Days 29-35 - Portland & the way to Yosemite

יום 29

יצאנו מסיאטל דרומה לכיוון פורטלנד. נירס (חבר שלנו) חיבר אותנו די מזמן לחבר שלו, Dan שגר בפורטלנד. אז עוד לפני שהגענו לפורטלנד קבענו עם Dan להפגש (אני כותבת Dan כי Dan לא אוהב שישראלים קוראים לו דן, כלומר dun/done). בקיצור, בלילה לפני כן הזמנו לראשונה מלון באתר המגניב priceline, אתר שבו אתה בוחר כמה לשלם על המלון, כמה כוכבים המלון ובאיזה איזור/ים של העיר הוא יהיה ומתפלל לאלוהים שזה יצליח. זה עבד מעולה וקיבלנו מלון של 3 כוכבים ב-41 דולר ליומיים. מגניב. הגענו בלילה, התארגנו והלכנו לישון וקבענו עם Dan להפגש מחר – בליינד דייט עם חבר של חבר :).

יום 30

אחרי ארוחת הבוקר (חביתה לשם שינוי) פגשנו את דן (עד כה כבר הייתם צריכים ללמוד לבטא את השם נכון) ויצאנו לדרך. דן לקח אותנו לcostco.
Costco זה מעין סופר גדול, שכדי להכנס אליו צריך להיות חבר מועדון, וזה כרוך בתשלום חד שנתי של 50$. מה מגניב בו ? Costco ידוע בשל המחירים הזולים של המוצרים בו, אבל צריך לקנות הרבה. לדוגמא, פחיות קולה באות בחבילה של 32. מסטיקים באים בחבילות של 10 חפיסות או אפילו יותר. הקורנפלקס עצום ומגיע בשתי חבילות. מברשות שיניים באריזות של 8, פסנתרים באריזה של 12 וכן הלאה.
אחרי שטיפת המוח שאיזאק עשה לאלעד, אלעד הסתובב כל הטיול עד כה מתוך מטרה להכנס לcostco, אז היינו חייבים לראות על מה מדובר. בסופו של עניין לא קנינו כל כך הרבה, והאמת היא שגם קצת התאכזבנו מהמקום לעומת הסיפורים. אבל יצאנו עם 32 פחיות (בשקל לפחית), 50 chewy, וכ-30 חבילות מסטיקים :)
אחרי זה דן לקח אותנו לנסות לקנות לאלעד מצלמה. דן מסתבר מכור לקפה, אז היינו צריכים לעבור בדרך בסטארבקס. לא סתם עברנו שם, כיוון שדן מכור לקפה, יש לו כוס תרמית לקפה, של סטארבקס כמובן. אז נכנסו לסטארבקס, דן הגיש להם את הספל שלו, ואחרי שהוא הסיר את המכסה המוכר מילא אותו ודן חסך 10 סנט והציל את כדור הארץ.
אז הלכנו לחנות מצלמות. במשך כ-30 דקות אלעד ודן ניהלו שיחה עם המוכר, בעצם יותר כמו חקירה מעמיקה על המצלמה שאלעד רוצה, עדשות שונות שעשויות להתאים לה, מחירים ואפשרויות שילוח. לסיפור לא היה סוף שמח, ועברנו עוד יום בלי מצלמה.
משם נסענו לסופר שבו מוכרים מוצרים ישראלים, היו שם גבינות ממחלבות גד ותנובה, נקניקים מטירת צבי, ג'חנון, פיתות (בערך) ועוד. בערך בשלב הזה דן החזיר אותנו הביתה ונפרדנו לשלום.


קצת על דן :
דן יהודי, הוא עשה עלייה ב2003 והיה בארץ עד 2006 דומני. הוא הספיק להיות בקיבוץ צובה, בירושלים, בזכרון יעקב, ראשון לציון וגבעתיים (יותר ממה שאני הספקתי בחיי) ולצבור הרבה מאוד סיפורים מצחיקים על איך זה להיות אמריקאי בישראל. רובם מבוססים על זה שאנחנו ישראלים חארות (ככה אני מגדירה את זה – הוא לא חושב ככה). הוא פגש הרבה ישראלים נחמדים, וגם כמה כאלה שניצלו את תמימותו ואת האופי האמריקאי המאמין שלו. אחד הדברים שאמריקאי גדל עליהם זה לתת אמון באנשים. ישראלי לעומת זאת לומד מגיל צעיר אף פעם לא לתת אמון באנשים ותמיד לוודא שלא דופקים אותך. הבדל התרבות ה"קטן" הזה מככב בסיפורים של דן. את נירס דן הכיר כשהם היו שותפים לדירה בגבעתיים.
בקיצור, דן היה חמוד לאללה, מצחיק וחכם וציני ושמח לענות על כל שאלה ולהסביר כל ניואנס שלא היה ברור לנו בתרבות האמריקאית. היה ממש כיף איתו.
בערב רצינו ללכת למסעדה, ודן אכן המליץ לנו על אחת, בבדיקה מהירה גילינו שהיא נסגרת ב-21. 21 !!! מה קורה פה ? איחרנו ב-3 דקות והיה כבר סגור. אז המשכנו ליעד הבא שהוא הקולנוע. בחרנו סרט וקנינו כרטיסים, ואפילו נרשמנו למועדון לקוחות צובר נקודות (אם לא הבנתם אז כמעט לכל דבר בארצות הברית יש מועדון לקוחות צובר נקודות, וחלק גם משתפים פעולה ביניהם, אפשר לקנות בסופר ולהרוויח מיילים של טיסה – אני רצינית לגמרי). השעה היתה 21:20 והסרט התחיל ב-22:10. חשבנו לקפוץ לקניון שהיה ממול הכביש, אבל נחשו מה ? הוא נסגר ב-21. אז רצינו לשתות קפה – אבל נחשו מה ? לא מצאנו קפה פתוח. בסוף חזרנו לקולנוע והתנחמנו בפופקורן :) ראינו את "300" סרט נחמד אבל קצת דרמטי, או כמו שדן הגדיר אותו "מטריקס פוגש את טרויה".

