כן, עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אז מה עבר עליי?
מזג האוויר:
חורף קשה עבר על כוחותינו בצפון אמריקה, החורף הכי קשה שלנו פה. אם תשאלו את אלעד הוא כבר יכחיש, כי הוא שכח מהר, אבל כל ניו יורקי או אמריקאי יצדד בהצהרתי. בדרך כלל נקודת השיא של החורף היא כשהטמפרטורה צונחת מתחת למינוס 10 מעלות, ונשארת שם למטה בערך חודש. בדרך כלל זה קורה בפבואר - החודש הקר בשנה. השנה זה התחיל באמצע דצמבר, ונשאר עד אמצע מרץ. משך 3-4 חודשים הכרזנו בקול ש"כפור אימים פה" אבל באומץ רב לבשנו את מחלפותינו ויצאנו לרחוב.
בחורף זה היו הכי הרבה סופות שלגים, וכמויות מאוד גדולות של שלג, שאף על פי שהוא מרשים ביופיו ביום הגעתו, הוא יצר שלוליות בוץ רבות ועצומות שנאלצנו למצוא דרכים יצירתיות להמנע מהן. בחג המולד וראש השנה האזרחי, היו תורים של אנשים כדי לחצות מעבר חציה (כמות מרובה של אנשים שנגרמה בגלל תיירים בתוספת נתיבים צרים שבהם אין שלוליות בוץ).
אם האתגר של הקור לא היה מספיק גדול, אז כזכור מהפוסטים הקודמים, דירתנו החדשה העמידה בפנינו אתגר נוסף בהיותה בלתי מבודדת. בדירות הקודמות, גם כשבחוץ הקור הקפיא, התהלכתי במכנס וחולצה קצרה. בדירה החדשה, לא רציתי להוריד את המעיל, ושקלתי להכנס איתו למיטה. אחרי מחקר קצר של נקודות רוח וקור, וקריאות ספורות לסופר (super - האחראי על תחזוקת הבניין) הצלחנו לייצב את המצב. ניר ויוליה, חברינו הטובים, היו פחות ברי מזל בעניין הזה. גם הם עברו דירה בערך באותה תקופה, אך עד ליום זה עוד סובלים מחוסר בידוד.
ייבוא חברים:
קצת לפני שהחורף תקף, ייבאנו לפה שני זוגות חברים שלנו מהארץ. אם החלטתי לגור פה לעת עתה, לפחות אסדר לי פה קצת חברים לא? אז רוני היה הראשון להגיע, אחריו אור ואופיר, ויאנה הגיעה אחרונה. בין ספטמבר לינואר ביצענו פעילויות שלא היו מביישות סוכנות עליה קטנה. עזרנו, או לפחות ניסינו לעזור עם צעדיהם הראשונים בחו"ל ובעיר: הלנה, המלצות, הסברים, בירוקרטיה, ייעוץ תעסוקתי וחיפוש דירה. בערך באותה תקופה היינו 4 זוגות חברים שמחפשים דירת 2 חדרים באיזור צ'לסי , בערך באותו מחיר - לפעמים ממש פחדתי להגיד איפה אני - שלא יקחו לי את הדירה :) עכשיו תקופת ההתאקלמות פחות או יותר נרגעה, ואנחנו נהנים מהחבר'ה החדשים שלנו.
הרכש החדש שלי כבר שלח איתי שתי מזוודות (אני מודה - התנדבתי) ובעזרת השם תוך חודש כוחי ישיל קצת משיערותיו אצלי בדירה! (אלעד תמיד אומר שאנשים לא נמצאים אצלי בראש, אז אני אסביר: כוחי מאוד שעיר, בשנים האחרונות גיליתי שבנים משילים שיערות לעיתים בקצב שלא יבייש חתול פרסי, לכן אם כוחי יהיה אצלי בדירה כנראה שישארו פה שערות שלו - או במילים אחרות, כוחי עובר לפה. סבבה אלעד?)
