זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשחן שאלה אותי: "צ'יבאן! למה גאנה???"
אני במטוס בדרך חזרה משבוע בגאנה, שבוע שהיה מעניין, מחזק ומלמד בכל כך הרבה היבטים שונים. אני אתחיל בלענות לשאלה של חן.
חבר מהלימודים שלי הוא במקור מגאנה. קצת אחרי שהתחלתי את התואר שלי, הוא פנה אלי בנסיון לארגן צוות של כמה סטודנטים כדי לייעץ לחברת החשמל של גאנה. צעד אחד הצידה, בקולומביה, יש איזה ארגון שמקים צוותים של תלמידי מנהל עסקים, ומקשר אותם עם חברות במדינות מתפחות לפרויקטי ייעוץ חינם. מה יוצא לכולם מזה? לתלמידים זה מספק מעין מגרש משחקים שבו הם יכולים לקחת את כל מה שהם למדו ולנסות ליישם בעולם העסקים האמיתי, בנוסף הם יכולים ליצור קשרים חדשים עם חברות ואנשים. לחברות זה מספק נקודות מבט חדשות ומרעננות, וגישה לכלים עדכניים שתלמידי מנהל עסקים לומדים. סה"כ כולם מרוויחים, הממ… כמעט כולם. הארגון הזה מממן 80% מעלות הטיסה למדינה הרלוונטית, אך לא מכסה לינה והוצאות אחרות.
בקיצור, קובי (קוובנה Kwabena הוא שמו המלא) הקים את הצוות מחד, ויצר קשר עם החברה מאידך, ואז חיבר את כולם דרך הפרויקט הזה. עוד בצוות, עמנואל - נולד בארה"ב, בילה 6 שנים בניגריה (ארץ מוצאו) ואז חזר לארה"ב שוב, ואי סאנג (Yi Sung) קוריאני במקור - שלא הצטרף אלינו לביקור זה, אך נמנה על חברי הצוות. ועוד בקיצור, נסעתי לייעץ לחברת החשמל של גאנה בחינם - די מדליק לא?
יום ראשון:
נחתנו בצהריים בעיר הבירה של גאנה - אקרה (Accra) ונסענו ישירות למלון (היקר באופן לא סביר) שלנו. איזה כיף, ארה"ב לכל דבר, יש אינטרנט חינם בכל מקום, יש בריכה, יש בר, מזגן, אחלה חדר - מעולה. אחרי התארגנות קלילה, הלכנו לפגוש את אמא של קובי בלובי (היא גרה בעיר…). במצב נורמלי, קובי היה ישן בבית אמו, אבל כיוון שכולנו היינו צריכים לעבוד ביחד וגם כיוון שאין אינטרנט זמין אצל אמו - הוא ישן איתנו במלון. בקיצור, שלום שלום, ויצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית.
קיבלנו מבט שני על העיר והמקום שאנחנו נמצאים בו. כשהמטוס הנמיך טוס, שמתי לב שבתי העיר אינם אחידים ויש מנעד די גבוה בין הטוב לרע. עוד שמתי לב שחלק מהכבישים סלולים, וחלק הם פשוט דרכי עפר. כשיצאנו עם אמא של קובי, שמתי לב שיש הרבה חורים בכבישים הסלולים, המכונית שלה היתה חבוטה, התנועה לא כל כך טובה והנהגים חסרי סבלנות ועם הרבה מה לאמר.
במסעדה, כשהתיישבתי שאלתי למה יש לנו סבון ידיים על השולחן. את התשובה שלי קיבלנו כשהגיעו שתי קערות של מים והוזמנתי לרחוץ את ידיי. תהליך בחירת האוכל היה קצת קשה כי השמות של המאכלים לא אמרו לנו הרבה וניהלנו משא ומתן עם קובי ואמו. האוכל עצמו היה מאוד טעים, אכלנו אורז שהזכיר לי אוכל הודי (Jelof rice) מרק עם בשר עז וכו' בקיצור - סבבה! התמזל מזלנו ומנהל הפיתוח העסקי בחברה שאנו מייעצים לה - אדם בשם קופי - היה באיזור המסעדה והוא קפץ לאמר שלום.
כבר ביום הראשון קיבלתי מייל מפוק, עם הכותרת "you have been replaced" ובתוכו תמונה של המיטה שלנו, ובצד שלי, על הכרית, מונחת לה קופסא של שקדי מרק.
