יחזירו/יתלוננו.

מזג אוויר

אז אנחנו כבר יודעים שיש פה עונות אמיתיות, לא כמו בארץ, 4 עונות, עם נופים משתנים, ומעלות שונות. יודעים שקר בחורף. יודעים שיכול לרדת שלג.
לפני שהגענו לפה, סיפרו לנו שחם פה מאוד בקיץ. מאוד לח. הילה דברה על חמסינים.
לא יודעת, לא כזה שונה מהארץ לדעתי, אולי קצת יותר לח - אני מוכנה לתת להם את זה.
מה שכן, האנשים שגרים פה, לא מתמודדים טוב עם חום. חם להם, והם לא יודעים מה לעשות. אנשים מנפנפים לעצמם בנסיון להתקרר, בכל דרך אפשרית. הם מתלוננים. מזיעים. ומשתדלים לא להיות בחוץ. מפונקים :)
הדבר הבאמת מוזר, זה העובדה שיורד פה גשם. כן, גשם. גשם בקיץ. גשם בפאקינג יולי. זה תמיד נראה לי כאילו מישהו שכח להודיע לעיריית ניו יורק, או ממשלת ארה"ב שקיץ עכשיו, ולכן הם דאגו לגשם - בנוהל.
אתמול בערב נניח, היו אלפי ברקים, אני לא מגזימה, פשוט ברק אחרי ברק, ואז התחיל הגשם. ממש כמו בחורף, גשם חזק.
היום בבוקר, רציתי ללבוש חצאית ונעליי עקב, הסתכלתי על מזג האוויר, ראיתי שכל היום צפוי גשם, ומהר החלפתי מלתחה. זה פשוט לא הגיוני.
גשם!

ארוחה עם חברים

ביום שישי הקודם, ממש לפני שבוע, הזמינה אותנו אליסה - חברה של נתאי (חבר שלנו מהלימודים) - היא גרה פה ממש בבנין באלכסון לנו, ובקרוב עושה עליה לארץ. בקיצור, הזמינה אותנו לארוחת שישי עם חברים.
הגענו לשם, הבאנו קינוח פרווה - קיבלנו הוראות - ופגשנו 2 זוגות חברים שלה, מסתבר שכולם יהודים ואפילו קצת דתיים.
הם לא אוכלים חזיר, כמעט ולא אוכלים בשר מחוץ לבית, הם נטלו ידיים, ברכו לפני האוכל. הרגשתי לא מספיק יהודייה.
הם היום מאוד חמודים, יש להם מעין הערצה כזו לישראלים. זה די כיף, זה כמו להיות כוכב לידם :)
היתה ארוחה מאוד טעימה, וכיפית, הבטחנו להזמין אותם להקרנה של הסרט בופור אצלנו בבית.
חוצמזה, לימדנו אותם כמה מונחים חשובים כמו "כל הזין" - חשוב שידעו!

עד כאן


Monday, July 21, 2008

המעבר לניו יורק - טייק 2

שלושה שבועות אחרי הפוסט הראשון, שגם הוא לקח הרבה זמן, הצלחתי למצוא זמן לעדכן קצת, ויש הרבה.
אז, אני בהיותי אני, אמשיך מהנקודה בה הפסקתי ואנסה להגיע לימינו אנו.

