האיש הבוער

אתמול חזרנו מפסטיבל שנקרא איש בוער, או באנגלית ברנינג מן (burning man).
הפעם הראשונה ששמעתי על הפסטיבל המוזר הזה, היתה בנסיעה לחוף כלשהו בג'רסי, כשחברים של דני ויקירה - מור ולירון שמם - לקחו אותנו ברכב שלהם. לא זוכרת איך הנושא עלה, אבל הם התחילו לספר לנו שיש פסטיבל כזה, במדבר, שעתיים מהעיר רינו שבנבאדה. הם סיפרו בהתלהבות, נראה לי רוב הדרך, על כמה שהוא מיוחד, ואיזה דברים מגניבים יש שם, ואיך הם הלכו 5 שנים ברצף, ואיך הם מתגעגעים לזה. הם גם סיפרו שאין שם שום תשתיות, הכל צריך להביא איתך, איך מקלחת, אי אפשר לקנות דברים, אין מים, אין כלום. הדבר היחיד שיש זה שירותים כימיים, וקרח שאפשר לקנות בכסף. הם האיצו בנו לנסוע בהזדמנות הקרובה, ואני די חשבתי שהם מטורפים :)
הפעם השניה ששמעתי על זה, היתה כשעדי אקהויז (חברה שלנו מהבינתחומי) סיפרה לי שהיא חזרה מהפסטיבל. האמת די הופתעתי, כי חשבתי שהאנשים שהולכים לפסטיבל הזה הם די פריקים, או אנשי טיולים כאלו, בכל מקרה לא מפונקים כמו אלעד ואני. כששמעתי שעדי הלכה - זה קצת עודד אותי.

אני לא זוכרת איך הגענו למצב שכל החברה (אדי, ניר, יוליה) מדברים על ללכת לשם, אבל לפתע זה קרה. עדיין קצת הססתי, חשבתי שאני לא עשויה מהחומר הנכון, ובטח לא אהנה שם, אבל כל מי שהיה שם תיאר את זה בכזו התלהבות שחשבתי לעצמי (ולאלעד) שאנחנו חייבים לנסות את זה, גם אם זו תהיה חוויה לא טובה - זו בטוח חוויה מעניינת.

בהתחלה עוד ניסיתי למצוא קראוון, למרות שמור ולירון, עוד מזמן אמרו לנו שצריך להזמין קראוון איזה שנה מראש. כמובן שכשלתי (התחלתי לחפש חודשיים שלושה בערך לפני המועד). בשלב הזה כבר קיבלנו את המצב, התארגנו על אוהל ושק"שים והתכוננו נפשית למגורים באוהל. אני ישנתי פעמיים בחיים באוהל, בטירונות, ולילה אחד בכינרת. אף פעם לא עשיתי קמפינג, גם לא טרק עם לינה בשטח. אלעד ישן באוהל רק בצבא, ואני תמיד נזכרת איך הוא היה בודק את תדירות הופעתם של סניפי מקדונלדס כשהיינו יוצאים מפתח תקווה לצפון, וכשהתדירות היתה יורדת, הוא היה נעצב ולא מבין למה אני מוציאה אותו ממרכז הארץ.

בקיצור, הזמן עובר, והחברה מריצים אימיילים, עם רשימות של מה צריך לקחת איתנו, ומה צריך לקנות. שבוע וחצי לפני הנסיעה, פגשנו שוב את מור ולירון (באירוע יומולדת 2 של מיה) - לירון כמעט התחילה לבכות כשהיא שמעה שאנחנו נוסעים, ולא הפסיקה לדבר, חצי מהזמן על איזה כיף הולך להיות לנו וכמה היא מקנאה, ובחצי השני מנסה לשכנע את מור שגם הם יסעו.

בראשון לספטמבר, יצאנו מניו יורק לרינו, נחתנו ב-11 בלילה וישר נסענו לוולמרט (שלמזלנו היה פתוח 24 שעות). פגשנו שם את ליעד שכבר בילה שם 3 שעות, ופצחנו בקניות של מזון, שתיה ושאר הדברים שצריך. תזכרו, במקום יש רק קרח ושירותים כימיים - כל השאר זה מה שאתה מביא איתך. עוד דבר שהיינו צריכים להתארגן עליו, זה אופניים, שטח הפסטיבל נקרא פלאיה (Playa) והוא בצורת חצי עיגול, שקוטרו משהו כמו 3 ק"מ. אז כולם נוסעים על אופניים כדי להגיע ממקום למקום בנוחות יחסית.
היה לנו קצת סיפור עם האופניים, הם היו לא מורכבות, ולא היה לנו את הכלים והזמן להרכיב, מה גם שפעם אחרונה שהרכבנו את האופניים הללו (אותם אופניים בדיוק - כמו של אלעד בניו יורק) זה לא יצא כל כך טוב ולא רצינו לעבור את זה שוב. בקיצור סיימנו קניות והלכנו לישון.

