הוואי לטמבלים - חלק שלישי ואחרון

לילה שביעי ויום שמיני - חולה במלון

אז אחרי א. ערב מעולה, ויין טעים, הלכנו לישון. לפחות אלעד :) אני ביליתי את כל הלילה בהתהפכויות וחוסר שקט. התעוררתי כל שעה, שעה וחצי, וכאב לי הגרון.
יצאנו לאכול א. בוקר, ועד שמצאנו מקום, כבר די רציתי לחזור למלון בחזרה - ושלא תבינו לא נכון, הלכנו 3 דקות מהמלון. בקיצור אכלנו, וחזרנו לחדר, וביליתי את היום במיטה.
בערב, יצאנו לחפש לי מרק עוף עם אטריות, ולמזלנו מצאנו רשת סינית שהתאימה למצב.

סיפור מצחיק, או אולי סטנדרטי אמריקאי, מאוד רציתי את תה המחלה החביב עליי (ובימינו נראה לי שגם על אמא שלי ומירי) - ג'ינג'ר למון האני תי. כמובן שזה לא הופיע בתפריט. אבל זה מסעדה סינית, יש מלא מנות עם ג'ינג'ר, לימון זה פשוט, וגם דבש. אז יש מצב לא? בקיצור, כך הלכה השיחה:
אני למלצרית: האם אני יכולה לקבל ג'ינג'ר, לימון, דבש ומים חמים?
המלצרית: (מבט מופתע ומאוד מבולבל) המממ, יש לנו רק לימון ודבש...
אלעד למלצרית: את יכולה להוסיף לזה ג'ינג'ר?
המלצרית: (חושבת...) הממ, כן.

From Hawaii - iPhone

יום תשיעי - חולה במלון

עוד לילה נפלא עבר על כוחותינו, אבל בשלב הזה כבר היה לי גם חום (או אולי כבר ביום שלפני) אז קר לי וחם לי, כואבות לי הברכיים (לא ברור מה זה קשור בכלל) והשקדים שלי גדלים בכל שעה.
בבוקר, יותר כמו צהריים, חיפשנו לי איזה דייסה חמה, ושמחנו למצוא את דני'ס שמגישים א. בוקר לאורך כל היום. אגב, אצלם זה אפילו לא נחשב למנה - מוזר.
חזרה למלון, ואותו ריטואל, מרק בערב, הפעם אלעד הלך לעשות קצת סיור חיפוש, ומצא ראמן (זיוף אבל עבד...).

