כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני מפרסמת היום שני פוסטים ביחד, זהו השני.

אז קצת עדכונים.
בשבועיים האחרונים, ארחנו את האורחים הראשונים שלנו, אלעד קיבל הצעת עבודה והתחיל לעבוד, והחורף החל להראות אותותיו.

האורחים הראשונים שלנו הגיעו ב-13.8 בצורתם של אחות של אלעד, בעלה ושלושת ילדיהם בני ה-10, 6 ו-2.
המשפחה המאושרת נחתה ב-15:30 ורק ב-20:00 הגיעה לסף דלתינו עייפים אך נלהבים. שעות ספורות לאחר מכן הסלון שלנו היה מלא ב-3 מזוודות, עגלת תינוקת, מלא תיקים ושקיות, ספה פתוחה ומזרן זוגי מנופח, ו-5 אנשים גמורים ישנים בסלון.
ב-10 הימים הבאים הייתי מתעוררת, מתלבשת בשקט, מביטה בערגה על אלעד הישן ויוצאת לסלון המכיל 5 אנשים, ו-1 בוב ספוג בטלויזיה, ויוצאת לעבודה. הם היו מאוד יעילים, ובכל בוקר פינו את המקום בסלון, וסידרו. כך נראתה הדירה שלנו במהלך היום:

ניסינו לעזור להם לראות ולהבין את העיר, אלעד הסתובב איתם קצת, אבל אין מה לאמר, להיות עם 3 ילדים בניו יורק, זה לא פשוט. מה שכן, תמיד הצלחנו לתת מענה לבעיית האוכל על ידי הזמנת פיצה, ב-10 ימים הללו אכלנו בערך 5 פעמים פיצה.
בסוף השבוע השני שלהם פה, אכלנו איתם ארוחת בוקר במסעדה ליד הבית, לקחנו אותם ל-J&R (חנות אלקטרוניקה די גדולה), אכלנו ארוחת ערב במסעדה סינית וביום שלאחר מכן עשינו פיקניק על הגג. האמת רעיון גאוני, הכנו פנקייקים, סלט, חיממנו פיצה (כמובן), לקחנו איתנו שתיה ועלינו עם הכל לקומה ה-30, משם לגג ופרסנו. הילדים היו מאושרים, ההורים התלהבו מהנוף, אלעד צילם ולכולם היה כיף.

כשירדנו למטה, רציתי להזמין להם הסעה לשדה התעופה ליום שלמחרת (הם אמרו שהם טסים ביום שני (למחרת) ב-2 לפנות בוקר). בעודי ממלאת את הטופס באתר, הבנתי שהם קצת מבולבלים.. 2 בלילה שהם חשבו שהוא של יום שני, היה בעצם בלילה בין ראשון לשני, ובמילים אחרות, בשעה 15:00 גילינו שהם עולים על הסעה לשדה התעופה ב-22:20 של אותו יום. המומים מהתגלית החלו ההורים לארוז כל דבר אפשרי ואחרי שעזרנו קצת, יצאנו החוצה, הרחק מהמהומה. ב-22:00 (20 דקות לפני הזמן המיועד) הגיעה ההסעה, ושוב מהומה גדולה כדי לצאת מהבית. כך נפרדנו מהם, ונשארנו עם בקבוק של תינוקת וצעצוע :)

