אזהרה – יום 15 היה יום ארוך במיוחד ומלא פעילות.
ביירון ביי לפי כל מה שסיפרו לנו וגם קראנו, היא עיירה ציורית של גולשים והיפים. שמענו על מעגלי מתופפים, ומלא גולשים בחוף, ומלא מלא תיירים. למזלנו היה יום שמש יפיפיה, ושמנו פעמינו לחפש את מרכז העיר ולאכול ארוחת בוקר.
העיר אכן היתה יפיפייה, בניינים נמוכים ומקסימים, ומסעדות ובתי קפה שנראים נעימים וטעימים. ראינו הרבה מאוד צעירים מסתובבים ברחובות, חלקם בבגד ים, מצאנו מקום שרצינו לשבת בו ואפילו חניה חוקית לא רחוק. במסעדה, איטרי (eatery) שמה, ראינו כמה ג’וקים מהלכים על הרצפה, ומשפחה אחת עברה מקום כנראה בתגובה למראה. בשלב הזה כבר יחסית הבנו שמיני חרקים וג’וקים זה משהו שחיים איתו במדינה הזו.
היעד הבא היה המגדלור המקומי. חשבנו לעשות סיור רגלי של שעה ומשהו, אבל אז נזכרנו שאנחנו עצלנים ואני הייתי בכפכפים (ותירוצים נוספים) והחלטנו לנסוע לשם. הדרך היתה מפותלת מאוד וקצת מוזרה, וראינו המון בתים מדהימים על צלע ההר עם נוף לים. בחניה שהיתה בחינם ליד המגדלור ראינו שלט שהזהיר נגד גנבים שפורצים למכוניות באיזור, וכאילו כדי שנדע שזה רציני מישהו טרח לשים שברי זכוכיות על הרצפה. למרות שלא הרגשנו שיש הרבה מה לגנו מאיתנו, לא רצינו להתנסות בחוויה והחלטנו להמשיך לנסוע ולשלם עבור החניה.
הנוף מאיזור המגדלור היה נפלא, הסתובבנו שם כשעתיים נהנים מהנוף,השירותים, וגם עשינו סיור בתוך המגדלור, בתמורה לתרומה של מטבע זהב. מטבע זהב? כן, גם אנחנו לא הבנו בהתחלה מאיפה לעזאזל נמצא מטבע זהב, כאן זה לא ימי הביניים… אבל אז הבנו שהם מתכוונים למטבעות של 1 דולר אוסטרלי או 2 דולר אוסטרלי, שהם (תופתעו לשמוע) בצבע זהב!
מקדש הקשת
היעד הבא היה מקום בשם “מקדש הקשת” (The Rainbow Temple) עליו סיפר לי א.ב.י (+Elad Ben-Israel) בהתלהבות, כשיצאנו לרוץ ביחד בזמן ביקורו בניו יורק. הוא סיפר על קהילה של אנשים שחיה בתוך בית עץ באמצע שום מקום ביער, שיש להם גינה שבה מגדלים פירות וירקות, ושיש שם תעלות שהם חופרים, ושתמורת 30$ ליום מקבלים מיטה ושותפות במזון שמסופק שם למבנה. הייתי מאוד מסוקרנת, ולכן ביקור במקום היה חלק מהתוכנית שלנו די בהתחלה. הבעיה היתה שלא ידענו איפה זה, וזה לא בדיוק הוסטל… אז כמה ימים לפני דיברתי עם א.ב.י ואיכשהו הוא מצא קוארדינטות ג’יפיאס שבהם השתמשנו כדי לנווט.
