Saturday, January 25, 2014

Days 10-12: Driving down North Queensland, from Port Douglas to Airlie Beach and the Whitsundays – Part I

So, last we left you, we were at Port Douglas, a couple of hours from Cairns where we started our trip in Australia, so we had a chance to drive for a bit and familiarize ourselves with the “wrong side of the road driving” but our next stop was to be the Whitsundays, a few islands (well, 74 to be exact) right off the coast with supposedly pristine beaches and nice resorts, but to get there we would need to drive A LOT.

North QLD beaches - zoomed in

So we made a plan, drive south on the beach with a few stops:

1. Mareeba : a little town along the way to mission beach, the nice couple at the Port Douglas motel recommended we go see this place where they re-created a pioneer city (I can’t remember the name)

2. Mission Beach: a beach town along the way (may or may not have the Magnetic Islands next to it)

3. Townsville: another stop along the way to Airlie beach

4. Airlie Beach: the gateway to the Whitsunday islands

All in all, about 10 hours of driving, to which we dedicated 3 days.

That was the plan at least, we woke up on day 10, had a quick breakfast and hit the road. At the entrance to Mareeba we spotted a mango wine factory, our curiosity was piqued and we stopped. We tasted some of the sweet whites (Apparently you can’t make red wine from mangoes, go figure…) and we were pleasanstly surprised. So we bought a bottle of the dessert wine and kept it in our cooler and also added two more fresh mangoes to our ever increasing mango collection.

IMG_2710_thumb_DSC0339IMG_2717_thumb

Our cooler and why we have a mango collection
So this is not our first trip, the long time readers of this blog will know that about 6 years ago we went on coast to coast trip of the US. As we were starting this trip, we were fondly remembering some of the experiences we had on our previous driving trip.
Here are some examples of the similarities we’ve noticed:

* Everything closes too early - We talked about this in the past and although it’s far too extreme in Australia, we were talking about that when we were travelling the US as well
* Bugs on our windshield – a crazy amount of bugs gets squished on your windshield when you drive long distances on the countryside in the US, so much so that it obscures the view after a while – we didn’t experience it before the US trip and really up to the Australia trip when we were reminded of the menace
* Long drives and stopping at the rest stops and buying junk food from gas stations – I guess that happens on every long road trip Smile
* Listening to audio books – those who know us know how much we enjoy listening to audio books (and podcasts) but what you might not know is that it started in that US trip when we bough our first audio book at a Barnes & Nobles to see if it will be any good. We’ve been doing it since and have enjoyed listening to a few books on this trip as well
* Lastly, the famed cooler – On the US trip we went into a walmart one day and bought ourselves a big old hermetically sealed yet foldable tub that, I believe, was designed to hold 96 beer cans (That’s how you measure cooler sizes in the US and in Australia) we bought a similar one here in Australia only somewhat smaller (probably 36-48 cans this time around). Among other food items, we keep our mango collection there.

Why do we have a mango collection? Well, firstly, magoes in Australia are amazing so we just keep buying them and secondly, we keep forgetting to buy a knife so we keep buying mangoes whenever we see them but since we don’t have a knife we can’t really eat them…

So after the mangoes we drove down to Mareeba to go see a coffee plantation (because it was there) – we had some nice coffee, a small meal and a lot of free wifi, we went on a tour that was designed and produced by the farmer’s son. It was, let’s say, quaint. You go on a little bus that takes you around for about 4 minutes while the speakers tell you about the plantation with random 80’s songs playing for 15 seconds at a time and an overly caffinated driver that keeps going too fast for the tour makes the whole experience out of sync. This is followed by a movie that is followed by the credits which are the same name for all the roles you can think of in a peter jackson movies (the farmer’s son). It was fun – but more ironically fun I guess Smile

_DSC0001_thumb_DSC0004_thumb

After our coffee adevnture we decided to go see some falls we found in a book (Milla Milla Falls), the drive there was nice – Sivan occasionaly yelling at me to look at trees or mountains or lakes since she was driving, me refusing since one of us needs to look at the road, fun! The falls were nice but it was starting to get dark so we took our pictures and continued to head to Mission Beach.

