Friday, November 26, 2010

הוואי לטמבלים - חלק שני

היום החמישי – שקיעה מעל העננים וצפיה בכוכבים

החלטנו לקחת סיור מודרך לצפיה בכוכבים.בסביבות אחת בצהריים, הגענו למקום המפגש, ונכנסו לאוטובוס קטן עם המדריך שלנו – מווריק – בחור חמוד שנולד וגדל בהוואי, אמריקאי לכל דבר, שעוסק בתיירות וטיילות (מסתבר שהוא היה מדריכסקי – מדריך סקי – שלוש שנים ברציפות).

נסענו להר הכי גבוה בכל הוואי, מואנה קיאה (mauna kea) – 4205 מטר מעל האדמה. התחלנו בלעלות לנקודה הכי גבוהה על ההר, שבה נמצאים די הרבה טלסקופים עצומים ששייכים להרבה מאוד ארצות. צפינו בשקיעה מעל העננים, ואז ירדנו למטה למרכז המבקרים (שהיה כמעט לגמרי חשוך כדי לא להפריע לצפיה בכוכבים), המדריך הוציא טלסקופ משלו ועשה לנו צפיה מודרכת בכוכבים. היה יחסית מעניין. חיכינו לירח שעה וקצת, אך הוא סרב לצאת, ובסוף חזרנו בלי לצפות בירח. כן זכינו לצפות ביופיטר, שביל החלב וכוכב מנצנץ.

בנוסף לכוכבים, בדרך לשם למדנו הרבה מאוד דברים על הוואי. אני לא אלאה אתכם בכולם, למרות שאני מאוד רוצה, אבל הכי מעניין לטעמי היתה ההסטוריה של איך נוצרו קבוצת האיים של הוואי. בקצרה ממש, מסתבר שיש משהו שנקרא "נקודה חמה" (hot spot) במקום מסוים ברצפת האוקינוס. הנקודה הזו היא החלק העליון של מעין צינור שמוביל לבה מתוך כדור הארץ, כשיש התפרצות וולקנית. אז מסתבר שכל האיים של הוואי, נוצרו על ידי התפרצויות וולקניות שיצאו מהנקודה החמה הזו, ועם השנים, האיים שנוצרו זזים בקצב של 10 ס"מ לשנה, בכיון צפון מערב. כך בעצם האי של קוואי הוא הכי זקן בקבוצה, והאי הגדול (זה שהיינו עליו) הוא הכי צעיר.

היום השישי – שנירקול, סנובה ולואאו

למרות שלשנינו היתה חוויה מפחידה של שנירקול (כך החלטתי לקרוא לשחיה עם שנורקל ומשקפת), החלטנו להיות אמיצים ולעלות על שיט של שנורקלינג, ואפילו יותר מזה, החלטנו לעשות משהו שנקרא סנובה, שזה כמו צלילה (שנקראת באנגלית Scuba diving) אבל במקום לשחות בתוך המים עם בקבוק האוויר על גבך, אתה צולל כשהבקבוק צף על המים, ולך יש צינור שמוביל את האוויר אליך. זה מוגבל יותר בעומק, אבל מדמה את החוויה.

זה התחיל לא טוב, עלינו על הסירה, והכל היה מאוד לא נעים, התחלנו לנסוע ודי הרגשתי בחילה, ורצון עז לחזור ליבשה, אבל נתתי לזה הזדמנות (לא שהיתה לי הרבה ברירה). הם הגישו א. בוקר קלה, ולא נראה לי שזה עזר לבחילה שלי. אחרי כשעה של נסיעה למפרץ מסוים, קיבלנו מסיכות, ותדרוכים (כולל snorkeling one-on-one) ויצאנו למים.