אחרי נסיעה של כחצי שעה בדרך פתלתלה, הגענו למחסום בכביש שהכריח אותנו לחזור על עקבותינו. כיוון שלא באמת ידענו לאן אנחנו נוסעים, קצת הסתבכנו עם למצוא דרך חלופית, אבל איכשהו הסתדרנו והמשכנו לנסוע על עבר הלא נודע. המשכנו בדרכים עקלקלות, עם נופים יפים ויער מעלינו ומצדדינו, ובשלב מסוים הכביש הפך לדרך עפר. אלעד ניסה להסביר לי שאין סיכוי שנגיע למקום ושאנחנו הולכים למות ביער כשלא נמצא את הדרך חזרה כי אין קליטה בטלפון. הסכמנו להמשיך עוד 10 דקות ואז לוותר, כשלפתע ראיתי תמונה של קשת ליד כניסה לאחת החוות. אהה! “נראה לי שזה זה”, אמרתי. טוב.. נכנסנו עם האוטו, חוששים שאנחנו פורצים למישהו לחווה וגם שאנחנו הורסים את האוטו, אבל המשכנו ומצאנו עוד סימנים שאישרו לנו שהגענו למקום הנכון.
מיד הרגשתי לא בנוח, כאילו אני חננה יאפית שמתחזה להיפית. חשבתי שהבגדים שלי לא מתאימים, ובכלל מה אומרים? “אה, שלום, שמעתי שיש פה בית עץ וקהילה רוחנית, זה אתם?”
נכנסנו לאט, אומרים שלום ומנסים לקבל סימנים של מה לעשות, האנשים היו חייכנים ונחמדים (אבל לא גילו לנו מה לעשות). הסברנו שחבר שלנו הילל את המקום ולכן היינו חייבים לבוא לבקר, הלכנו לשירותים שהיו גם הם מבנה מעץ, במה מוגבהת עם חצי דלת והשופכין נופל מתחת לבור באדמה (הילה, זה הזכיר לי את אחד השירותים במלון בדרך לאוורסט). כשחזרנו הכרנו עוד מישהי, נקרא לה ג’נה, והיא חיבקה אותנו לשלום (אז חיבקנו חזרה).
החלטנו להסתובב קצת בבית העץ ולראות את המיטות ואם יש מיטות פנויות. למעלה, בקומה השלישית הכרנו מישהי נורא חמודה ששכחתי את שמה. היא ספרה שהיא דיירת קבע רוב השנה, כבר כמה שנים, פרט לכמה חודשים שבהם היא נוסעת למקום אחר באוסטרליה ונדמה לי עובדת קצת. היא עמלה על שרשרת מקוצים של קיפוד, והיא הסבירה לנו איך משיגים קוצים של קיפוד (מקיפוד אמיתי). בגדול קוברים אותו לכמה זמן ואחרי שהשרירים שלי נרפים תולשים את הקוצים – או משהו כזה. יותר משהפתיע אותי שהיא ידעה את זה, הפתיע אותי הצורה שבה היא דיברה על זה, כאילו הידע הזה הוא נחלת הכלל.
החלטנו ללכת לחפש את המחילות, ואחרי שכנוע קל מצד אלעד, הסכמתי להכנס וראינו בתקרה גחליליות (glowworm). אחרי שיצאנו, ואחרי שגילינו שאין מיטות פנויות, כבר היינו מוכנים להמשיך ליעד הבא כשפגשנו ילדה קטנה וחמודה בשם אלודין (או אלאדין, אי אפשר להבין את המבטא שלהם ממילא) שהתעקשה לעשות לנו סיבוב בכל המתחם. טוב נו, לא מסרבים לילדות קטנות, אז עקבנו אחריה והיא בתשוקה והתלהבות לקחה אותנו ליער, ולמנהרות שוב, אפילו שכנעה אותנו להחזיק אותה גבוה כדי שהיא תוכל להחזיק גחליליות, וגם לטפס על סולם כדי לצאת מהמנהרות. היא לקחה אותנו לתרנגולים ונסתה לתפוס לנו אחד והראתה לנו את הגינה. אחרי כל זה הפרידה היתה מאוד קשה, אז היינו חייבים לאמר שנחזור כדי שהיא תאשר את זה.