יום עשירי - חולה לא שמחה מחפשת רופא הוואי פנוי לקשר קצר

עבר עוד לילה לא כיפי. וכבר איזה יום, יומיים שאני חשה שהפה שלי והשקדים מנהלים שיחה בסגנון: This town aint big for the two of us... בנוסף גיליתי שמושבה של דברים לבנים צהבהבים התיישבה לי על השקדים ולא שיפרה את הנוף.
חשבתי על העתיד, עוד יום אחד לטיסה ולטוס ככה הולך להיות נורא. עכשיו שאני בטיסה, כותבת את זה, ומרגישה את היובש הזה של טיסות, זה היה צעד מאוד חכם.
קשקשתי קצת עם אחיותיי, והמשפט האחרון שנכתב היה (על ידי הילה): "ענבל אומרת שתמצאי רופא ותלכי אליו".
בקיצור, אחרי שיחה קצרה עם אלעד, שבא הוא הסביר לי שרופאים זה לחלשים, וזה יעבור ויהיה בסדר, הוא לא השתכנע, אבל התחיל לעשות טלפונים. מצאנו איזה מרפאה שמקבלת את הביטוח שלנו (רפואה בארה"ב זה לא דבר טרוויאלי... ), לא רק זה, הם גם שלחו מישהו שיבוא לאסוף אותנו מהמלון - pretty neat!
לקחו אותנו למרפאה, לא היה אף אחד בתור, ודי מהר נכנסתי. הופתעתי לראות שחולצות פרחוניות תופסות גם כמדי רופא בהוואי. לפני שהרופא הסתכל לתוך הפה שלי, הזהרתי אותו, שהשקדים שלי בדרך כלל גדולים, אבל לא עד כדי כך. כנראה שהאזהרה היתה במקום, כי הוא נראה די מופתע ממה שקורה שם.
המחלה אובחנה כ-Tonsillitis מה שהרגיש כמו מילה ממוצאת לגמרי, כאילו הבנתי שמדובר בשקדים, ובמחלה שקשורה בשקדים, אבל ברצינות חשבתי שהוא עובד עליי. כאילו רופא בארץ יפנה אליך ויאמר לך שיש לך "השתקדות" או "שקדת". וואלה, OK. התנהגתי טבעי, שלא ירגיש שהוא תפס אותי לא מוכנה, והנהנתי עם מבט חכם בעיניים. הוא המשיך לדבר ולאמר מילים, שהבנתי את הכיוון הכללי שלהם. הם כללו גם משהו שהוא קרא לו Strep throat, שבראש שלי תורגם לרצועה בגרון. כן, אני יודעת שלא ככה כותבים רצועה, אבל אצלי בראש מצחיק! או לא. לסיכום האירוע הוא הציע לתת לי אנטיביוטיקה, וגם זריקת סטרואידים, שלפי הסבריו אמורה לזרז את כל התהליך ולעשות אותו מוכנה לטיסה במצב סבבה יחסית. כאן כבר קצת נלחצתי. אולי זה יותר מידי צפיה בסדרת הטלויזיה האוס, אבל היו לי זכרונות ממספר מקרים שבהם הוסברו כל מיני סיכונים של לקיחת סטרואידים, ולא בדיוק התאים לי סיכונים.
החלטתי לערב את האמריקאי-יודע-הכל שלי, ידוע גם בשמו המקוצר - פוק. פוק אמר שזה נשמע לו רעיון טוב, ניסינו להבין ביחד את הסיכונים, והרופא ענה בקצרה: קצת כואב בתחת.
כיוון שעדיין הייתי לא שקטה, וקצת פחדתי מהתחת :) החלטתי ללכת לשלב הבא והוא אחותי-הרופאה-הילה (זמזמו את זה כמו אחי הצעיר יהודה, רק בלי הקטע של המוות בבקשה). אז הערתי את הילה, ב-12 בלילה ביום שלפני הבחינה הכי חשובה בכל הקריירה הרפואית שלה, והמסכנה כבר שנים 14 לומדת רפואה ועוברת מבחנים שונים ומשונים. לזה ספציפית נראה לי היא למדה בין חודשיים לשלושה ברמת הסטריה גבוהה. בקיצור, השיחה הסתיימה באישור.
אז קיבלתי זריקה בישבן (לא יפה להגיד פעמיים תחת, אוי , שיט!) ואנטיביוטיקה, ביקשנו משטח גרון (פעם ראשונה שאלעד לא ידע את המילה!) וקיבלתי - שוב לאוהדיי האוס - וייקודין, שזה משכך כאבים שנחשב מאוד חזק וממכר.
אגב, ביום שאחרי, הילה הסבירה לי בחצי נזיפה, שוייקודין זה משכך כאבים של אמריקאים מפונקים שלא יודעים להתמודד עם כאב, ובישראל מאוד מאוד מאוד נדיר לקבל את זה, אלא אם הוציאו לך איזה איבר.

המשך היום היה מנוחה במלון, והאמת זה היה היום הראשון שבו בילינו יותר משעה אחת בסה"כ בחוץ, מסתבר שנחמד שם. באמת הזריקה לא רעה. אה, ובלילה אפילו הלכנו למסעדה מסעדה, ונהגתי! ובפעם השניה, הרבה יותר בקלות, הצלחתי להרכיב את התה החביב עליי :) Score!

יום אחד עשר - "אטרקציה" וטיסות הביתה

ארזנו ויצאנו מהמלון והלכנו לחפש את ה-IHOP הקרוב ביותר. IHOP זה המקבילה האמריקאית לבית הפנקייק האוריגינל (שעדיין לא ברור אם זה בהרצליה או ויתקין, אבל שניהם טעימים אז למי אכפת?). ראשי התיבות הן : International House Of Pancake, אך אלעד החליט לקרוא למקום: International House Of Puki כיוון שהמקום הזה תמיד מאיר לי את העיניים. בינינו זה דיינר לכל דבר שיש בו הכל, ורצוי מטוגן ואקסטרה משמין, אבל יש להם מבחר נאה של פנקייק ודומיו.
שם ניסינו להחליט מה נעשה בשעתיים שנותרו לנו עד שצריך ללכת לשדה. בסוף הוחלט לנסוע לאיזה נקודת תצפית.
נסענו אליה, היה מאוד יפה, הכל ירוק וסבוך וחי כזה, מרגיש כמו צמחיה פרוותית רכה ומלאת חיים. התצפית עצמה גם היתה מרשימה ובערך בפעם השניה בכל הטיול הזה צילמנו תמונות. צילמנו == אלעד צילם.