כשהייתי קטנה, אני מניחה בערך 16 או אפילו יותר קטנה, אני זוכרת שהייתי באילת עם הילה, והלכנו לחוף מסוים שרק עושים בו שנורקלינג (אולי חוף דרורי? יש כזה?). בקיצור, הילה נכנסת למים, ואני אחריה. שמה את השנורקל ומנסה לשחות קצת, ותוך איזה 5 דקות אם לא פחות, נכנסו לי מים לשנורקל, אני נכנסתי להסטריה, ודרשתי לצאת מהמים! הילה עוד נסתה להרגיע אותי המסכנה, אבל ללא הצלחה. נראה לי שזו היתה החוויה האחרונה שלי בתחום.

בקיצור, קל להבין איך הרגשתי לפני הכניסה למים: לחוצה, ומפוחדת. ניסיתי לקחת נשימות ארוכות ורגועות, ונראה כאילו זה עבד. כל הזמן חיכיתי לרגע שבו יכנסו לי מים ואבלע אותם, אבל זה לא קרה. גם לאלעד הלך די טוב, ושנינו היינו ממש מופתעים לחיוב מהחוויה. שחינו ביחד וחיפשנו דגים, הצבענו על דברים, והיה ממש מגניב!

בשלב הזה עלינו לסירה כדי לבדוק מה קורה עם הסנובה שלנו, ומסתבר שזה היה בדיוק בזמן.
אז החליפו לנו את השנורקל בצינור אוויר, חיברו לנו משקולות לגוף (כדי להקל על הירידה) והסבירו לנו שאסור לנו לעלות יותר מהר מקצב הבועות שלנו. בשלב הזה, התחלתי להיות קצת מוטרדת. פתאום עברה לי מן מחשבה כזו, שאני בעצם עלולה להיות כלואה בתוך המים, רוצה לעלות למעלה לנשום רגיל, אבל לא יכולה. ניסיתי לגרש את המחשבה הזו ולהרגע. כל אחד מאיתנו נלקח עם מדריך נפרד, ושלי היה די אגרסיבי. ביקשתי ממנו שנקח את זה לאט, וקיוויתי שנעשה את זה באיטרציות כאלו, של למטה קצת, חזרה לאוויר, למטה קצת יותר, אוויר, וכן הלאה. הוא כנראה לא חלק את הרגשתי :) הוא די מהר משך אותי למטה, מחזיק אותי ביד ולא נותן לי לעשות מה שאני רוצה, וכל הזמן מסמן לי שאני בסדר! פתאום בלי ששמתי לב קו המים היה מטר וקצת מעליי. המשכתי במאמציי לשמור על קור רוח ולזכור לנשום רק מהפה. החלק שהכי הלחיץ אותי היה הכמות הלא הגיונית של הבועות שיצאו ממני. המשכנו לרדת למטה, המדריך נתן לי להחזיק מעין אבן (אני מאוד מקווה שזה אבן) שנדבקה לי ליד ולא נפלה כשהפכתי אותה, ושיחקנו עוד קצת במים.

סה"כ יצאתי ממש גאה בעצמי, עם תחושה חזקה של אומץ והתגברות על פחדים – ואפילו היה לי כיף :)

חזרנו למלון למקלחת ושנ"צ ויצאנו ללואאו (luau) – שזה חגיגה הוואית מסורתית. בדרך כלל חוגגים כך בחיק המשפחה, באירועים מיוחדים, עם שירה, ריקודים ובופה של בישולים, סוג של ברבקיו. אנחנו הלכנו למשהו יותר תיירותי, אך מנסה לשמור על המסורת. נסענו למלון מאוד יוקרתי שבו זה נערך, קיבלנו אותנו עם נזר פרחים (זר פרחים לשיער) – טוב, לפחות אותי, אלעד לא קיבל כזה – והושיבו אותנו בשולחן ארוך עם עוד אנשים. אחרי קצת שירים, קראו לכולם לראות איך בישלו את החזיר במשך כל הלילה – די מגניב, כי הם עטפו חזיר שלם בעלים ומעין בדים כאלו, והשאירו אותו על האש למשך שעות. עמדנו על גזע של עץ כדי לראות מה קורה, אז אי אפשר לאמר שראיתי ממש, אבל זה עדיין היה מרשים. כל מה שהתרחש הוסבר וקוריין על ידי מישהי שנראתה כמו האוואית מקורית אך כמובן דברה אנגלית שוטפת. התחברנו עם האנשים שישבו מולנו, ולידינו. קראו לנו לגשת לבופה לקחת אוכל, והצלחת היתה מעין חמגשית מדליקה מעץ, מחולק ל-4 חלקים – חייבת לקנות כזה סט :)