פחות או יותר באותם ימים של אירוח, אלעד קיבל הצעת עבודה מהבוס של חברו הטוב רומן. שמחנו מאוד, ואז גילינו שרוצים לשלוח אותו לחודשיים בבוסטון, בהם הוא חוזר סופ"שים - בשלב הזה הפסקנו לחייך. אני אקצר תהליכים ואספר שהיו כמה שיחות מאלעד לאלון (הבוס המיועד) ומאלון לאלעד ובסוף סוכם שהוא לא נוסע לבוסטון. התהליך היה די מוזר כי במקביל לראיון עבודה שאלעד היה צריך לעבור, כבר התחילו לעבוד על הטופסיאדה ואלון הודיע לאלעד שהוא נוסע לוירג'יניה לשבוע. אמרנו "נו שוין", והתחלנו להתארגן. אלעד נסע ביום שני, ממש ביום אחרי הליל הפרוע שבו נפרדנו מהמשפחה, אז הלחץ היה גדול והבלאגן גם כן, במקום לארוז רק אותם, ארזנו גם את אלעד, ובבוקר יום שני בשעה 5:30 התעוררתי כשאלעד עזב את הבית, לשבוע של בית ריק. אל דאגה, השבוע עבר מהר (מידי לטעמי) ולא היה נורא. לאלעד שלום.

מאז שהתמקמנו כאן בעיר ובדירה, מעת לעת (מנסה 3 פעמים בשבוע) אני רצה הביתה במקום לחזור ברכבת. לאחרונה עידודי ואני הולכים ביחד ברגל בימים שבהם אני לא רצה. בקיצור זה די כיף. הייתי מאוד סקרנית לדעת מה המרחק ובחיפושי הרבים מצאתי את זה:

לא שזה סיפק לי בדיוק מענה לשאלה שלי, אבל עכשיו מידי פעם אני פשוט מקיפה את המאגר מים
(זה שבחלק העליון של המפה, נקרא ז'קלין אונסיס רזרבואר).
אני עדיין מופתעת לטובה מכל הדברים שאפשר למצוא כאן ברשת, מאוד נוח וכיף.

החורף מגיע, בשבוע האחרון שמעתי אנשים אומרים שמזג האוויר מדהים. מייק אמר את זה, עידודי אמר את זה ועוד כמה. לי אישית התחיל להיות קר. כן היתה שמש בחוץ , נכון הלחות ירדה , אבל המעלות גם ירדו ל-23, ובבוקר וגם במהלך היום מצאתי את עצמי חושבת אם צריך לפתוח את המזוודות חורף שלנו.
המקומיים אומרים שמזג האוויר הוא חריג לשנים רגילות. אני אומרת "בררר..." .

מילה טובה על העוזרת שלנו:
הילה נתנה לנו את העוזרת שלה, כריסטינה. היא פולניה, לא ממש מדברת אנגלית, וכדי לדבר איתה צריך להתקשר לבת שלה. אבל היא מ-ד-ה-י-מ-ה. איזה כיף זה לחזור פעם בשבועיים הביתה ולראות שהיא סדרה את הכל, כולל הגדלות ראש כמו בתוך המיקרו, לפנות כלים מהמדיח, ולארגן מחדש את איזור השקיות המבולגן בארון שלנו - איזה כיף! תודה הילוק.

שבוע נעים לכולם!

ציפורניים

אני אנסה לכתוב שתי כניסות (פוסטים) חדשות ברצף אז עדכונים יבואו אחרי כן.

מהיום שבו נחתתי בניו יורק רציתי ללכת לסלון ציפורניים ולעשות מניקור ופדיקור.
בזמן שהסתובבנו פה עם הילה, ראינו הרבה מאוד מקומות שמציעים לטפל בציפורנייך, קצת הופתענו מהכמות האמת.
כשעברנו לדירה שלנו, עשיתי ספירה קצרה, ומצאתי כ-8 סלוני ציפורניים מסביב לבניין שלנו (להגנתם של סלוני הציפורניים עליי לציין כי מצאתי גם כ-6 חנויות של ניקוי יבש באותו מתחם בדיוק).
בנסיעותי ברכבת התחתית, אני נהנית להציץ על האנשים בקרון, לראות מה הם לובשים, איך הם מתנהגים, מה הם קוראים וכו' ולא יכולתי שלא לשים לב שמעטות הנשים שציפורניהן לא מטופחות. במילים אחרות, אני חושבת שלא אגזים אם אומר שעד כה, ראיתי בערך 5 נשים בלי לק על הציפורניים (בידיים וברגליים). באחוזים זה פחות מ0.5%. מטורף!
במקביל, התחלנו לקבל תפיסה טובה יותר של כמויות האנשים שגרים פה. אצלנו בבניין יש 11 דירות בקומה, 28 קומות, חישוב זריז מניב 308 דירות של 2 חדרים או שלושה, בהנחה שיש 3 אנשים בממוצע בדירה - מדובר על 924 אנשים בבניין שלנו בלבד. בבלוק שלנו יש עוד כמה וכמה בניינים, אז אנחנו מדברים על כמה אלפי אנשים לבלוק. כשהבנתי שזה המצב, התחלתי להבין למה צריך כל כך הרבה סלוני ציפורניים, ניקוי יבש וחנויות מזון לבלוק אחד.
כמות האנשים בו בבלוק מקבילה לכמה שכונות בארץ, ובהתאם לכל שכונה צריך חנות אחת מכל סוג פחות או יותר.
לא נתפס אבל ככה זה פה.

