זכרונותיה של פוקה

אני ברכבת מקיוטו לטוקיו. מחר אחרי הצהריים הטיסה הביתה. זמן לנסות ולסכם.

מני וג'ק (או למה יפן?):
מני וג'ק, הם זוג חברים שפגשנו בניו יורק (מני היה איתי בצבא) וג'ק היא חברתו הקנדית. בניו יורק הם גרו ממש 6 בלוקים מאיתנו, עד שיום אחד הם סיפרו לנו שהם עוברים לטוקיו.
אחרי הלם קרב קל, איחלנו בהצלחה וכל זה, ועברנו אירועי עזרה ופרידה שונים, ומהר החלטנו שחייבים לנסוע לבקר אותם ביפן.
התחלתי לעמול על השינויים הדרושים לגאנט הטיולים והביקורים בארץ, ולפני איזה חודשיים סגרנו טיסה לטוקיו לשבועיים.
בקיצור, ככה הגענו ליפן.
לפני הנסיעה עשינו כמה תיאומים, כמה זמן ישנים אצלם, קבענו שהם יבואו לפגוש אותנו בקיוטו, וקיבלנו תדרוכים על איך להגיע אליהם.
הם היו ממש חמודים, באו לפגוש אותנו בתחנת רכבת ליד הבית שלהם וארחו אותנו באהבה בדירה (המדהימה) שלהם.
בערבים בטוקיו בילינו איתם (בבית ובחוץ - כמו שתקראו עוד) ואחרי שבוע נפרדנו לשלום ואנחנו נסענו לקיוטו. 4 ימים אחרי זה הם הצטרפו אלינו, וזכינו לעוד 3 ימים של כיף ביחד (והאכלת במבים).
בקיצור, כל מה שאני רוצה להגיד זה תודה ג'ק ומני! היה מעולה, וכמארחים אנחנו יודעים שזה לא תמיד קל, ומעריכים כל דקה. (לא נראה לי שהם בכלל קוראים את הבלוג - אבל זה לא תירוץ לא להודות :)

טיפים ביפן:
ביפן אין טיפים. אף נותן שירות לא מצפה לזה ואף אחד לא נותן את זה. אחרי שאתה גר בניו יורק (או סתם מבקר) - אתה מאוד לומד להעריך את זה. הסכום שמוגש בחשבון, זה הסכום. לא צריך לחשוב, לתהות - איזה כיף!
דומני שאמרתי את זה כבר, אבל היפניים מאוד רציניים. דוגמא לכך זה דרכי גישה לנכים ועוורים. בכל מקום שהיינו בו, בכל תחנה, בכל מדרכה ורחוב , בכולם היו פסים צהובים ונקודות צהובות על הרצפה. בהתחלה השתגעתי, ואז ג׳ק הסבירה שזה בשביל העוורים, לסמן לאן ללכת, מתי לעצור, מתי יש רמזור ומתי פשוט פניה. זה קטע מטורף, בלי הגזמה, לא היה מקום אחד שזה היה חסר. כולל מקדשים בעיירות קטנות. מוקפד במיוחד. בנוסף, בכל מקום היתה גישה לכסא גלגלים, ושירותים לנכה בכסא גלגלים. (עוד על שירותים ביפן בהמשך)

כתובות (מגורים) ביפן:
זה קטע ממש הזוי. האמת שחברה מהעבודה שלחה לי על זה כתבה קצת לפני שיצאנו ולא האמנתי, אבל ככה זה באמת.
ביפן אין כתובת כמו שאתם מכירים אותה. הם חלקו את העיר לשכונות, את השכונות לאיזורים, את האיזורים לבלוקים ומספרו את הבתים בכל בלוק. אם נקח לדוגמא את הכתובת של מני וג'ק, אז הם גרים בבית 7 שבבלוק ב-14 באיזור 2 בשכונת אביסו (Ebisu) המערבית.
עכשיו לך תגיד את זה לנהג מונית ביפנית :)