_DSC0075_t_thumb_DSC0084_tonemapped_thumb_DSC0348_thumb_DSC0349_thumb_DSC0048_tonemapped_thumb_DSC0058_tonemapped

We arrived at our hostel around 8pm, it was, for lack of a better word, “budget” – not too clean, not too nice – basically a tin shack but hey, we had our own bathroom (kinda, we shared it with some bugs and some other people’s hairs) but we overcame this and went to sleep.

IMG_2735IMG_2737IMG_2734

We still have a lot more driving to do tomorrow…

IMG_2731

היום ה-14, דצמ’ 13–מבריזביין לביירון ביי

קמנו בבוקר אצל המשפחה שישנו אצלה, אכלנו ארוחת בוקר, התענגנו עוד קצת על האינטרנט ויצאנו לעיר לכיוון חברת השכרת הרכב. הלכנו ברגל כי היעד היה אמור להיות קרוב וזו היתה הזדמנות טובה להבין איפה אנחנו ולראות את העיר.

תוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו הולכים במורד הגבעה (בריזביין מסתבר אינה שטוחה בכלל) צועדים בתוך פארק עירוני ירוק ומגניב ובו אנשים על ספסלים. הפארק היה עשיר בצמחיה וירוק מאוד, וכמעט נכנסתי לתוך רשת של קורי עכביש ענק. הצטלמתי איתו/איתה באומץ והמשכנו. אז נגלה לעיני שלט שאמר שיש אינטרנט אלחוטי חינם בפארק, אז מיד התחברתי (רואים שאני סובלת מהתמכרות לא קלה וגעגועים עזים לקישוריות קבועה). ניצלנו את ההזדמנות לדבר עם הדיירים בדירה בניו יורק, קצת הגזמנו וניסינו לעשות הנגאאוט – שיחת וידאו - עם עידו ודי מהר הבנו שהחיבור לא מספיק טוב בשביל זה. דסקסנו קצת ענייני תיאום עוזרת, עוד הספקתי לשלוח מסרון קצר לתאם איתה והופ, אנחנו ברחוב שוב.

 _DSC0001_DSC0002

(אגב, אם לא הבנת, אני עושה לו קרניים, לעכביש)

הסתכלנו על האנשים, על החנויות, על המסעדות, ודי התרשמנו מבריזביין כעיר שוקקת, עדכנית ומגניבה. המסעדות נראו חמודות ומדליקות, בקלות יכולתי לראותן בניו יורק, זכורה לי חנות של “הכן לעצמך סנדביץ’/סלט/פיצה”. הבגדים שנמכרו והבגדים שאנשים לבשו גרמו לנו להסיק שלתושבים יש חוש אסטתי וסטייל. ראינו מדרחוב מימין ופנינו אליו. הרבה אנשים ברחוב, השעה היתה בערך שעת צהריים. במדרחוב היו בתי קפה ומוזיקה חיה והופ, קניון מימין. החלטנו לראות מה קורה שם וירדנו במדרגות הנעות למטה. הגענו לאיזור של האוכל, הפעם אלעד הלך לשירותים ולא אני, ואני ניסיתי לראות אם אפשר למצוא מיץ תפוזים. נחלתי כישלון, הסתכלנו עוד קצת מסביב וחזרנו החוצה. גילינו שבהתלהבות שלנו קצת סטינו מהדרך אז התאפסנו על עצמנו והמשכנו לכיוון חברת השכרת הרכב.

