הסיפור שלנו עם מיאמי (3-6 למאי)

אחרי שלאלעד נתפס הגב בדיסני וורלד, התלבטנו אם לנסוע לבוש גרדנ'ס או לא. בוש גרדנ'ס זה פארק שעשועים עם הרבה רכבות הרים שנראות מאוד מפחידות, הוא כשעה נסיעה מדיסני וורלד. אחרי יום יומיים של התלבטות, החלטנו שלא כדאי לסכן את הגב של הפוק וויתרנו על הרעיון. דיברנו עם צחי (חבר מהעבודה שלי שהציע ברוחב ליבו שנלון אצלו כשנגיע למיאמי) והתלבטנו מה לעשות ביום שהתפנה, והוא הציע שנגיע יותר מוקדם אליהם אם אנחנו רוצים. יצאנו בצהריי היום לכייון מיאמי, בדרך קרו שני דברים מוזרים.
הראשון, באמצע הנסיעה, בלי קשר לכלום פרץ גשם זלעפות מטורף, בחוץ 26 מעלות, ופתאום גשם שאפילו אם המגבים במהירות הגבוהה ביותר הם לא מצליחים להשאיר את החלון שקוף למראה.
השני, בשלב מסוים בדרך, היה עומס תנועה, האטנו, האטנו, האטנו עוד קצת, עד לעצירה מלאה. חיכינו וחיכינו, ככל הנראה חיכינו כעשרים דקות שלמות בעצירה מלאה בכביש מהיר. מסתבר שהיתה תאונה - אני ניצלתי את הזמן כדי לנמנם... צריך להבין שפקק או עומס תנועה זה דבר שכמעט ולא חווינו, הוא יחסית מאוד נדיר, הרבה יותר נדיבר מבארץ זה בטוח.
באותו יום בערב הגענו לצחי ושירי (אשתו) והכרנו את אריאל (הבן המקסים שלהם - בן שנה). הם גרים בעיר בשם הוליווד כ-20 דקות נסיעה ממיאמי.
אני אכניס הסבר קטן :
שירי גדלה בבית יהודי/ישראלי בהוליווד לזוג הורים שירדו מישראל ובאו לארה"ב בערך בשנת 78. היא הבכורה מבין 4 ילדים. בבית דיברו איתה רק עברית ואת האנגלית היא למדה מהטלויזיה והסביבה. מה שיצא זה אמריקאית דוברת אנגלית מעולה ועברית מעולה - לא מרגישים במבטא האמריקאי הצח שלה כשהיא מדברת עברית. שירי עשתה עליה בגיל 19 לארץ וחיה בישראל כ-9 שנים, כ-8 מתוכן היא היתה עם צחי. לפני חצי שנה הם עברו חזרה להוליווד. שלושת האחים האחרים של שירי מבינים טוב עברית, אבל לא מדברים בקלות.
צחי ושירי קיבלנו אותנו בשמחה, ראינו טלויזיה, הכרנו את אריאל החמווווד, ואכלנו א. ערב ביחד. אחרי בקבוק בירה לאלעד וכוס יין לי, היינו די מרוחים וצחקנו בקלות - היה כיף.
בבוקר למחרת התעוררנו מאוחר, ואלעד ואני הלכנו לחוף ים עליו שירי המליצה. החוף היה מדהים, שקט, מים בצבע טורקיז, מעט אנשים ומציל שמציל אנשים בעזרת טרקטורון קטן.

נכנסנו לראשונה למי האוקיינוס (בניגוד למי הים התיכון) והיה כיף. קבענו עם שירי וצחי לנסוע למיאמי ביץ'. עד שהתארגנו כולנו והחלטנו לאן ללכת כבר היה 3 בערך.
נסענו למיאמי ביץ' למקום שנקרא South beach או בקיצור (כמו שהאמריקאים אוהבים) SoBe. זה מעין הטיילת של תל אביב, קצת שונה. הרבה מאוד בתי קפה ומשקאות אלכוהולים קרים ומדליקים במראם. הרבה קובנים. שמחנו לגלות שגם צחי ושירי לא בדיוק יודעים איפה מותר לחנות ולכמה זמן - והם גרים שם ! עשינו סיבוב קטן ברגל וישבנו לשתות קפה קר, היה נעים וטעים. עברנו את הכביש ועשינו סיבוב בחוף, אריאל התחיל עם תינוקת פולניה - ג'וליה. יצאנו משם והלכנו לארוחת ערב אצל ההורים של שירי. נכנסנו הביתה, והופתענו למצוא את עצמנו פחות או יותר בארץ. ההורים היו חמודים, מסבירי פנים ודוברי עברית צחה, כולם ישבו בסלון וראו מועדון לילה, ואמא של שירי עמלה על המזון. היו אורחים, גם ישראלים לשעבר, ואלעד שיחק ביליארד עד שהאוכל היה מוכן. ממש כמו שישי בערב בבית של פוקי. האוכל היה מעולה, כל הסלטים (מטבוחה, טחינה וכדומה), קציצות, חריימה וכל מה שטעים. אחרי האוכל הלכנו לסלון ואכלנו עוגות ופיצוחים. היתה הרגשה משפחתית וכיפית.

למחרת היה ה-5 למאי, חג הנקרא Cinco de Mayo. מבירור קצר שעשיתי מסתבר שמדובר על חג שהספרדים האמריקאים חוגגים בו את נצחונם הקצר, סגנון דויד מול גוליית, בערך בשנת 1860. כשקמנו חיפשנו באינטרנט קצת מידע על החגיגות, ולא מצאנו יותר מידי. שירי באה לעזרתנו, אך כל מה שהעלנו בחכתנו הוא שחוגגים בקטנה, יש כל מיני מועדונים, בתי קפה וכו' שמקיימים מסיבות, אבל לא מצאנו מעין חגיגה מרכזית. מה שכן, גילינו שיש SunFest - פסטיבל שמש/קיץ שמתקיים ב-West Palm Beach, כשעה צפונה ממיאמי, עם הופעות של כל מיני אמנים אמריקאים (לא משהו שאנחנו מכירים, אבל צחי מצא מישהו שהוא הכיר). אז החלטנו כולנו לנסוע לשם. שוב היו קצת בעיות חניה, אז חנינו רחוק והלכנו קצת ברגל. בסוף הגענו לאיזור הפסטיבל. המקום היה נראה פחות או יותר כמו האיזור של ה-Jazz Fest - כמה במות ומסביבן הרבה מאוד דוכנים של סחורות, והרבה דוכני מזון. אה, ובנוסף היו כל מיני דוכנים של free stuff - סחורות פרסום כמו מאווררים אישיים, סוכריות מנטה, מצחיות וכו' - אלעד חגג שם :) ישבנו בשתי במות בניחותא, אכלנו, והכרנו זמרת R&B חדשה בשם Suay (אז אם תשמעו אותה, תדעו מי הכיר לכם אותה). אני מוצאת את עצמי כותבת יותר מידי פעמים "היה כיף ממש", "היה מדליק" וכן הלאה, אבל באמת קצת קשה להעביר את התחושה של איך היה, איך זה הרגיש וכן הלאה. בקיצור - שוב היה כיף !
אה ! אחרי שחזרנו, שרופים מהשמש, עייפים ומרוצים, החלטנו שלמרות הכל אנחנו נצא לחפש את הסינקו דה מיו הזה. גם עוד לא יצאנו לשתות מאז שהגענו. אז שירי ביקשה מאלונה אחותה שתבוא לשמור על אריאל, ואנחנו יצאנו לאיזור בילויים שנקרא Hard Rock. יציאה לפאב בארה"ב היא לרוב שונה מבארץ. נניח במקרה הזה, היה חניון מסודר ממש לא רחוק מכל מקומות היציאה. מתחם הפאבים היה סגור עם שומרים שבודקים ת.ז. לפני שנכנסים לאיזור הפאבים - מה שחוסך את הצורך לבדוק בכניסה לפאב. היו מלא אנשים, וגם אחרי שנכנסנו לפאב רוב האנשים עמדו ולא ישבו. זה די מבאס, אני חייבת לאמר, כי ממילא אי אפשר לשמוע כלום, אז לפחות תנו לשבת :) היתה הופעה של להקה לא רעה בפאב, אבל אחרי משקה אחד לא יכולנו עוד ויצאנו לדרכנו.