המצוד אחר הדירה - המשך

כשדיברנו עם החברת ניהול של הדירה שראינו, הם שלחו אותנו לבניין, ואמרו לנו שיש שתי דירות, ושהמפתחות ממתינים לנו אצל השומר (הדורמן). אז למעשה, ראינו דירה בקומה ה-19, ומיד אחריה דירה בקומה ה-28.
אחרי הדירה הראשונה, היה ברור ששנינו מתלהבים ממנה מאוד, הדירה בקומה 28 היתה זהה, פרט למטבח לבן במקום עץ ונירוסטה ואיכשהו שנינו לא התלהבנו ממנה אחרי שראינו את הקודמת.
כיוון שבשעה זו משרד ההשכרה של החברה כבר היה סגור, המתנו ליום שאחרי. על הבוקר הלכנו למשרד, עם הוראות לאיך מתמקחים על מחיר הדירה, ואיך בודקים מה הסיכויים שלנו, מה לעשות ומה לא לעשות וממה להזהר. היינו סופר לחוצים.
איך שנכנסנו למשרד, הסבירה לנו סשה (לא, היא לא ממוצא רוסי, הוא אפרו אמריקנית), שהיא מאוד מתנצלת אבל עליה לעדכן אותנו כי מחיר הדירה ירד, והוא עומד כעת על 2500$. היינו מאוד מאוכזבים אך החלטנו לנסות בכל זאת :).
ברוקר שעובד כאן, הסביר לנו כי מה שקורה זה בעצם מעין מכרז, יש מחיר מוצע לדירה, ואנחנו יכולים להציע קצת פחות נניח ב-100 דולר פחות. במידה ואין הצעות אחרות על הדירה, אז יקבלו את ההצעה שלנו, או שיגידו לנו לכמה מוכנים לרדת. לצערנו החברה הזו לא עובדת בשיטה הזו.
הסברנו לסשה על מצבנו המיוחד, כי אין לנו הסטוריית אשראי כיוון שאנו חדשים במדינה, וכי רק לאחרונה פתחנו חשבון בנק (יסופר בקרוב) ושאלנו אותה חצי מליון שאלות, לגבי הנושא של השכירות, כיצד זה עובד, מה מותר לעשות בדירה, וכל דבר שרק עלה במוחנו הקודח (אין לי ספק שמהכרות איתנו ברור לכם שמדובר באמת בהרבה מאוד שאלות), כיסינו כל אפשרות וכל מקרה טסטינג. סשה היתה מאוד חמודה ואדיבה, וענתה על כל שאלה ושאלה והסבירה כל פרט ופרט.
היינו צריכים להביא כל מיני מסמכים, את החוזה עבודה שלי, אישור על בקשת המספר ת.ז. המקומי שלי (SSN), מצב חשבון עדכני בארץ, מצב חשבון עדכני בארה"ב, דרכונים ועוד מיני מסמכים.
רצנו מהר לדירה של הילה להשיג את כל הדרוש, רצנו לבנק, חזרנו לסשה, נתנו את המסמכים, הגשנו את הבקשה.
בימים הבאים, טורטרנו כהוגן בבקשות שונות למסמכים שונים, בבקשה שאלעד ימלא טופס לבדיקת האשראי גם הוא (אף על פי שהסברנו שאנחנו לא רוצים, וכי אנחנו חוששים שהעובדה שהוא על ויזת תייר ואינו עובד תהרוס לנו את הסיכויים לקבל את הדירה, וכל תחנונינו בנושא לא עזרו - חוקים הם חוקים). בערך פעמיים ביום הגענו למשרד, וקצת יותר דיברנו עם סשה, ועם הבנק בארץ ובניו יורק.
בדקו כי אנו משתכרים כ-50 פעמים שכר הדירה.
שלחו אותנו להביא צ'ק בנקאי לפקדון, וצ'ק נוסף לשכר הדירה הראשון, אף על פי שעוד לא נאמר לנו שהדירה שלנו.
ולאחר כל זה, סשה יצאה לחופשה השבועית שלה (חמישי ושישי) ואמרה לנו שביום שבת תהיה לנו תשובה.
כססנו אצבעות, חיכינו והתפללנו, הכנו את עצמנו לבשורה המרה, אולם להפתעתנו, קיבלנו את הדירה!
איזה כיףףףףףףףףףףףףףףףףף.
כעת עברנו להתקיף את סשה בחצי טון שאלות נוסף, בנסיון להבין בדיוק מתי אפשר להכנס לדירה, מתי אפשר להעביר את הדברים, ולמי אומרים מה לתקן בדירה - כן, עוד לא נכנסנו ויש לנו דרישות!

