ארגנטינה: ימים 3 ו-4

טוב, לא פשוט בלי לפטופ – לא הצלחתי ממש לכתוב את החוויות שלנו, אז עכשיו, בדרך לחוויה הבאה (פעם שלישית וגאס) אני מנסה להזכר.

הגענו לפוארטו נטאלס, לקח לי 5 דקות של התבוננות במפה ובצומת הרחובות שעמדנו בה כדי להחליט שאני יכולה לנווט אותנו למקום בו אנחנו ישנים.
מה שכן, לא כל כך זכרתי איפה אנחנו ישנים :) כלומר זכרתי, אבל לא נכון. אז הגענו למקום שבו חשבתי שאנחנו ישנים, והסבירו לנו שאנחנו במקום אחר. פגשנו שם זוג שנסע איתנו באוטובוס (היא קראה את אחד הספרים של ברק אובאמה) וניסינו להגיע ביחד למקום השני. הם היו זוג הולנדים, פרדריקה וויליאם – חמודים. אני חשבתי שאני יכולה לנווט, אז כיוונתי. אחרי 2 טעויות והליכה של כ-15 דקות (עם התיקים והכל) הגענו למקום השני. שם הסתבר שעשיתי את ההזמנה ליום הלא נכון (מאוד מפתיע אותי ואני מכחישה כל קשר) הם גילו את זה כשאבי ומירי באו, והיו נחמדים מספיק כדי לסדר לנו מקום חלופי, ממש בבלוק ליד.
שוב הליכה קצרה – הפעם בלי ההולנדים, והגענו ליעד! חיבוקים ונשיקות, ועוד קצת חיבוקים ונכנסנו לחדר. איזה כיף יש wifi!!! התעדכנו קצת עם אבי ומירי, והבנו שאנחנו עדיין מחכים לאיש שמארגן לנו את הלינה והאוכל בפארק להחזיר לנו תשובה (קצת מרגיז, אני שלחתי לו את הטופס עם כל הפרטים איזה 3 ימים קודם). טוב, אבי ומירי הזמינו את האוטובוס לפארק למחר בצהריים ואפשר ללכת לחפש אוכל.
כשחזרנו למלון אלעד ואני עבדנו על רשימה, כדי להפריד בין הדברים שלוקחים לטרק ומה שלא – נשאר במלון. אבי ומירי התיימרו לא להצטרך רשימה, אבל בשעת האמת באו לבדוק ברשימה שלנו מה צריך :)

יום למחרת, קמנו לא מוקדם מידי, אכלנו, התארגנו ויצאנו לסיבוב נוסף בעיירה. צהריים וממהרים למלון מחכים שיאספו אותנו. מגיעה מכונית, רק אנחנו בה – כולנו שמחים שיש לנו הסעה פרטית לפארק. המכונית עוצרת ליד אוטובוס גדול ואנחנו יורדים – לא הסעה פרטית, זה היה רק טרמפ לאוטובוס.

קצת על הפארק:
הפארק נקרא טורס דל פיינה (Torres del Paine) טורס = מגדלים, לא בטוחה מה זה ה-Paine. מדובר על פארק גדול ויפה בדרום צ'ילה, עם הרים, אגמים, קרחונים, ו-3 הרים שנראים כמו מגדלים (צרים ותלולים). יש כמה צורות לעשות טרק בפארק, אחת נקראת W כיוון שהמסלול נראה כמו W, זה אמור לקחת כ-5 ימים ואחת נקראת המסלול ההיקפי, שבו פשוט מקיפים את הפארק, זו אמורה לקחת 8 ימים. נחשו איזה עשינו :)

אמרו לנו שכשמגיעים לפארק, האוטובוס עוצר בכניסה, ויש הליכה של שעה וחצי להוסטל שבו אנחנו ישנים (השם המקומי להוסטל הוא רפוחיו) או שאפשר לקחת שאטל – אוטובוס קטן שלוקח לשם. בדרך לפארק מירי אמרה שהיא רוצה ללכת את השעה וחצי, הבנים התנגדו ואני אמרתי יאללה. כשהגענו לפארק ויתרנו על הרעיון – כמו שהבנים אמרו, יהיה לנו די והותר הליכה בימים הקרובים – עזבו את זה.
בשלב מסוים בדרך של השאטל היה גשר כזה, יחסית צר. הנהג עצר לפני הגשר, כולם ירדו מהאוטובוס, חצו את הגשר ברגל ואז האוטובוס עבר. עבר זה מונח יחסי, תוך כדי שהאוטובוס נסע על הגשר, הנהג ניסה לכוונן באופן אופטימלי, ואנחנו רק שמענו רעשים של דפיקות ושריטות – אה, וכמובן צילמנו את האירוע המוזר הזה. כשזה הסתיים עלינו חזרה על האוטובוס.