קריאוקי:
מסתבר שהיפנים מתים על קריאוקי. לא ידעתי את זה. לכבוד יום הולדתו של האלעד, וגם סתם כך, מני ארגן לנו קריאוקי. מה שכן, השיטה קצת שונה ממה שאני הכרתי עד כה. אין חדר אחד וכולם שרים ביחד, אלא יש חדרים פרטיים, וכל קבוצה של חברים שרה בפרטיות. מני הזמין את החברים הצרפתיים שלהם, וחבר קנדי (שנראה ממש כמו צ׳נדלר מ״חברים״) ויחד בילינו בין 12 בלילה ל-5 בבוקר מזייפים שירים ושותים ללא הגבלה. היה מאוד מגניב.

מועדונים ומסעדות מוזרות:
ערב אחד, מני וג׳ק הזמינו מקום במסעדה ליד העבודה של מני. אחרי קצת הליכה לאיבוד וקצת תסכול, מצאנו את המקום. דפקנו בדלת, מישהי בלבוש מוזר (קצת נראה כמו סאדו מאזו) פתחה לנו את הדלת ואמרה שהכניסה לא מכאן. הלכנו לקומה האחרת והכניסו אותנו. הובילו אותנו לספסל וקשרו את אלעד ואותי באזיקים. ככה קשורים, הובילו אותנו במסדרונות צרים וחשוכים לשולחן שלנו, שלמעשה היה תא בבית כלא. מסתבר שזו מסעדה בסגנון בית כלא - כל שולחן הוא תא, והמלצרים הם סוהרים. אחת לשעה בערך יש מלא רעש ובלאגן, אורות אדומים - משהו מלחיץ - כל הסוהרים לובשים דברים מפחידים, רצים בין התאים, צועקים, משקשקים בדלתות ומנסים להפחיד אנשים - משהו אדיר. אני ניסיתי לא להראות פחד - כדי גם לא לפחד. ג׳ק די נלחצה וזה גרם לכולם להציק לה באופן מיוחד :)מסתבר שהיפנים (או לפחות החבר'ה מטוקיו) אוהבים קצת מופרעות בשעות הפנאי.אגב, יפנים מאוד אוהבים חתולים (לא ברור לי למה), וממש ליד המסעדה הזו שהיינו בה, היה מועדון/מסעדה שבו לקוח יכול לשכור חתול לערב, לשבת איתו, לקנות לו חלב ואוכל ולהאכיל אותו. מוזר. כשהיינו בנארה (הבירה הראשונה של יפן), הסתובבו בין המקדשים מלא צבאים (במבים חמודים). מסתבר שזה חלק מהאטרציה בעיר. אז הם מסתובבים לידך, גם עושים קצת קקי מידי פעם, ובכל מקום יש אנשים שמוכרים עוגיות להאכיל את הצבאים. מוזר. מה שנחמד זה שיש לכולם מחיר אחיד (ככה שאתה יודע שלא דופקים אותך). קנינו עוגיות לצבי, והתחלנו להאכיל אותם. קצת מפחיד: כולם באים סביבך, עטים עליך. צבי אחד דחף את הראש שלו (עם הקרניים שלמזלנו נקצצו) לישבן של פוקי, בנסיון לשכנע אותו לתת לו עוד אוכל. צילמנו מלא תמונות, ברחנו וצחקנו. צבאים חמודים. משהו דומה היה בקיוטו, נכנסנו לאיזה מקדש במרכז העיר והיו שם מלא מלא יונים. בצד היה אפשר לקנות אוכל ליונים. קנינו והתחלנו להאכיל אותם, אבל שוב די מהר הבנו שזה לא הכי נבון, כי עשרים שלושים יונים שעפות אליך, זה דבר די מלחיץ!

עבודה והנאה ביפן:
היפנים עובדים המון - ממש המון, מני סיפר לנו שיש כאן תופעה של אנשים שמתים מעודף עבודה - גם מני עובד המון והוא אומר שהיפנים נשארים אחריו בעבודה. אחרי זה הם גם הולכים לבר עם העמיתים מהעבודה ומשתכרים (לגמרי) עד שהם נרדמים על השולחנות. אולי זה לא לגמרי מפתיע ששיעור הילודה כאן הוא 1.5 ילדים למשפחה - הרי אין ממש זמן ליחסים וזוגיות...