בעודנו הולכים, מאושרים ומופתעים מהעיר, נזכרתי במה שאלעד בן ישראל (א.ב.י. לעתיד) אמר לנו על בריזביין: “היא סתם עיר, לא משהו שיעניין אנשים שגרים בניו יורק”. הזכרתי לאלעד (כץ) והוא הציע שיש סיכוי שאנחנו לא כמו החברים שלנו שמאוד אוהבים טבע (בראש חשבנו על א.ב.י. ואייל ויינשטוק - כמטכסי העצות הדומיננטים שלנו לאוסטרליה וניו זילנד), יכול להיות שאנחנו אנשים של ערים ולכן אנחנו חווים את זה בצורה אחרת מהם. היום, כמה עשרות ימים מאוחר יותר, אני חושבת שמיקס של חצי חצי הוא כנראה הנכון בשבילנו, או טרק כל 3 ימים ככה.IMG_2773 - כן, אנחנו מתלהבים שיש לנו סטטוס בהרץ Smile

אספנו את המכונית וניסינו לנווט את דרכנו בעיר בלי לפגוע בעוברים ושבים. עד כה נהגנו בערים קטנות ובאיזורים פחות מיושבים, ובכלל, כל פעם שמחליפים רכב צריך להתרגל אליו, ולנהוג ברכב חדש בצד שמאל מוסיף עוד טיפה אתגר. ניווטנו את דרכנו חזרה לבית בו לנו בלילה הקודם, אספנו את המזוודות והציוד, שכחנו את המגבת (את זה כמובן גילינו כמה ימים מאוחר יותר) ופנינו ליעד הבא: גן חיות עם דובי קוואלה שאפשר ללטף.

אחרי נהיגה של כחצי שעה הגענו, והלכנו לחפש את הקוואלה שלי. מצאנו תור של אנשים שמחכים ללטף קוואלה וגילינו שצריך ללכת לקנות “כרטיס”. קנינו כזה שגם נותן לנו תמונה שלי מחזיקה את הדובי וגם גלויות – מעולה חשבנו, נוכל לשלוח את זה למשפחה וחברים. עמדתי בתור, מביטה באנשים שלפני ולומדת את החוקים של איך להחזיק ואז הגיע תורי. הסבירו לי מה לעשות ויישמתי. הניחו עליי את דוב הקוואלה שלמען האמת היה נראה אדיש לכל העניין. שאלתי את העובדת “הוא נהנה מזה?” והיא ענתה “כן, אם הוא לא היה רוצה לעשות את זה הוא היה תוקפני”. “אוקיי” אמרתי, אבל עד עכשיו אני לא לגמרי קונה את זה וקצת מרחמת עליו.

_DSC0015_tonemapped_DSC0016_tonemapped_DSC0018_tonemapped_DSC0022_tonemapped_cropped_DSC0023_tonemapped

אחרי אירוע השיא של היום, המשכנו להסתובב בגן החיות שהתברר כמכיל עוד הרבה דברים מעניינים ובראשם קנגרויים רבים! קנינו אוכל של קנגרו והלכנו לחפש אותם. השלושה הראשונים שמצאנו היו גם אדישים, ובכלל לא התלהבו מההצעה שלנו להאכיל אותם. בכל זאת, מנומסים, הם עשו לנו טובה ואכלנו לנו מהיד. למרות שהיה כתוב שצריך להתכופף אליהם, אלעד ניסה להאכיל אותם בעמידה, וזה חצי עבד. בשלב מסוים ראינו קנגרו עם משהו שיוצא לו, למעשה לה הסתבר, מהכיס. עמדתי מהופנטת מסתכלת על הקסם הזה, הכיס של הקנגרו, ורואה איך הכל בפנים אדום וורוד, איך הקנגרו הקטן מטפס פנימה והחוצה, איך הוא יונק וכן הלאה. האכלנו גם את המשפחה הזו, הם היו קצת יותר בעניין. המשכנו ללכת והפעם ראיתי אמא עם ילד בכיס בתנועה. מסתבר שלפני שהיא מתחילה לקפץ, היא מכווצת את הפתח של הכיס, כדי לוודא שהילד לא יפול החוצה – מדליק! בילינו עוד זמן עוקבים אחרי קנגרווים וגם קראנו עובדה מאוד מעניינת שלא ידעתי: מסתבר שבערך חודשיים אחרי שקנגרו נולד, האם יכולה להכנס שוב להריון, אבל בגלל שקנגרו תינוק “משתמש” בכיס של אמו יותר משנה (דומני שנה וחצי), אז האמא “מקפיאה” את הולד השני עד שהראשון מגיע לגיל מסוים, ואז היא “מפשירה” את הולד בזמן הנכון. די מרשים, לא?