לפני שבוע, אלעד ואני הלכנו ברחוב (עם אחותו, בעלה והילדים) ואלעד החליט שעליו להסתפר.
מגניב! אני אלך לעשות ציפורניים - עלצתי.
נכנסתי למכון הקרוב ביותר, שאלתי כמה עולה, אמרו לי 33$, נו מילא אמרתי לעצמי, רציתי פרנץ', אמרו לי 44$, אמרתי תודה, אני אעשה צבע אחיד :)
סינית או קוריאנית סימנה לי להתיישב והגישה לי מגזין. ישבתי לי על הכסא הגבוה, היא התיישבה למרגלותיו והתחילה במלאכה. הרגשתי כאילו מצחצחים לי נעליים - לא נעים. הסתכלתי לשמאלי, בחורה מקומית יושבת וקוראת במגזין. הסינית (או הקוריאנית - איך אפשר לדעת???) שלה יושבת למרגלות כסאה, לא מוציאה מילה, מנקה לה את הרגליים, מלטפת, שמה קרם, עושה מסז' , והמקומית ? קוראת בעיתון, הן לא מדברות ואין קשר עין. מוזר...
טוב, הרמתי טלפון לענבל (אחותי) וחלקתי את החוויות, ניסיתי לשתף אותה בהתלבטותי כמה טיפ להשאיר (דיברנו כבר על העובדה שמשאירים טיפ בכל מקום - כן?) וכשסיימנו לטפל ברגליים ועברנו לידיים נאלצנו לנתק.
כך עבר לו הזמן ושניה לפני שהסינית שלי (החלטתי שהיא סינית) שמה לי לק, היא סכמה לי את המחיר וביקשה שאשלם. לרגע לא הבנתי, ניסיתי לשאול אם היא זוכרת שהיא צריכה לשים לי לק, היא הנהנה, ואז נפל לי האסימון! היא מבקשת שאשלם לפני כדי שלא אהרוס את הלק כשאוציא את הכסף מהארנק (חן! איך לא חשבו על זה בפוקסי?) גאונים.
אלעד סיים להסתפר ובא לשבת לידי, מופתע שאני עדיין שם ועוד לא סיימתי. ניסיתי לשדל אותו לעשות ציפורניים אך הוא סרב :)
יצאתי משם עם לק אדום ברגליים, ורוד בידיים, וחיוך על הפנים - אני מתאקלמת!

בסגנון ממנטו

הפעם ננסה לעשות את זה ממנטו* סטייל:

