ימים 18-20, דצמ’ 17-19–פרייזר איילנד

כל מי שביקשנו עצתו לגבי הטיול באוסטרליה, כולם פרט לא.ב.י ופיטר האמת, אמרו שצריך ללכת לפרייזר איילנד. כשהתקשינו להחליט כמה ימים לבלות שם ואיזה טיול מאורגן לקחת שאלתי שוב את אייל אם זה שווה את זה והוא אישר, ואפילו אסתי אמרה שהמקום הוא גן עדן. טוב נו, אין ברירה, נצטרך לשלם הון תועפות וללכת לראות על מה כל המהומה חשבתי.

התחלה מוקדמת

קמנו לפנות בוקר בסביבות 6. למעשה אני קמתי ב:2:40, ב-4 וב-5:50 מפחד שלא נקום בזמן... אז התארגנו, סיימנו לארוז את התיקים הקטנים שיילקחו אנחנו לאי, ובנפרד את המזוודות שנשארות במלון. יצאנו מהמלון וחצינו את הכביש לחפש את נקודת המפגש. מצאנו איש זקן שמקבל כסף מקבוצה של אנשים ליד אוטובוס אדום שנראה תואם לתמונות של הסיור. מיד שלחנו יד לארנק לשלם גם עלינו - היי, אם כולם נותנים לו כסף זה כנראה הדבר הנכון לעשות. אחרי ששילמנו וידאנו שזה האוטובוס הנכון. איבדנו פעימה כשלא מצאנו את השם ״כץ״ ברשימה. אחרי כמה דקות של פחד/תחושת הקלה מצאנו את siven chermon ברשימה וקפצנו לתוך האוטובוס המלא.

המדריך שלנו בן #$@?

מסתבר שעם הזקן באה גם זקנה - אשתו - והם יהיו הנהגים והמדריכים שלנו לשלושת הימים הבאים. הם הסבירו קצת על מה התוכנית לימים הקרובים ומה יקרה בשעות הקרובות ואז עשינו סיבוב הכרות עם אנשי האוטובוס - אהבתי את הרעיון. הם גם אמרו שכיוון שאנחנו בחדרים של ארבעה, זה רעיון טוב לחשוב עם מי נרצה לבלות את הלילה. אלעד הציע שנדבר קצת עם השבדיות שישבו מלפנינו (לצערי או שמחתי הם לא התאימו לפרופיל הסטנדרטי כי הן לא היו בלונדיניות). הכרתי את עצמי והתחלנו לדבר, כמו תמיד אלעד עשה עבודה טובה בלשמור על השיחה פעילה. 

מה מיוחד כל כך בפרייזר איילנד?

פרייזר איילנד מפורסם השל היותו אי החול בגדול ביותר בעולם. כבר כמה שבועות, מאז שקראתי עובדה זו, אני חושבת לעצמי: ״המממ... אז ממה עשויים איים אחרים? חשבתי שכולם מחול״. למזלי, יש לי אבא חכם ומשכיל ושאוהב לקרוא וללמוד (כשעוד הייתי בבית ספר, אבא היה אחראי לעזור עם מקצועות הגיאוגרפיה, היסטוריה ותנ״ך). אז בלילה לפני, בזמן שיחת וידאו עם ההורים, חזרתי בפניהם על עובדה זו והעליתי את השאלה שהטרידה את מנוחתי, ואבא מיד הסביר שרוב האיים עשויים מאבן בזלת ושהחול עליהם הגיע באמצעות רוח - וואלה! (יאיא - אם אתה קורא את זה אז: #abaknows).

לאי (שהוא גם פארק לאומי) מגיעים על מעבורת, יש דומני 3 כאלו כל יום והדרך היחידה להתנייד באי זה עם רכב 4x4 שיש לו אישורים מיוחדים.

ילדה בת 34 אגב, מסתבר שגם בגיל 34, וגם אחרי החתונה, עדיין ההורים דואגים לך ושמחים לקבל סימן חיים. למזלנו, עם הטכנולוגיה של היום, זה די קל. ההורים של אלעד כבר מתקשרים דרך whatsapp ואמא שלי דרך iMessage. מעניין אם הורים היום מבינים כמה חייהם טובים (נקודה שאלעד העלה). אני ממש זוכרת כשהילה טיילה אחרי הצבא, עוד בשנת 93, אמא היתה מחכה קצרת רוח לשיחת טלפון פעם בשבוע, ושמחנו כל כל לקבל מכתב או גלויה וללמוד שהילה בקרייסטצ׳רץ׳ (אגב, בקרוב אצלנו). טוב, חזרה אלינו.

היום הראשון

אחרי שעתיים וחצי בערך האוטובוס עלה על המעבורת לאי ואחרי עוד 20 דקות, “נחתנו” על האי. תוך כדי נסיעה על החול של חוף הים (זה הכביש המרכזי)  המדריך הסביר על האי, על ההיסטוריה, החיות וגם הצמחיה. ראינו עצים רחבים ממש וגם כאלו עם מליון שורשים (קשה לגדול בחול) ועשינו מסלול הליכה קצר לחוות את היער. משם נסענו לאגם שאיני זוכרת את שמו, ולמרות שניסיתי להתנגד ולהסביר שלא חם מספיק והמים קרים מידי, נכנענו ללחץ החברתי ונכנסתי למים.

משם נסענו למלון שלנו, שבדומה למלון בוויטסאנדיי (לונג איילנד), היה מאכזב ברמתו, אבל נו מילא. חלקנו חדר עם השבדיות – מעתה נקרא להן לינדה ושרה – ואחרי א. ערב “קבוצת הצעירים המגניבים” (זה אנחנו) הלכה לבר ומילאה פיה אלכוהול.