נימבין
אחרי הפרידה הקשה פנינו לכיוון נימבין. הנה מה שחברים שלנו אמרו לנו לגבי נימבין “אנשים הולכים לנימבין כדי לקנות סמים”. התיאור הזה נשמע לנו קצת תמוה.. התקשינו להאמין שאין שם שום דבר אחר פרט לזה, אז החלטנו לנסוע לראות במו עינינו. הגענו לעיר פיצית, שהרגישה כמו עיירה קטנה של פעם בארה”ב, כזו עם רחוב אחד מרכזי ועוד טיפה מסביב. אחרי שהחלטנו איפה נחנה את האוטו, יצאנו ומיד בורכנו על ידי שני אנשים זקנים שישבו על המדרכה ליד החניה, ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים לקנות סמים. אמרנו תודה והמשכנו בדרכנו לחקור את האיזור ולחפש מקום לישון ולאכול.
באחד המקומות שמענו אנשים ממלמלים משהו לגבי מזג האוויר וסופה, לא ייחסנו לזה חשיבות. מאמצינו למצוא מקום לינה שתואם את ציפיות המחיר/נוחות שלנו כשלו והחלטנו לאכול ולחזור לכיוון ביירון ביי (כשלוש שעות נסיעה) ולחפש מקום לינה שם. לאט לאט השמיים השתנו, עננים מילאו את השמיים ורוח. החלטנו לקצר זמנים והזמנו פיצה לקחת איתנו. זה כנראה היה האוכל המהיר הכי איטי בעולם, אך לפחות את זמן ההמתנה הארוך מאוד בילינו בלחפש מקום לינה ובצריכת קפאין כהכנה לנסיעה הארוכה בחושך שמצפה לנו.
חזרה בסערה
הנסיעה הבאה היתה כנראה הנסיעה הכי מאתגרת ומלחיצה שחווינו. גשם זלעפות ירד ללא הפסק, מלווה בברקים עצומים שגרמו לעולם להראות כמו טיימס סקוור בלילה – מחושך מוחלט לאור מוחלט ברדיוס של קילומטר לפחות וחזרה לחושך מוחלט. בנוסף לאתגרי הטבע, הכביש עצמו (שהיה בטח מרהיב ביופיו באור יום) היה כמובן נתיב אחד שמתפתל לרוב, ולעיתים עובר ליד מדרון תלול. אם כל זה לא היה מספיק, אז בגלל הרוחות המטורפות, על הכביש היו עלים וענפים – קטנים וגדולים – שעפו מהעץ, ככה שהיינו צריכים כל הזמן להסתכל טוב טוב על מה אנחנו נוסעים ולעיתים לעצור ולאגף משמאל או מימין כדי לא לעלות על ענף גדול מידי.
באחד העיקולים הללו, ראינו אנשים שהחליטו להקים אוהל ללילה בדיוק בקצה הכביש ליד המדרון, וכיוון שהיינו במקום מוקדם יותר (באור) היינו מאוד סקרנים אם הם יודעים כמה קרובים הם למדרון, ואיך הם יגיבו בבוקר כשהם ידעו.
לסירוגין חיפשנו מקומות לינה ברשת, והכל נחל כישלון. כרבע שעה מביירון ביי הגענו לעיירה קטנה בשם בנגלאו, והחלנו לנסות מזלינו שם. הגענו לבית הארחה ושם התמזל מזלנו (בערך) והיה מקום לינה. המחיר היה יותר ממה שרצינו לשלם, המארחת היתה מאוד נחמדה והציעה מחיר קצת יותר אטרקטיבי, החדר נראה די מפנק והיא ספרה לנו שרוב האורחים שלה הם בגילאי 50 ומעלה ושהם מחפשים מקום רגוע יותר מביירון ביי. החלטנו לנסות את מזלנו בביירון עצמה, אז הודינו לה ויצאנו שוב לדרך, ואחרי כחצי שעה והמוני שלטים של “No vacancy”, מיואשים ועייפים (היה כבר כמעט 11 בלילה) התקשרנו חזרה למארחת ואמרנו שאנחנו באים.