סנובורד:
בניגוד לשנה שעברה, בעונה זו גלשנו פעמיים ובסה"כ 3 ימים. ביום חג המולד, בסוף המדרון, נפלתי נפילה חזקה וכואבת על הכתף שלי. התבכיינתי, וכדי לעזור אלעד החזיק לי את המשקפת. כמובן שאז הוא נפל בעצמו, כדי לא לשבור את המשקפת הוא נפל על היד שלו וספג מכה לא פשוטה. בשבועות אחרי האירוע חלק מהשיחה היומית היה:
סיון: "כואבת לי הכתף"
אלעד: "לי כואבת היד..."
5 שבועות מאוחר יותר, תחושת הנצחון שלי (לי עדיין כאב ולו לא) נמהלה בדאגה. אצתי וחיפשתי לי את הרופא המתאים (עוד אחד מהאתגרים של לגור בחו"ל ולא לדעת מהחיים שלך), מצאתי איזה סוג של רופא שלא הצלחתי אפילו להגות וביקרתיו. הוא מיד שלח אותי ל-MRI ותוך שבועיים היתה לי אבחנה: קרע פנימי בכתף. בזמן שקראתי את המסמכים ולפני שהרופא נכנס לחדר, גיגלתי מהר ומהכתוב עלה כי את סוג הקרע הזה בדרך כלל מנתחים. עשיתי מאמצים עילאיים לא לבכות בפני הרופא, ובכלל ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר ושאני אדם בוגר, והצלחתי להחזיק ככה מעמד עד השיחה עם ענבי (אחותי - כפרה עליה). לצערי ברגע שאמרתי לה מה גיליתי, לא הצלחתי להוציא עוד הרבה מילים, אלא בעיקר נוזלי גוף. ענבי, אם את קוראת מכתב זה - אני מצטערת!
בקיצור, בעזרתה של הילה (אחותי הרופאה) מצאתי אורתופד מנתח שמתמחה בכתפיים, ועוד קצת פחות מ-3 שבועות אני הולכת לעבור את הניתוח המדובר ולפי כל ההבטחות 3 חודשים מאוחר יותר אהיה טובה כחדשה.
תואר שני:
אולי תתקשו להאמין, ואולי לא, אבל התחלתי להרגיש סוג של בינוניות שתוקפת אותי. בחיפושיי אחר האתגר הבא, עלתה בי שוב המחשבה לעשות תואר שני. כמו בעבר, ניסיתי להחליט איזה תואר הייתי רוצה ללמוד, וכמו בעבר החלטתי על מנהל עסקים. היו לזה קצת זרזים (כמו חבר מקורס תכנות ומהעבודה שבדיוק סיפר לי שהוא מנסה להתקבל) והעובדה שאני גרה בניו יורק בהחלט עזרה והחלטתי להתחיל את התהליך.
הרמתי טלפון לניר (מניר ויוליה - ידועים גם כנוליה) והודעתי לו שהוא לא צריך לאמר כלום או לעשות כלום, אבל בימים הקרובים הוא יקבל ממני זימונים לכל מיני ימי עיון ושכל מה שהוא צריך לעשות זה לבוא איתי. ניר היה ממשומע, וכך התחלתי לקדם עניינים. אחרי שבועיים וכל מיני חישובים לאחור, נרשמנו לקורס גימאט (GMAT) ובמשך 9 שבועות למדנו בשצף קצף והתבכיינו על רוע מזלנו. 7 שעות לפני שעליתי על המטוס לארץ, עשיתי את הבחינה (4 שעות) ומה רב היה האושר כשלחצתי על כפתור ה-"next" וראיתי את הציון המבוקש על המסך :)
לא ציפיתי שה-GMAT יהיה כה קשה, ולמרות שחששתי מהחלק של האנגלית במבחן, אני חייבת להודות שלמדתי ממנו הרבה, איות, ניסוח ותחביר נכון.
מאז שחזרנו מהארץ, אני שוקדת על שאר משימות ה-MBA כפי שאני קוראת להם, ובהם חיבורים אישיים, מכתבי המלצה, ראיונות וטופל (מבחן לאנשים שאינם דוברי אנגלית מלידה). בעזרת השם עוד שבועיים הכל ייגמר, ואז אצטרך להתמודד עם ההחלטה הגורלית - אבל את זה נשאיר לעתיד :)
