Days 23-29 - From Salt lake to Seattle

שלום !
כבר זמן מה לא כתבנו... זה קצת קשה להחזיק בלוג :) אנחנו מגיעים למלון די תשושים, ולפעמים אחרי יום ארוך של נהיגה או התרוצצות. לפעמים סתם בסופו של יום, ורוצים לנוח קצת, או לדאוג למלון הבא, או לוודא שהפארק הבא שאנחנו הולכים אליו אינו סגור בדיוק... בקיצר לא פשוט.
אחרי שיצאנו מסאלט לייק סיטי, נסענו לכיוון צפון לעיירה קטנה שנקראת ג'אקסון - עיירה שנאמר לנו שהיא עיירת בוקרים. יום ארוך של נהיגה במסלול עם נופים משגעים, ביניהם נהר, קניון, הרים ושלג, הוביל אותנו למלון שלנו, עשוי עץ ומשדר חמימות, וכל ההרים מסביבו מושלגים. מסתבר שמכאן אנשים בעיקר יוצאים לסקי. העיירה אכן נראית כמו עיירת בוקרים של פעם, לפחות כמו בסרטים של פעם, אבל בוקרים לא ראינו.
אחרי התמקמות במלון הלכנו לחפש מסעדה, עד שבחרתי מהמגזין מסעדה הסתבר שהיא נסגרה 5 ימים קודם לכן. המסעדה הבאה שבחרתי היתה חמקמקה... אחרי כ-3 נסיונות לכוון אליה את ה-GPS שאלנו מישהו שכיוון אותנו אליה ועדיין לא מצאנו אותה. התקשרנו והסתבר שהם סגורים ל-4 הימים הקרובים. בסוף הלכנו למסעדה אחרת, שעיקרה היה דגים, אבל המסעדה עצמה היתה חמימה ורומנטית. היו בה אנשים שנראו כאילו הם עושים סקי במהלך היום, בני עשירים ניחשנו, וסגרנו ארוחה ב--80 דולר... חזרנו שיכורים (אני - אלעד נהג) והלכנו לישון.
ביום שאחרי, התוכנית היתה לקום בבוקר, לנסוע לגרנד טיטון (פארק לאומי), לבלות בו קצת ולהמשיך לילוסטון - ולבלות בו יומיים, אפילו הזמנו את המלון מראש. אכן קמנו ונסענו לגרנד טיטון, הכל מושלג (הכבישים לא), ההרים הגבוהים והמושלגים היפנטו אותנו. נסענו עד למקום בו הכביש נגמר (הבנו את זה לפי השלט "Road Closed"), התחמשנו בכל פריט מחמם שמצאנו וניסינו לעשות מסלול קצר ברגל (מייל וחצי ככה).
חשוב לציין כי היה זה הנסיון הרשמי הראשון שלנו לעשות hike בפארק. אחרי כמה מטרים של הליכה ראינו שלג על הרצפה, כיוון שהנעלים שלנו לא מתאימות להליכה, ובטח לא להליכה במים, איגפנו אותו. המשכנו מסביב לשלג כמה שיכולנו וטבלנו בשלג בתמימות. כך גילינו שהשלג עמוק משחשבנו, לפעמים 10 ס"מ או יותר. המשכנו ככה, מאגפים ומקפצים עד שהגענו למקום בו הבטנו קדימה אל המסלול, וראינו רק שלג. הבנו שאו שאנחנו נקפא מקור, או שנחזור על עקבותינו. חזרנו :)
במגרש החניה הסתכלנו קצת על האנשים וראינו שהם מאובזרים. או בבגדים חמים, או במגלשי סקי או באופניים. הם באו מוכנים לעניין הזה של פארק סגור עם שלג. אנחנו לא :)
נסענו לכיוון היציאה מהפארק ונכנסנו למרכז מבקרים. האשה הנחמדה הסבירה לנו מה אפשר לעשות (כל מה שהבנו כבר), ואז החלטנו לשאול על ילוסטון (הפארק הוא צפוני לגרנד טיטון). היא פתחה מפה של הפארק וסימנה שני כבישים המכסים כאיזור של 5% מכלל הפארק. אלו הכבישים שפתוחים כרגע. הכביש הראשון היה במרחק של 5 ש' נסיעה מאיפה שהיינו, והשני במרחק 7 שעות נסיעה מהראשון (ומהמקום בו תכננו לישון ).
בתרגום חופשי, אין מצב לבקר בפארק במהלך היום ולישון במלון שלנו.
החלטנו לוותר על הפארק ולהתקדם ליעד הבא - סיאטל. קצת חששנו לבטל את המלון - פחדנו שיגבו מאיתנו דמי ביטול יקרים, אבל הם רק אמרו בסדר וביטלו.
בדקנו כמה זמן תקח לנו הנסיעה וראינו 14 שעות נסיעה בינינו ובין סיאטל. כלומר 2 ימים של 7 שעות נסיעה בכל יום. מצאנו מקום לישון ויצאנו לדרך.