From Hawaii - Nikon

From Hawaii - Nikon

זהו, זו האטרקציה העיקרית שעשינו באי אוהאו. פנינו לשדה התעופה ועלינו על המטוס.

אוסף נקודות שלא נכנסו לתוך הסיפור הכרונולוגי:

* הוואי, אז מתסבר שגם האמריקאים ואנחנו אנחנו הוגים את השם הזה לא נכון. השם הנכון הוא הוואי-אי או תנסו אולי Hawai-e זו הצורה הנכונה. מוזר.

* בכל שלושת הימים שביליתי במלון, שהרגישו הרבה יותר, הספקתי לראות בערך 10-12 סרטים, אולי איזה 3 מהם חדשים. כמות לא הגיונית, אפילו לא בשבילי.

* לשאלה: איך אלעד לא עזב אותך בחדר והלך לבלות בהוואי? התשובה: אלעד שמח כל כך כשהבנתי שאני צריכה לשבת בחדר ולא לעשות כלום. הוא הרים ידיים בשמחה ונתן קפיצה קטנה! הבחור אוהב בית.

* יפנים, מסתבר, מתים על הוואי. נתון זה אושר על ידי כתבנו לעינייני יפנים - מני מורים. יש כל כך הרבה מסעדות יפניות, ומלונות שכמעט רק יפנים ישנים בהם, ראינו לפחות 5 זוגות יפנים שבאו להתחתן שם (מול 0 זוגות לא יפניים שראינו), במרבית התפריטים כתוב באנגלית ויפנית. יש לא מעט ערוצים דוברי יפנית בטלויזיה, ואני יכולה להמשיך עם זה עוד הרבה. זה טירוף.

* כשהגענו לאי הזה, שכרנו רכב. כשהגענו למלון, הוסבר לנו שעלינו לשלם 25$ ללילה על החניה. שלוש שנים מוקדם יותר, קרה לנו מקרה דומה כשהיינו בסן פרנסיסקו, ששם גבו מאיתנו 27$ ללילה על חניה. ביום למחרת החזרנו את האוטו. והיינו המומים מזה איזה שבוע. הפעם, התסכלנו אחת על השני, ואמרנו "בסדר". כמה אמריקאים נהיינו :(

* למדתי שאוהאו (האי השני עליו היינו) הוא הרבה יותר אורבני מהאיים האחרים, וואייקיקי (האיזור שבו ישנו) הוא ממש ממש ממש איזור תיירותי, עם שופינג שלא מבייש את השדרה החמישית, ומלונות ומסעדות בכל פינה, אה ושווקים כאלה, עם ישראלים שמוכרים לך דברים כמו חולצות שמגיבות למוזיקה. אם נחזור לאי, כנראה שעדיף לחזור לחלק אחרי שלו, ושמעתי הרבה המלצות על קוואי, אז אם אי פעם יהיה "הוואי לקצת פחות טמבלים" זה בטח יהיה שם.

* מהרגע שעלינו על הטיסה להונלולו, התחילו לאמר בכריזה "אלוהה" ו"מאהלו" שהם "שלום/להתראות" ו"תודה" בהתאמה. זה המשיך ככה כמעט בכל מקום שביקרנו, בפורמט קצת משונה, שבו הכל מדובר באנגלית, אך המילים תודה ושלום/להתראות מוחלפות במילים המקומיות. עד אמצע הטיול אלעד חשב שמדובר בעבודה בעיניים, משהו שעושים בשביל התיירים. אז ביררנו קצת, וזה נראה אמיתי, כך הם באמת משתמשים במילים הללו יחד עם אנגלית. מעניין.

* בטיול זה שחיתי פעם אחת בים, ופעם אחת בבריכה, קצת מביך לטיול בהוואי לטעמי.