הגענו בסביבות 4 אחה"צ, התמקמנו בחדר של 3 מיטות קומותיים והתפללנו שאף אחד אחר לא ישן איתנו בחדר. היה נוף מדהים של הרים ונדמה לי אפילו הטורסים. הרפוחיו עצמו בנוי מעץ – מאוד יפה. יצאנו לסיבוב קטן באיזור, הבנים צילמו ומירי ואני הלכנו לראות ולקשקש – היה כיף. חזרנו, התקלחנו ופצחנו בארוחת הערב הראשונה.
האיש שסידר לנו את הלינה בפארק, סידר לנו גם 3 ארוחות ביום, ערב ובוקר ברפוחיו וצהריים לוקחים סנדביצים, שתיה, נשנושים ופרי מהרפוחיו (או בקיצור boxed lunch).
אלעד הסביר שצריך הרבה פחמימות כדי לעשות את הטרק והפציר במירי ובי לאכול הרבה – טוב, אין בעיה בתחום הזה. פצחנו באכילת לחם וחמאה – כשנגמר הלחם והחמאה ביקשנו עוד (ובספרדית – mas pan y mas manteqa porfavor) בימים הבאים נשתמש הרבה במשפט הזה – בסוף הטרק הוא הוכתר כהמשפט של הטרק.
בארוחה פגשנו את פרדריקה וויליאם – הם סיפרו שהם עשו את המסלול שמתוכנן לנו למחר, תחקרנו אותם והם אמרו שהם עשו את זה ב-8 שעות, ולא הם ממש לא בכושר, הם כל היום יושבים במשרד.
שיחקנו קצת "יניב" (למי שלא מכיר משחק קלפים הידוע בקרב מטיילים בהודו), נלחמים בהפסקות חשמל עם פנס ראש שהבאנו – מאוד שימושי בשטח (ולמשחקי קלפים). הלכנו לישון.

קמנו בבוקר, אכלנו, נוהל mas pan, השארנו את הציוד, לקחנו את האוכל, פיפי, תמונת "לפני" ויצאנו לדרך. לפנינו הליכה של 9 שעות משוערות, להגיע לבסיס של הטורסים ולחזור ללון באותו מקום, 4.5 שעות לכל כיוון. לפחות זה מה שהמפה והשלטים בפארק אמרו.
אולי זה המקום לציין שלכולם פרט לאבי, היתה זו הפעם הראשונה שעשינו טרק.
אחרי כ-5 וקצת שעות הגענו לנקודה אחת לפני הבסיס של הטורסים, זה השלב שבו מתחילים לטפס על סלעים גדולים. השלט אמר 45 דקות. OK. מתחילים לטפס, מטפסים ומטפסים, עובר מלא זמן, וכל הזמן כשאנחנו מרימים את הראש אנחנו רואים עוד אנשים מטפסים למעלה. פוגשים אנשים בדרך למטה ושואלים אותם "כמה זמן?" אומרים 15 דקות. סבבה, אפשר לחיות עם 15 דקות. ממשיכים לטפס, עוברות 15 דקות. שוב שואלים אנשים שיורדים "כמה זמן?" ושוב אותה תשובה – 15 דקות. בשלב מסוים מירי חושבת לחזור למטה – "אפשר לחשוב כמה יפה זה כדי להיות שווה את הטיפוס הנוראי הזה". למרות זאת, ממשיכים לטפס ולראות אנשים מעלינו. אחרי כשעה וחצי (כן, פי שתיים ממה שהיה כתוב) אנחנו מגיעים לנקודה שבה רואים את הטורסים בשלמותם – מהפסגה ועד הלגונה בצבע טורקיז שנפרסת לרגליהם – איזה יופי! כן, אני אומרת בקול רם, שווה את זה.
מירי ואני מתיישבות על סלע גדול, ואבי ואלעד יורדים למטה ללגונה – אני לא טפשה, אני למדתי את הלקח שלי בדרך, כל מה שיורדים צריך לעלות, וירידה ללגונה משמעה עוד טיפוס כדי לחזור – אין מצב שאני עושה את זה ולא אכפת לי כמה יפים המים!
אחרי זמן המנוחה ואכילת הסנדביצים שלנו, מסתבר שעברו 7 שעות. 7 שעות למסלול שתוזמן 4.5 שעות ושההולנדים הלא בכושר שלנו עשו ב-4 שעות. סאמק.
טוב, מתחילים לרדת למטה, כל הירידות הפכו לעליות ארורות, כל העליות הפכו למסלול ריצה, אנחנו שועטים בדרך חזרה, חלק מהזמן בריצה. 4.5 שעות מאוחר יותר, הגענו חזרה לרפוחיו. זמן כולל – 11.5 שעות – אנחנו גרועים, אבל לא מאוד מאוד.
מסתבר שיש לנו שני שותפים חדשים לחדר. הם הולנדים. פלורש ואנה. פלורש ואנה עשו את המסלול ב-6 שעות, אה, והם גם נמנמו למעלה קצת כי הם חיכו שהעננים יזוזו מהטורסים. סאמק. אנחנו מבינים שההולנדים הם ארורים.