ביום שאחרי קמנו מוקדם ויצאנו מהבית. התחנה הראשונה היתה חייבת להיות Starbucks כדי להתעורר. נכנסנו וראינו קבוצה של ישראלים, אפשר לאמר ערסים, יושבים בבית הקפה ומרעישים. כמו שאנחנו תרגמנו את זה, הם היו אמורים להיות בבית קפה שכונתי משחקים שש בש, אבל הדבר הכי קרוב לזה כאן הוא הStarbucks ולכן הם כאן.
התאוששנו מהבוקר, התעדכנו בהוראות של הלונלי ויצאנו לדרכנו.
נסענו לאיזור במיאמי שנקרא The design district, איזור של חנויות לעיצוב הבית וכו'. האיזור היה מאוד יפה, וגם החנויות, הכל היה סגור כי היה יום ראשון, אבל זה היה מספיק כדי להתרשם. משם המשכנו לחפש את Calle Ocho שזה רחוב של קובנים, באיזור שנקרא Little Havana. תוך כדי חיפושים ראינו איזה רחוב קטן שבקצהו היה ים. נכנסנו, נסענו בכביש עד לסיומו. מסתבר שיש שם מלון, ואכן בסוף הכביש היה פשוט ים. לא חוף, לא הדרגתי, כביש ופתאום ים. נהנינו מהנוף והמשכנו לחפש את הרחוב ההוא. מצאנו אותו בערך, הוא חד סתרי אז הסתבכנו בלנסוע בו, וכשכבר הצלחנו לא היה הרבה מה לראות... משם המשכנו למקום שנקרא Vizcaia Gardens (ויסקאיה גרדנס). המקום הזה הוא בית שנבנה בסביבות 1920 על ידי אדם עשיר מאוד. הבית עצמו היה מאוד יפה, וגם הגנים שהובילו אליו. ולבית היתה מרפסת מדהימה לים. בירידה לים מהבית, היה מעין רציף כזה, שעשוי מאבן בצורת אונייה - מאוד מיוחד ויפה. נהנינו מהנוף מאוד ורצנו לנסות להספיק לסיור במלון בילטמור.
מלון בילטמור אכלס בעבר את אל קפונה (הסנדק). כמובן שאחרנו לסיור, אבל עדיין עשינו סיבוב במלון. המלון מדהים ! בדיקה קצרה שעשיתי עכשיו גילתה שמחיר חדר במלון נע בין 350-500 דולר ללילה. עשינו סיבוב בבריכה ובמגרש הגולף, אלעד לימד אותי על מקלות הגולף השונים וחלקי המגרש ויצאנו לפגוש את שירי.
ביום שלפני שירי ספרה לנו שעל פי סקר שאופרה וינפרי עשתה, ההמבורגר הטוב ביותר בארה"ב היה במסעדה שמרחקה מהבית של שירי הוא 10 דקות. לשם פנינו היו מועדות באחר צהריים זה. שירי גם הזהירה אותנו שלוקח משהו כמו 45 דקות להכין את ההמבורגר. בקיצור, הגענו למקום, וגילינו שיש לו קסם משלו. אף אחד לא הושיב אותך, הסתובבנו 10 דקות בנסיון למצוא שולחן. ניקוי השולחן נעשה באופן עצמאי על ידי לקיחת המפית והעברתה על מה שאפשר. המתנו כשעה פלוס להמבורגר שלנו. ישבנו ליד פח מיחזור עם ריח נעים. ועלינו להודות - ההמבורגר לא היה מדהים. מה שכן היה כיף :)
חזרנו עם שירי הביתה ויצאנו אל הקניון (בעקבות בכי מתמשך של אלעד : "אין לי מה ללבוש").
הקניון היה במקום שנקרא אוונטורה שככל הנראה מכיל הרבה ישראלים. פעם ראשונה שהיינו בקניון שדומה לעזריאלי, ולא לצומת ירקון במבנהו. היו לנו שעה וחצי בערך ולא הספקנו הרבה. כשיצאנו קיבלנו טלפון משירי שסיפרה שיש התראות על טורנדו באיזור מיאמי ושכדאי שנבוא הביתה - ממילא ירד גשם ותכננו לנסוע הביתה, אבל עכשיו גם פחדנו שברק יפגע בנו :)
זה מטורף איך ממזג אוויר נעים עוברים לגשם זלעפות שלא רואים כלום בכביש.
סיימנו את הערב בבית, ועלינו לארוז.

Everglades & Key West - שביעי למאי
בבוקר אחרי שאכלנו חיכינו ששירי תקום כדי להפרד, נפרדנו והודינו לצחי ושירי אלפי פעמים, ויצאנו לכיוון האוורגליידס.

האוורגליידס הם בעצם מעין ביצה גדולה, ג'ונגלון, שעל פי מה שקראנו זה בעצם הרבה מאוד מים שזזים מאוד מאוד מאוד לאט ויוצרים את הביצה. הם מפורסמים בשל התנינים שניתן לראות בהם. אז הגענו לכאן אחרי שעמית וחברתו סיפרו לנו שהם לקחו כאן אופניים וכמעט עלו על תנין - הסקנו מסקנות והלכנו ברגל למסלולון שמתאים גם לנכים - כלומר מסלול עדין. המסלול כולו הוא גשר עץ שמוביל אותך מעל הביצות. התחלנו ללכת, מחפשים תנינים בתמימותנו - בסוף המסלול זה לא ישמח אותנו כל כך... בהתחלה ראינו צב ים חמוד שטיפס על היבשה והוציא ראש. המשכנו ללכת, לפתע שמענו נהמה, ועוד אחת. חיפשנו את מקור הנהימה - כלום... לך תדע מאיפה התנין נוהם עליך. המשכנו ללכת, מידי פעם ראינו תנין משתזף בשמש - עמדנו וחיכינו שהוא יזוז, אבל זה לא קרה. אח"כ ראינו תנינים במים, כשרואים רק את ראשם. גם הם לא זזו. ניסינו לזרוק על אחד מסטיק - הוא לא זז. ניסינו לצעוק עליהם - הם לא זזו. אופ. המשכנו ללכת, וראינו קבוצה גדולה של אנשים מסתכלים על משהו, כשהתקרבנו ראינו שהם מסתכלים על תנין די גדול במרחק סנטימטרים ספורים מהגשר עליו אנחנו עומדים - די מלחיץ. התנין פתח את הפה והכל... אחרי שספגנו מספיק תנינות התחלנו לחזור. בתמימות אנחנו הולכים לנו, כשלפתע אנחנו מבחינים בתנין עומד בצד הדרך, ממש ליד השביל שלנו, לא מעבר לגשר, לא במים, בדשא לידינו. הרגע איש אחד עבר לידו בשלווה. בהתחלה חשבנו לעבור גם אנחנו - אלעד הסביר שאנחנו גדולים ממנו ולכן הוא לא יתקוף משהו שגדול ממנו. אחרי כמה מחשבות ונסיונות להתקרב שנענו בפתיחת עיניים שלו וחשיפת שיניים, החלטנו לשבת ולחכות שאנשים יגיעו מאחד הצדדים שלנו ונוכל לעבור איתם ביחד. בסוף אכן הגיעו אנשים, אפילו משני הצדדים של התנין, ואז התחלנו בשיחה/ויכוח למי יעבור ראשון. אחד אפילו הסביר שאם תנין רודף אחריך אתה צריך לרוץ בצורת S כי תנין יכול לרוץ רק ישר ואם הוא פונה הצידה הוא יסתבך ויפול. אלעד הסביר לי קודם לכן שתנינים הם מאוד מהירים, ואז אישה אחת אמרה שהם יכולים להגיע ל-30 מייל לשעה, שזה בערך 47 קמ"ש. התלבטנו והתלבטנו, עשינו צעד קדימה וצעד אחורה, ובסוף אחד הצעירים יחסית, אמר לאמא שלו : "אמא, תעברי ואנחנו נעבוד אחריך". באופן מפתיע האשה עברה וכלום לא קרה. אז אלעד הציע שאני אעבור ואצלם אותו עובר את התנין. אני בתגובה הצעתי שנעבור ביחד - וכך היה. ככל הנראה בזמן שאנחנו האנשים התלבטנו מה לעשות זה מה שעבר לתנין בראש : "אני יכול לעבור אותם ? מה יקרה אם אני אעבור ? שמעתי שבני אדם רצים ב-S ואם אתה רוצה לברוח מהם אתה צריך לרוץ ישר" למה אנחנו חושבים ככה ? כי אחרי שסיימנו לעבור הסתכלתי רגע לאחור, וראיתי את התנין מתרומם על ארבעת רגליו ומתחיל לצעוד ישר ולאט לכיוון המים. וכך נפרדנו מהתנין :)

