על ההריון

כפי שרובכם ככולכם יודעים, אלעד ואני מצפים לילד הראשון שלנו, עוד 70 יום מ-ע-כשיו.

כבר הרבה זמן חשבתי לכתוב משהו ולחלוק את חוויות ההריון שלי, אז הנה זה בא.

אני אחלק את זה לחלקים קטנים כדי שתוכלו לקרוא וגם כי לוקח לי זמן לכתוב

יאללה, בואו נתחיל!

 

מתי ננסה?

לפני שיצאנו לירח הדבש, אסתי הסבירה לי באופן שלא השאיר מקום למחשבה, שאני לא רוצה להיות בהריון בירח הדבש שלי. משא ומתן קצר הוביל אותנו להחלטה להתחיל לנסות בחודש האחרון, כלומר בתאילנד, וכך אכן היה.

 

סימנים ראשוניים

בשביעי ליוני, כשהיינו בפסטיבל בשם פיגמנט (באי המושל בניו יורק), עירית ויוליה שאלו אותי אם אני בהריון. עניתי משהו מתחכם בסגנון “לא נראה לי, כי הבדיקה יצאה שלילית, אבל מצד שני… יש מצב”. שתיהן קצת צחקו וייעצו לי (מאוד) לעשות עוד בדיקה. טוב, מה יש להפסיד?
כשחזרנו הביתה, עשיתי בדיקה ו… יצא חיובי! טוב, לא רציתי לשמוח יותר מידי, עדיף להשאיר מקום לטעות. החלטתי לבדוק שוב בבוקר. באמצע הלילה, 3-4 לפנות בוקר, קמתי לשירותים אז כבר ניצלתי את ההזדמנות ועשיתי עוד בדיקה… עוד תוצאה חיובית! טוב, כנראה שיש דברים בגו. סמס מהיר לישראל וקצת חיפוש בגוגל, ונראה שצריך לחכות 6 שבועות מהיום הראשון של המחזור האחרון. ספרתי את השבועות והימים, ולמחרת בבוקר התקשרתי לקבוע פגישה עם הרופאה במועד הרלוונטי.

 

טפו טפו טפו

בגלל שאנחנו לא מאמינים באמונות תפלות, ובגלל שאני לא מתה על סודות, החלטנו לגלות להורים: שיחת וידאו כללה את המקל שבישר את הבשורה.

 

בדיקה ראשונה

באחד עשר ליוני, נרגשים ומפוחדים, הלכנו לרופאה ביחד. בדיקת אולטראסאונד (מסוג שלא ידעתי על קיומו) גילתה שיש משהו שנקרא “שק דגירה” אבל לא שומעים/רואים דופק. הממ… מה זה אומר? או שאין תינוק או שצריך לחכות קצת ובאנו מוקדם מידי. בכל מקרה, לקחו דגימת שתן וקצת דם (תמיד טוב לקחת דם) ויראו מה יצא מזה.

ביום למחרת, אני נסעתי לנופשון מהעבודה (אח, גוגל!) וביום חמישי, או שישי קיבלתי שיחה מהרופאה ש”אין מה לדאוג, והציוד שלהם במרפאה אחלה, אבל היא רוצה שאלך להבדק במרפאה אחרת שהציוד שם טיפה יותר חדיש”. טוב… טיפה לחץ. גם ככה אני אמורה לחזור מהנופשון מוקדם, כדי לפגוש את אלעד בתחנת פן ולנסוע לסופ”ש בג’רסי עם כמה חברים (בבית של ההורים של קרן אישתו של עידו). אז קבענו פגישה בבית חולים (59 והעשירית), בזריזות תפסתי מונית איך שירדתי מהאוטובוס שהחזיר אותי לעיר, ואלעד פגש אותי שם. שוב בדיקת אולטראסאונד, ושוב רואים שק דגירה אבל לא דופק. טוב, הם יעדכנו את הרופאה והיא תדבר איתי.
אלעד ואני רצים להספיק לרכבת ולפגוש את כוחי ושי, והנה הרופאה מתקשרת, אומרת שאין מה לדאוג ושנקבע פגישה לעוד שבועיים. אוקיי… מנסים לשכוח מזה לעת עתה.

 

יש דופק?

24 ליוני, חזרנו לרופאה. הפעם מצאנו דופק! הללויה. עדיין, לא נתתי לעצמי להתרגש יותר מידי. מסתבר שיש סיכוי די גדול להפלה עד בערך שבוע 10 ואני ככל הנראה בשבוע 7, אז ממתינים, ומקווים.

 

אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?

בשלב הזה הבנתי שזו כנראה המשמעות של להיות הורים. מעתה ועד עולם זה תמיד לחשוש מהדבר הבא שיכול להשתבש: הבדיקה הבאה, הלידה, האם הילד בסדר וכן הלאה. זה לא שיש לי משהו לעשות לגבי זה, פשוט אף פעם לא חשבתי על זה, ובטח לא חשבתי שזה מתחיל בשבוע 7 להריון.