11.08.2008 - יום שני

היום בבוקר הלכנו לבנק. הלכנו לבנק כדי להבין למה הולכים לסגור לנו את החשבון. אלעד הרים להם טלפון בבוקר, ואמרו לו בגדול שהדרכון שלי לא בתוקף וזו הבעיה.
עדיין מפוחדים מהמכתב שהגיע יום וחצי לפני, לקחנו איתנו כל מסמך שחשבנו שיכול לעזור.
בדרך לבנק, אמרתי לאלעד שהמזג אוויר מצוין - יום מאוד יפה, שמש, ורוח נעימה.
בזמן שישבנו עם הבנקאי המבולבל שלנו, הבחנו מעבר לראשו, בחלון מאחור שמזג האוויר מתחיל להחשיך.
הבנקאי עסק בענייניו, צילם את הדרכון שלי, את ההארכה של הדרכון שלי, הזין את המספר "זהות" שלי וכו'.
אנחנו כמנהגנו, דאגנו לשאול הרבה מאוד שאלות, עברנו גם קצת לשאלות של מתקדמים, איך חוסכים כסף וכו'
למדנו כי משלמים כאן כ-30% מס על רווחי הון, והכנו כרטיסי בנק לאחות של אלעד שמגיעה לבקר אותנו.
בשלב מסוים התחיל לרדת גשם בחוץ, כמובן שלא היתה לנו מטריה, ולבשנו מכנסיים קצרים/חצאית, וכפכפים.
כשסיימנו עם הבנקאי רצינו לצאת, אבל די מהר הבנו שזה לא רעיון טוב.
בזמן שעמדנו ביציאה מהסניף, הסתכלנו על הגשם, המטורף, טיפות עצומות, מכות בחוזקה באדמה, כמעט שוברות את הכביש. כך המשיך הגשם, ואחרי כ-10 דקות החלתי לשאות להצעתו של אלעד שהוא יתפוס מונית.
רקע קצרצר - הסניף שלנו ממוקם 4 בלוקים מהדירה, 4 דקות הליכה ביניהם.
אנחנו כבר מנוסים בעניין הגשם המטורף, ולכן החלטנו על מונית.
אז אלעד יוצא לעצור מונית, 30 שניות אנחנו בגשם, חוצים נהר קטן של מים ליד המדרכה, עם הכפכפים נרטבים לגמרי, כאילו היינו בטיול בית ספר בנחל, נכנסנו למונית רטובים.
דקה נסיעה, המונית עצרה ליד הבניין שלנו, כמובן רחוק מהמדרכה, משאירה לנו את העונג של לחצות נהר נוסף בכפכפים.
שילמנו לנהג תוך כדי סינון קללה ויצאנו.
כל טיפה מכה בנו, חציתי את הנהר, ואלעד נשאר טיפה מאחורי, תוך כדי הליכה בנהר הגשם, נפל לו הכפכף. התחיל לשחות במורד הנהר, ואלעד חצי יחף רודף אחריו.
נכנסנו לבניין, טיפות גשם יורדות מהמצח שלנו, רטובים לגמרי, המומים ונקרעים מצחוק.
רק חשוב לזכור, אמצע הקיץ גם כאן בניו יורק, רק שההגדרה של קיץ כאן היא קצת שונה.

10.08.2008 - יום ראשון

ככל הנראה המכתב שקיבלנו אתמול בלילה, השפיע מאוד על אלעד, הוא התעורר מוקדם בבוקר, מוטרד, אחרי שינה טרופה, והרים טלפון לבנק שלנו. הם לא ידעו להגיד לו במה בדיוק מדובר, אבל כשצלצל לטלפון שכתוב במכתב, הוא הבין שמדובר ככל הנראה באיזה חדשש להונאה, אולי קשור לכך שהמשכורת שלי שולמה עד כה על ידי העברה בנקאית.
ניסינו לשים את זה מאחורינו ולחכות ליום שני והמשכנו בוקר רגוע בבית.
אני כבר התחלתי להרגיש בבית, קמתי בנמנום נעים וצפיתי בטלויזיה.
אחרי כשעה אולי שעתיים, אלעד החליט שלמרות שהחלטנו לנוח בבית, כדאי שנסע לאיקאה (כי יש לנו אוטו לעוד יומיים בערך). אז צלצלנו ליקירה - אשתו של ידיד שלי - ויצאנו לדרך (לאסוף אותה ולאיקאה).
איקאה, כמו איקאה, גם כאן אי אפשר ללכת לשם בלי לשרוף את רוב היום.
יצאנו ב-14, תכננו לחזור ב-17:30, חזרנו ב-20:30 - אבל ! אכלתי סינבון (למי שלא מכיר או זוכר את סיפוריי על המאכל, סינבון זה שילוב של המילים קינמון ולחמניה באנגלית, מאפה טעים ונימוח עם טעם דומיננטי של קינמון).