יום שני:
שלחו לנו נהג שייקח אותנו לראות כמה מתקנים של החברה. המתקן הראשון שראינו היה מתקן לייצור חשמל משמן וגז בעיר שנקראת תמה (Tema). קיבלנו סיור על ידי 2 אנשים, כולם היו מסבירי פנים ומשכילים, שאלנו שאלות וניסינו לעקוב אחרי מה שהם אומרים. עוד בשיחות המקדימות שלנו עם קופי היה לי מאוד קשה להבין מה שנאמר. זה היה שילוב מצער של מבטא לא נורא באנגלית וקול נמוך. הבעיה חזרה על עצמה בכל הסיורים והפגישות בגאנה. מסתבר שחלק מהעניין הוא שככל שאתה מבוגר כך אתה פחות מדבר בקול רם. כאילו, אתה פטור מלהתאמץ שישמעו אותך, אתה מדבר איך שנוח לך, כאילו רק לאיש אחד, וכל השאר כבר יתאמצו לשמוע אותך. למזלי, קובי ועמנואל שמעו והבינו יותר, אז זה לא היווה בעיה גדולה.
מהמתקן הזה נסענו במשך בערך שעתיים לסכר עצום מזרחית לעיר הבירה, ושמו אקסומבו (Akusombu). בדרך לשם ראינו יותר ויותר מגאנה, ראינו אנשים מוכרים כל דבר אפשרי על הכביש, סוחבים את הסחורה על ראשם ביציבות מוחלטת ורצים אחרי לקוחות במכוניות נעות (בלי להפיל דבר). ראינו בתים בכל מיני מצבים וצורות, הרבה בתים בלתי גמורים, בקתות בוץ ופחונים. לקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל הסימן לכך שהגעת לישוב כלשהו, הוא אוסף של חנויות בצורת פחונים לצד הכביש ומלא אנשים מתרוצצים בין מכוניות ומוכרים בדיוק את אותו הדבר.
ככל שנסענו מזרחה ראינו יותר ירק ועצים, עברנו אגם ונסענו ליד הנהר. המקום שהגענו אליו היה מלא מים, צמחיה וחתיכת בלוק עצומה בצורה של סכר. נכנסנו למבנה הסכר וקיבלנו סיור והסברים על ההסטוריה של הסכר, חדר הבקרה וראינו את הטורבינות מלמטה, אמצע ולמעלה. כמובן מאוד מעניין ומסקרן, והרבה שאלות צצו במוחי, גם כלליות וגם "עסקיות" - ענו לי על כל השאלות בשמחה ונימוס. בתחילת הסיור, כשהציגו לנו מפה של גאנה ועליה מסומנים כל המתקנים בהם מייצרים חשמל, ביניהם הסכרים, פתאום שמתי לב מה קורה לפני ואחרי הסכר בו אנחנו נמצאים. אחרי הסכר, יש נהר "רגיל" - מיוצג על המפה כפס כחול יחסית דק - אבל לפני השכר, היתה מעין מפלצת כחולה, משהו שנראה כמו דרקון (לפחות בראש שלי). קובי זרק לי הערה שזה לא היה ככה לפני השכר, ואכן מסתבר שאחרי שבנו את הסכר, בשנת 1957, איזור הנהר לפני הסכר התחיל לעלות על גדותיו באופן הדרגתי והוא היום אחד האגמים המלאכותיים הגדולים בעולם (אני חושבת שהוא הכי גדול האמת), הוא נקרא אגם וולטה (Lake Volta). תוך כדי גדילה והצפה, קרו מספר תופעות (כשחזרתי לחדר המלון מאוחר יותר באותו ערב, עשיתי קצת מחקר כי הייתי מאוד סקרנית): החברה שבנתה את הסכר נאלצה לפנות הרבה מאוד אנשים שהתגוררו מסביב לנהר, מסתבר ש50% מהאנשים שהועברו לגור במקום אחר, מתו בשנים שאחרי. הדבר השני שקרה היה שהיערות מסביב לנהר הוטבעו בתחתית האגם שנוצר, מה שעד היום גורם להרבה מאוד טביעות של סירות שנפצעות על ידי העצים החבויים. התופעה השלישית היא משהו שנקרא עיוורון נהרות, לא קראתי מספיק כדי להבין מה זה…
עצרנו לאכול בדרך חזרה ואת הערב בילינו שוב עם אמא של קובי, הפעם בביתה - בית יחסית מודרני ומושקע שמוקף בבתים חצי בנויים ודרכי עפר.
אני במטוס בדרך חזרה משבוע בגאנה, שבוע שהיה מעניין, מחזק ומלמד בכל כך הרבה היבטים שונים. אני אתחיל בלענות לשאלה של חן.