* מזג האוויר: כידוע, לאלעד ולי יש הסטוריה לא טובה עם הכוחות המטאורולוגיים. בדרך כלל הם באים להרטיב ולהקפיא אותנו. כשניסינו להחליט על הטיסה הזו להוואי, בילינו בערך יומיים בלוודא שיהיה לנו מזג אוויר סביר. עדיין ציפינו לדי הרבה גשם, כי פשוט ככה זה כאן, אבל טפו טפו היה מושלם. כל יום 23-28 מעלות. מעולה.

השתתפו בסקר יעדי החופשה הבאים של אלעד וסיון!

אנחנו מחפשים מקומות מגניבים לבקר בהם בשנה הבאה עלינו לטובה. הגישה הכללית שלנו היא לנסוע למקומות שיותר קרובים לארה"ב מאשר לישראל, אך אנחנו מוכנים לחרוג ממנה בשביל הסיבות הנכונות (כגון, לפגוש חברים, מקום שחייבים לבקר בו וכו'). אשמח להצעות, כולל מה הזמן הטוב בשנה לנסוע לשם.

תודה על ההקשבה, סליחה על הברברנות.

סיון

הוואי לטמבלים - חלק שני

היום החמישי – שקיעה מעל העננים וצפיה בכוכבים

החלטנו לקחת סיור מודרך לצפיה בכוכבים.בסביבות אחת בצהריים, הגענו למקום המפגש, ונכנסו לאוטובוס קטן עם המדריך שלנו – מווריק – בחור חמוד שנולד וגדל בהוואי, אמריקאי לכל דבר, שעוסק בתיירות וטיילות (מסתבר שהוא היה מדריכסקי – מדריך סקי – שלוש שנים ברציפות).

נסענו להר הכי גבוה בכל הוואי, מואנה קיאה (mauna kea) – 4205 מטר מעל האדמה. התחלנו בלעלות לנקודה הכי גבוהה על ההר, שבה נמצאים די הרבה טלסקופים עצומים ששייכים להרבה מאוד ארצות. צפינו בשקיעה מעל העננים, ואז ירדנו למטה למרכז המבקרים (שהיה כמעט לגמרי חשוך כדי לא להפריע לצפיה בכוכבים), המדריך הוציא טלסקופ משלו ועשה לנו צפיה מודרכת בכוכבים. היה יחסית מעניין. חיכינו לירח שעה וקצת, אך הוא סרב לצאת, ובסוף חזרנו בלי לצפות בירח. כן זכינו לצפות ביופיטר, שביל החלב וכוכב מנצנץ.

בנוסף לכוכבים, בדרך לשם למדנו הרבה מאוד דברים על הוואי. אני לא אלאה אתכם בכולם, למרות שאני מאוד רוצה, אבל הכי מעניין לטעמי היתה ההסטוריה של איך נוצרו קבוצת האיים של הוואי. בקצרה ממש, מסתבר שיש משהו שנקרא "נקודה חמה" (hot spot) במקום מסוים ברצפת האוקינוס. הנקודה הזו היא החלק העליון של מעין צינור שמוביל לבה מתוך כדור הארץ, כשיש התפרצות וולקנית. אז מסתבר שכל האיים של הוואי, נוצרו על ידי התפרצויות וולקניות שיצאו מהנקודה החמה הזו, ועם השנים, האיים שנוצרו זזים בקצב של 10 ס"מ לשנה, בכיון צפון מערב. כך בעצם האי של קוואי הוא הכי זקן בקבוצה, והאי הגדול (זה שהיינו עליו) הוא הכי צעיר.

היום השישי – שנירקול, סנובה ולואאו

למרות שלשנינו היתה חוויה מפחידה של שנירקול (כך החלטתי לקרוא לשחיה עם שנורקל ומשקפת), החלטנו להיות אמיצים ולעלות על שיט של שנורקלינג, ואפילו יותר מזה, החלטנו לעשות משהו שנקרא סנובה, שזה כמו צלילה (שנקראת באנגלית Scuba diving) אבל במקום לשחות בתוך המים עם בקבוק האוויר על גבך, אתה צולל כשהבקבוק צף על המים, ולך יש צינור שמוביל את האוויר אליך. זה מוגבל יותר בעומק, אבל מדמה את החוויה.

