זכרונותיה של פוקה

אני ברכבת מקיוטו לטוקיו. מחר אחרי הצהריים הטיסה הביתה. זמן לנסות ולסכם.

מני וג'ק (או למה יפן?):
מני וג'ק, הם זוג חברים שפגשנו בניו יורק (מני היה איתי בצבא) וג'ק היא חברתו הקנדית. בניו יורק הם גרו ממש 6 בלוקים מאיתנו, עד שיום אחד הם סיפרו לנו שהם עוברים לטוקיו.
אחרי הלם קרב קל, איחלנו בהצלחה וכל זה, ועברנו אירועי עזרה ופרידה שונים, ומהר החלטנו שחייבים לנסוע לבקר אותם ביפן.
התחלתי לעמול על השינויים הדרושים לגאנט הטיולים והביקורים בארץ, ולפני איזה חודשיים סגרנו טיסה לטוקיו לשבועיים.
בקיצור, ככה הגענו ליפן.
לפני הנסיעה עשינו כמה תיאומים, כמה זמן ישנים אצלם, קבענו שהם יבואו לפגוש אותנו בקיוטו, וקיבלנו תדרוכים על איך להגיע אליהם.
הם היו ממש חמודים, באו לפגוש אותנו בתחנת רכבת ליד הבית שלהם וארחו אותנו באהבה בדירה (המדהימה) שלהם.
בערבים בטוקיו בילינו איתם (בבית ובחוץ - כמו שתקראו עוד) ואחרי שבוע נפרדנו לשלום ואנחנו נסענו לקיוטו. 4 ימים אחרי זה הם הצטרפו אלינו, וזכינו לעוד 3 ימים של כיף ביחד (והאכלת במבים).
בקיצור, כל מה שאני רוצה להגיד זה תודה ג'ק ומני! היה מעולה, וכמארחים אנחנו יודעים שזה לא תמיד קל, ומעריכים כל דקה. (לא נראה לי שהם בכלל קוראים את הבלוג - אבל זה לא תירוץ לא להודות :)

טיפים ביפן:
ביפן אין טיפים. אף נותן שירות לא מצפה לזה ואף אחד לא נותן את זה. אחרי שאתה גר בניו יורק (או סתם מבקר) - אתה מאוד לומד להעריך את זה. הסכום שמוגש בחשבון, זה הסכום. לא צריך לחשוב, לתהות - איזה כיף!
דומני שאמרתי את זה כבר, אבל היפניים מאוד רציניים. דוגמא לכך זה דרכי גישה לנכים ועוורים. בכל מקום שהיינו בו, בכל תחנה, בכל מדרכה ורחוב , בכולם היו פסים צהובים ונקודות צהובות על הרצפה. בהתחלה השתגעתי, ואז ג׳ק הסבירה שזה בשביל העוורים, לסמן לאן ללכת, מתי לעצור, מתי יש רמזור ומתי פשוט פניה. זה קטע מטורף, בלי הגזמה, לא היה מקום אחד שזה היה חסר. כולל מקדשים בעיירות קטנות. מוקפד במיוחד. בנוסף, בכל מקום היתה גישה לכסא גלגלים, ושירותים לנכה בכסא גלגלים. (עוד על שירותים ביפן בהמשך)

כתובות (מגורים) ביפן:
זה קטע ממש הזוי. האמת שחברה מהעבודה שלחה לי על זה כתבה קצת לפני שיצאנו ולא האמנתי, אבל ככה זה באמת.
ביפן אין כתובת כמו שאתם מכירים אותה. הם חלקו את העיר לשכונות, את השכונות לאיזורים, את האיזורים לבלוקים ומספרו את הבתים בכל בלוק. אם נקח לדוגמא את הכתובת של מני וג'ק, אז הם גרים בבית 7 שבבלוק ב-14 באיזור 2 בשכונת אביסו (Ebisu) המערבית.
עכשיו לך תגיד את זה לנהג מונית ביפנית :)