משם עשינו את דרכנו לכיוון Key West. מדרום לפלורידה יש קבוצה גדולה יחסית של איים, חלקם קטנטנים וחלקם גדולים יותר. הדרום מערבי ביותר נקרא Key West. האיים נקראים Keys מעיוות כלשהו של המילה Cayos הספרדית. כמה פרטים מעניינים : האיים מחוברים אחד לשני על ידי שרשרת של גשרים. על אי שנקרא Sunset Key יש למדונה ולאופרה וינפרי בתים. רק השטח של הבית של אופרה עלה כ-2 מליון דולר.
אחרי כ-3 שעות נסיעה המלוות בנוף של ים ואיים הגענו לקי ווסט - האי הכי דרומי בארצות הברית.
את הלילה הראשון פה החלטנו לבלות במנוחה במלון.

8 למאי - המשך Key West

בבוקר קמנו, ואחרי התפדלאות ארוכה, יצאנו בסביבות 2 מהמלון. הלכנו לראות את הנקודה הכי דרומית בארה"ב וכמובן הצטלמנו בה. משם הלכנו לרח' דובל (doval st) וחיפשנו איפה לאכול. אכלנו ומיהרנו לנקודה הבאה שלנו - סיור של שעתיים על jet ski ! אלעד עשה את זה בעבר בטורקיה, לי זו היתה הפעם הראשונה.
בצורה שבה זה תואר לנו במלון - במקום בו הזמנו את זה, לא ציפיתי לילדון בן 19 שידריך אותנו. הגענו למקום, אלעד מילא איזה מבחן 100 כזה, כמו שעושים בצבא שאמור ללמד אותך בטיחות אבל תכלס אומרים לך את התשובות. אח"כ חתמנו על עוד כל מיני דברים שנתנו הסבר על האופנוע. הילדון חטף ארוחה שלמה של המבורגר צ'יפס וקינח בגלידה ואז יצאנו לדרך.
אין לי הרבה מילים כדי לתאר עד כמה כיף, אדיר ומגניב זה היה. אני יכולה לאמר שזה היה כיף יותר מהצניחה חופשית ומכל רכבת הרים שעלינו עליה. הנופים היו מדהימים, תחושת החופש של הים, מהירות הנסיעה, הרוח בפנים, הקפיצות על הגלים ותחושת הפחד מהריגוש. הכל היה כיף. כולם הבטיחו שאי אפשר ליפול מהאופנוע, למרות זאת פחדתי בהתחלה. אלעד שכנע אותי לא לפחד, ואמר שאם אני אסע מהר יותר אני ארגיש פחות את הקפיצות של הגלים - נרחף מעל זה. חלקנו אופנוע ואלעד אחז בי מהמושב האחורי. עברנו במעין אי עשוי עצים צפים - דמיינו עיגול באמצע הים, מלא מלא מלא עצים, ובקצוותיו אפשר לראות את שורשי העצים מרחפים בתוך המים. עברנו בתעלה יחסית צרה באמצע האי הזה.
משם המשכנו לנסוע אחרי המדריך שלנו, מהירות מטורפת כ-80 קמ"ש אולי אפילו קצת יותר, ואחרי שהוא שוב הבטיח לי שאי אפשר ליפול מהאופנוע אלעד ואני נפלנו מהאופנוע. אלעד סיפר לי שזה מאוד מפתיע, רגע אחד אתה על האופנוע ורגע אחרי זה אתה בתוך המים. זה לא היה ככה אצלי. אחרי שאלעד נפל אני עוד אחזתי באופנוע איזה דקה או שתיים, רגל אחת במים ורגל שניה על האופנוע, עוד קיוויתי להתאושש מזה, אבל זה לא קרה. אז אלעד ואני צפים לנו בים, מופתעים מכל מה שקרה, כמה דקות אחרי זה המדריך שם לב ובא לאסוף אותנו :) אל דאגה היו לנו מצופים, אז יכולנו סתם לשכב, זה היה כיף באופן מפתיע. המדריך העלה אותנו על האופנוע וגילינו שאלעד איבד את משקפי השמש שלו, ואני קיבלתי חבורה נאה בכף היד. חשוב לאמר שהמדריך היה מאוד מופתע שהצלחנו ליפול מהאופנוע, לפני כן הוא אמר שצריך ממש לדעת מה אתה עושה כדי ליפול - אולי אני ממש טובה בזה ! המשכנו משם, קצת בפחד, ומאז בכל פעם שהיו קצת גלים שגרמו לקפיצות גדולות, האטנו ונרגענו. נסענו מתחת לגשר המוביל לקי ווסט, נסענו ליד הנקודה הכי דרומית בארה"ב בה הצטלמנו באותו הבוקר, נסענו ליד key של עשירים (בתים שעולים 4 עד 8 מליון דולר), נסענו ליד הבית של אופרה והבית של מדונה, ונסענו ליד מתקן לאימון חיל הים של ארה"ב, אפילו ראינו navy seal ששחה (המדריך סיפר לנו שהם שוחים כ-60 מייל עם אבנים קשורות אליהם באחד האימונים המטרידים שלהם). טוב, מספיק להלאות - היה מעולה !

התקלחנו כדי להוריד מאיתנו את כל המלח, ויצאנו לראות את השקיעה במלורי סקוור - שם יש חגיגת שקיעה בכל יום אבל קצת איחרנו את המועד. עשינו סיבוב, קנינו מרגריטה פינה קולדה, חזרנו לחדר והזמנו פיצה.

9 למאי - נפרדים מקי ווסט וממיאמי ושלום שיקגו

קמנו בבוקר, מיהרנו לקבל תיק חינם בחנות מדליקה שמוכרת מוצרים שמשנים צבע בשמש, משם מיהרנו לקנות Key Lime Pie - אמרו לנו שחובה לטעום, מדובר על Lime שמגודל ב-Keys. היה מעניין... משם יצאנו לנסיעה של 4 שעות לשדה התעופה של מיאמי.
טיסה ראשונה לאטלנטה, טיסה שניה לשיקגו ואנחנו בCTA הרכבת התחתית/עילית של שיקגו.
עלינו על רכבת ב-23:50 בלילה עם כל המזוודות והכל. שניה אחרינו הומלס ועוד איש מוזר התיישבו לידינו, וזכינו לריח נעים במהלך הנסיעה :)
הגענו להילטון שלנו - אל דאגה, לא נהיינו פזרנים, פשוט ממש יקר שם, והצלחנו ב-priceline להוציא 4 כוכבים במחיר זול מאוד אז יצא לנו טוב - הלכנו לישון.