_DSC0073_DSC0087_DSC0070_DSC0130_DSC0107_DSC0104_DSC0114

כשהגשם ירד תפסנו מחסה וניצלנו את עמדות המחשב החינמיות לחפש מקום לינה ללילה במקום בשם ביירון ביי. המשכנו עוד להסתובב בפארק, ראינו עוד הרבה מאוד דובי קוואלה (לרוב אוכלים עליי אקליפטוס), תוכים, יענים, דינגו, לטאות (שפשוט הסתובבו חופשי בפארק) ועוד מיני חיות. כשסגרו עלינו את הפארק, נכנסנו לאוטו ונסענו דרומה לאיזור ביירון ביי, למלון שלנו.

_DSC0033_DSC0046_DSC0040_DSC0051_DSC0053_DSC0058_DSC0061_DSC0064

Saturday, January 18, 2014

היום ה-13, דצמ’ 12–מלונג איילנד לבריזביין

התארגנו ליציאה והיה לנו קצת זמן עד שהמעבורת חזרה לארליי ביץ’ מגיעה. אז ישבנו וקצת ספגנו ים ונופים.

_DSC0085_DSC0089_DSC0104_DSC0110

חזרנו למקום בו ישנו בלילה שלפני, לאסוף את האוטו והמזוודות, ביררנו קצת על איך מגיעים לפרייזר איילנד שהיה היעד הבא שלנו והלכנו להחזיר את האוטו בסניף הרץ המקומי. שם למדנו שיש סניף ממש בשדה התעופה אז עדיף לנו לעשות את זה שם. היה לנו קצת זמן לשרוף לפני שהיינו צריכים להגיע לשדה התעופה. הלכנו ללגונה שגם כאן נבנתה כדי לאפשר לאנשים להנות משמש ומים בלי למות או להעקץ. (אפשר לראות אותי ממש בקטן שם)

IMAG0563

הגענו לשדה והחזרנו את האוטו. לצערנו הנציגה שמה לב לשריטה שלנו מאחורה ורצתה לגבות מאיתנו כ-$3000 על זה. כן, 3000. אלעד התווכח איתה בצורה האמריקאית ובאופן מנומס והיא גבתה רק $1000. כן, 1000. טוב נו, אין ממש מה לעשות, נצטרך להפעיל את הביטוחים שלנו ולקוות לטוב.

עשינו צ’ק אין לטיסה וגילינו שאנחנו באוברווייט וכמה שלא ניסינו להתחכם נאצלנו לשלם $40. בדרך לשדה קנינו אוכל, אבל כיוון ששרפנו הרבה זמן על החזרה המכונית, ובלהעביר את תוכן המזוודות שלנו לכל מיני מזוודות אחרות, לא ממש נשאר זמן, בקושי הגענו לשער בזמן. למזלנו, או לצערנו, היה איחור בטיסה, אז ישבנו לאכול את הננדוס שלנו ולחפש מקום לינה ללילה בבריזביין.