קריאוקי:
מסתבר שהיפנים מתים על קריאוקי. לא ידעתי את זה. לכבוד יום הולדתו של האלעד, וגם סתם כך, מני ארגן לנו קריאוקי. מה שכן, השיטה קצת שונה ממה שאני הכרתי עד כה. אין חדר אחד וכולם שרים ביחד, אלא יש חדרים פרטיים, וכל קבוצה של חברים שרה בפרטיות. מני הזמין את החברים הצרפתיים שלהם, וחבר קנדי (שנראה ממש כמו צ׳נדלר מ״חברים״) ויחד בילינו בין 12 בלילה ל-5 בבוקר מזייפים שירים ושותים ללא הגבלה. היה מאוד מגניב.

מועדונים ומסעדות מוזרות:
ערב אחד, מני וג׳ק הזמינו מקום במסעדה ליד העבודה של מני. אחרי קצת הליכה לאיבוד וקצת תסכול, מצאנו את המקום. דפקנו בדלת, מישהי בלבוש מוזר (קצת נראה כמו סאדו מאזו) פתחה לנו את הדלת ואמרה שהכניסה לא מכאן. הלכנו לקומה האחרת והכניסו אותנו. הובילו אותנו לספסל וקשרו את אלעד ואותי באזיקים. ככה קשורים, הובילו אותנו במסדרונות צרים וחשוכים לשולחן שלנו, שלמעשה היה תא בבית כלא. מסתבר שזו מסעדה בסגנון בית כלא - כל שולחן הוא תא, והמלצרים הם סוהרים. אחת לשעה בערך יש מלא רעש ובלאגן, אורות אדומים - משהו מלחיץ - כל הסוהרים לובשים דברים מפחידים, רצים בין התאים, צועקים, משקשקים בדלתות ומנסים להפחיד אנשים - משהו אדיר. אני ניסיתי לא להראות פחד - כדי גם לא לפחד. ג׳ק די נלחצה וזה גרם לכולם להציק לה באופן מיוחד :)מסתבר שהיפנים (או לפחות החבר'ה מטוקיו) אוהבים קצת מופרעות בשעות הפנאי.אגב, יפנים מאוד אוהבים חתולים (לא ברור לי למה), וממש ליד המסעדה הזו שהיינו בה, היה מועדון/מסעדה שבו לקוח יכול לשכור חתול לערב, לשבת איתו, לקנות לו חלב ואוכל ולהאכיל אותו. מוזר. כשהיינו בנארה (הבירה הראשונה של יפן), הסתובבו בין המקדשים מלא צבאים (במבים חמודים). מסתבר שזה חלק מהאטרציה בעיר. אז הם מסתובבים לידך, גם עושים קצת קקי מידי פעם, ובכל מקום יש אנשים שמוכרים עוגיות להאכיל את הצבאים. מוזר. מה שנחמד זה שיש לכולם מחיר אחיד (ככה שאתה יודע שלא דופקים אותך). קנינו עוגיות לצבי, והתחלנו להאכיל אותם. קצת מפחיד: כולם באים סביבך, עטים עליך. צבי אחד דחף את הראש שלו (עם הקרניים שלמזלנו נקצצו) לישבן של פוקי, בנסיון לשכנע אותו לתת לו עוד אוכל. צילמנו מלא תמונות, ברחנו וצחקנו. צבאים חמודים. משהו דומה היה בקיוטו, נכנסנו לאיזה מקדש במרכז העיר והיו שם מלא מלא יונים. בצד היה אפשר לקנות אוכל ליונים. קנינו והתחלנו להאכיל אותם, אבל שוב די מהר הבנו שזה לא הכי נבון, כי עשרים שלושים יונים שעפות אליך, זה דבר די מלחיץ!

עבודה והנאה ביפן:
היפנים עובדים המון - ממש המון, מני סיפר לנו שיש כאן תופעה של אנשים שמתים מעודף עבודה - גם מני עובד המון והוא אומר שהיפנים נשארים אחריו בעבודה. אחרי זה הם גם הולכים לבר עם העמיתים מהעבודה ומשתכרים (לגמרי) עד שהם נרדמים על השולחנות. אולי זה לא לגמרי מפתיע ששיעור הילודה כאן הוא 1.5 ילדים למשפחה - הרי אין ממש זמן ליחסים וזוגיות...