10 למאי - שיקגו

Day 45 - New Orleans

אלוהה !
יצאנו הבוקר למסע חשוב ! קניית כרטיסים לפסטיבל הג'ז - Jazz Fest. הפסטיבל מתקיים פעם בשנה בניו אורלינס, במהלך שני סופי שבוע חופפים. במקרה, יצא שאנחנו מתארחים כאן בזמן הפסטיבל ושמחנו מאוד.
קנינו כרטיסים ופגשנו אישה נחמדה שספרה לנו קצת על מה צפוי לפנינו. ביום שבת הקרוב, מ-11 עד 19 נשמע ג'ז, והכי מגניב, נראה הופעה של נורה ג'ונס.
אחרי שקנינו כרטיסים, נסענו לכיוון נהר המיסיסיפי כדי לקחת שיט על הנהר. על המעבורת פגשנו אמא ובת מוויסקונסין, שסיפרו לנו על מקום בשם The Mardi Grad World. למי שלא יודע, מרדי גרה זו חגיגה שנתית שנערכת בניו אורלינס.
כדי להסביר את התאריך שבו נערך מרדי גרא (באנגלית : מארדי גראס) נתחיל מהסוף.
כל שנה הנוצרים חוגגים בחג הפסחא את תחיית המשיח שלהם (הלא הוא ישו) - חג הפסחא נערך מתישהו בתחילת אפריל לפי מחזור הירח (מה שגורם לי לחשוב שהתאריך העברי עבורו הוא קבוע).עכשיו - לחגוג את תחיית המשיח זה סבבה - העניין הוא שכמה שבועות לפני הם חוגגים גם את מותו ביום שנקרא "יום רביעי האפר - ash wendsday" בשבועות שבין יום זה לבין חג הפסחא, הנוצרים מצווים לוותר על משהו שגורם להם הנאה כמו שוקולד, יין, או סקס (מה שאומר שליהודים אין בעלות על רגשות האשם).
יום לפני היום רביעי הזה כן יש יום שנקרא יום שלישי השמן - זה היום שבו חוגגים את מרדי גרא. ועכשיו בחזרה לסיפור...
אז קשקשנו קצת איתן והן הציעו לנו לבוא איתן לשם. עלינו על ההסעונת וביקרנו במקום.
המקום די מגניב, מסתבר שהם ממש עושים תהלוכות מטורפות, עם במות נעות בצורות שונות, ומלא בובות. תראו את התמונות.
משם חזרנו לכיוון המלון ועברנו בדרך ליד חנות בגדים של Levi's ובחלון הראווה היתה חולצה שכתוב עליה "שלום י'אל" יענו שלום כולכם !
נכנסנו פנימה לראות על מה מדובר ופגשנו ישראלית. דבר הוביל לדבר והיא שלחה אותנו לאיש בשם עוזי שיש לו חנות מצלמות. היא ספרה שהוא עושה ארוחת שבת ותמיד שמח להזמין ישראלים. עוזי הוא דתי, ואכן יש לו חנות מצלמות :) אלעד הניח תפילין, והוזמנו לארוחת שישי אצלו בבית. פגשנו גם בחור צעיר שעובד אצלו וקיבלנו קצת המלצות על מקומות.
במקביל בניו יורק, ביקשנו מרן (ברט מהעבודה) לבדוק דירה להשכרה בניו יורק - וקיבלנו אישור. יש מצב שתהיה לנו דירה :)
תודה רן !!!
לילה טוב.

Days 36-44 - Yosemite, San Francisco & New Orleans

ימים 35 - 37 - יוסמיטי
אלעד ממאן לכתוב כאן.. אז בינתיים זה ישאר ריק.

יום 37 - מגיעים לסן פרנסיסקו

הגענו לסן פרנסיסקו ב-18 לאפריל. העיר קידמה את פנינו בפקק חביב, שהזכיר לנו את מה שנאמר לנו עוד בארץ : "לא כדאי להיות עם אוטו בסן פרנסיסקו".
כשעשינו צ'ק אין למלון, הסבירו לנו שהחניה במלון עולה 27 דולר לכל יום בו אנחנו במלון. בשלב הזה כבר די הבנו שלא כדאי להיות עם אוטו בסן פרנסיסקו.
התארגנו במלון, ויצאנו לחפש מקום נחמד לשבת בו, אז נסענו לnorth beach שנקרא גם little Italy. כשהגענו נראה כאילו יש הרבה מקומות פתוחים, אבל עד שמצאנו חניה שהחלטנו שכנראה לא יגררו לנו את הרכב ממנה, גילינו שיש בערך מקום אחד באיזור שפתוח. האמת היה מקום נחמד :)
באופן מקרי לגמרי, ביום שהגענו לסן פרנסיסקו אוריאל (שהיה במדור איתי בתוכניתן ראשי) יצר איתי קשר במייל. שאלתי מה שלומו ומה קורה, והסתבר שהוא ממש כאן לידינו, לומד בסטנפורד.
קבענו להפגש.

יום 38

בבוקר שאחרי, למעשה בצהריים (אנחנו פדלאות הרי), יצאנו לדרך עם האוטו. עברנו בדרך במקום שנקרא half moon bay, נוף יפה לים, וכמובן קצת קר, ומשם המשכנו לפאלו אלטו לאכול משהו. אוריאל פגש אותנו במסעדה הסינית בה אכלנו ויצאנו משם לסטנפורד. (חשוב לציין שמתוך איזה 20 מסעדות שהיו ברחוב בו היינו, בערך 2 היו פתוחות, מסתבר שבפאלו אלטו המסעדות נסגרות בין 14:00 ל-17:00...)

אוריאל עשה לנו סיור בסטנפורד. האוניברסיטה היתה כמו כל האונ' בסדרות ובסרטים ואפילו יותר. יפה, מושקעת, מטופחת, מבנים מעניינים בסגנון אירופאי ועתיק, והכל פשוט שליו. הספריה היתה ע-צ-ו-מ-ה עם כל ספר שאפשר לחשוב עליו. חנות הספרים הכילה המוני מזכרות של סטנפורד : קלסרים, עטים, ספלים, חולצות של "I'm a stanford dad" וכל דבר שאפשר לכתוב עליו stanford (אוריאל אסר עלינו לקנות מזכרת :)) כשסיימנו את הסיור אוריאל שלח אותנו למוזיאון לצפות בתערוכה הנוכחית

אין הרבה מה לאמר, נראה מאוד כיף להיות סטודנט בסטנפורד.

התחלנו לחפש חניונים חלופיים בשביל הרכב, כי לא רצינו להחזיר אותו מוקדם מהתאריך שקבענו, אבל אחרי יום נוסף ו-27 דולר נוספים, וויתרנו על הרעיון.

Days 36-38 - Yosemite & SF

יום 39

בבוקר שאחרי החלטנו להחזיר את הרכב. לפני זה רצינו לקנות כרטיס תלת יומי לתחבורה הציבורית. בילינו קצת יותר מחצי שעה בנסיון לחנות את הרכב ליד המרכז מבקרים (בו קונים את הכרטיסים). בסן פרנסיסקו יש מדחנים בצבעים שונים. צהוב זה למשאיות, כתום זה לרכב ציבורי אפור זה לרכבים רגילים ויש גם אדום - לא הבנו למה זה. מעבר לצבעים, יש שלטים שמורים על השעות בהן המדחן משמש את הרכבים המתאימים, וכמובן המוני שלטים של "No Parking" על מדחנים מסוימים. בקיצור - פשוט וקל למצוא חניה :)

בסוף מצאנו אחת, יחסית לא רחוק, שמנו מטבע שהוא חיקוי של רבע דולר - זה נתן לנו 20 דקות, כל רבע דולר נוסף ששמנו נתן לנו 5 דקות נוספות (כן כן, 5 דקות = רבע דולר), בנוסף לא היה אפשר לטעון יותר מ-30 דקות. כפי שניתן לראות, קל ונעים לחנות בסן פרנסיסקו :)
הצלחנו להחזיר את האוטו והתחלנו להסתובב.

יצאנו לטיול רגלי בהנחיית הלונלי פלאנט. התחלנו בצ'יינה טאון בה אלעד חווה כמה מסיפורי סין שלי, וגם ראינו מפעל להכנת עוגיות מזל (טעיםםםםם), המשכנו לאיטליה הקטנה ומשם עלינו למעלה למקום שנקרא telegraph hill, העליה למקום הזה היא פשוט במדרון לא הגיוני בכלל, זה כל כך מוזר להסתכל על הבתים ברחוב ולראות שהדלת אלכסונית לרחוב...

יום 40

ביום שאחרי התחלנו בחנות של אפל - הכל כל כך יפה שזה פשוט כואב. שקלנו ברצינות לקנות iBook, כרגיל אלעד הפציץ את המוכרים בשאלות והשוואות וחקירות שונות והחלטנו להשאיר את האופציה פתוחה... המשכנו בסיבוב ב-union square. במקרה לגמרי, נפלנו על חנות נדירה בשם Macy's ונאלצנו לבלות בה כ-3 שעות. מה לעשות, היה sale חצי שנתי. דבר נוסף שלמדנו בביקורנו בחנות, הוא שיש בחנות מרכז מבקרים, ובו מבקרים בחנות שאינם מארצות הברית מקבלים הנחה של 11% למשך 5 ימים. sweet !