חבר מהלימודים שלי הוא במקור מגאנה. קצת אחרי שהתחלתי את התואר שלי, הוא פנה אלי בנסיון לארגן צוות של כמה סטודנטים כדי לייעץ לחברת החשמל של גאנה. צעד אחד הצידה, בקולומביה, יש איזה ארגון שמקים צוותים של תלמידי מנהל עסקים, ומקשר אותם עם חברות במדינות מתפחות לפרויקטי ייעוץ חינם. מה יוצא לכולם מזה? לתלמידים זה מספק מעין מגרש משחקים שבו הם יכולים לקחת את כל מה שהם למדו ולנסות ליישם בעולם העסקים האמיתי, בנוסף הם יכולים ליצור קשרים חדשים עם חברות ואנשים. לחברות זה מספק נקודות מבט חדשות ומרעננות, וגישה לכלים עדכניים שתלמידי מנהל עסקים לומדים. סה"כ כולם מרוויחים, הממ… כמעט כולם. הארגון הזה מממן 80% מעלות הטיסה למדינה הרלוונטית, אך לא מכסה לינה והוצאות אחרות.
בקיצור, קובי (קוובנה Kwabena הוא שמו המלא) הקים את הצוות מחד, ויצר קשר עם החברה מאידך, ואז חיבר את כולם דרך הפרויקט הזה. עוד בצוות, עמנואל - נולד בארה"ב, בילה 6 שנים בניגריה (ארץ מוצאו) ואז חזר לארה"ב שוב, ואי סאנג (Yi Sung) קוריאני במקור - שלא הצטרף אלינו לביקור זה, אך נמנה על חברי הצוות. ועוד בקיצור, נסעתי לייעץ לחברת החשמל של גאנה בחינם - די מדליק לא?
יום ראשון:
נחתנו בצהריים בעיר הבירה של גאנה - אקרה (Accra) ונסענו ישירות למלון (היקר באופן לא סביר) שלנו. איזה כיף, ארה"ב לכל דבר, יש אינטרנט חינם בכל מקום, יש בריכה, יש בר, מזגן, אחלה חדר - מעולה. אחרי התארגנות קלילה, הלכנו לפגוש את אמא של קובי בלובי (היא גרה בעיר…). במצב נורמלי, קובי היה ישן בבית אמו, אבל כיוון שכולנו היינו צריכים לעבוד ביחד וגם כיוון שאין אינטרנט זמין אצל אמו - הוא ישן איתנו במלון. בקיצור, שלום שלום, ויצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית.
קיבלנו מבט שני על העיר והמקום שאנחנו נמצאים בו. כשהמטוס הנמיך טוס, שמתי לב שבתי העיר אינם אחידים ויש מנעד די גבוה בין הטוב לרע. עוד שמתי לב שחלק מהכבישים סלולים, וחלק הם פשוט דרכי עפר. כשיצאנו עם אמא של קובי, שמתי לב שיש הרבה חורים בכבישים הסלולים, המכונית שלה היתה חבוטה, התנועה לא כל כך טובה והנהגים חסרי סבלנות ועם הרבה מה לאמר.
במסעדה, כשהתיישבתי שאלתי למה יש לנו סבון ידיים על השולחן. את התשובה שלי קיבלנו כשהגיעו שתי קערות של מים והוזמנתי לרחוץ את ידיי. תהליך בחירת האוכל היה קצת קשה כי השמות של המאכלים לא אמרו לנו הרבה וניהלנו משא ומתן עם קובי ואמו. האוכל עצמו היה מאוד טעים, אכלנו אורז שהזכיר לי אוכל הודי (Jelof rice) מרק עם בשר עז וכו' בקיצור - סבבה! התמזל מזלנו ומנהל הפיתוח העסקי בחברה שאנו מייעצים לה - אדם בשם קופי - היה באיזור המסעדה והוא קפץ לאמר שלום.
כבר ביום הראשון קיבלתי מייל מפוק, עם הכותרת "you have been replaced" ובתוכו תמונה של המיטה שלנו, ובצד שלי, על הכרית, מונחת לה קופסא של שקדי מרק.
יום שני:
שלחו לנו נהג שייקח אותנו לראות כמה מתקנים של החברה. המתקן הראשון שראינו היה מתקן לייצור חשמל משמן וגז בעיר שנקראת תמה (Tema). קיבלנו סיור על ידי 2 אנשים, כולם היו מסבירי פנים ומשכילים, שאלנו שאלות וניסינו לעקוב אחרי מה שהם אומרים. עוד בשיחות המקדימות שלנו עם קופי היה לי מאוד קשה להבין מה שנאמר. זה היה שילוב מצער של מבטא לא נורא באנגלית וקול נמוך. הבעיה חזרה על עצמה בכל הסיורים והפגישות בגאנה. מסתבר שחלק מהעניין הוא שככל שאתה מבוגר כך אתה פחות מדבר בקול רם. כאילו, אתה פטור מלהתאמץ שישמעו אותך, אתה מדבר איך שנוח לך, כאילו רק לאיש אחד, וכל השאר כבר יתאמצו לשמוע אותך. למזלי, קובי ועמנואל שמעו והבינו יותר, אז זה לא היווה בעיה גדולה.