הטיסה הלכה חלק, פעם ראשונה שלנו עם וירג’ין אוסטרליה, וכשנחתנו התבייתנו על איזה פינה שבה אפשר היה לטעון את הטלפון ולחפש לינה. הזמנו איזה מקום ב-airbnb בסוף ועשינו פעמינו לשם, עייפים. קצת הופתענו כשהגענו לבית של איזה משפחה (האמא הציגה את האבא ואת הבן). היא הראתה לנו את החדר שלנו ואיפה יש אמבטיה, קצת צפוף וקצת מוזר להיות בבית של משפחה, אבל סה”כ סבבה. הם היו סופר סופר נחמדים, וסוף סוף היה קצת גישה לאינטרנט, עדיין יחסית איטי.

כיוון שיותר מוקדם, בלגונה, השתמשתי במגבת, שמתי אותה להתייבש על אחד הכסאות. כן, למחרת שכחתי גם אותה. מגבת מספר 2 הלכה לעולמה.

אכלנו משהו קטן, ועשינו תוכניות להמשך, מצאנו אוטו וכן הלאה ואחרי המקלחות מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה ערה וארוכה עם הבן שלהם שהתברר כבן 16 (נדמה לי), מאוד אינטלגנטי ובעל ידע. דיברנו על יהדות, וישראל, על אוסטרליה, על השאיפות המוזקליות שלו וכן הלאה, למרות שהיינו גמורים מעייפות, היה מאוד מעניין! 

היום ה-12, דצמ' 11, איירליי ביץ' ללונג איילנד "ריסורט"

כזכור, פיטר מהלימודים שלי – קוריאני שגדל באוסטרליה - המליץ לנו מאוד לישון על אחד מאיי הוויטסאנדיי (Whitsunday). אז בלילה הקודם, החלטנו לבלות לפחות לילה אחד על אי, ובחיפושינו מצאנו מלון באי בשם “לונג איילנד” (לא להתבלבל עם הגרסא הניו יורקית) שהגדיר את עצמו כ”ריזורט” והציע מחיר נמוך ביחס למתחרים, משהו כמו $150 דולר אוסטרלי (1 דולר אוסטרלי הוא 90 סנט אמריקאים, אז מבחינתי לכל תג מחיר יש 10% הנחה. הייתי מתרגמת לשקלים אם היה לי מושג מה היחס בין שקל לדולר היום, אני בטוחה שאת/ה יודע/ת יותר טוב ממני).
 
אז… קמנו בבוקר, התקשרנו למלון כי רצינו לוודא משהו או רק קיווינו שהמחיר יהיה טיפה יותר אטרקטיבי בטלפון, ובאמת היה איזה צ’ופר, המחיר היה טיפה יותר זול ונתנו לנו גם ארוחת בוקר חינם – יש! סגרנו איתם על לילה אחד, ומיהרנו לארוז חפצינו, לאפסן אותם ולתפוס את המעבורת לאי.
 