Days 39-40 - SF

יום 41

נסענו ל-fisherman wharf ולכיכר גריהדלי שבה יש ש-ו-ק-ו-ל-ד. fisherman wharf זה מגנט תיירים נחמד ליד חוף הים. יש שם sea food ומלא חנויות מזכרות. קצת דומה לנמל תל אביב בקיץ, אבל יפה יותר. אלעד צועק עליי כשאני אומרת שזה דומה לנמל ת"א :)
אחרי שמאסנו בכל זה, נסענו לאיטליה הקטנה לחפש אוכל. נכנסנו למסעדה מגניבה שנקראת The Stinking Rose. הייחוד של המסעדה הוא בכך שבמרכזה עומד השום. יש ריח של שום בכניסה, מלא ראשי שום מעל ראשי הלקוחות, וכמעט כל המנות מכילות - נחשו מה - שום ! מעבר לכך השולחנות היו מוקפים בוילונות מה שהשרה למקום תחושה רומנטית (ומסריחה :)). היה די טעים ושומי.

Day 41 - SF

יום 42
קמנו בבוקר, וארזנו את כל חפצינו. 4 מזוודות גדולות ושלושה תיקים קטנים. יצאנו מהמלון לכיוון Golden Gate Park שכפי שנאמר בכל מקום אינו קרוב בכלל לשער הזהב וגם לא רואים ממנו את שער הזהב... הפארק שאמור להיות יפה ומקום מרגוע, היה די מפחיד. היו שם כל מיני היפים ואנשים מוזרים אחרים. אישה אחת שצעקה כל הזמן Asshole. כל אלו דרבנו אותנו לצאת מהפארק כלעומת שנכנסנו. נסענו חזרה לעיר ובזבזבנו את הזמן שנותר לנו עד שההסעה באה לאסוף אותנו מהמלון לשדה התעופה

Day 42 - SF

עוברים צד

ב-23 לאפריל ב-22 בלילה עלינו לשאטל לשדה התעופה של אוקלנד, ובמהלך הלילה, בשתי טיסות וכשעתיים שינה, הגענו לניו אורלינס.

יום 43

כשהגענו למלון בסביבות 9, היינו כבר די גמורים ומאוד רצינו ללכת לישון. האיש בקבלה הסביר לנו שנוכל להכנס לחדר רק ב-2:30 בצהריים היינו די עצובים. כשהוא סרב להרים את הטלפון ולברר אם אפשר לעשות משהו לגבי זה - כבר התעצבנו.
יצאנו לשוטט ברובע הצרפתי, רוב הזמן פשוט גררנו את עצמנו עייפים וטרוטים. בשלב מסוים חזרנו למלון, ואני נרדמתי בלובי על הכסא. קמתי, הלכנו לאכול וכשחזרנו הורשינו להכנס לחדר.
אחרי שנ"צ של 4 שעות התעוררנו, את שארית הערב בילינו בעבודת מחקר אינטרנטית ובאכילת פיצה.

יום 44

כל העניין עם הטיסה קצת דפק לנו את השעות שינה, אז אחרי א. בוקר חזרנו לישון, והיום שלנו התחיל פחות או יותר ב-16... יצאנו לסיבוב בהדרכה עצמית, שהסתיים במסעדה בה טעמנו קצת מניו אורלינס. המאכלים הנפוצים הם : גמבו - מעין מרק מאוסף של רכיבים, קצת חריף. ג'מבליה - אורז עם סוג מסוים של בשר, הרבה sea food ומשהו שנקרא po' boys שזה למעשה סנדביץ אבל מבאגט. בנוסף מאוד נפוץ פה משקה בשם הוריקן - שתיתי אותו, לא רע, דומה ללונג איילנד נראה לי.

Days 43-44 - New Orleans

לסיכום :
סן פרנסיסקו ממש יפה וכיפית.
ניו אורלינס מדליקה ושומעים ג'ז בכל פינה.

!לילה טוב

התיאור של הטיול שלנו - קצת באיחור אבל הנה הוא

עידכון:
http://www.esnips.com/r/hmfl/doc/d2945b1b-3a5a-4faa-88aa-f33c15ee6577/USA-trip
זה אמור לעבוד עכשיו, תודה אורלי.
http://www.esnips.com/doc/d2945b1b-3a5a-4faa-88aa-f33c15ee6577/USA-trip

בגדול - זה יכול לומר לכם איפה היינו ולאן אנחנו הולכים פחות או יותר
(צריך את התוכנה "אדובי אקרובט" בשביל לראות את זה - אפשר להוריד אותה בחינם כאן) בהצלחה

Days 29-35 - Portland & the way to Yosemite

יום 29

יצאנו מסיאטל דרומה לכיוון פורטלנד. נירס (חבר שלנו) חיבר אותנו די מזמן לחבר שלו, Dan שגר בפורטלנד. אז עוד לפני שהגענו לפורטלנד קבענו עם Dan להפגש (אני כותבת Dan כי Dan לא אוהב שישראלים קוראים לו דן, כלומר dun/done). בקיצור, בלילה לפני כן הזמנו לראשונה מלון באתר המגניב priceline, אתר שבו אתה בוחר כמה לשלם על המלון, כמה כוכבים המלון ובאיזה איזור/ים של העיר הוא יהיה ומתפלל לאלוהים שזה יצליח. זה עבד מעולה וקיבלנו מלון של 3 כוכבים ב-41 דולר ליומיים. מגניב. הגענו בלילה, התארגנו והלכנו לישון וקבענו עם Dan להפגש מחר – בליינד דייט עם חבר של חבר :).

יום 30

אחרי ארוחת הבוקר (חביתה לשם שינוי) פגשנו את דן (עד כה כבר הייתם צריכים ללמוד לבטא את השם נכון) ויצאנו לדרך. דן לקח אותנו לcostco.
Costco זה מעין סופר גדול, שכדי להכנס אליו צריך להיות חבר מועדון, וזה כרוך בתשלום חד שנתי של 50$. מה מגניב בו ? Costco ידוע בשל המחירים הזולים של המוצרים בו, אבל צריך לקנות הרבה. לדוגמא, פחיות קולה באות בחבילה של 32. מסטיקים באים בחבילות של 10 חפיסות או אפילו יותר. הקורנפלקס עצום ומגיע בשתי חבילות. מברשות שיניים באריזות של 8, פסנתרים באריזה של 12 וכן הלאה.
אחרי שטיפת המוח שאיזאק עשה לאלעד, אלעד הסתובב כל הטיול עד כה מתוך מטרה להכנס לcostco, אז היינו חייבים לראות על מה מדובר. בסופו של עניין לא קנינו כל כך הרבה, והאמת היא שגם קצת התאכזבנו מהמקום לעומת הסיפורים. אבל יצאנו עם 32 פחיות (בשקל לפחית), 50 chewy, וכ-30 חבילות מסטיקים :)
אחרי זה דן לקח אותנו לנסות לקנות לאלעד מצלמה. דן מסתבר מכור לקפה, אז היינו צריכים לעבור בדרך בסטארבקס. לא סתם עברנו שם, כיוון שדן מכור לקפה, יש לו כוס תרמית לקפה, של סטארבקס כמובן. אז נכנסו לסטארבקס, דן הגיש להם את הספל שלו, ואחרי שהוא הסיר את המכסה המוכר מילא אותו ודן חסך 10 סנט והציל את כדור הארץ.
אז הלכנו לחנות מצלמות. במשך כ-30 דקות אלעד ודן ניהלו שיחה עם המוכר, בעצם יותר כמו חקירה מעמיקה על המצלמה שאלעד רוצה, עדשות שונות שעשויות להתאים לה, מחירים ואפשרויות שילוח. לסיפור לא היה סוף שמח, ועברנו עוד יום בלי מצלמה.
משם נסענו לסופר שבו מוכרים מוצרים ישראלים, היו שם גבינות ממחלבות גד ותנובה, נקניקים מטירת צבי, ג'חנון, פיתות (בערך) ועוד. בערך בשלב הזה דן החזיר אותנו הביתה ונפרדנו לשלום.