שירותים ופחד מחיידקים ביפן:
יש שרותים בכל מקום, בכל תחנת רכבת, בכל פארק. הם נקיים, כמעט בלי ריח ובדר"כ בשירותים יש גם בידה מתוחכם והכל חשמלי. כדי להוריד את המים צריך רק לנופף ביד (לפעמים אפילו את זה לא), סבון יוצא אוטומטית, מים כמובן, מייבשי ידיים זה קצת יותר נדיר כי הם נוהגים להסתובב עם מגבות קטנות משל עצמם - כנראה שזה קשור לקטע הג'רמופובי שלהם כי כל בן-אדם חמישי פה מסתובב עם מסכת חדר ניתוח (ככל הנראה - אם הם מרגישים מעט חולים - הם הולכים עם הדבר הזה כדי לא להדביק אחרים).

אוכל ביפן:
היינו בראש כזה של לנסות דברים מוזרים. ידענו שהאוכל פה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים ואוהבים, ורצינו לאסוף חוויות. אני חשבתי שהאוכל יהיה ממש טעים, ואני אוכל הרבה דגים נאים, אבל די התאכזבתי. ציפיתי שיהיה מלא סושי בכל מקום - טעיתי. יש סושיות, אבל זה לא הדבר הכי נפוץ שרואים.
ראיתי הרבה יותר מסעדות של אטריות, ככל הנראה ראמן.
מאוד אהבתי אודון (אטריות בשרניות) לפני הנסיעה, אבל לא מצאתי פה הרבה מקומות לאכול את זה וכשכן מצאתי זה לא היה טעים. באופן הפוך, תמיד חשבתי שראמן זה לא טעים, אבל מני לקח אותנו למסעדה שנחשבת אחת הטובות בראמן בטוקיו - והיה מאוד מאוד טעים (אפילו אלעד, שלא אוהב מרק באופן כללי, נהנה).
הלכנו למקום של סושי, וממש לא התלהבנו. גם משום מה ציפיתי שיהיה שם קליפורניה רול - ולא היה. עכשיו שאני חושבת על זה - זה קצת מצחיק. קליפורניה רול ביפן :)
ניסינו מקום של ראנינג סושי - יש שולחן גדול ריבועי שכולם יושבים לידו, ועל השולחן מסילה. השפים מכינים צלחות קטנות של סושי ומניחים אותם על המסילה. כשאתה רואה משהו שאתה רוצה לאכול - אתה לוקח את הצלחת מהמסילה פשוט. פעם ראשונה שלי במקום כזה. כל צלחת עולה משהו כמו דולר וחצי ויש עליה בין 2-4 חתיכות. ניסינו שם כמה דברים שלא היינו מנסים בהזדמנות אחרת, כמו סושי עם צלופח ועוד דברים שלא היה לנו לגמרי ברור מהם. היה נחמד, לא מגעיל אבל גם לא טעים במיוחד.