על הבוקר, בלי לאכול כלום, ישר יצאנו לוולמרט, לחפש את האיש שמרכיב אופניים, לצערנו היינו צריכים לחכות איזה שעה, ובינתיים הצלחנו להחליף זוג אחד בזוג מורכב. סיימנו עוד קניות, קיבלנו אופניים ופנינו למלון לאכול ולהתארגן ליציאה.

נסענו במשך שעתיים וקצת, מרינו למקום שנקרא גרלך (Gerlach) - העיר הכי קרובה לפסטיבל, ומשם המשכנו למקום הפסטיבל, שנושא את הכינוי בלק רוק סיטי (Black Rock City) - עיר שקיימת בערך שבוע אחד בשנה, תמיד בשבוע שלפני חג העבודה האמריקאי - לייבור דיי (Laybor day).

כולם הזהירו אותנו שיהיו פקקים בדרך ובכניסה, אבל למזלנו לא היה כלום.

הגענו למדבר, עם הכוונה לפסטיבל, בכניסה קיבלו אותנו אנשים מוזרים שנקראים גריטרס - כלומר מברכים. הגריטר של הרכב שלפנינו אמר לאנשים לצאת מהאוטו ולהתפלש בחול המדבר, אני ניסיתי לשמור על נקיותי כמה שיותר (כי ידעתי שאין מצב להתקלח עכשיו לשלושה ימים) התפללתי שנקבל גריטר אחר. אכן הגריטר שלנו היה איש ערום פחות או יותר, עם משהו שמכסה את איבר המין שלו. שמחתי על טיב מזלי, התלוצצנו איתו קצת והלכנו לחפש את המחנה שהצטרפנו אליו.

אה, אולי זה המקום להסביר קצת על המקום והפסטיבל:
הפלאייה מחולקת לשעות ואותיות, קצת כמו שדרות ורחובות בניו יורק. לאורך יש שעות מ-2 ועד 22, ולרוחב יש אותיות, כשהחלק הכי פנימי של העיגול נקרא esplanade (טיילת), ואז A, B וכן הלאה. במרכז השטח, באמצע הפלאייה, יש מבנה גדול מעץ ועליו איש מעץ, שאותו שורפים בסוף הפסטיבל.
בעקרון כדי להגיע לפסטיבל צריך להיות חלק מקבוצה, ולכל מחנה יש נושא מסוים, חלק מהמחנות ממש משקיעים בנושא שלהם - למשל מור ולירון היו במחנה של צניחה חופשית (burning sky היה השם) והמחנה שלהם היה יוצא לצניחות בפלאייה, ומגריל צניחות לאנשים מחוץ למחנה. כפי שאמרתי קודם, אי אפשר לקנות כלום, אבל כל מחנה עושה דברים למען כלל הפסטיבל, ומחלק דברים בחינם - ככה משיגים דברים שלא הבאת, ובאופן כללי, האווירה כולה היא של לתת ואושר. האנשים בפסטיבל עושים מה שהם רוצים ולובשים מה שהם רוצים, וגם לא לובשים כלום, או ממש טיפה. יש עניין גם של להתחפש, בעיקר בלילה אבל גם ביום. בפסטיבל יש הרבה יצירות אומנות, וגם מה שנקרא מכוניות אומנות - Art car שזה איזשהיא הסבה יצירתית של כלי תחבורה למשהו מגניב יותר, בוא נקרא לזה מכוניות מחופשות.
את כל זה ידעתי בערך לפני שבאתי, לא הרבה יותר מזה. אוסף של פרטים עמומים, ואם להיות כנה, זה הלחיץ אותי.

אז המחנה שלנו היה ממוקם בשעה 8, בין A ל-B, נסענו לשם וקיווינו לראות מישהו שאנחנו מכירים (הגענו למחנה הזה דרך אח של מט - חבר של אדי אז לא ממש הכרנו את האנשים). כשהגענו, קיבל אותנו איש ממש נחמד - גרג - שחיפש לנו חניה ומקום להתארגן, וכיוון אותנו לשם (הוציא מכונית אחת, וקראוון, ופינה לנו מקום). למרות שקנינו אוהל, מור ולירון אמרו לנו שהכי טוב זה לישון באוטו, וגם ככה היינו צריכים לשדרג את הרכב בשביל להכניס 2 אופניים מורכבות, אז כבר היה לנו אוטו גדול. נפרדנו מהאוהל בשמחה לשלום, וניסינו לארגן את הרכב שיתאים לשינה, פתחנו את המזרן באחורה, דחפנו בקושי את המזוודות, צידנית ושאר הדברים קדימה. אגב, מור ולירון נתנו לנו מפתח לשטח אכסון שהם שוכרים ברינו, ואספנו משם מלא מלא מלא ציוד לתחפושות, וגם צידנית.