גרים בשיח
חשבתי שכבר שהגענו למנוחה ולנחלה, נכנסנו לחדר, והלכתי לשירותים. שניות בודדות אחרי, יצאתי מהשירותים על קצות האצבעות, סגרתי את הדלת בשקט והסברתי לאלעד שממש ליד האסלה יושב לו עכביש עצום. אלעד, גיבור, נכנס לראות במה מדובר והסכים איתי שהעכביש עצום. בלב כבד ובזמן שאלעד מנסה “לטפל” בעכביש, הרמתי טלפון למארחת, ואמרתי לה שיש עכביש עצום בחדר. היא הסבירה לי, חזור והסבר, שאין לה מה לעשות לגבי זה, וש- “After all, we do live in a bush” (ככלות הכל, אנחנו גרים באיזור שיחי). הודעתי לאלעד על תוצאות השיחה. הוא לקח כמה זוגות נעליים איתו והחל במלחמה. כמה דקות מאוחר יותר, הגיבור יצא והודיע שהעכביש מת
. בין מקלחת לשינה עוד הספקתי לראות כמה מקקים במטבח – כנראה שגם הם באו מהשיח… 
היום שאחרי (יום 16)
אחרי מספר לא מבוטל של ימים שבו בכל בוקר ארזנו פקלאותינו ויצאנו לדרך ובכל ערב חיפשנו מקום לינה חדש, הפצרתי באלעד שנשן 2 לילות במקום אחד. הוא לא היה לגמרי מרוצה מזה, אבל בסוף הצלחתי. לקחנו את היום בקלות, נהנו מארוחת בוקר טעימה שהמארחת – מרי לו שמה – ציינה מספר פעמים שהיא גם קרה וגם מבושלת, פגשנו זיקיות בכל מיני גדלים בדשא ליד הגסטהאוס והבנו שגם הן באו מה”שיח”. פטפטנו קצת עם מרי לו ולמדנו שיש 4 חדרים במקום והיא עושה שם הכל, מנקה, מבשלת (כל יום מה שבא לה), מחליפה מצעים ומטפלת באורחים. אני קינאתי בה, כי משום מה יש לי חלום כזה לנהל B&B (מקום של מיטה וארוחת בוקר) והיא סיפרה שהיא מאוד נהנית עד כה ושמוכרים את המקום. אחרי שנת-אחרי-א.-בוקר , בילינו את רוב היום בנסיון להזמין את האטרקציה הבאה שלנו: פרייזר איילנד. בערב, אחרי שהצלחנו לסגור את התוכנית לכמה ימים הבאים, הלכנו לחפש אוכל – תמיד אתגר לא פשוט (זוכרים שהכל נסגר מוקדם מידי?).
ביירון ביי לפי כל מה שסיפרו לנו וגם קראנו, היא עיירה ציורית של גולשים והיפים. שמענו על מעגלי מתופפים, ומלא גולשים בחוף, ומלא מלא תיירים. למזלנו היה יום שמש יפיפיה, ושמנו פעמינו לחפש את מרכז העיר ולאכול ארוחת בוקר.
העיר אכן היתה יפיפייה, בניינים נמוכים ומקסימים, ומסעדות ובתי קפה שנראים נעימים וטעימים. ראינו הרבה מאוד צעירים מסתובבים ברחובות, חלקם בבגד ים, מצאנו מקום שרצינו לשבת בו ואפילו חניה חוקית לא רחוק. במסעדה, איטרי (eatery) שמה, ראינו כמה ג’וקים מהלכים על הרצפה, ומשפחה אחת עברה מקום כנראה בתגובה למראה. בשלב הזה כבר יחסית הבנו שמיני חרקים וג’וקים זה משהו שחיים איתו במדינה הזו.
הנוף מאיזור המגדלור היה נפלא, הסתובבנו שם כשעתיים נהנים מהנוף,השירותים, וגם עשינו סיור בתוך המגדלור, בתמורה לתרומה של מטבע זהב. מטבע זהב? כן, גם אנחנו לא הבנו בהתחלה מאיפה לעזאזל נמצא מטבע זהב, כאן זה לא ימי הביניים… אבל אז הבנו שהם מתכוונים למטבעות של 1 דולר אוסטרלי או 2 דולר אוסטרלי, שהם (תופתעו לשמוע) בצבע זהב!