שירותים ופחד מחיידקים ביפן:
יש שרותים בכל מקום, בכל תחנת רכבת, בכל פארק. הם נקיים, כמעט בלי ריח ובדר"כ בשירותים יש גם בידה מתוחכם והכל חשמלי. כדי להוריד את המים צריך רק לנופף ביד (לפעמים אפילו את זה לא), סבון יוצא אוטומטית, מים כמובן, מייבשי ידיים זה קצת יותר נדיר כי הם נוהגים להסתובב עם מגבות קטנות משל עצמם - כנראה שזה קשור לקטע הג'רמופובי שלהם כי כל בן-אדם חמישי פה מסתובב עם מסכת חדר ניתוח (ככל הנראה - אם הם מרגישים מעט חולים - הם הולכים עם הדבר הזה כדי לא להדביק אחרים).

אוכל ביפן:
היינו בראש כזה של לנסות דברים מוזרים. ידענו שהאוכל פה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים ואוהבים, ורצינו לאסוף חוויות. אני חשבתי שהאוכל יהיה ממש טעים, ואני אוכל הרבה דגים נאים, אבל די התאכזבתי. ציפיתי שיהיה מלא סושי בכל מקום - טעיתי. יש סושיות, אבל זה לא הדבר הכי נפוץ שרואים.
ראיתי הרבה יותר מסעדות של אטריות, ככל הנראה ראמן.
מאוד אהבתי אודון (אטריות בשרניות) לפני הנסיעה, אבל לא מצאתי פה הרבה מקומות לאכול את זה וכשכן מצאתי זה לא היה טעים. באופן הפוך, תמיד חשבתי שראמן זה לא טעים, אבל מני לקח אותנו למסעדה שנחשבת אחת הטובות בראמן בטוקיו - והיה מאוד מאוד טעים (אפילו אלעד, שלא אוהב מרק באופן כללי, נהנה).
הלכנו למקום של סושי, וממש לא התלהבנו. גם משום מה ציפיתי שיהיה שם קליפורניה רול - ולא היה. עכשיו שאני חושבת על זה - זה קצת מצחיק. קליפורניה רול ביפן :)
ניסינו מקום של ראנינג סושי - יש שולחן גדול ריבועי שכולם יושבים לידו, ועל השולחן מסילה. השפים מכינים צלחות קטנות של סושי ומניחים אותם על המסילה. כשאתה רואה משהו שאתה רוצה לאכול - אתה לוקח את הצלחת מהמסילה פשוט. פעם ראשונה שלי במקום כזה. כל צלחת עולה משהו כמו דולר וחצי ויש עליה בין 2-4 חתיכות. ניסינו שם כמה דברים שלא היינו מנסים בהזדמנות אחרת, כמו סושי עם צלופח ועוד דברים שלא היה לנו לגמרי ברור מהם. היה נחמד, לא מגעיל אבל גם לא טעים במיוחד.