פתיחת חשבון בנק

באחד הימים, לדעתי היה זה בערך באותו יום שראינו את הדירה לראשונה, הלכנו לסניף Chase הקרוב לביתה של הילה, או כמו שאנו קראנו אז לבנק הזה - בנק מרדף (נו, כי chase זה מרדף באנגלית).
נכנסנו מלאי בטחון, כי עידו (אבנרי - חבר מהצבא ומהעבודה שעבר לכאן 3 חודשים לפנינו) סיפר לנו שהוא פתח חשבון בבנק הזה ולא עשו לו בעיות.
ישבנו, אמרנו שלום, אנחנו רוצים לפתוח חשבון, ולא, אין לנו SSN. התחילו לשאול שאלות, ניסו למצוא תחליפים בצורת חשבון טלפון וכו', כשהמטרה היתה למצוא 2 דרכים לזהות שאנחנו אנחנו ולא מישהו אחר. הראנו דרכונים, חוזה עבודה, רשיונות נהיגה, ואפילו ניסינו להראות חשבון סלולרי, אולם נסיונותינו עלו בתוהו. האישה הסבירה לנו שאי אפשר ככה לפתוח חשבון בנק, שאנחנו צריכים כתובת על שמנו, ולהראות חשבונות.
חשבתי לעצמי שיש פה מלכוד די מבאס: אנחנו צריכים דירה בשביל לפתוח חשבון בנק, ואנחנו צריכים חשבון בנק כדי לשכור דירה. איך יוצאים מהברוך הזה?
התקשרתי לעידו שוב, והוא הסביר שוב שלו לא עשו בעיות. זה לא הרשים את האישה שטיפלה בנו. יותר מזה, היא רצתה לדעת מי טיפל בו כדי לטפל בטעות שהוא עשה :)
בסוף עידו הציע שנלך לסניף שלו ונבקש את הבנקאי שלו. הלכנו לשם, מייק לא היה, התיישבנו אצל הומזל (homezell) אכן שם מוזר. היא היתה סופר נחמדה, שוב הותקפה בהמוני שאלות - אני לא מגזימה - היא נשאלה כל שאלה אפשרית בכל הנושא הרחב של הבנק, כולל שאלות בסגנון איך זה שכרטיס האשראי לא יורד אוטומטית מחשבון הבנק ולמה צריך צ'קים.
הומזל הצליחה לפתוח לנו חשבון בנק, והיינו מאוד מאושרים.

הסבר קטן על בנקים בארה"ב
בגדול יש שני סוגי חשבונות:
Checkings - עובר ושב, בו שמים את הכסף הזמין, וממנו משלמים חשבונות ומושכים כסף.
Savings - חשבון שבו חוסכים כסף.
ניתן להעביר כסף בין הראשון לשני, ובין השני לראשון.
החשבונות בארה"ב, כולל חשבון כרטיס אשראי ושכר הדירה, מגיעים אליך בדואר, ועליך לשלוח צ'ק בתגובה עם הסכום הרצוי.
יותר מזה, רוב חשבונות כרטיס האשראי עובדים בצורה דומה לכרטיסים החדשים בארץ, כלומר מקבלים נניח 800$ לתשלום, ואפשר לבחור כמה לשלם, נניח 100$ ושאר התשלום ידחה לחודש הבא (עם ריבית נאה לחברת כרטיסי האשראי כמובן).
המשמעות של כל העניין הזה, היא שעליך להיות מאוד מסודר ואחראי על מנת לא לאחר ולא לפספס אף תשלום - כך צוברים את מה שנקרא "הסטוריית אשראי" (credit history) שמהווה מעין מדד לכמה לקוח טוב אתה. ככל שאתה קונה יותר ועומד ביותר התחייבויות בזמן, אתה לקוח רצוי יותר, ולכן תקבל הטבות.
למשל, לקוח טוב יכול לקנות אוטו ביותר זול, באופן משמעותי מלקוח שאינו טוב.