מקדש הקשת
היעד הבא היה מקום בשם “מקדש הקשת” (The Rainbow Temple) עליו סיפר לי א.ב.י (+Elad Ben-Israel) בהתלהבות, כשיצאנו לרוץ ביחד בזמן ביקורו בניו יורק. הוא סיפר על קהילה של אנשים שחיה בתוך בית עץ באמצע שום מקום ביער, שיש להם גינה שבה מגדלים פירות וירקות, ושיש שם תעלות שהם חופרים, ושתמורת 30$ ליום מקבלים מיטה ושותפות במזון שמסופק שם למבנה. הייתי מאוד מסוקרנת, ולכן ביקור במקום היה חלק מהתוכנית שלנו די בהתחלה. הבעיה היתה שלא ידענו איפה זה, וזה לא בדיוק הוסטל… אז כמה ימים לפני דיברתי עם א.ב.י ואיכשהו הוא מצא קוארדינטות ג’יפיאס שבהם השתמשנו כדי לנווט.
אחרי נסיעה של כחצי שעה בדרך פתלתלה, הגענו למחסום בכביש שהכריח אותנו לחזור על עקבותינו. כיוון שלא באמת ידענו לאן אנחנו נוסעים, קצת הסתבכנו עם למצוא דרך חלופית, אבל איכשהו הסתדרנו והמשכנו לנסוע על עבר הלא נודע. המשכנו בדרכים עקלקלות, עם נופים יפים ויער מעלינו ומצדדינו, ובשלב מסוים הכביש הפך לדרך עפר. אלעד ניסה להסביר לי שאין סיכוי שנגיע למקום ושאנחנו הולכים למות ביער כשלא נמצא את הדרך חזרה כי אין קליטה בטלפון. הסכמנו להמשיך עוד 10 דקות ואז לוותר, כשלפתע ראיתי תמונה של קשת ליד כניסה לאחת החוות. אהה! “נראה לי שזה זה”, אמרתי. טוב.. נכנסנו עם האוטו, חוששים שאנחנו פורצים למישהו לחווה וגם שאנחנו הורסים את האוטו, אבל המשכנו ומצאנו עוד סימנים שאישרו לנו שהגענו למקום הנכון.
מיד הרגשתי לא בנוח, כאילו אני חננה יאפית שמתחזה להיפית. חשבתי שהבגדים שלי לא מתאימים, ובכלל מה אומרים? “אה, שלום, שמעתי שיש פה בית עץ וקהילה רוחנית, זה אתם?”
נכנסנו לאט, אומרים שלום ומנסים לקבל סימנים של מה לעשות, האנשים היו חייכנים ונחמדים (אבל לא גילו לנו מה לעשות). הסברנו שחבר שלנו הילל את המקום ולכן היינו חייבים לבוא לבקר, הלכנו לשירותים שהיו גם הם מבנה מעץ, במה מוגבהת עם חצי דלת והשופכין נופל מתחת לבור באדמה (הילה, זה הזכיר לי את אחד השירותים במלון בדרך לאוורסט). כשחזרנו הכרנו עוד מישהי, נקרא לה ג’נה, והיא חיבקה אותנו לשלום (אז חיבקנו חזרה).
החלטנו להסתובב קצת בבית העץ ולראות את המיטות ואם יש מיטות פנויות. למעלה, בקומה השלישית הכרנו מישהי נורא חמודה ששכחתי את שמה. היא ספרה שהיא דיירת קבע רוב השנה, כבר כמה שנים, פרט לכמה חודשים שבהם היא נוסעת למקום אחר באוסטרליה ונדמה לי עובדת קצת. היא עמלה על שרשרת מקוצים של קיפוד, והיא הסבירה לנו איך משיגים קוצים של קיפוד (מקיפוד אמיתי). בגדול קוברים אותו לכמה זמן ואחרי שהשרירים שלי נרפים תולשים את הקוצים – או משהו כזה. יותר משהפתיע אותי שהיא ידעה את זה, הפתיע אותי הצורה שבה היא דיברה על זה, כאילו הידע הזה הוא נחלת הכלל.