היום השני

היום התחיל מוקדם מידי, או שהלכנו לישון מאוחר מידי, אבל יצאנו לדרך על חוף הים ונהנינו מהנוף.

התחנה הראשונה היתה נחל קטן בשם Eli’s creek

משם נסענו לראות שאריות של אוניה ישנה שנתקעה על החוף בלילה סוער לפני 50 שנה לערך ומאוחר יותר חיל הים האוסטרלי השתמש בה כמטרה לתקיפה לספינות שלהם – בשבילנו (ובשביל כל התיירים לאי) היא הייתה פשוט מקום פוטוגני.

---

---

היעד הבא היה מקום שנקרא “בריכת שמפניה”. אבל לפני שנגיע לשם, אנחנו נעצור במקום עם איזה סלע בצבע כתום… אוקיי…

הלאה לבריכות השמפנייה! מהשם, ציפיתי שהצבע של המים יהיה שמפניה או משהו כזה, וגם אחרי שישבתי כבר בתוך המים, לקח לי זמן ניכר עד שהבנתי את מקור השם. מה שקורה זה שיש סלעים במים שיוצרים הפרדה בין הים וה”בריכה” ומידי פעם, גל גדול מספיק מגיע וחוצה את הסלעים ויוצר הרבה קצף, כמו בועות שמפניה בבריכה. גם במקרה הזה היתה רוח בחוץ, והמים קרים מאוד, אבל הלחץ החברתי שוב עשה את שלו, ונרעדת נכנסתי למים להתחבא מהרוח.

/

משם נסענו למקום בשם “ראש אינדיאני”, ואם אני זוכרת נכון, כשמר פרייזר ואשתו הגיעו לאי, שם הם ראו אינדיאנים (מקומיים, אבורג’יניים) צופים עליהם. זה היה מעין צוק מלחיץ כזה שהיה מוצלח מאוד בתור תצפית על הנוף.

חזרנו למלון, התפנקנו קצת בבריכה, שהיתה כנראה מקור המים הכי חם על האי. אחרי זה א. ערב וערב ארוך מאוד של משחקי שתיה בבר שבהם מצאתי את עצמי אפילו שותה בירה בלית ברירה (כבר שנים שאני מכריזה בגאווה שבירה זה מגעיל, ומזמינה כוס יין).

הכירו את החבר’ה:

מאנגליה: הולי ממנצ’סטר, אשלי מנוטינגהם (העיר של רובין הוד) וסיימון ממקום שאיני זוכרת את שמו.

לינדה ושרה משבדיה (לא מסטוקהולם)

כשהיה באמת מאוחר, החלטנו שזה נבון ללכת לים ואולי לראות דינגו.

דינגו, זה סוג של כלב בר, נראה חמוד כמו כלב אך הוא מסוכן כמו זאב ואם הוא רעב מספיק ויש לו חברים, הוא גם יתקוף ויאכל אנשים.

אני, שלא הייתי שיכורה מספיק כנראה, ניסיתי להסביר לחבר’ה שזה לא רעיון כל כך טוב, ושעדיף לא לראות דינגו הולך על החוף (הסבירו לנו שאין להם מספיק אוכל על האי). הובטח לי שאין לי מה לדאוג… היה ליל ירח מלא, וכן ראינו דינגו, ולא אכלו אותנו – הצלחה!

הערב המשיך לחדר שלנו עם עוד אלכוהול ונגמר מהנה אך מאוחר.

היום השלישי

האמת שהייתי הרבה פחות עייפה ממה שציפיתי אחרי שעות ספורות של שינה, ועשינו דרכנו באוטובוס השטח שלנו ליעד של היום. כן, היום היה רק יעד אחד ואז הופ, החוצה מהאי.

המקום הזה היה המקום החביב עליי! אחרי מסע לא קטן, הגענו לדיונת חול עצומה. מימין, משמאל, מלפניי ומאחורי רק חול, חול ועוד חול. וכולו בתולי שכזה, בלי עקבות של אחרים. הרגשתי שכך בטח נראה הסהרה.

 

ואז לפתע, כאילו משום מקום, נגלה לפנינו אגם. צד אחד שלו דיונות חול וצד שני יער עצים ירוקים. אחרי כמה תמונות להנציח את המדבר כשעוד יבשים, ירדנו לבגדי ים ונכנסנו לאגם. הפעם לא היה צריך לשכנע אותי. לא שהיה חם מספיק לטעמי, שלא תבינו לא נכון, היה חם אבל עם רוחות, והמים היו קרים, אבל הכל היה יפה, והבנתי שחיים רק פעם אחת ועדיף להיות בתוך המים מאשר בחוץ – אז הלכתי על זה. דומני שלאגם קראו Wabby lake.

האוטובוס עלה על המעבורת, ואחרי נסיעה קצרה עצרנו לצהריים. במסעדה/בית קפה, מצאנו אינטרנט וכל החבר’ה התחברו אחד לשני בפייסבוק. עוד שעתיים שלוש נסיעה ואנחנו חזרה בבריזביין.

היום עוד ארוך

נפרדנו לשלום מכולם, הצוות של המלון היה סופר נחמד והרשה לנו לעשות מקלחת זריזה. אספנו את המזוודות ורצנו לרכבת לשדה התעופה. היעד – סידני  (שאגב, היא לא בירת אוסטרליה). בסידני שכרנו דירה דרך AriBnB (כך גם השכרנו את הדירה שלנו בניו יורק לאנשים שמבקרים בעיר). עד שקיבלנו את המפתחות והתמקמנו בדירה היה קצת אחרי חצות. היינו רעבים אבל היה מאוחר מידי, למזלנו המארחת השאירה לנו אוכל במקרר, אז הכנו לעצמנו ירקות מוקפצים עם סויה וביצה והלכנו לישון.