לפני כמה ימים, נסענו למקום שנקרא Kobe (קובה או קובי). המקום ידוע במיוחד בזכות בשר הבקר המעולה שיש בו.
האמונה אומרת, שבמהלך גידול הבקר, הפרות מקבלות כל יום בירה, ומסג' עם סאקי (יין אורז יפני). כשמגיע הזמן לשחוט את הפרה, מהממים אותה כדי שתאבד הכרה, ורק אז שוחטים אותה.
כמה ימים לפני כן, חיפשנו באינטרנט המלצה על מסעדה שם. כשהגענו, לקחנו מונית וביקשנו להגיע למקום הזה - שהיה מלון בקצה של חצי אי. ננסנו, שאלנו על המסעדה, ונענינו שהיא לא קיימת. במקום זה המליצו לנו על מסעדה אחרת בקומה העליונה של המלון. חששנו קצת, אבל הלכנו. המסעדה היתה ברמה מאוד מאוד גבוהה, ואנחנו היינו לבושים בבגדי היום יום שלנו. לא נורא. ישבנו ליד בר כזה, שמצד אחד יש שף שמכין דברים על פלטה חמה, ומצידו השני אנשים על כסאות - יש מקום בערך לעשרה אנשים. היו בתפריט ארוחות מוכנות מראש, והחלטנו להרכיב לעצמנו משהו. ידענו שמדובר על בשר מאוד מאוד יקר, אך עדיין הופתענו לראות ש-100 גרם בשר עולה 120$. טוב נו, אנחנו חייבים לנסות.
הזמנו סושי בקר, ו-100 גרם בקר קובה (Kobe beef) כל אחד. צורת הבישול, היתה ממש כיפית לצפיה. השף טיפל בכל מנה ומנה במקצועיות רבה. פתאום הוא נעלם, חזר אחרי כמה דקות עם הבקר לסושי שלנו. שם קצת שמן, שם אותו על הפלטה, כמה שניות על צד אחד - והגיש לנו על
אורז (בצורת סושי). טעים!!! ממש רך וטעים: סרטון הכנת סושי בקר.
כעבור כמה זמן (ועוד אירועים שאחסוך מכם) הוא שוב נעלם. חשבנו, הלך לשירותים :) חזר אחרי איזה עשר דקות עם סטייק עבה. מסתבר שזו היתה המנה של שנינו. שוב עקבנו בדריכות חי תהליך ההכנה ועיצוב המנה - פשוט חוויה כיפית - הוא חתך את הסטייק לשתי חתיכות (שלי ושלו), ובסיום הבישול חתך עוד לשמונה חתיכות (אל תשכחו שאוכלים עם צ׳ופ סטיקס) - והגיש. ביס ראשון - ואוו. מדהים. רך וטעים כל כך. אכלנו את זה מתענגים על הבשר הטעים והרך - מופתעים מכמה שבשר יכול להיות טעים. כשהסתיים האוכל, שקלנו להזמין עוד מנה לקינוח :) באמת אחת החוויות היותר מיוחדות שחווינו.
להלן סרטון המראה את תהליך ההכנה - קצת ארוך אבל מגניב לגמרי!

מעבר לכך, ניסינו:
קיט קט מנגו - טעים.
מנטוס ענבים ומנטוס קולה - טעים.
עוגיות אורז - לא טעים.
סרפד מבושל ומטוגן - לא משהו.
קציצה מכרוב, ביצה, קצת בשר, בצל וגבינה - כזו שמכימים לך על השולחן - נחמד. (כך זה נראה)
Pocky - מעין חטיף שאפשר למצוא גם בניו יורק, אבל כאן מצאנו טעמים אחרים כמו תה ירוק, ופוקי קינוח - שהיה לא משהו.
ניסינו לאכול אטריות סובה - אטריות מסולת - היה לא טעים, אבל זה כנראה מסעדה לא טובה (מני וג׳ק אמרו שהם אכלו הרבה יותר טעים).

אגב, שמנו לב שיש כמה טעמים שחזרו על עצמם בהרבה צורות, בראשם מככב כמובן טעם התה הירוק. מוכרים ביפן כל דבר בטעם תה ירוק: גלידת תה ירוק, מסטיק תה ירוק, 50 אלף סוגים של בקבוקי שתיה עם תה ירוק, לחמנית תה ירוק, עוגת ספוג תה ירוק, מוצ'י תה ירוק והרשימה עוד ממשיכה הרבה מאוד.
הם גם מאוד אוהבים ענבים (לראיה יש פה מנטוס ענבים), ערמונים ומנגו (אה כן ודגים בכל צורה - כולל דג על מקל - המרענן הרשמי של יפן).
פוקי תה ירוק