החלטנו ללכת לחפש את המחילות, ואחרי שכנוע קל מצד אלעד, הסכמתי להכנס וראינו בתקרה גחליליות (glowworm). אחרי שיצאנו, ואחרי שגילינו שאין מיטות פנויות, כבר היינו מוכנים להמשיך ליעד הבא כשפגשנו ילדה קטנה וחמודה בשם אלודין (או אלאדין, אי אפשר להבין את המבטא שלהם ממילא) שהתעקשה לעשות לנו סיבוב בכל המתחם. טוב נו, לא מסרבים לילדות קטנות, אז עקבנו אחריה והיא בתשוקה והתלהבות לקחה אותנו ליער, ולמנהרות שוב, אפילו שכנעה אותנו להחזיק אותה גבוה כדי שהיא תוכל להחזיק גחליליות, וגם לטפס על סולם כדי לצאת מהמנהרות. היא לקחה אותנו לתרנגולים ונסתה לתפוס לנו אחד והראתה לנו את הגינה. אחרי כל זה הפרידה היתה מאוד קשה, אז היינו חייבים לאמר שנחזור כדי שהיא תאשר את זה.
נימבין
אחרי הפרידה הקשה פנינו לכיוון נימבין. הנה מה שחברים שלנו אמרו לנו לגבי נימבין “אנשים הולכים לנימבין כדי לקנות סמים”. התיאור הזה נשמע לנו קצת תמוה.. התקשינו להאמין שאין שם שום דבר אחר פרט לזה, אז החלטנו לנסוע לראות במו עינינו. הגענו לעיר פיצית, שהרגישה כמו עיירה קטנה של פעם בארה”ב, כזו עם רחוב אחד מרכזי ועוד טיפה מסביב. אחרי שהחלטנו איפה נחנה את האוטו, יצאנו ומיד בורכנו על ידי שני אנשים זקנים שישבו על המדרכה ליד החניה, ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים לקנות סמים. אמרנו תודה והמשכנו בדרכנו לחקור את האיזור ולחפש מקום לישון ולאכול.
באחד המקומות שמענו אנשים ממלמלים משהו לגבי מזג האוויר וסופה, לא ייחסנו לזה חשיבות. מאמצינו למצוא מקום לינה שתואם את ציפיות המחיר/נוחות שלנו כשלו והחלטנו לאכול ולחזור לכיוון ביירון ביי (כשלוש שעות נסיעה) ולחפש מקום לינה שם. לאט לאט השמיים השתנו, עננים מילאו את השמיים ורוח. החלטנו לקצר זמנים והזמנו פיצה לקחת איתנו. זה כנראה היה האוכל המהיר הכי איטי בעולם, אך לפחות את זמן ההמתנה הארוך מאוד בילינו בלחפש מקום לינה ובצריכת קפאין כהכנה לנסיעה הארוכה בחושך שמצפה לנו.
חזרה בסערה
הנסיעה הבאה היתה כנראה הנסיעה הכי מאתגרת ומלחיצה שחווינו. גשם זלעפות ירד ללא הפסק, מלווה בברקים עצומים שגרמו לעולם להראות כמו טיימס סקוור בלילה – מחושך מוחלט לאור מוחלט ברדיוס של קילומטר לפחות וחזרה לחושך מוחלט. בנוסף לאתגרי הטבע, הכביש עצמו (שהיה בטח מרהיב ביופיו באור יום) היה כמובן נתיב אחד שמתפתל לרוב, ולעיתים עובר ליד מדרון תלול. אם כל זה לא היה מספיק, אז בגלל הרוחות המטורפות, על הכביש היו עלים וענפים – קטנים וגדולים – שעפו מהעץ, ככה שהיינו צריכים כל הזמן להסתכל טוב טוב על מה אנחנו נוסעים ולעיתים לעצור ולאגף משמאל או מימין כדי לא לעלות על ענף גדול מידי.