התארגנו, עברנו לבגד ים וחצי עירום, ויצאנו להסתובב. אני אנסה לתאר את החוויות ומה שרואים, אבל זה די קשה. מדובר בעיר ארעית עם 50,000 אנשים, עירומים בדרגות שונות, לרוב סופר נחמדים וחייכנים, חיבוקים נראים בכל מקום. כל מיני מבנים מכל עבר, פתאום באמצע המדבר אתה רואה בר, ממש עם מבנה עץ והכל, ואולי ליד יהיה אוהל. למשל היה מחנה אחד שהנושא שלו היה משחקים, והיתה שם נדנדה, קרוסלה, כדורעף ודשא. התנודדנו על הנדנדה, אלעד ניסה להעיף אותי באוויר ואני צווחתי בפחד, ואז מישהו נגש אלינו, שאל מה שלומנו והציע לנו להצטרף אליהם לאוהל. כולם ישבו במן עיגול וסתם דיברו. הציעו לנו אלכוהול והיו ממש נחמדים, ישבנו שם איזה שעה. במקרה אחר, הלכנו לשירותים (אדי, דן, אלעד ואני) בלילה האחרון האמת, כיוון שהיה קר, קפצנו רגע למחנה ממול השירותים להתחמם באש. מישהי נגשה אלינו והתחילה לדבר איתנו, ממש חמודה, מסתבר שהיא מצוות ההקמה של כל הפסטיבל, היא ספרה לנו הרבה על איך מקימים את המקום, זה שהם גרים שם בערך חודש לפני הפסטיבל, על ההסטוריה, שאלנו שאלות והיא ענתה על כולן בסבלנות והנאה.

במהלך היום די חם, למרות שכבוגרת מדינת ישראל זה לא היה משהו מפתיע או בעייתי, היה בערך 35 מעלות ביום, הלילה היה קר יותר. אני הסתובבתי בבגד ים (הרבה קרם הגנה) ומכנסונים, ואלעד רק עם מכנס וקרם הגנה.

ראינו הרבה מאוד אנשים עירומים, נשים שרק הסתירו את הפטמות והחלציים, נשים שלא הסתירו כלום, גברים צבועים בורוד או ירוק (אך עירומים למשעי). כשהסתובבנו בעיגול המרכזי (הפלאייה) מדי פעם נתקלים באיזה מיצג אומנותי מטורף - משהו שלא נראה הגיוני שמישהו הקים לשבוע באמצע המדבר. פרחים עצומים, אישה עשויה ממן מתכת חצי שקופה בגובה כמה מטרים טובים, במקום מסוים הוקם רולר דיסקו - משטח החלקה על גלגיליות ורולר בליידס. היו מכוניות מחופשות שמסתובבות בכל מקום, נוסעות ברחבי הפלאייה ומנגנות מוזיקה בקולי קולות. היה דרקון יורק אש, היתה ספינה עם גלגלים, היתה מכונית שנראית כמו מסעדה סינית, היתה מכונית כמו של פרד פלינסטון - דברים מושקעים בצורה מדהימה - באמת משהו שלא נתפס. בהרבה מחנות מושמעת כל הזמן מוזיקת ריקודים, הרבה אונצים אונצים, אבל באחד הלילות, כשהסתובבנו בכל המקום, מצאנו איגלו, עם מוזיקת פופ, ליידי גאגא וכו' - איזה אושר! היה שם איזה דיג'יי ממש מוצלח שעשה הרכבות של שירים - mash ups - באושרי מה גדול, ניגשתי אליו - אמרתי לו שהוא מדהים - וקיבלתי את הדיסק! האמת שלקח לי די הרבה זמן להבין אם הוא בן או בת, כי הוא נראה כמו בת, התנהג כמו בת, אבל הקול שלו היה של בן. במקום הזה אגב, כפי שאמרתי מעוצב בצורה של איגלו, כשהבטנו למעלה ראינו שיש מן תאים כאלו, מרושתים, ממש בתקרה, ואנשים מבחוץ עומדים שם למעלה, מביטים למטה ורוקדים.