לפני כמה ימים, נסענו למקום שנקרא Kobe (קובה או קובי). המקום ידוע במיוחד בזכות בשר הבקר המעולה שיש בו.
האמונה אומרת, שבמהלך גידול הבקר, הפרות מקבלות כל יום בירה, ומסג' עם סאקי (יין אורז יפני). כשמגיע הזמן לשחוט את הפרה, מהממים אותה כדי שתאבד הכרה, ורק אז שוחטים אותה.
כמה ימים לפני כן, חיפשנו באינטרנט המלצה על מסעדה שם. כשהגענו, לקחנו מונית וביקשנו להגיע למקום הזה - שהיה מלון בקצה של חצי אי. ננסנו, שאלנו על המסעדה, ונענינו שהיא לא קיימת. במקום זה המליצו לנו על מסעדה אחרת בקומה העליונה של המלון. חששנו קצת, אבל הלכנו. המסעדה היתה ברמה מאוד מאוד גבוהה, ואנחנו היינו לבושים בבגדי היום יום שלנו. לא נורא. ישבנו ליד בר כזה, שמצד אחד יש שף שמכין דברים על פלטה חמה, ומצידו השני אנשים על כסאות - יש מקום בערך לעשרה אנשים. היו בתפריט ארוחות מוכנות מראש, והחלטנו להרכיב לעצמנו משהו. ידענו שמדובר על בשר מאוד מאוד יקר, אך עדיין הופתענו לראות ש-100 גרם בשר עולה 120$. טוב נו, אנחנו חייבים לנסות.
הזמנו סושי בקר, ו-100 גרם בקר קובה (Kobe beef) כל אחד. צורת הבישול, היתה ממש כיפית לצפיה. השף טיפל בכל מנה ומנה במקצועיות רבה. פתאום הוא נעלם, חזר אחרי כמה דקות עם הבקר לסושי שלנו. שם קצת שמן, שם אותו על הפלטה, כמה שניות על צד אחד - והגיש לנו על
אורז (בצורת סושי). טעים!!! ממש רך וטעים: סרטון הכנת סושי בקר.
כעבור כמה זמן (ועוד אירועים שאחסוך מכם) הוא שוב נעלם. חשבנו, הלך לשירותים :) חזר אחרי איזה עשר דקות עם סטייק עבה. מסתבר שזו היתה המנה של שנינו. שוב עקבנו בדריכות חי תהליך ההכנה ועיצוב המנה - פשוט חוויה כיפית - הוא חתך את הסטייק לשתי חתיכות (שלי ושלו), ובסיום הבישול חתך עוד לשמונה חתיכות (אל תשכחו שאוכלים עם צ׳ופ סטיקס) - והגיש. ביס ראשון - ואוו. מדהים. רך וטעים כל כך. אכלנו את זה מתענגים על הבשר הטעים והרך - מופתעים מכמה שבשר יכול להיות טעים. כשהסתיים האוכל, שקלנו להזמין עוד מנה לקינוח :) באמת אחת החוויות היותר מיוחדות שחווינו.
להלן סרטון המראה את תהליך ההכנה - קצת ארוך אבל מגניב לגמרי!

מעבר לכך, ניסינו:
קיט קט מנגו - טעים.
מנטוס ענבים ומנטוס קולה - טעים.
עוגיות אורז - לא טעים.
סרפד מבושל ומטוגן - לא משהו.
קציצה מכרוב, ביצה, קצת בשר, בצל וגבינה - כזו שמכימים לך על השולחן - נחמד. (כך זה נראה)
Pocky - מעין חטיף שאפשר למצוא גם בניו יורק, אבל כאן מצאנו טעמים אחרים כמו תה ירוק, ופוקי קינוח - שהיה לא משהו.
ניסינו לאכול אטריות סובה - אטריות מסולת - היה לא טעים, אבל זה כנראה מסעדה לא טובה (מני וג׳ק אמרו שהם אכלו הרבה יותר טעים).

אגב, שמנו לב שיש כמה טעמים שחזרו על עצמם בהרבה צורות, בראשם מככב כמובן טעם התה הירוק. מוכרים ביפן כל דבר בטעם תה ירוק: גלידת תה ירוק, מסטיק תה ירוק, 50 אלף סוגים של בקבוקי שתיה עם תה ירוק, לחמנית תה ירוק, עוגת ספוג תה ירוק, מוצ'י תה ירוק והרשימה עוד ממשיכה הרבה מאוד.
הם גם מאוד אוהבים ענבים (לראיה יש פה מנטוס ענבים), ערמונים ומנגו (אה כן ודגים בכל צורה - כולל דג על מקל - המרענן הרשמי של יפן).
פוקי תה ירוק