זה התחיל לא טוב, עלינו על הסירה, והכל היה מאוד לא נעים, התחלנו לנסוע ודי הרגשתי בחילה, ורצון עז לחזור ליבשה, אבל נתתי לזה הזדמנות (לא שהיתה לי הרבה ברירה). הם הגישו א. בוקר קלה, ולא נראה לי שזה עזר לבחילה שלי. אחרי כשעה של נסיעה למפרץ מסוים, קיבלנו מסיכות, ותדרוכים (כולל snorkeling one-on-one) ויצאנו למים.

כשהייתי קטנה, אני מניחה בערך 16 או אפילו יותר קטנה, אני זוכרת שהייתי באילת עם הילה, והלכנו לחוף מסוים שרק עושים בו שנורקלינג (אולי חוף דרורי? יש כזה?). בקיצור, הילה נכנסת למים, ואני אחריה. שמה את השנורקל ומנסה לשחות קצת, ותוך איזה 5 דקות אם לא פחות, נכנסו לי מים לשנורקל, אני נכנסתי להסטריה, ודרשתי לצאת מהמים! הילה עוד נסתה להרגיע אותי המסכנה, אבל ללא הצלחה. נראה לי שזו היתה החוויה האחרונה שלי בתחום.

בקיצור, קל להבין איך הרגשתי לפני הכניסה למים: לחוצה, ומפוחדת. ניסיתי לקחת נשימות ארוכות ורגועות, ונראה כאילו זה עבד. כל הזמן חיכיתי לרגע שבו יכנסו לי מים ואבלע אותם, אבל זה לא קרה. גם לאלעד הלך די טוב, ושנינו היינו ממש מופתעים לחיוב מהחוויה. שחינו ביחד וחיפשנו דגים, הצבענו על דברים, והיה ממש מגניב!

בשלב הזה עלינו לסירה כדי לבדוק מה קורה עם הסנובה שלנו, ומסתבר שזה היה בדיוק בזמן.
אז החליפו לנו את השנורקל בצינור אוויר, חיברו לנו משקולות לגוף (כדי להקל על הירידה) והסבירו לנו שאסור לנו לעלות יותר מהר מקצב הבועות שלנו. בשלב הזה, התחלתי להיות קצת מוטרדת. פתאום עברה לי מן מחשבה כזו, שאני בעצם עלולה להיות כלואה בתוך המים, רוצה לעלות למעלה לנשום רגיל, אבל לא יכולה. ניסיתי לגרש את המחשבה הזו ולהרגע. כל אחד מאיתנו נלקח עם מדריך נפרד, ושלי היה די אגרסיבי. ביקשתי ממנו שנקח את זה לאט, וקיוויתי שנעשה את זה באיטרציות כאלו, של למטה קצת, חזרה לאוויר, למטה קצת יותר, אוויר, וכן הלאה. הוא כנראה לא חלק את הרגשתי :) הוא די מהר משך אותי למטה, מחזיק אותי ביד ולא נותן לי לעשות מה שאני רוצה, וכל הזמן מסמן לי שאני בסדר! פתאום בלי ששמתי לב קו המים היה מטר וקצת מעליי. המשכתי במאמציי לשמור על קור רוח ולזכור לנשום רק מהפה. החלק שהכי הלחיץ אותי היה הכמות הלא הגיונית של הבועות שיצאו ממני. המשכנו לרדת למטה, המדריך נתן לי להחזיק מעין אבן (אני מאוד מקווה שזה אבן) שנדבקה לי ליד ולא נפלה כשהפכתי אותה, ושיחקנו עוד קצת במים.

סה"כ יצאתי ממש גאה בעצמי, עם תחושה חזקה של אומץ והתגברות על פחדים – ואפילו היה לי כיף :)