לא יודעת למה בדיוק, אבל משום מה הייתי בטוחה שהדרך מההוסטל למעבורת לוקחת רבע שעה באוטו. מסתבר שטעיתי. גילינו את זה במונית, הרמז הראשון היה שעברו קצת יותר מ-10 דקות ולא הגענו ליעד. הרמז השני היה כששאלנו את הנהג והוא אמר שלוקח 20-30 דקות. טיפה נכנסנו להסטריה כי המעבורת יוצאת בזמנים מסוימים, אבל תשמח/י לשמוע שהצלחנו לעלות על המעבורת בזמן!
_DSC0060IMAG0542
הגענו לחוף, תפסנו טרמפ לקבלה של המלון והגענו לחדר. בכניסה לחדר, היו כמה חרקים/מקקים שנראו חיים אבל לא ממש זזו. נכנסתי לאט לאט, מנסה לא להעיר אותם ולהרגיע את עצמי בו זמנית. החדר עצמו היה, איך אומרים, קצת מג’ויף, אבל סביר. היתה מרפסת לאחת משתי הבריכות, גם היא ישנה ומג’ויפת. התארגנו והלכנו לראות אך החוף ואת המקום. חוף הים היה יפה מאוד, אבל כמו חופים יפים אחרים באוסטרליה גם כאן דיברו על הסטינגרס, אז די הוצאתי את הרעיון של כניסה למים מהמשוואה. הלכנו לבר וניסינו להתחבר לאינטרנט החינמי בזמן שאנחנו שותים ואוכלים, אבל זה היה אתגר קשה מידי, איטי ומתנתק ואז נפל החשמל. החלטנו לשים בגד ים וללכת לבריכה שלידינו, שם ראינו זבובי ענק ליד המים, במים ובעיקר עלינו, וגם כמה גופות שלהם. פגשנו זוג מבוגרים (שלא לאמר זקנים) שסיפרו לנו שהם לא ישנים במלון, אבל באו עם הבית סירה שלהם להנות ממה שיש למלון להציע (מסתבר שזה מקובל). האיש סיפר לנו שזבובי הענק הללו (שאני בטוחה שהיה להם שם ששכחתי) עוקצים ושלמרות שזה לא מסוכן, זה די לא נעים ולכן כדאי לא לתת להם לנחות עליך. מיד הגברתי את תשומת הלב שהוקדשה לוידוא שלא נוחתים עליי או על אלעד. בשלב מסוים הרגשתי שאני אוציא פחות אנרגיה אם אני פשוט אשחה כל הזמן מאשר להעיף את החרקים הללו.
IMAG0553IMAG0556
חלק אחד שהיה מעניין בשיחה עם האיש, היה לגבי יוקר המחיה (או הטיול) באוסטרליה ומה ממשלת אוסטרליה עושה עם כספי המיסים. הוא הביע חוסר שביעות רצון וסיפר שהם בשנים האחרונות מגלגלים פרויקט של אינטרנט מהיר יותר בכל המדינה (החל בערים הגדולות) ושהוא חושב שזה בזבוז של כסף. כמובן שהדיעה שלנו היתה שונה. האמת שלאלעד ולי היתה שיחה בדיוק על הנושא הזה באוטו באחת הנסיעות. ראינו שלט חוצות שקרא לאנשים לעשות תואר בהנדסה ונראה שאוסטרליה סובלת ממחסור במהנדסים – יש לנו חבר בוגר מדעי המחשב שקיבל יחסית בקלות ויזת עבודה שם גם. ואלעד העלה תיאוריה שכדי שיותר אנשים יכנסו לתחום הם צריכים שהרשת שלהם תעבוד יותר טוב, זה יהיה נגיש יותר לכולם ויותר אנשים יחשפו לכל היתרונות שהאינטנרט מביאה איתה (החלטתי שאינטרנט זה נקבה, מבוסס על המרשתת). אקיצר, מצאתי את עצמי מסבירה עם הרבה תשוקה את כל היתרונות של המרשתת ולמה זה בעצם טוב בשבילו. לא בטוחה ששכנעתי אותו, אבל לפחות ניסיתי.
2013-12-11_18-53-22_HDRIMAG0548
שאר היום הועבר ברוגע, ראינו סרט, נמנמנו הלכנו על החוף וראינו הרבה סרטנים שמתחפרים בחורים ליד הים ואכלנו א. ערב. אה! בערב ראינו כמה חיות שנראו כמו קנגרו, אבל כנראה היו וולבי (Walabies). ביררנו קצת על לנסוע ל- Whitehaven beach שאמור להיות אחד המקומות המדהימים, חוף לבן ובתולי שכולם אמרו שחייבים ללכת אליו. הבעיה היתה שאין שם כלום ובגדול לוקחים שיט לשם, ומבלים כמה שעות על החוף ואז שיט חזרה. בגלל שאי אפשר באמת להכנס לים, זה היה נראה לנו לא ממש אטרקטיבי, אז ויתרנו והחלטנו שנחזור ליבשה למחרת, ובמקום לבלות יומיים בנסיעה דרומה דרך מקומות שלא נשמעו מלהיבים, נתפוס טיסה לבריזביין.