09.08.2008 - יום שבת

התוכנית היתה ללכת לים. קמנו מאוחר, נהנים מתחילת הסופ"ש, קצת טלויזיה ומריחת זמן, בשלב מסוים החלטנו שאנחנו רעבים וצריך לאכול. הלכנו על שקשוקה. בערך באותו זמן רומן חברו הטוב של האלעד הרים טלפון ואמר שהוא בא.
הוספנו עוד 2-3 ביצים - אלעד אמר שרומן רעב. אקיצור, אכלנו בכיף והתארגנו על יציאה לים.
כמובן שהם צריכים להתחכם גם בנושא הים. קיבלנו המלצה מקורין (חברתי מהעבודה ופקידת הקבלה שלנו) על חוף בשם ג'ונס בלונג איילנד. נסיעה של 45 דקות.
יש לנו אוטו, אז מגניב לנו וכיף.
לקחנו ג'יפיאס, והתחלנו לנסוע. הנסיעה עברה כמעט חלק, פרט לפקקים בדרך.
אחרי איזה 45 דקות הגענו לאיזור הים. לא יאומן כמה יפה.
יום שמשי, נוסעים בכביש, לפתע רואים ים משמאל, ים מימין, דשא, חול ים, ומפרשיות.
פשוט תמונה שקשה לדמיין.
המשכנו עוד קצת, נכנסו לחוף, שהוא למעשה פארק לאומי. פארק לאומי = משלמים בכניסה, הפעם יצאנו בזול - 8 דולר.
הכביש משתנה, דשא מסביב ונוף קרוב של ים. קיבלנו תחושה חזקה של אני נוהגת על שביל בתוך קיבוץ - לא יודעת אם אתם יכולים להזדהות, אבל זה פשוט היה יפה, כמו אוויר לנשמה.
חנינו את האוטו, והתחלנו בצעדה של כ-10 דקות. נחמדים האמריקאים, מנסים לשמור על החוף נקי.
במבט לאחור, כשדרכתי על החול למשך כמה דקות ולא שרפו לי הרגליים, הייתי צריכה להבין שמשהו מוזר פה.
התיישבנו, אני משכתי את אלעד למים (מעבר לגבעה קטנה של חול), ובפעם השניה בחיינו טבלנו את עצמנו (רק עד הברכיים) במיימי האוקיינוס.
המים היו די קרים, אני די התרגלתי אבל אלעד התאונן, אז חזרנו לחול.
אלעד ורומן, כמו ילדים בני שלוש התחילו לחפור תעלה, בשלב מסוים הם שלבו כוחות וחיברו את התעלות שלהם.
פשוט אדיר, כמו ללכת עם ילדים לים, רק בלי הפחד שהם יטבעו :)
די מהר, נראה לי אחרי כשעה, הפסיק להיות נעים. לא שלפני כן היה חם, אבל היתה שמש ורוח נעימה יחסית.
די מהר התחיל להיות לי קר, לבשתי חזרה את שמלת החוף שלי ודקות אחרי כבר האצתי בהם ללכת.
כך התחילה ונגמרה חוויית האוקינוס שלנו.
חזרנו הביתה, התרחצנו, ורציתי לנמנם.
כיוון שהיה כבר 8, אלעד הסביר לי שזה מאוד נחמד, אבל אין מצב שאנחנו מנמנים בשעה כזו.
הוא אפילו אמר "יאללה, תכיני קפה". חוצפה :)
אז הרמנו טלפונים ובדקנו מה קורה, ושעה קלה לאחר מכן נפגשנו עם עידו מתחת לבניין של מני (מני מורים - חבר מהצבא, חבר עדכני) ועלינו לדירה של מני וג'ק.
ג'ק = Jacklin - חברתו של מני, קנדית, ארכיטקטית, חמודה מאוד!
התכנסנו לצורך משחק שג'ק טענה שהוא כיף מאוד.
המשחק היה מעין טריויה שפגשה את המשחק המגניב של חברים עם קטעי הוידאו וכלל כל מיני דברים מוזרים כמו :
לאיית מילים באנגלית, להמהם שירים באנגלית, לעשות פנטומימה, לצייר עם עיניים עצומות, לצייר עם עיניים פקוחות, לחקות אנשים מפורסמים ועוד מיני מטעמים.
מה שג'ק שכחה לציין, זה שהמשחק הזה מגניב לאנשים עם רקע אמריקאי. התפתחה יריבות די חזקה בין אלעד למני, והיה מצחיק.
חזרנו הביתה בסביבות 2 מרוצים ומתים מעייפות, עברנו בתיבת הדואר והוצאנו מעטפה של הבנק.
במעלית קראנו, המכתב אמר בערך את זה:

"לקוח יקר,
אנחנו כותבים לך כדי להודיעך כי בהתאם לתנאי פתיחת החשבון שלך אנו סוגרים לך את החשבון תוך 10 ימים.
אנא בצע את הפעולות הבאות:
בטל את כרטיסי האשראי שלך, בטל חיובים אוטומטיים מהחשבון, הודע לאנשים שצריכים לדעת והוצא את כל הכסף שלך מהחשבון.
יום נעים."

מיותר לאמר שהבטנו אחד בשני במבט משתאה.
והלכנו לישון.

07.08.2008 - יום חמישי

בערב יצאנו עם אחד היועצים שעובדים איתי, מייק ברסלין ושני חברים שלו, זה נראה כמו בדיחה - סיני, כושי, אמריקאי ו-3 יהודים יצאו לברבקיו קוריאני. היה טעים וכיף, שתיתי קצת יותר מידי.

01-02.08.2008 - ימים שבת וראשון

חבר שלי מהעבודה השאיר לי אוטו, אז החלטנו לצאת לחופשה של סופ"ש.
ארזנו את מיכל ועידו, מיכל עזרה בלתכנן קצת את הטיול ביום שלפני.
לקחנו בגדים וג'יפיאס, ומצב רוח טוב ויצאנו לדרך.
עוד כשלקחנו את האוטו התחיל הגשם המטורף, אותנו זה לא הפתיע, מי שקרא את הבלוג שלנו בטיול הקודם יודע שאנחנו רגילים לענן גשם שרודף אותנו, אבל עידו התחיל להראות ברכיים קרות.
הוא נסע לשדל אותנו לבטל את הטיול, אבל אחרי שגילינו שאי אפשר לקבל החזר על המלון, הוא ויתר ויצאנו לדרך.
נסיעה של כ-4 שעות ל-up state new york והגענו למקום בשם Lake george - אגם ג'ורג'.
בכל האתרים הובטח כי לכל מקום שנסתכל נראה נוף שמתאים לגלויה. היה נוף די יפה, אני לא בטוחה שבכל מקום , נראה לי שיש יפים יותר.
הגענו בסביבות 4 לחדר מלון דלוח שעלה לנו 180 דולר (למזלנו חלקנו אותו 4 אז זה היה פחות נורא), ויצאנו לחפש מה עושים.
רצינו לעשות תצפית מההר, אבל בשעה שהגענו כבר סגרו את ההר - נו אמריקה.
עשינו סיבוב בליד האגם וגילינו שאנחנו בערך באילת של ניו יורק. ירדנו לחוף, הסתובבנו כמו ילדים, טיפסנו על כסא המציל, אלעד ועידו העיפו אבנים על המים, וסיימנו במסעדת תיירים.
חזרנו למלון, ושיחקנו "יניב" עד שעייפנו.
הלכנו לישון.
בבוקר קמנו וביררנו איך שוכרים סירת מנוע, הגענו למקום אחרי נסיעה לא קצרה, ביררנו והחלטנו ללכת על זה.
חשוב לציין שמזג האוויר לא היה מלהיב.
עידו קיבל תדריך של כל מיני מצופים בצבעים משונים, באמת יותר מידי לטעמי, איפה לנסוע באיזה מהירות ואיך מפעילים את הסירה.
יצאנו לדרך.