היום הלכנו למסעדה שהוגדרה כמסעדה שמגישה טמפורה מעולה.
טמפורה - אוכל שמוגש בחתיכות קטנות ומטוגן עם בלילה פשוטה (פחות או יותר מרק כלשהו וקמח) עליו. דגים, פירות ים וירקות.
המסעדה היתה מאוד קטנה. דלפק בצורה של ח׳ בתוכו השף, ומסביבו כל הלקוחות - עד שבעה אנשים בו זמנית. במזל היה ריק כשהגענו כי אחר כך המקום היה מלא.
האוכל הוגש טיפין טיפין, אבל הכל היה כל כך טקסי וכיף לצפיה. המלצרית היתה לבושה בלבוש המסורתי (כמו גיישה) והכל היה מאוד מוקפד. ממש תענוג לצפות בשף מכין את האוכל. טעמנו prawns כולל את הראש (שנראה כמו עכביש או רגליים של ג׳וק) - לא היה נורא - אלעד אפילו אהב. טעמנו שני צלופחים - כמו דג, די טעים. אכלנו עוד דברים, אבל הם היו יחסית סטנדרטיים.
נכנסנו בשש, הרכבת לטוקיו היתה ב-8:48. היה לנו מספיק זמן לאכול, לקחת מונית למלון ולעבור את הכביש לתחנה של הרכבת. אכלנו בערך 11 פריטי טמפורה שונים, מרק, סלט, תה וקינוח צורת ההגשה היתה אחד אחד - מה שגרם להכל להיות מאוד לאט. ב-8:15, כשעוד לא קיבלנו את הקינוח, אזרנו אומץ להגיד למלצרית שאנחנו חייבים לשלם את החשבון ולעוף. אמרנו לה שיש לנו רכבת לטוקיו לתפוס, ושאנחנו צריכים לצאת תוך חמש דקות. היא שאלה כמה שאלות והתחילה לרוץ במסעדה.
תוך דקות ספורות קיבלנו קינוח, חשבון והזמינו לנו מונית. חתמנו זריז על החשבון ומלצרית אחרת רצה איתנו החוצה למונית ותדרכה את הנהג. כשהגענו למלון, סיכמנו שאלעד ייקח את המפתח, הוא ואני נעלה לקחת את המזוודות מהחדר של מני וג׳ק ובזמן הזה מני וג׳ק יוציאו את הדרכונים שלנו מהכספת. אנחנו נכנסים למלון, הולכים לקבלה, מבקשים את המפתח של החדר. האיש בודק וחוזר בידיים ריקות - המפתח לא פה. מה זאת אומרת לא פה?? שמנו אותו פה בבוקר!הולך שוב, בודק - אין. תבדוק אולי זה בטעות עם המפתח של החדר שלנו (שהזדכינו עליו בבוקר)? - לא, אין. בשלב הזה התעצבנתי. אמרתי בתקיפות : יש לנו רכבת לטוקיו עוד עשר דקות, המזוודות שלנו בחדר - תפתח לנו את החדר!
הוא שלח איתנו בחור צעיר (אני ממש נשמעת כמו סבתא) שרץ איתנו למעלית. באמצע הדרך (קומה 4) הוא גילה שהוא הביא את המפתח לחדר הנכון בקומה הלא נכונה. הוא סימן לנו להמשיך לעלות בלעדיו, ורץ לאנשהו. אנחנו מגיעים לקומה שלנו, מצחקקים לאן הוא רץ ופתאום הוא מגיח מאיזה חדר שרות! מטורף!
לקחנו את המעליות, רצים בטירוף במסדרון. נפרדנו ממנו והודינו לו. מני ואלעד רצים עם המזוודות, ג׳ק ואני לידם, וכולנו ממהרים לתחנת רכבת (שלמרבה הנוחות ומזלנו היתה מעבר לכביש של המלון). נפרדנו לשלום מהמנים והמשכנו לרוץ לכיוון הרכבת שלנו. הגענו לרציף 6 דקות לפני זמן היציאה. פווו.

תמונות:
היום הראשון
היום השני
היום השלישי
היום הרביעי
הלילה השישי - קריאוקי
כל האלבומים