ימים כאלה הם פשוט בילוי מרובה באוטו, עצירות מעטות בעיקר לפיפי ולצילום, ולעיתים נדירות לאוכל. הכנו סנדביצ'ים בבוקר ויש לנו שקית חטיפים אז זה מצמצם את הצורך שלנו לעצור לאוכל.
בגדול זה חצי כיף וחצי לא כיף לנהוג כל היום. מצד אחד זה ארוך וקשה וצריך להיות קשובים כל הזמן. אבל מצד שני עברנו בערך 4 ארצות שונות (ויומינג, איידהו, מונטנה, וושינגטון) ונופים משתנים באופן קיצוני, החל משלג, דרך שדות ירוקים, שדות צהבהבים, נוף הררי, נוף שטוח, נוף שנראה כמו הרקע של חלונות (וושינגטון) מפלים ונהרות אגמים ויבשות. מדהים כמה שהנוף משתנה במרחקים לא מידי גדולים, ואיתו מזג האוויר. והכל ביומיים.
ביום השני של הנהיגה, בתוך מדינת וושינגטון עצרנו לקפה (היה שלט שכתוב בו קפה חינם...) שם פגשנו נהג משאית שגר בחווה במונטנה ובמקרה בילינו שעה בשיחה איתו. אחד הדברים שאנחנו הכי רוצים זה לדבר עם מקומיים, וזה הרי לא משימה פשוטה - אי אפשר פשוט לבוא ולדבר איתם.. זה מוזר. באופן מפתיע הוא התחיל לדבר איתנו. הוא בן 43, 4 ילדים, נהג משאית כ-20 שנה, כרגע של בואינג, מרוויח 28 דולר לשעה (!!!) והסתבר שהוא איש שיחה מעניין ומשכיל. קצת הפתיע אותי כי הוא נהג משאית, וחסר השכלה, והוא פשוט היה כל כך מעורה בהסטוריה של ארה"ב ומעורה בפוליטיקה, ובמזרח התיכון, ובהכל פחות או יותר. זו היתה חוויה כיפית ומעניינת.
קצת לפני שהגענו לסיאטל עברנו במקום שנראה כאילו עושים בו סקי (ראינו רכבל), זה 40 דקות מסיאטל והיה שם שלג בגובה 2 מטר, וקור אימים. מטורף. בלילה הגענו לסיאטל סוף סוף וחיפשנו מלון.

סיאטל מדהימה ומבאסת כאחד.
עיר גדולה, מאוד מתועשת. מערכת כבישים גדולה ומסועפת. הרבה בניינים גורדי שחקים ורצועת חוף עצומה עם מכולות ועגורנים. הרבה מאוד בתי קפה - יצא לנו לראות 4 סטארבקסים שונים בצומת אחת. הרבה רשתות אלחוטיות (אפשר לגלוש מהאוטו). האנשים קצת מוזרים, מעוותים כמו שאלעד קורא להם, אני פשוט אומרת "היפים". המזג אוויר מבאס. קר, רוחי, ויורד גשם. הסתכלנו מהמלון, היתה שמש, יצאנו החוצה - ברררר.
היום הראשון כאן התחיל מאוחר ואחרי שאלעד בכה ש"אין לי מה ללבוש" הלכנו לאאוטלט כ-40 דקות נסיעה + 1 פקק ואנחנו שם. באאוטלט היו מלא מלא סינים, מסתבר שהם מגיעים מהגבול עם קנדה - שם חוקי ההגירה קלילים. אפילו היה ריח של סינים. בדרך חזרה עצרנו בסופר לקנות 3 דברים. נפלנו על וול מארט עצום ומאובזר - הסופר הגדול ביותר שראינו עד כה. בין השאר היו בו סניף של מקדונלדס, חנות ספרים, סלון תספורות, חנות צילום לדיוקן של משפחות ועוד. בזבזנו כשעה ו-60 דולר וחזרנו לחדר.
רצינו ללכת לשמוע מוזיקה חיה (העיר ידועה בהופעות החיות שיש בבארים שלה), לקח לנו הרבה זמן למצוא מקום עם מופע . הגענו למקום, והוא נראה מאוד מאוד ריק. החלטנו להסתובב ברחובות העיר ולמצוא לנו פאב. אחרי 30 דקות של חיפושים ותמהון על כך שהעיר מתה, מצאנו פאב עם 7 אנשים - אחד העמוסים. מסתבר ש :
1) בחג הפסחא אנשים לא יוצאים לבלות.
2) ברוב המקומות בארצות הברית שעת הסגירה היא 22. קשה למצוא מסעדה פתוחה אחרי השעה הזו.
3) בשעה 2 בלילה מפסיקים להגיש אלכוהול.
סגרנו את הלילה בפאב חביב, אלעד טעם בירה מקומית (העיר ידועה במבשלות הבירה הזעירות שלה) ואכלנו משהו שהם קראו לו פיתה.
את היום השני בילינו במקום תיירותי יותר, פייקס מרקט, מעין נחלת בנימין, הלכנו לאיזור האוניברסיטה, ואכלנו ב-west seattle שזה כאילו בצד השני של העיר ומשקיף על גורדי השחקים שלה מעבר לים - מדליק.
היום הגענו לפורטלנגד ועכשיו הולכים לישון - לילה טוב.