קצת על דן :
דן יהודי, הוא עשה עלייה ב2003 והיה בארץ עד 2006 דומני. הוא הספיק להיות בקיבוץ צובה, בירושלים, בזכרון יעקב, ראשון לציון וגבעתיים (יותר ממה שאני הספקתי בחיי) ולצבור הרבה מאוד סיפורים מצחיקים על איך זה להיות אמריקאי בישראל. רובם מבוססים על זה שאנחנו ישראלים חארות (ככה אני מגדירה את זה – הוא לא חושב ככה). הוא פגש הרבה ישראלים נחמדים, וגם כמה כאלה שניצלו את תמימותו ואת האופי האמריקאי המאמין שלו. אחד הדברים שאמריקאי גדל עליהם זה לתת אמון באנשים. ישראלי לעומת זאת לומד מגיל צעיר אף פעם לא לתת אמון באנשים ותמיד לוודא שלא דופקים אותך. הבדל התרבות ה"קטן" הזה מככב בסיפורים של דן. את נירס דן הכיר כשהם היו שותפים לדירה בגבעתיים.
בקיצור, דן היה חמוד לאללה, מצחיק וחכם וציני ושמח לענות על כל שאלה ולהסביר כל ניואנס שלא היה ברור לנו בתרבות האמריקאית. היה ממש כיף איתו.
בערב רצינו ללכת למסעדה, ודן אכן המליץ לנו על אחת, בבדיקה מהירה גילינו שהיא נסגרת ב-21. 21 !!! מה קורה פה ? איחרנו ב-3 דקות והיה כבר סגור. אז המשכנו ליעד הבא שהוא הקולנוע. בחרנו סרט וקנינו כרטיסים, ואפילו נרשמנו למועדון לקוחות צובר נקודות (אם לא הבנתם אז כמעט לכל דבר בארצות הברית יש מועדון לקוחות צובר נקודות, וחלק גם משתפים פעולה ביניהם, אפשר לקנות בסופר ולהרוויח מיילים של טיסה – אני רצינית לגמרי). השעה היתה 21:20 והסרט התחיל ב-22:10. חשבנו לקפוץ לקניון שהיה ממול הכביש, אבל נחשו מה ? הוא נסגר ב-21. אז רצינו לשתות קפה – אבל נחשו מה ? לא מצאנו קפה פתוח. בסוף חזרנו לקולנוע והתנחמנו בפופקורן :) ראינו את "300" סרט נחמד אבל קצת דרמטי, או כמו שדן הגדיר אותו "מטריקס פוגש את טרויה".

יום 31

בבוקר למחרת דן בא לאכול איתנו א. בוקר בקפה של המלון ואח"כ ישבנו בלובי. ביום שלפני דן סיפר לנו שהוא קנה בארץ מחשב כף יד כמו של אלעד, וגם את התוכנה iGo. כשהוא חזר לארצות הברית (בנסיבות אישיות דחופות) הוא גילה שאין להם מפות של ארצות הברית, או לפחות ככה החברה טענה בתגובה למייל שהוא שלח אליהם. הוא הופתע מאוד לשמוע שלא רק שיש לנו מפות של ארה"ב שמתאימות לiGo אלא אפילו יש לנו אותם כאן על המחשב ואנחנו יכולים ונשמח ממש לתת לו אותן. אז באותו בוקר בילינו בלצ'פר את דן במפות של ארה"ב לiGo שלו – לא היה שמח ממנו :)
עוד ביום שלפני ניצלנו את ההזדנות כדי לבקש מדן המלצה על מקום להסתפר בו ובאותו בוקר קבענו לנו תור. אז בסביבות 13:30 נפרדנו שוב מדן והלכנו אל הלא נודע.
הלא נודע הסתבר כמקום שיקי שכזה, אני מניחה שהעיתונאים בארץ ובטח גם הלונלי היה מתאר את המקום כמספרה שכונתית צבעונית. הספריות היו מעין היפיות מוזרות קצת, המקום אכן היה צבעוני וקצת מבולגן – אבל מגניב בגדול. ספרית חביבה בשם כריסטין קיבלה אותנו והתחילה לעבוד. אני עשיתי פסים ואלעד רצה להסתפר, כמובן שהיינו שם שעתיים וחצי בערך (ככה זה להיות בת) ודיברנו עם כריסטין די הרבה – זה היה מעניין לנהל שיחת מספרה באנגלית.
התספורת של אלעד יצא טוב מאוד, פרט לכך שהיא טבחה לו בפיאות הלחיים – אחרי שהוא הסביר איך הוא אוהב אותן היא משום מה סיפרה אותן לחלוטין. הצבע שלי יצא, איך נאמר את זה, מעניין. כלומר זה די בסדר – אבל יש לזה מקום להשתפר. מסתבר שהיא השאירה לי כתם כהה באחורי הראש, היא שמה לב לזה ממש בסוף כשהיה מאוחר מידי לתקן, אך תחושת האשם גרמה לה להוריד לי 20$ מהמחיר. בנוסף מאז אותו אירוע השיער שלי לא חזר להיות עצמו – הוא קצת פרוע מהרגיל, ואני עדיין מנסה לדבר אל ליבו (באמצעות קרמים כמובן). אלעד שילם 20$ (פי 2 ממה שהוא משלם בארץ) ואני יצאתי בזול – 85$.
לאחר האירוע עברנו למלון בחלק אחר של העיר, אחד המלונות המגניבים שהיינו בו, חדר גדול ממש עם מיטות מושקעות וטלויזיית LCD – אכן הפתעה נעימה.
בערב קבענו להפגש עם ריינה (Rayna). ריינה היא ידידה של עמיחי שעבדה איתו במחנה קיץ. אז נפגשנו במעין פאב מסעדה עם אופי גוטי משהו. אכלנו mac & cheese המאכל האמריקאי הידוע –בסופו של היום מדובר על פסטה ברוטב שמנת עם מלא מלא מלא גבינת פרמז'ן מגורדת מעל. טוב נו, בכל זאת היה טעים. נפגשנו עם ריינה וגרג, שניהם יהודים כבני 25, שניהם ביקרו בארץ (כנראה כל אחד בזמנו) כחודשיים והם היו מאוד נלהבים לפגוש אותנו. היה מאוד כיף. לראשונה הרגשנו כאילו אנחנו עושים מה שהמקומיים עושים. הפאבסעדה היה מדליק. בסוף הארוחה ארזו לנו את השאריות בצורות משונות עם נייר כסף (אני קיבלתי תנין, אלעד דרכון וריינה חרב).

יום 32

למחרת יצאנו לקניות באאוטלט מדרום לפורטלנד. כל הטיול חיכינו להגיע לפורטלנד כדי לעשות קניות, כי באורגון (ובה פורטלנד) אין מס על קניות. יצאנו בשלל יפה, הרבה פחות מרשים מזה שקנינו בברסטו, אבל הכי חשוב – אלעד קנה מצלמה ! זה לקח קצת זמן, אבל הצלחנו :)
בערב עברנו שוב מלון, הפעם לאיזור שדה התעופה, וקבענו לצאת עם ריינה וגרג שוב. הגענו די מאוחר, סביבות 23:00 לפאב בו הם היו, אך לא יכולנו להכנס. מסתבר שעל פי החוק, על מנת להכנס לפאב צריך להציג תעודה רשמית, כלומר ת.ז. או רשיון של המדינה, או דרכון. כמובן שאנחנו לא מסתובבים עם הדרכונים עלינו, ולכן לא יכולנו להכנס. האיש שאסר עלינו להכנס הסביר לריינה שהוא כנראה היחיד שמקפיד על החוקים ולכן כנראה בכל פאב שכן יתנו לנו להכנס. אז נשלחנו לפאב אחר ואכן נכנסנו (עם אזהרה) – כ-15 דק' אח"כ ריינה, גרג ועוד שתי בנות הצטרפו אלינו. גם הפעם היה ממש כיף, ותחושה נעימה שאנחנו עם המקומיים. לנהל שיחה בפאב בארץ זה לא דבר פשוט, עכשיו נסו לעשות את זה באנגלית...
אחרי הפאב נפרדנו מריינה והבנות, קבענו להפגש עם ריינה (וגם עם Dan) למחרת בשוק שנקרא Saturday Market, והמשכנו עם גרג לדירה שלו. גרג הוא מעצב גרפי, ומאוד מוכשר. ראינו את התיק עבודות שלו וממש התרשמנו, ומעבר לכך היה מאוד מסקרן להיות בדירה של אמריקאי בן גילנו. הוא גר בבית פרטי, 3 חדרי שינה, 2 אמבטיות, 3 חניות, וחצר. הוא חולק עם שותף ומשלם – אתם יושבים ? – 500$. לא יאומן. הלכנו לישון ב-3...