יום 31

בבוקר למחרת דן בא לאכול איתנו א. בוקר בקפה של המלון ואח"כ ישבנו בלובי. ביום שלפני דן סיפר לנו שהוא קנה בארץ מחשב כף יד כמו של אלעד, וגם את התוכנה iGo. כשהוא חזר לארצות הברית (בנסיבות אישיות דחופות) הוא גילה שאין להם מפות של ארצות הברית, או לפחות ככה החברה טענה בתגובה למייל שהוא שלח אליהם. הוא הופתע מאוד לשמוע שלא רק שיש לנו מפות של ארה"ב שמתאימות לiGo אלא אפילו יש לנו אותם כאן על המחשב ואנחנו יכולים ונשמח ממש לתת לו אותן. אז באותו בוקר בילינו בלצ'פר את דן במפות של ארה"ב לiGo שלו – לא היה שמח ממנו :)
עוד ביום שלפני ניצלנו את ההזדנות כדי לבקש מדן המלצה על מקום להסתפר בו ובאותו בוקר קבענו לנו תור. אז בסביבות 13:30 נפרדנו שוב מדן והלכנו אל הלא נודע.
הלא נודע הסתבר כמקום שיקי שכזה, אני מניחה שהעיתונאים בארץ ובטח גם הלונלי היה מתאר את המקום כמספרה שכונתית צבעונית. הספריות היו מעין היפיות מוזרות קצת, המקום אכן היה צבעוני וקצת מבולגן – אבל מגניב בגדול. ספרית חביבה בשם כריסטין קיבלה אותנו והתחילה לעבוד. אני עשיתי פסים ואלעד רצה להסתפר, כמובן שהיינו שם שעתיים וחצי בערך (ככה זה להיות בת) ודיברנו עם כריסטין די הרבה – זה היה מעניין לנהל שיחת מספרה באנגלית.
התספורת של אלעד יצא טוב מאוד, פרט לכך שהיא טבחה לו בפיאות הלחיים – אחרי שהוא הסביר איך הוא אוהב אותן היא משום מה סיפרה אותן לחלוטין. הצבע שלי יצא, איך נאמר את זה, מעניין. כלומר זה די בסדר – אבל יש לזה מקום להשתפר. מסתבר שהיא השאירה לי כתם כהה באחורי הראש, היא שמה לב לזה ממש בסוף כשהיה מאוחר מידי לתקן, אך תחושת האשם גרמה לה להוריד לי 20$ מהמחיר. בנוסף מאז אותו אירוע השיער שלי לא חזר להיות עצמו – הוא קצת פרוע מהרגיל, ואני עדיין מנסה לדבר אל ליבו (באמצעות קרמים כמובן). אלעד שילם 20$ (פי 2 ממה שהוא משלם בארץ) ואני יצאתי בזול – 85$.
לאחר האירוע עברנו למלון בחלק אחר של העיר, אחד המלונות המגניבים שהיינו בו, חדר גדול ממש עם מיטות מושקעות וטלויזיית LCD – אכן הפתעה נעימה.
בערב קבענו להפגש עם ריינה (Rayna). ריינה היא ידידה של עמיחי שעבדה איתו במחנה קיץ. אז נפגשנו במעין פאב מסעדה עם אופי גוטי משהו. אכלנו mac & cheese המאכל האמריקאי הידוע –בסופו של היום מדובר על פסטה ברוטב שמנת עם מלא מלא מלא גבינת פרמז'ן מגורדת מעל. טוב נו, בכל זאת היה טעים. נפגשנו עם ריינה וגרג, שניהם יהודים כבני 25, שניהם ביקרו בארץ (כנראה כל אחד בזמנו) כחודשיים והם היו מאוד נלהבים לפגוש אותנו. היה מאוד כיף. לראשונה הרגשנו כאילו אנחנו עושים מה שהמקומיים עושים. הפאבסעדה היה מדליק. בסוף הארוחה ארזו לנו את השאריות בצורות משונות עם נייר כסף (אני קיבלתי תנין, אלעד דרכון וריינה חרב).