היום הלכנו למסעדה שהוגדרה כמסעדה שמגישה טמפורה מעולה.
טמפורה - אוכל שמוגש בחתיכות קטנות ומטוגן עם בלילה פשוטה (פחות או יותר מרק כלשהו וקמח) עליו. דגים, פירות ים וירקות.
המסעדה היתה מאוד קטנה. דלפק בצורה של ח׳ בתוכו השף, ומסביבו כל הלקוחות - עד שבעה אנשים בו זמנית. במזל היה ריק כשהגענו כי אחר כך המקום היה מלא.
האוכל הוגש טיפין טיפין, אבל הכל היה כל כך טקסי וכיף לצפיה. המלצרית היתה לבושה בלבוש המסורתי (כמו גיישה) והכל היה מאוד מוקפד. ממש תענוג לצפות בשף מכין את האוכל. טעמנו prawns כולל את הראש (שנראה כמו עכביש או רגליים של ג׳וק) - לא היה נורא - אלעד אפילו אהב. טעמנו שני צלופחים - כמו דג, די טעים. אכלנו עוד דברים, אבל הם היו יחסית סטנדרטיים.
נכנסנו בשש, הרכבת לטוקיו היתה ב-8:48. היה לנו מספיק זמן לאכול, לקחת מונית למלון ולעבור את הכביש לתחנה של הרכבת. אכלנו בערך 11 פריטי טמפורה שונים, מרק, סלט, תה וקינוח צורת ההגשה היתה אחד אחד - מה שגרם להכל להיות מאוד לאט. ב-8:15, כשעוד לא קיבלנו את הקינוח, אזרנו אומץ להגיד למלצרית שאנחנו חייבים לשלם את החשבון ולעוף. אמרנו לה שיש לנו רכבת לטוקיו לתפוס, ושאנחנו צריכים לצאת תוך חמש דקות. היא שאלה כמה שאלות והתחילה לרוץ במסעדה.
תוך דקות ספורות קיבלנו קינוח, חשבון והזמינו לנו מונית. חתמנו זריז על החשבון ומלצרית אחרת רצה איתנו החוצה למונית ותדרכה את הנהג. כשהגענו למלון, סיכמנו שאלעד ייקח את המפתח, הוא ואני נעלה לקחת את המזוודות מהחדר של מני וג׳ק ובזמן הזה מני וג׳ק יוציאו את הדרכונים שלנו מהכספת. אנחנו נכנסים למלון, הולכים לקבלה, מבקשים את המפתח של החדר. האיש בודק וחוזר בידיים ריקות - המפתח לא פה. מה זאת אומרת לא פה?? שמנו אותו פה בבוקר!הולך שוב, בודק - אין. תבדוק אולי זה בטעות עם המפתח של החדר שלנו (שהזדכינו עליו בבוקר)? - לא, אין. בשלב הזה התעצבנתי. אמרתי בתקיפות : יש לנו רכבת לטוקיו עוד עשר דקות, המזוודות שלנו בחדר - תפתח לנו את החדר!
הוא שלח איתנו בחור צעיר (אני ממש נשמעת כמו סבתא) שרץ איתנו למעלית. באמצע הדרך (קומה 4) הוא גילה שהוא הביא את המפתח לחדר הנכון בקומה הלא נכונה. הוא סימן לנו להמשיך לעלות בלעדיו, ורץ לאנשהו. אנחנו מגיעים לקומה שלנו, מצחקקים לאן הוא רץ ופתאום הוא מגיח מאיזה חדר שרות! מטורף!
לקחנו את המעליות, רצים בטירוף במסדרון. נפרדנו ממנו והודינו לו. מני ואלעד רצים עם המזוודות, ג׳ק ואני לידם, וכולנו ממהרים לתחנת רכבת (שלמרבה הנוחות ומזלנו היתה מעבר לכביש של המלון). נפרדנו לשלום מהמנים והמשכנו לרוץ לכיוון הרכבת שלנו. הגענו לרציף 6 דקות לפני זמן היציאה. פווו.

תמונות:
היום הראשון
היום השני
היום השלישי
היום הרביעי
הלילה השישי - קריאוקי
כל האלבומים

Trip to japan

This is a short post and in English this time (was written on my iPhone so forgive my typo's).