ימים 33-35

למחרת בקושי פקחנו עיניים, וגררנו את עצמו להתארגן ולצאת. פגשנו את דן ב-13:00 אחרי שהמתין לנו כרבע שעה (היה לנו ממש לא נעים), והוא העביר את אלעד קורס מזורז באיך לשהשתמש במצלמה.
הודינו לו הרבה, ונפרדנו ממנו. ריינה לא ענתה לטלפון אז המשכנו לבד לשוק. השוק הוא בעצם נחלת בנימין מנומסת. היה מעניין לראות את הגרסא האמריקאית לזה.
נפרדנו מפורטלנד ויצאנו דרומה.

Days 29-32 - Portland

מכאן והלאה בילינו כיומיים בנסיעה לכיוון יוסמיטי.חזרנו לקליפורניה, הפעם מהצפון, עברנו בדרך בסקרמנטו – בירת קליפורניה וביקרנו בכמה חנויות, מהו יום ללא ביקור בוול מארט, compUSA, Staples וכן הלאה ?
זהו. היום בערב הגענו ליוסמיטי. לילה טוב.

Days 33-35 - The way to Yosemite

דברים נחמדים או דברים ששכחתי לומר :
1. כשהגענו למלון בפורטלנד היה טופס כזה שמזמינים איתו ארוחת בוקר לחדר. משום מה שלנו היה מלא, כנראה מהדייר הקודם של החדר. ירדנו למטה לבקש טופס חדש ולשאול איך בדיוק זה עובד. כיוון שהאיש בקבלה הרגיש לא נעים שלא סידרו את החדר כראוי (כי הטופס המלא היה שם עדיין) הוא פיצה אותנו בשני שוברים לא. בוקר, כל אחד על סך 10$ בבית הקפה שצמוד למלון – יש !
2. עד כה במהלך הטיול ביקשו ממני פעמיים תעודה מזהה לפני שהגישו לי אלכוהול. או במילים אחרות, פעמיים חשבו שאני עוד לא בת 21 !!!
3. נסיעה בכביש – אם קילומטר לפני שהנתיב הימני מסתיים יש שלט שמודיע על קיצו הקרב של המסלול אף אמריקאי לא יסע בו – פרט אלינו כמובן שמנצלים את ההזדמנות. באותו נושא אם אנחנו מנסים להכנס לנתיב עמוס (בכוונה או שלא בכוונה) תמיד נותנים לנו באדיבות ואף פעם לא עושים פרצוף או נלחמים – איזה כיף !
4. גשם – יש פה גשם. כמו סיאטל ממש. ואפור. אפור וגשום. מי רוצה לגור פה ?

הפינה של אלעד - שעשועים לילדים

טריוויה אמריקאית:
שלום ילדים וילדות, השבוע בפינה – חידון נושא פרסים על ארה"ב.
אנא כיתבו את התשובות שלכם בצירוף שמכם וצרפו אותו כהערה לבלוג - התשובות הנכונות יפורסמו עוד שבוע בערך.
אם שמתם לב לבלוג עד עכשיו, זה יעזור לכם.
בין הפותרים נכונה תוגרל טלויזית פלזמה 60" תוצרת סוני וטיול מסביב לעולם*!!!

א. אילו מהמשפטים הבאים לא מופיעים על שלטים בארה"ב:

1) Buckle up, It's the law
2) Litter and it will hurt
3) Click it or Ticket
4) Be safe, Wash!
5) No turn on Red
6) Do not block intersection – 101$ fine
7) You'll be back, State of California.
8) Parking! 20$ per day.
9) Swinging or singing not allowed between 10:00am to 4:00 pm
10) Carpool lane only! Report Violators – call 206-764-HERO

ב. אמת או שקר:

1) במבצע קידום מכירות של אסם (אוסם) בארה"ב, אם תקנה אריזה של 5 חבילות מצות אסם – ינטע עץ בישראל בזכותך.
2) ברמזור ירוק, יש זכות קדימה לרכב הבא ממולך כשאתה פונה שמאלה.
3) בסיאטל ישנם 12 ימים של שמש בשנה בממוצע.
4) בכניסה לסופרמרקט, ליד עמדת העגלות יש ממחטות לחיטוי הידית של העגלה
5) בבית קפה בארה"ב אם קונים יותר מקפה אחד מקבלים חוברת שמסבירה על הסכנות של קפאין
6) בצומת אחד ניתן לראות 4 סניפים של סטארבאק'ס מבלי לזוז
7) בסיאטל המדחנים מופעלים ע"י אנרגיה סולארית ומקבלים כרטיסי אשראי
8) ישנה פרסומת להבאת אנשים לקליפורניה בכיכוב ארנולד שוורצנגר המחופש לדמויות שונות (ביניהן ילדה קטנה עם צמות)
9) המהירות המותרת במרבית הכבישים הבין-מדינתיים היא 85 מייל לשעה (שהם 130 קמש בערך)
10) במרכז העיר סיאטל התחבורה הציבורית (אוטובוסים וכו') היא חינם
11) בסופרמרקטים בארה"ב ניתן לקבל מעין רכב קטן לנסיעה בסופר כדי לא ללכת ברגל
12) מס' הערוצים שיש בטלויזיה בבית אמריקאי ממוצע הוא 104.2.
13) המחיר של צ'יזבורגר כפול במקדונדלס הוא 1 דולר.
14) במקום שבו עובדים בכביש, עבירה שמחייבת קנס תעלה פי 2 ממה שהיא אמורה לעלות.
15) מחיר של ליטר דלק בממוצע הוא 1.39 שח.
16) בכל מיני איזורים בארה"ב יש תחנות רדיו שמדווחות על המצב בסביבה – לדוגמא בכניסה לפארקים מדווחים על המזג אויר ועל מה שיש לעשות שם.
17) הקנס על הנסיעה בנתיב ה"קאר-פול" (נתיב שצריך שני אנשים ומעלה באוטו כדי לנסוע בו) בקליפורניה הוא 433$ בדיוק.
18) בכל מלונית בארה"ב (כמעט) יש קפה חינם.
19) בארה"ב יש בית מרקחת בתצורת דרייב-ת'רו
20) לבארים אסור להגיש אלכוהול אחרי 2 בלילה.

ג. שאלה פתוחה לסיום:
בעבר לארה"ב היה שטר של 2 דולר, ישנה תיאוריה ששטר זה היה שונה באופן מהותי מאלו שבאו לפניו ואחריו, מהו ההבדל הזה?

את התשובות יש לשלוח לת.ד. 43888, רוממה ירושלים (או להשאיר קומנט)

בהצלחה!