תכנון ריהוט הדירה

לאחר שעברנו את התלאות הללו, עברנו לשלב הבא: חיפוש מזרן וריהוט לדירה, הכנת רשימה של מה צריך וכמה זה יעלה, והאם אנחנו במסגרת.
אנסה לקצר בזה.
התכנון כלל כ-5 ביקורים שונים לחנויות מזרנים בחיפוש אחר מזרן פיצוי בשבילי (פיצוי על 3 שנים של מיטה וחצי שהיתה לאלעד מגיל 12 ועוד שנה על מזרן ארור של בעל הדירה הקודם שלנו), סיור מקדים בסניף החדש של איקאה בברוקלין, בדיקת מספר חנויות רהיטים בעיר, מדידת כסאות מחשב, הכנת תרשים ממוחשב של הדירה שלנו, כולל מידות מדויקות והכנסת הפריטים הפוטנציאליים מאיקאה, מספר קבצי אקסל ועוד הרבה עבודת אינטרנט.
כחלק מהתהליך, הוכן הקובץ הבא:
הקובץ מציג את הדירה עם רהיטים פוטנציאלים בתוכה במידותיהם האמיתיות, כולל שם הפריט באיקאה.
מופרעים, אבל מרוצים מעצמנו, הלכנו לקניות באיקאה, ובנינו לנו דירה.
בשבוע שלאחר מכן הגיע המזרן, כסא המחשב, והרהיטים, ובילינו ימים כלילות בהרכבתם כפי שניתן לראות בתמונות מהשבוע האחרון של הילה:
בונים כסא , עידו בונה את יחידת הטלויזיה

השבועיים הראשונים שלנו היו לא קלים, ועוד טמנו בחובם את יום הולדתי :)

עד כאן להיום.

Friday, June 27, 2008

Puks and the city

Hi all,
I've decided it's time I'll write a little bit and tell you how's it going for us.

So we got here 2 weeks ago - 13/6. we landed around 16:30.

Passport inspection

Elad was taken away in the passport inspection - they took him to another room for further investigation. I saw him go with the officer - but he didn't say anything.
I waited, and waited, and waited... after about 40 minutes he came out and all he said was "let's get out of here".
Apparently he had some problems convincing them he's not coming to the US to work illegally.
3 hours after we landed we got to Hila's apartment, went to eat and sleep.

Apartment hunting

The next couple of days were dedicated to apartments hunting.
Combining our 3 laptops (Elad's, Hila's, and my new work laptop) we opened Craig's list (the American very successful version of Yad2\Homeless) the New York times real estate section, a management buidlings directory site and many more web sites looking for optional apartments for us.
We made lists and started calling many people, make appointments and asking questions. There were some cases we realized we were speaking English with an Israeli guy/girl ...
We also talked to some local Israeli friends trying to see if they know of or can help us with finding a good place.
We started traveling NY by foot and subway, going into buildings in good locations ans asking them if they have available apartments.
All in all we saw about 20-25 apartments, some were dumps, some were way over our budget.

The Apartment

Back in Israel, I found a site of a management company which had 2 buildings in the upper east side. We talked to the company, they said they have 1BR apartments in a building called "The Highgate" starting at 2650$. At that time we understood that it'll be very hard to find a place for under 2500$ so we decided to go and have a look.
That was the first apartment that we were both very enthusiastic about when we saw it!
Large rooms, lots of light, big kitchen, brand new fridge/oven/micro/dishwasher (Avi!!! Dishwasher!), lot's of closets, good looking bathroom, doorman in the building, elevators, and quite. On top of that, it was really close to a subway and a cross town bus.
It was just what we were looking for.
The attached picture, describes the apartment layout.

Small glossary

Management company - is a company that manages building. I'm not sure if they own the buildings, but they are in charge of several buildings, they are renting them, collecting the rent, fixing every problem in the apartment, renovate from time to time, and that's how they make their money.

Management building
- is a building which is managed by a company. The good thing about it, is that you can rent an apartment in it without a broker involved - and save a lot of money.

Cross town bus
- As you probably know, Manhattan is divided to several areas, but mostly it's divided into the east side and the west side. In the upper part of Manhattan, the park separates between the east and west. So cross town bus, is a bus that takes you from the east end to the west end, and from the west to the east.