חזרנו למלון למקלחת ושנ"צ ויצאנו ללואאו (luau) – שזה חגיגה הוואית מסורתית. בדרך כלל חוגגים כך בחיק המשפחה, באירועים מיוחדים, עם שירה, ריקודים ובופה של בישולים, סוג של ברבקיו. אנחנו הלכנו למשהו יותר תיירותי, אך מנסה לשמור על המסורת. נסענו למלון מאוד יוקרתי שבו זה נערך, קיבלנו אותנו עם נזר פרחים (זר פרחים לשיער) – טוב, לפחות אותי, אלעד לא קיבל כזה – והושיבו אותנו בשולחן ארוך עם עוד אנשים. אחרי קצת שירים, קראו לכולם לראות איך בישלו את החזיר במשך כל הלילה – די מגניב, כי הם עטפו חזיר שלם בעלים ומעין בדים כאלו, והשאירו אותו על האש למשך שעות. עמדנו על גזע של עץ כדי לראות מה קורה, אז אי אפשר לאמר שראיתי ממש, אבל זה עדיין היה מרשים. כל מה שהתרחש הוסבר וקוריין על ידי מישהי שנראתה כמו האוואית מקורית אך כמובן דברה אנגלית שוטפת. התחברנו עם האנשים שישבו מולנו, ולידינו. קראו לנו לגשת לבופה לקחת אוכל, והצלחת היתה מעין חמגשית מדליקה מעץ, מחולק ל-4 חלקים – חייבת לקנות כזה סט :)

מסתבר שישבנו ליד שחקן בייסבול יחסית מפורסם, בראד פרניש (brad furnish) כי הזוג ממולנו, שהיו מסיאטל, עסקו בפיזיוטרפיה וקצת קשקשו איתו על הנושא. זכינו עוד לשמוע שירים ולצפות בריקודים, מעין הצגה של ההסטוריה של הוואי, יחסית מעניין, ומופע אש קצר. חוויה יקרה אך מומלצת וממש בטוב טעם. הכל ניסה להיות מאוד אוטנטי, כולם נראו מקומיים, והבחורים היו חצי ערומים.

אחרי שהסתיים האירוע, הסתובבנו קצת במלון הזה עם החברים מסיאטל, נואל ושרה, מסתבר שהמלון הזה מאוד מיוחד, וגם מאוד יקר (מתחיל ב-600$ דולר ללילה). החדרים הם בעצם מעין בונגלו, שיש בו הכל פרט לטלויזיה (אלעד בחיים לא ישרוד) ובמקום מזגן מאוורר תקרה – מי צריך מזגן? עוד פיצ'ר מגניב, זה שאי אפשר לנעול את החדר. אני חושבת שזה אחד המלונות היחידים שהיה בהם חוף ים, בכל השאר יש מים והכל, אבל ללא דרך גישה, או גישה דרך סלעים. היתה להם נקודה מסוימת בחוף, שהם מאירים את המים, ומידי פעם דג מנטה ריי מגיע לשם ועושה סיבוב דאווין. זו היתה פעם שניה ששמעתי על הרעיון הזה, ולא ממש קניתי אותו. אבל למרבה הפתעתי, 2 דקות אחרי שהגענו לנקודה, בא דג מנטה ריי די גדול, ועשה איזה 4 סיבובים, כאילו ממש בשבילנו – מאוד מדליק.

היום השביעי – טסים לאי הבא – אוהאו (איפה שהונלולו)

התארגנו בבוקר וטסנו לאי הבא Oahu, האי שעליו בירת הוואי – הונלולו. כשהגענו נסענו למלון שלנו בוואיקיקי – האיזור הכי תיירותי באי ואולי בכל הוואי. האי הזה שונה מאוד מהאי הגדול, הוא הרבה יותר מיושב, הרבה יותר עירוני, והאמת הזכיר לנו את תל אביב, בניינים ישנים ליד בניינים גדולים וחדשים, וחוף ים מאוד ארוך שעליו יושבים כל המלונות.

זהו את שאר היום בילינו בלסרוק את רצועת החוף, ולאכול אוכל מאוד מוצלח, לראשונה מאז שהגענו להוואי.

הוואי לטמבלים - חלק ראשון

בתחילת 2010, החלטתי שהשנה אני לא מפספסת את החגים האמריקאים, ואני מתכננת את החופשות שלנו בצמוד לימי חופש. החגים האמריקאים ממש נוחים לתכנון, כי הם תמיד צמודים לסופ"ש, בדרך כלל זה ימי שני, פרט לחג ההודיה שהוא חמישי שישי. אני לא זוכרת מה גרם לי לבחור את היעדים, ובפרט אין לי מושג למה החלטתי הוואי, אך כך החלטתי, ואף הבאתי למימוש :)