עידו נהג ראשון, ונראה לי שהמטרה שלו היתה להפיל אותנו למים. הוא לחץ פול ספיד וסובב את ההגה עד הסוף, וסובב אותנו ברונדלים לרקע צעקותינו "אמאלה" ו"דיייייייייי".
אחרי שקצת נמאס לו מזה הוא החליט לרדוף אחרי סירות מנוע אחרות ולקפץ מעל הזרם שהותירו מאחוריהן.
המשחק הזה נמשך עוד איזה 20 דקות.
עידו הסכים שגם אנחנו ננהג קצת, אז התנסינו והיה די כיף.
עצרנו על איזה אי שראינו בדרך ועשינו סיבוב. האמריקאים מדהימים אותנו כל פעם מחדש. אי, אמצע אגם, ויש שם מקום לעשות על האש, דק (deck) מעץ כדי להקים עליו אוהל, ושירותים ציבוריים. היו כמה סטים כאלה כמובן.
דפקנו את תמונת הטיול וחזרנו לסירה.
סה"כ מאוד נהנינו, ואפילו לא ירד עלינו גשם - אירוע מאוד מפתיע בחיינו (אלעד וסיון).
אה, משהו שלא חושבים עליו, אבל באגם כזה גדול, סדר גודל של הכנרת, אחרי ששכרת סירה לא ברור איך אתה אמור למצוא את הדרך חזרה (אין ג'יפיאס ואין מצפן אפילו), לקח לנו זמן אבל בסוף מצאנו.
מה ששכחתי לספר על הדרך לשם, זה שירד עלינו גשם זלעפות. לא סתם, משהו משובח. גשם שגרם לכל המכוניות לעבור לנסיעה של 5 קמ"ש (בלי הגזמה) ולשים אורות מהבהבים. בכמה דקות ספורות הראות נעלמת ולא רואים כלום, בנקודה מסוימת נפלו עליי כל כך הרבה מים שפשוט לא ראיתי כלום. אני ליטרלי הפסקתי ללחוץ על הגז ולא הזזתי את ההגה. פשוט לא ראיתי כלום.
בדרך חזרה פונקנו שוב בממטרים דומים, וכשעצרנו לאכול בישוב בשם Saratoga springs, שאלנו את המלצרית (שהיץה לה קצת בעיה בדיבור עם ה-S) אם ככה תמיד מזג האוויר אצלהם. זה הלך ככה:
אנחנו : Is it always like that - the weather?
היא: Welcome to thunny tharatoga thprings (זה אמור להיות Sunny Saratoga Springs אבל היתה לה בעיה ב-S) והמשיכה It rains every 3-4 days.
אנחנו: Really? rains all the time?
היא: No, in the winter it snows.
שיחה שתשאר חרוטה בזכרנונו :)

אתם מוזמנים לראות את המצגת שרצה מימין עם התמונות מהטיול לאגם ג'ורג'.

שני עדכונים זריזים:
1) מזוודה אחת מתוך 2.5 שהילה (אחותי היקרה) השאירה מאחור - נשלחה לדרך
2) אחות של אלעד, בעלה ו-3 ילדיהם בני ה-10, 6 וה-2 מגיעים אלינו ביום רביעי הקרוב - הם יחנכו את הדירה כהאורחים הראשונים. ברכות לזוכים.

* למי שלא יודע/זוכר ממנטו היה סרט שהלך כרונולוגית לאחורת