Days 23-29 - From Salt lake to Seattle

שלום !
כבר זמן מה לא כתבנו... זה קצת קשה להחזיק בלוג :) אנחנו מגיעים למלון די תשושים, ולפעמים אחרי יום ארוך של נהיגה או התרוצצות. לפעמים סתם בסופו של יום, ורוצים לנוח קצת, או לדאוג למלון הבא, או לוודא שהפארק הבא שאנחנו הולכים אליו אינו סגור בדיוק... בקיצר לא פשוט.
אחרי שיצאנו מסאלט לייק סיטי, נסענו לכיוון צפון לעיירה קטנה שנקראת ג'אקסון - עיירה שנאמר לנו שהיא עיירת בוקרים. יום ארוך של נהיגה במסלול עם נופים משגעים, ביניהם נהר, קניון, הרים ושלג, הוביל אותנו למלון שלנו, עשוי עץ ומשדר חמימות, וכל ההרים מסביבו מושלגים. מסתבר שמכאן אנשים בעיקר יוצאים לסקי. העיירה אכן נראית כמו עיירת בוקרים של פעם, לפחות כמו בסרטים של פעם, אבל בוקרים לא ראינו.
אחרי התמקמות במלון הלכנו לחפש מסעדה, עד שבחרתי מהמגזין מסעדה הסתבר שהיא נסגרה 5 ימים קודם לכן. המסעדה הבאה שבחרתי היתה חמקמקה... אחרי כ-3 נסיונות לכוון אליה את ה-GPS שאלנו מישהו שכיוון אותנו אליה ועדיין לא מצאנו אותה. התקשרנו והסתבר שהם סגורים ל-4 הימים הקרובים. בסוף הלכנו למסעדה אחרת, שעיקרה היה דגים, אבל המסעדה עצמה היתה חמימה ורומנטית. היו בה אנשים שנראו כאילו הם עושים סקי במהלך היום, בני עשירים ניחשנו, וסגרנו ארוחה ב--80 דולר... חזרנו שיכורים (אני - אלעד נהג) והלכנו לישון.
ביום שאחרי, התוכנית היתה לקום בבוקר, לנסוע לגרנד טיטון (פארק לאומי), לבלות בו קצת ולהמשיך לילוסטון - ולבלות בו יומיים, אפילו הזמנו את המלון מראש. אכן קמנו ונסענו לגרנד טיטון, הכל מושלג (הכבישים לא), ההרים הגבוהים והמושלגים היפנטו אותנו. נסענו עד למקום בו הכביש נגמר (הבנו את זה לפי השלט "Road Closed"), התחמשנו בכל פריט מחמם שמצאנו וניסינו לעשות מסלול קצר ברגל (מייל וחצי ככה).
חשוב לציין כי היה זה הנסיון הרשמי הראשון שלנו לעשות hike בפארק. אחרי כמה מטרים של הליכה ראינו שלג על הרצפה, כיוון שהנעלים שלנו לא מתאימות להליכה, ובטח לא להליכה במים, איגפנו אותו. המשכנו מסביב לשלג כמה שיכולנו וטבלנו בשלג בתמימות. כך גילינו שהשלג עמוק משחשבנו, לפעמים 10 ס"מ או יותר. המשכנו ככה, מאגפים ומקפצים עד שהגענו למקום בו הבטנו קדימה אל המסלול, וראינו רק שלג. הבנו שאו שאנחנו נקפא מקור, או שנחזור על עקבותינו. חזרנו :)
במגרש החניה הסתכלנו קצת על האנשים וראינו שהם מאובזרים. או בבגדים חמים, או במגלשי סקי או באופניים. הם באו מוכנים לעניין הזה של פארק סגור עם שלג. אנחנו לא :)
נסענו לכיוון היציאה מהפארק ונכנסנו למרכז מבקרים. האשה הנחמדה הסבירה לנו מה אפשר לעשות (כל מה שהבנו כבר), ואז החלטנו לשאול על ילוסטון (הפארק הוא צפוני לגרנד טיטון). היא פתחה מפה של הפארק וסימנה שני כבישים המכסים כאיזור של 5% מכלל הפארק. אלו הכבישים שפתוחים כרגע. הכביש הראשון היה במרחק של 5 ש' נסיעה מאיפה שהיינו, והשני במרחק 7 שעות נסיעה מהראשון (ומהמקום בו תכננו לישון ).
בתרגום חופשי, אין מצב לבקר בפארק במהלך היום ולישון במלון שלנו.
החלטנו לוותר על הפארק ולהתקדם ליעד הבא - סיאטל. קצת חששנו לבטל את המלון - פחדנו שיגבו מאיתנו דמי ביטול יקרים, אבל הם רק אמרו בסדר וביטלו.
בדקנו כמה זמן תקח לנו הנסיעה וראינו 14 שעות נסיעה בינינו ובין סיאטל. כלומר 2 ימים של 7 שעות נסיעה בכל יום. מצאנו מקום לישון ויצאנו לדרך.
ימים כאלה הם פשוט בילוי מרובה באוטו, עצירות מעטות בעיקר לפיפי ולצילום, ולעיתים נדירות לאוכל. הכנו סנדביצ'ים בבוקר ויש לנו שקית חטיפים אז זה מצמצם את הצורך שלנו לעצור לאוכל.
בגדול זה חצי כיף וחצי לא כיף לנהוג כל היום. מצד אחד זה ארוך וקשה וצריך להיות קשובים כל הזמן. אבל מצד שני עברנו בערך 4 ארצות שונות (ויומינג, איידהו, מונטנה, וושינגטון) ונופים משתנים באופן קיצוני, החל משלג, דרך שדות ירוקים, שדות צהבהבים, נוף הררי, נוף שטוח, נוף שנראה כמו הרקע של חלונות (וושינגטון) מפלים ונהרות אגמים ויבשות. מדהים כמה שהנוף משתנה במרחקים לא מידי גדולים, ואיתו מזג האוויר. והכל ביומיים.
ביום השני של הנהיגה, בתוך מדינת וושינגטון עצרנו לקפה (היה שלט שכתוב בו קפה חינם...) שם פגשנו נהג משאית שגר בחווה במונטנה ובמקרה בילינו שעה בשיחה איתו. אחד הדברים שאנחנו הכי רוצים זה לדבר עם מקומיים, וזה הרי לא משימה פשוטה - אי אפשר פשוט לבוא ולדבר איתם.. זה מוזר. באופן מפתיע הוא התחיל לדבר איתנו. הוא בן 43, 4 ילדים, נהג משאית כ-20 שנה, כרגע של בואינג, מרוויח 28 דולר לשעה (!!!) והסתבר שהוא איש שיחה מעניין ומשכיל. קצת הפתיע אותי כי הוא נהג משאית, וחסר השכלה, והוא פשוט היה כל כך מעורה בהסטוריה של ארה"ב ומעורה בפוליטיקה, ובמזרח התיכון, ובהכל פחות או יותר. זו היתה חוויה כיפית ומעניינת.
קצת לפני שהגענו לסיאטל עברנו במקום שנראה כאילו עושים בו סקי (ראינו רכבל), זה 40 דקות מסיאטל והיה שם שלג בגובה 2 מטר, וקור אימים. מטורף. בלילה הגענו לסיאטל סוף סוף וחיפשנו מלון.

סיאטל מדהימה ומבאסת כאחד.
עיר גדולה, מאוד מתועשת. מערכת כבישים גדולה ומסועפת. הרבה בניינים גורדי שחקים ורצועת חוף עצומה עם מכולות ועגורנים. הרבה מאוד בתי קפה - יצא לנו לראות 4 סטארבקסים שונים בצומת אחת. הרבה רשתות אלחוטיות (אפשר לגלוש מהאוטו). האנשים קצת מוזרים, מעוותים כמו שאלעד קורא להם, אני פשוט אומרת "היפים". המזג אוויר מבאס. קר, רוחי, ויורד גשם. הסתכלנו מהמלון, היתה שמש, יצאנו החוצה - ברררר.
היום הראשון כאן התחיל מאוחר ואחרי שאלעד בכה ש"אין לי מה ללבוש" הלכנו לאאוטלט כ-40 דקות נסיעה + 1 פקק ואנחנו שם. באאוטלט היו מלא מלא סינים, מסתבר שהם מגיעים מהגבול עם קנדה - שם חוקי ההגירה קלילים. אפילו היה ריח של סינים. בדרך חזרה עצרנו בסופר לקנות 3 דברים. נפלנו על וול מארט עצום ומאובזר - הסופר הגדול ביותר שראינו עד כה. בין השאר היו בו סניף של מקדונלדס, חנות ספרים, סלון תספורות, חנות צילום לדיוקן של משפחות ועוד. בזבזנו כשעה ו-60 דולר וחזרנו לחדר.
רצינו ללכת לשמוע מוזיקה חיה (העיר ידועה בהופעות החיות שיש בבארים שלה), לקח לנו הרבה זמן למצוא מקום עם מופע . הגענו למקום, והוא נראה מאוד מאוד ריק. החלטנו להסתובב ברחובות העיר ולמצוא לנו פאב. אחרי 30 דקות של חיפושים ותמהון על כך שהעיר מתה, מצאנו פאב עם 7 אנשים - אחד העמוסים. מסתבר ש :
1) בחג הפסחא אנשים לא יוצאים לבלות.
2) ברוב המקומות בארצות הברית שעת הסגירה היא 22. קשה למצוא מסעדה פתוחה אחרי השעה הזו.
3) בשעה 2 בלילה מפסיקים להגיש אלכוהול.
סגרנו את הלילה בפאב חביב, אלעד טעם בירה מקומית (העיר ידועה במבשלות הבירה הזעירות שלה) ואכלנו משהו שהם קראו לו פיתה.
את היום השני בילינו במקום תיירותי יותר, פייקס מרקט, מעין נחלת בנימין, הלכנו לאיזור האוניברסיטה, ואכלנו ב-west seattle שזה כאילו בצד השני של העיר ומשקיף על גורדי השחקים שלה מעבר לים - מדליק.
היום הגענו לפורטלנגד ועכשיו הולכים לישון - לילה טוב.