היום הראשון – טיסות

את היום הראשון התחלנו מאוד מוקדם, השכמה ב-5 בבוקר, והמשכנו ב-3 טיסות.
ניו יורק -> שיקגו (2 שעות)
שיקגו -> הונלולו (עיר הבירה של הוואי) (9 שעות)
הונלולו -> קונה (45 דקות) – עיר באי שנקרא האי הגדול (big island)
הטיסה האחרונה נחתה ב-6 זמן הוואי, 17.5 שעות אחרי ההמראה הראשונה, 5 שעות מאחורי ניו יורק, ו-12 שעות מאחורי ישראל.
בניגוד למקובל לחשוב, לא קיבלנו אותנו עם שרשרת פרחים לצוואר, אולם היה אפשר לקנות כזו, אז לקחנו את הרכב, ונסענו בחשכה למלון שלנו, התמקמנו ויצאנו לא. ערב.

היום השני – מנוחה ובריכה

לקחנו את הזמן באיזי, אני קמתי ב-6 בבוקר (בכל זאת 5 שעות הפרש) אז יצאתי לסיור מקדים במלון, לראות מה קורה פה מסביבי. נוף הבוקר היה הרבה יותר מוצלח מחשיכת הלילה. מסתבר שאנחנו צמודים לים, ורואים אותו מהמרפסת (שאגב נקראת לאנאיי בהוואית).

גיליתי שיש שתי בריכות למלון, שאין ממש חוף ים, שאנחנו על אוסף צוקים די מרשימים, מצאתי עכביש עצום, מגרש גולף בצמוד למלון, בלוטים בגדלים מפתיעים ועוד פרי שלא ממש הצלחתי לזהות, אבל החלטתי שקופים בטח אוכלים אותו.
אחרי שהצלחתי לגרום לאלעד לצאת מהמיטה, תוך שימוש בעובדה שאוטוטו מפסיקים להגיש ארוחת בוקר, ומישהו צריך להאכיל אותי, לקחתי אותו לסיור שני באיזור, כדי לראות את כל הממצאים
שלי.

הפעם גילינו שיה הרבה מאוד עכבישים וקורי עכביש (מלחיץ מאוד האמת), פתחנו בלוטים לחקור את תוכנם, וגילינו שהפירות המוזרים נפלו מפרי עצום שנראה כמו סוג של אננס, ואיש נחמד הסביר לנו את השם שלו – שאני כמובן לא זוכרת.
בדיעבד הסתבר שבטיול זה נעקצתי בשלושה מקומות שונים, עקיצות בקוטר עצום שעד היום הרביעי לא הראו נסיגה אמיתית. אני רק יכולה לדמיין מה ענבל היתה עושה לעקיצות הללו בזמן הזה :)
את המשך היום בילינו בשנ"צ שלאחר א. הבוקר והסיור, ובריכה, כולל מגלשת מים.

היום השלישי – אומגה בצד השני של האי

אז אולי כאן הזמן לאמר כמה דברים כלליים :
1. זה כנראה הטיול הכי פחות מתוכנן שלנו עד כה. הזמנו מראש מלונות, מכוניות וטיסות, אך לא קבענו תוכן. לכן ביום השני בערב, ישבנו עם יועצת של המלון וניסינו להבין מה כדאי לעשות וכמה זמן כל דבר ייקח, כך הרכבנו את הטיול באי הראשון.
2. בטיול שלנו החלטנו לבלות בשני איים: big island – האי הכי גדול בהוואי, שנקרא תכלס הוואי ועל שמו דומני הוואי כולה נקראת. ו-Oahu האי שמארח את עיר הבירה ואולי הכי ידועה בהוואי – הונלולו.

בעצת היועצת, נסענו לצד השני של האי – הצד המזרחי, לעשות אומגה על 9 קווים, מעל מפלים, נהרות ועצים.

בדרך עברנו בנופים משתנים, זו היתה הפעם הראשונה שיצאנו מהמלון באור יום, אז הכל היה לנו חדש. הנופים התחילו בנופים ג'ונגליים, הכל מאוד ירוק, ועצי בננות וכו', המשיך לאדמת בזלת שחורה משני צידי הכביש, ואז הפך לאדמה שחורה עם עשבים שוטים צהובים שמכסים אותה, ואז עמקים עם הרבה ירוק, דשא נמוך כזה, ואז שוב צמחיה מטורפת ליד הים.