באחד העיקולים הללו, ראינו אנשים שהחליטו להקים אוהל ללילה בדיוק בקצה הכביש ליד המדרון, וכיוון שהיינו במקום מוקדם יותר (באור) היינו מאוד סקרנים אם הם יודעים כמה קרובים הם למדרון, ואיך הם יגיבו בבוקר כשהם ידעו.
לסירוגין חיפשנו מקומות לינה ברשת, והכל נחל כישלון. כרבע שעה מביירון ביי הגענו לעיירה קטנה בשם בנגלאו, והחלנו לנסות מזלינו שם. הגענו לבית הארחה ושם התמזל מזלנו (בערך) והיה מקום לינה. המחיר היה יותר ממה שרצינו לשלם, המארחת היתה מאוד נחמדה והציעה מחיר קצת יותר אטרקטיבי, החדר נראה די מפנק והיא ספרה לנו שרוב האורחים שלה הם בגילאי 50 ומעלה ושהם מחפשים מקום רגוע יותר מביירון ביי. החלטנו לנסות את מזלנו בביירון עצמה, אז הודינו לה ויצאנו שוב לדרך, ואחרי כחצי שעה והמוני שלטים של “No vacancy”, מיואשים ועייפים (היה כבר כמעט 11 בלילה) התקשרנו חזרה למארחת ואמרנו שאנחנו באים.
גרים בשיח
חשבתי שכבר שהגענו למנוחה ולנחלה, נכנסנו לחדר, והלכתי לשירותים. שניות בודדות אחרי, יצאתי מהשירותים על קצות האצבעות, סגרתי את הדלת בשקט והסברתי לאלעד שממש ליד האסלה יושב לו עכביש עצום. אלעד, גיבור, נכנס לראות במה מדובר והסכים איתי שהעכביש עצום. בלב כבד ובזמן שאלעד מנסה “לטפל” בעכביש, הרמתי טלפון למארחת, ואמרתי לה שיש עכביש עצום בחדר. היא הסבירה לי, חזור והסבר, שאין לה מה לעשות לגבי זה, וש- “After all, we do live in a bush” (ככלות הכל, אנחנו גרים באיזור שיחי). הודעתי לאלעד על תוצאות השיחה. הוא לקח כמה זוגות נעליים איתו והחל במלחמה. כמה דקות מאוחר יותר, הגיבור יצא והודיע שהעכביש מת
. בין מקלחת לשינה עוד הספקתי לראות כמה מקקים במטבח – כנראה שגם הם באו מהשיח… 
היום שאחרי (יום 16)
אחרי מספר לא מבוטל של ימים שבו בכל בוקר ארזנו פקלאותינו ויצאנו לדרך ובכל ערב חיפשנו מקום לינה חדש, הפצרתי באלעד שנשן 2 לילות במקום אחד. הוא לא היה לגמרי מרוצה מזה, אבל בסוף הצלחתי. לקחנו את היום בקלות, נהנו מארוחת בוקר טעימה שהמארחת – מרי לו שמה – ציינה מספר פעמים שהיא גם קרה וגם מבושלת, פגשנו זיקיות בכל מיני גדלים בדשא ליד הגסטהאוס והבנו שגם הן באו מה”שיח”. פטפטנו קצת עם מרי לו ולמדנו שיש 4 חדרים במקום והיא עושה שם הכל, מנקה, מבשלת (כל יום מה שבא לה), מחליפה מצעים ומטפלת באורחים. אני קינאתי בה, כי משום מה יש לי חלום כזה לנהל B&B (מקום של מיטה וארוחת בוקר) והיא סיפרה שהיא מאוד נהנית עד כה ושמוכרים את המקום. אחרי שנת-אחרי-א.-בוקר , בילינו את רוב היום בנסיון להזמין את האטרקציה הבאה שלנו: פרייזר איילנד. בערב, אחרי שהצלחנו לסגור את התוכנית לכמה ימים הבאים, הלכנו לחפש אוכל – תמיד אתגר לא פשוט (זוכרים שהכל נסגר מוקדם מידי?).
No comments:
Post a Comment