מחנה אחר, שנקרא נקסוס, היה מעוצב גם הוא באופן מרשים, מעין מגרש משחקים עצום מעץ, עם רשתות שמטפסים עליהם, חבלים שנתלים עליהם, מיטות שתלויות באוויר, וערסלים. כשהיינו שם זה ממש הרגיש כמו איזה מסיבה מהתקופה העתיקה ברומא, מעין טירוף חושים שכזה.

כל ערב, עם רדת החשיכה, התארגנו ליציאת הערב, לבשנו תחפושות, שמנו עלינו מלא סטיק לייטס שזוהרים בחושך, לקחנו פנסי ראש וכוס שתיה (sippy cup) ויצאנו לסיבוב הלילה שלנו. עוד קטע מדהים הוא, שבערב הכל הופך להיות זוהר בחשיכה, ניאון בכל מקום, באופן שלא יבייש את וגאס (באמצע המדבר...) כל המכוניות המחופשות נראות הרבה יותר מגניבות בחושך, אתה הולך באבק הזה ופתאום רואה משהו ניאוני זז לאיטו באמצע המדבר עם מוזיקה בקולי קולות - באמת לא נתפס.

מבחינת מזג אוויר, הזהירו אותנו שיש סופות אבק מידי פעם, היום הראשון היה כה מדהים ונקי מסופות שקצת חשבנו שהגזימו, ביום האחרון, אחרי שריפת האיש (מוצ"ש) היינו יחד שמונת האנשים שהתארגנו (אדי, ליעד, מט, דן, ניר ויוליה ואנחנו), אנחנו באמצע הפלאייה (השטח שאינו מרושת רחובית) ופתאום מלא מלא מלא חול, חושך, לא רואים כלום, לחלק מאיתנו לא היו משקפות, אז הם פשוט עצמו עיניים. החזקנו ידיים שמונתנו יחד, והתקדמנו ככה כשרק אחד או שניים מנווטים , והשאר הולכים אחרים עוורים - למרות שהמצב הציק וקצת ביאס, תחושת הביחד היתה מאוד מיוחדת. באופן כללי תמיד דאגנו שיהיו עלינו משקפות (אנחנו לקחנו משקפות שחיה) ומעין בנדנה לשים על הפה והאף כדי לא לאכול ולשאוף אבק מדבר.

בלילה האחרון שלנו - מוצ"ש - היה אירוע שריפת האיש (מכאן שמו של הפסטיבל). התארגנו כבכל ערב ליציאה, ואז כל המחנה התארגן ביחד, וגרג הקריא שיר שכתב לכבוד האירוע - בינינו - אין לי מושג על מה הוא דיבר...
יצאנו כולנו יחד לעבר האיש הבוער, כשבאותו זמן, כל משתתפי הפסטיבל עושים את אותו דבר. אז כולם מתרכזים סביב האיש, באופן מפתיע ושוב לא הגיוני, כל המכוניות המחופשות, היו מרוכזות באותו מקום פחות או יותר - בשום יום אחר לא ראיתי כל כך הרבה מכוניות אחת ליד השניה, וכל אחד משמיעה מוזיקה אחרת. זה ממש שיווה מראה וגאסי למקום, עם כל הניאון והאורות, והאש. אדי הרים אותי על הכתפיים, ולמול עיניי נגלו המוני אנשים שמג'גלים באש מסביב לאיש מעץ, ובמעגל הגדול יותר המון אנשים יושבים ועומדים ומחכים. המחזה היה ממש פגאני, ומאוד מרשים ומרגש.
התמונה הבאה צולמה בערב השריפה, ניתן לראות את האיש שאוטוטו יבער בצד שמאל למעלה:

אחרי כמה זמן החלו זיזוקי דינור באוויר, למשך זמן ממש ארוך, אלעד צחק שאולי הם יורים מלא זיקוקים כי הם מקווים שאחד מהם יבעיר את האיש... בסוף, אחרי די הרבה זיקוקים, הדליקו את המבנה והכל החל לבעור. כולם עומדים שם, 50,000 אנשים וצופים בבערה, מחכים שהאיש יבער ושמחים!

בבוקר למחרת קמנו והתחלנו להתקפל, ביציאה, עמדנו שעתיים וחצי בפקק, עמדנו, לא נסענו לאט, ממש פשוט עמדנו. אני האמת ישנתי איזה שעה מתוך זה :) משם יצאנו לרינו, להתנקות במלון - בכל זאת, 3 ימים בלי מקלחת...

מסקנות:
1) לא להתקלח 3 ימים זה לא כזה נורא, כל עוד יש לך המון מגבונים לחים
2) מי שלא היה בברנינג מן צריך לנסוע לברנינג מן
3) אני ממליצה על הפורמט שלנו - 3 ימים בסופ"ש