מהמתקן הזה נסענו במשך בערך שעתיים לסכר עצום מזרחית לעיר הבירה, ושמו אקסומבו (Akusombu). בדרך לשם ראינו יותר ויותר מגאנה, ראינו אנשים מוכרים כל דבר אפשרי על הכביש, סוחבים את הסחורה על ראשם ביציבות מוחלטת ורצים אחרי לקוחות במכוניות נעות (בלי להפיל דבר). ראינו בתים בכל מיני מצבים וצורות, הרבה בתים בלתי גמורים, בקתות בוץ ופחונים. לקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל הסימן לכך שהגעת לישוב כלשהו, הוא אוסף של חנויות בצורת פחונים לצד הכביש ומלא אנשים מתרוצצים בין מכוניות ומוכרים בדיוק את אותו הדבר.
ככל שנסענו מזרחה ראינו יותר ירק ועצים, עברנו אגם ונסענו ליד הנהר. המקום שהגענו אליו היה מלא מים, צמחיה וחתיכת בלוק עצומה בצורה של סכר. נכנסנו למבנה הסכר וקיבלנו סיור והסברים על ההסטוריה של הסכר, חדר הבקרה וראינו את הטורבינות מלמטה, אמצע ולמעלה. כמובן מאוד מעניין ומסקרן, והרבה שאלות צצו במוחי, גם כלליות וגם "עסקיות" - ענו לי על כל השאלות בשמחה ונימוס. בתחילת הסיור, כשהציגו לנו מפה של גאנה ועליה מסומנים כל המתקנים בהם מייצרים חשמל, ביניהם הסכרים, פתאום שמתי לב מה קורה לפני ואחרי הסכר בו אנחנו נמצאים. אחרי הסכר, יש נהר "רגיל" - מיוצג על המפה כפס כחול יחסית דק - אבל לפני השכר, היתה מעין מפלצת כחולה, משהו שנראה כמו דרקון (לפחות בראש שלי). קובי זרק לי הערה שזה לא היה ככה לפני השכר, ואכן מסתבר שאחרי שבנו את הסכר, בשנת 1957, איזור הנהר לפני הסכר התחיל לעלות על גדותיו באופן הדרגתי והוא היום אחד האגמים המלאכותיים הגדולים בעולם (אני חושבת שהוא הכי גדול האמת), הוא נקרא אגם וולטה (Lake Volta). תוך כדי גדילה והצפה, קרו מספר תופעות (כשחזרתי לחדר המלון מאוחר יותר באותו ערב, עשיתי קצת מחקר כי הייתי מאוד סקרנית): החברה שבנתה את הסכר נאלצה לפנות הרבה מאוד אנשים שהתגוררו מסביב לנהר, מסתבר ש50% מהאנשים שהועברו לגור במקום אחר, מתו בשנים שאחרי. הדבר השני שקרה היה שהיערות מסביב לנהר הוטבעו בתחתית האגם שנוצר, מה שעד היום גורם להרבה מאוד טביעות של סירות שנפצעות על ידי העצים החבויים. התופעה השלישית היא משהו שנקרא עיוורון נהרות, לא קראתי מספיק כדי להבין מה זה…
עצרנו לאכול בדרך חזרה ואת הערב בילינו שוב עם אמא של קובי, הפעם בביתה - בית יחסית מודרני ומושקע שמוקף בבתים חצי בנויים ודרכי עפר.
2 comments:
נשמע מרתק... אני מקווה שבחלק השני את מסבירה מזה עיוורון נהרות :)
שלום לכולם, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי נעמי שמואל, אני בת 40, התחתנתי בגיל 31, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואים בעלי הפך להיות כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא עמוס מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהבת אותו שאני לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שלי הבעל חוזר אליי, אבל הכל בלי עזרה, בוכה ובוכה מבקש עזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אפטה, אמרה לי שהוא איש גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים בבנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת האימייל שלו, drapata4@gmail.com או ה-WhatsApp / viber שלו עם המספר הזה (+66 81 302 8552). אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, מאוד הופתעתי, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם נתקלתם בבעיה דומה, פנו אליו מיד ופתרו את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עד חי
Post a Comment