יום 32

למחרת יצאנו לקניות באאוטלט מדרום לפורטלנד. כל הטיול חיכינו להגיע לפורטלנד כדי לעשות קניות, כי באורגון (ובה פורטלנד) אין מס על קניות. יצאנו בשלל יפה, הרבה פחות מרשים מזה שקנינו בברסטו, אבל הכי חשוב – אלעד קנה מצלמה ! זה לקח קצת זמן, אבל הצלחנו :)
בערב עברנו שוב מלון, הפעם לאיזור שדה התעופה, וקבענו לצאת עם ריינה וגרג שוב. הגענו די מאוחר, סביבות 23:00 לפאב בו הם היו, אך לא יכולנו להכנס. מסתבר שעל פי החוק, על מנת להכנס לפאב צריך להציג תעודה רשמית, כלומר ת.ז. או רשיון של המדינה, או דרכון. כמובן שאנחנו לא מסתובבים עם הדרכונים עלינו, ולכן לא יכולנו להכנס. האיש שאסר עלינו להכנס הסביר לריינה שהוא כנראה היחיד שמקפיד על החוקים ולכן כנראה בכל פאב שכן יתנו לנו להכנס. אז נשלחנו לפאב אחר ואכן נכנסנו (עם אזהרה) – כ-15 דק' אח"כ ריינה, גרג ועוד שתי בנות הצטרפו אלינו. גם הפעם היה ממש כיף, ותחושה נעימה שאנחנו עם המקומיים. לנהל שיחה בפאב בארץ זה לא דבר פשוט, עכשיו נסו לעשות את זה באנגלית...
אחרי הפאב נפרדנו מריינה והבנות, קבענו להפגש עם ריינה (וגם עם Dan) למחרת בשוק שנקרא Saturday Market, והמשכנו עם גרג לדירה שלו. גרג הוא מעצב גרפי, ומאוד מוכשר. ראינו את התיק עבודות שלו וממש התרשמנו, ומעבר לכך היה מאוד מסקרן להיות בדירה של אמריקאי בן גילנו. הוא גר בבית פרטי, 3 חדרי שינה, 2 אמבטיות, 3 חניות, וחצר. הוא חולק עם שותף ומשלם – אתם יושבים ? – 500$. לא יאומן. הלכנו לישון ב-3...

ימים 33-35

למחרת בקושי פקחנו עיניים, וגררנו את עצמו להתארגן ולצאת. פגשנו את דן ב-13:00 אחרי שהמתין לנו כרבע שעה (היה לנו ממש לא נעים), והוא העביר את אלעד קורס מזורז באיך לשהשתמש במצלמה.
הודינו לו הרבה, ונפרדנו ממנו. ריינה לא ענתה לטלפון אז המשכנו לבד לשוק. השוק הוא בעצם נחלת בנימין מנומסת. היה מעניין לראות את הגרסא האמריקאית לזה.
נפרדנו מפורטלנד ויצאנו דרומה.

Days 29-32 - Portland

מכאן והלאה בילינו כיומיים בנסיעה לכיוון יוסמיטי.חזרנו לקליפורניה, הפעם מהצפון, עברנו בדרך בסקרמנטו – בירת קליפורניה וביקרנו בכמה חנויות, מהו יום ללא ביקור בוול מארט, compUSA, Staples וכן הלאה ?
זהו. היום בערב הגענו ליוסמיטי. לילה טוב.

Days 33-35 - The way to Yosemite

דברים נחמדים או דברים ששכחתי לומר :
1. כשהגענו למלון בפורטלנד היה טופס כזה שמזמינים איתו ארוחת בוקר לחדר. משום מה שלנו היה מלא, כנראה מהדייר הקודם של החדר. ירדנו למטה לבקש טופס חדש ולשאול איך בדיוק זה עובד. כיוון שהאיש בקבלה הרגיש לא נעים שלא סידרו את החדר כראוי (כי הטופס המלא היה שם עדיין) הוא פיצה אותנו בשני שוברים לא. בוקר, כל אחד על סך 10$ בבית הקפה שצמוד למלון – יש !
2. עד כה במהלך הטיול ביקשו ממני פעמיים תעודה מזהה לפני שהגישו לי אלכוהול. או במילים אחרות, פעמיים חשבו שאני עוד לא בת 21 !!!
3. נסיעה בכביש – אם קילומטר לפני שהנתיב הימני מסתיים יש שלט שמודיע על קיצו הקרב של המסלול אף אמריקאי לא יסע בו – פרט אלינו כמובן שמנצלים את ההזדמנות. באותו נושא אם אנחנו מנסים להכנס לנתיב עמוס (בכוונה או שלא בכוונה) תמיד נותנים לנו באדיבות ואף פעם לא עושים פרצוף או נלחמים – איזה כיף !
4. גשם – יש פה גשם. כמו סיאטל ממש. ואפור. אפור וגשום. מי רוצה לגור פה ?