מסתבר שישבנו ליד שחקן בייסבול יחסית מפורסם, בראד פרניש (brad furnish) כי הזוג ממולנו, שהיו מסיאטל, עסקו בפיזיוטרפיה וקצת קשקשו איתו על הנושא. זכינו עוד לשמוע שירים ולצפות בריקודים, מעין הצגה של ההסטוריה של הוואי, יחסית מעניין, ומופע אש קצר. חוויה יקרה אך מומלצת וממש בטוב טעם. הכל ניסה להיות מאוד אוטנטי, כולם נראו מקומיים, והבחורים היו חצי ערומים.

אחרי שהסתיים האירוע, הסתובבנו קצת במלון הזה עם החברים מסיאטל, נואל ושרה, מסתבר שהמלון הזה מאוד מיוחד, וגם מאוד יקר (מתחיל ב-600$ דולר ללילה). החדרים הם בעצם מעין בונגלו, שיש בו הכל פרט לטלויזיה (אלעד בחיים לא ישרוד) ובמקום מזגן מאוורר תקרה – מי צריך מזגן? עוד פיצ'ר מגניב, זה שאי אפשר לנעול את החדר. אני חושבת שזה אחד המלונות היחידים שהיה בהם חוף ים, בכל השאר יש מים והכל, אבל ללא דרך גישה, או גישה דרך סלעים. היתה להם נקודה מסוימת בחוף, שהם מאירים את המים, ומידי פעם דג מנטה ריי מגיע לשם ועושה סיבוב דאווין. זו היתה פעם שניה ששמעתי על הרעיון הזה, ולא ממש קניתי אותו. אבל למרבה הפתעתי, 2 דקות אחרי שהגענו לנקודה, בא דג מנטה ריי די גדול, ועשה איזה 4 סיבובים, כאילו ממש בשבילנו – מאוד מדליק.

היום השביעי – טסים לאי הבא – אוהאו (איפה שהונלולו)

התארגנו בבוקר וטסנו לאי הבא Oahu, האי שעליו בירת הוואי – הונלולו. כשהגענו נסענו למלון שלנו בוואיקיקי – האיזור הכי תיירותי באי ואולי בכל הוואי. האי הזה שונה מאוד מהאי הגדול, הוא הרבה יותר מיושב, הרבה יותר עירוני, והאמת הזכיר לנו את תל אביב, בניינים ישנים ליד בניינים גדולים וחדשים, וחוף ים מאוד ארוך שעליו יושבים כל המלונות.

זהו את שאר היום בילינו בלסרוק את רצועת החוף, ולאכול אוכל מאוד מוצלח, לראשונה מאז שהגענו להוואי.

2 comments:

Hila said...

מותק, את לא המצאת את המושג "שנירקול" ולגבי "מדריכסקי" - זה איך שאומרים ברוסית, לא? ;)

maya elijah said...

שלום לכולם, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי שירה אליהו, אני בת 40, התחתנתי בגיל 31, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואים בעלי הפך להיות כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא עמוס מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהבת אותו שאני לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שלי הבעל חוזר אליי, אבל הכל בלי עזרה, בוכה ובוכה מבקש עזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אלאבה, אמרה לי שהוא איש גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים בבנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, dralaba3000@gmail.com או ה-WhatsApp / viber שלו עם המספר הזה +1(425) 477-2744. אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, מאוד הופתעתי, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם נתקלתם בבעיה דומה, פנו אליו מיד ופתרו את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עד חי