יש ספר על לונדון שאני מאוד אוהבת שנקרא "לונדון בפיתה", אחד הפרקים בספר מספר על איך כשישראלים נוסעים לחו"ל, הם מדמים כל דבר למשהו מקביל בארץ, נראה לי שהמשפט השגור שם הוא "יש הכל בארץ!". למה אני נזכרתי בזה? כי כשנסענו אמרתי לאלעד: הנה אנחנו ברמת הגולן (בזלת), הנה נהלל (עמקים ירוקים), הנה טבריה (צמחיה ירוקה פרועה וים) – יש הכל בארץ!

עצרנו במסעדה מקומית מומלצת לא. בוקר. ישבנו על הבר שהיה מעוצב במין ח שהזכירה לאלעד את בית הספר, ודי מיד התחילה לדבר איתנו אמריקאית שסיפרה לנו שעברה לפני כמה שנים (20) להוואי. היא אכלה לחם מטוגן עבה ומעורר ריר, ולמרבה הפתעתי הציעה לי ביס – מאוד לא אמריקאי מצידה. מעבר לכך, גילינו שארוחת בוקר מקומית מורכבת מביצה ואורז (ועוד דברים), והיא די עצומה – אז חלקנו. בניגוד אלינו, ראיתי מספר מקומיים אוכלים את המנה שלנו לבד, עם מנת צד של שני פנקייקים ע-צ-ו-מ-י-ם ועבים. איך קינאתי בהם!

המשכנו לכיוון האומגה עוד איזה שעה נהיגה. כשהגענו חיכינו לתחילת ההסבר, לי יצא לעשות משהו כזה מעל אגם בסין, ומאוד פחדתי לפני. הפעם כמעט ולא פחדתי, אבל אלעד לא ממש התלהב, הוא לא אוהב להיות תלוי באוויר כשהכל יכול להשתבש (תלחצו על התמונה הימנית כדי לראות את הסרטון).

היינו עם קבוצה של 7 אנשים. הקו הראשון היה קטן יחסית, אבל הכי מפחיד כי הוא היה הראשון. אחריו היו קווים ארוכים יותר, ומעל נוף מפחיד יותר – נהר נמוך, ועצים גבוהים, ועם כל קו פחדנו פחות והשתחררנו יותר. זה לקח כמה שעות, אבל היה ממש כיף (יש מספר סרטונים באלבום התמונות שלנו - הקליקו על אחת התמונות ותגיעו אליו :).

היום הרביעי – הר געש

קבוצת האיים של הוואי נוצרו על ידי אוסף התפרצויות של הרי געש. באי הגדול יש עדיין שני הרי געש פעילים, אחד נחשב לאי הכי פעיל בכל ארה"ב והתפרץ פעמים רבות בעשורים האחרונים. אז נסענו לראות אותו!
נסענו שעתיים וחצי, בנופים יפיפיים וירוקים, עד שהגענו למרכז המבקרים. ראינו איזה סרט וידאו שמספר על התפרצות משנת 1959, נראה כאילו זה בערך השנה שבה הסרט הוקלט – לא איכות משהו... נסענו קצת על השביל מסביב ללוע ההר, וראינו אדים שעולים מחורים באדמה – מאוד מפתיע ומרשים. גם הלוע עצמה היתה מרשימה, היתה לוע פנימית שכולה מכוסה בעשן, ולוע חיצונים שהכילה קצת חורים מוציאי עשן. מאוד מיסטי (לחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון).

משם החלטנו לעשות מסלול הליכה של 6-7 ק"מ, שסוקר את הלוע ההיא מההתפרצות ב-59 – נקראת Kailua iki.

כיוון שהיתה לנו עוד נסיעה של שעתיים בחזרה למלון, ולא רציתי לנהוג בחושך (כי זה לא כיף!) היו לנו קצת פחות משעתיים לעשות מסלול שהוגדר כשעתיים-שלוש. למרבה הפתעתנו, הצלחנו לעשות את זה בפחות משעתיים ויש הוכחות!

חזרנו למלון, אכלנו א. ערב, והזמנו את בקבוק השמפניה שקיבלנו במתנה כי אמרנו שאנו חוגגים את יום הנישואים שלנו :)

על הכותרת: כשעוד ניסיתי לתכנן מה לעשות בטיול, המליצו לי בפורום לקנות את הספר: Hawaii for Dummies - או בתרגום לעברית - הוואי לטמבלים. זה מקור הכותרת.