The trip is fun. Japan is amazing. It's like they think of everything, every detail. The cities are clean, even the train rails are completely clean. They have recycle bin in every street.
A lot of the things are automated, most of the doors, the bidet is operates by a set of controls (u have 3 different options for washing your bottoms). 
The Tokyo trains had the list of stops with the number of minutes remaining to reach it, the monitor also mentioned on which side the door will open, and all the type of exits with correlation to the car number. So if u want the escelator you know exactly on which car u need to be and where to turn when u exit. 
These are just examples of how they think of everything. 
 
They are very polite, and we can comunicate with them in English usually - which was a surprise for me. 

They have an interesting style of cloths. The boys look sometimes gay, but all in all they care a lot about how they look - and it's nice to see that every where and on every person. 

99% of the people we saw are thin, or really thin. You almost don't see overweight people. 

The food is not as good as I expected, I thought it will be tastier and not so fried. 

The trains are cool, fast, convenient quite and everywhere.

Most of the things are expensive here. Fruits especially. Yesterday we bought a gigantic fig for 1.5$. Apples are sold for 2-4$. We bought small orange juice for 5.5$ (which turned out to kot even be freshly squized).

    

We didn't enjoy the shrines and temples so much - they have too many, and they are basically the same. Also, I feel like I already saw it in my trip to china and Tibet.  

We had a lot of fun with jac and Meni. Went to kareoke from 12-05:00 (free drinks) once, with their canadien friends (one of them looked just like Chandler :)) and french friends - all very nice - and we had a great time. 
Drank a lot of umeshu (plum wine) and they also took us to one of the best ramen restaurant in Tokyo - was tasty. 

Today we went to Hiroshima, felt like being in a holocost museum - though it's really not the same. 
It was interesting, but I don't feel it left a big impression on me.  

I keep comparing japan & Tokyo to china and Beijing and the overall experience is much much better here. 

אחר צהריים מבאס

טוב, היה לי אחר צהריים מבאס ואני צריכה לשפוך את זה.

יצאתי מהעבודה מוקדם, והלכתי למספרה. זה פעם שלישית מאז שאני בניו יורק שאני מחליפה ספר, וגם הפעם ניסיתי מישהי חדשה.
אמרתי לה מה אני רוצה. הראיתי לה את הצבעים שאני רוצה בשיער. הסברתי, והיה נראה כאילו היא מבינה.
היא הבהירה לי את השיער, נראיתי כמו אפרוח, ואז היא הכהתה את שאר השיער - כלומר פרט לשורשים.
יצא לי שיער של אישה זקנה, אז היא תיקנה את זה.
בסופו של דבר הצבע לא יצא כמו שרציתי.
היא שאלה איך אני רוצה להסתפר, הראיתי לה תמונה. סיפרה אותי, שאלה, עניתי, שאלה, עניתי.
בסופו של דבר התספורת לא יצאה כמו שרציתי.
נזכרתי כמה אני שונאת ללכת למספרה, שונאת שונאת שונאת.
שילמתי מלא כסף ויצאתי אחרי 3.5 שעות במספרה עם חשק חזק לבכות.


הלכתי הביתה. הייתי אמורה ללכת לחדר כושר. שתיתי קצת שייק פירות כי הייתי מתה מרעב וצמא.
לקחתי את האייפוד שיהיה מה לשמוע ועליתי למעלה.
באייפוד לא היתה בטריה, ולא יכולתי לרוץ כי היה לי יותר מידי שייק בבטן.

הלכתי הביתה.

עוברים דירה - השלמת התמונה

הרעיון לעבור דירה נולד לפני הרבה זמן, בערך בפבואר.
באופן כללי, אלעד תמיד צוחק עליי שאני מופרעת, כי אחת התחביבים שלי זה אחת לשבוע שבועיים לבדוק את מצב הדירות. עשיתי את זה בתל אביב, ועשיתי את זה כאן.
מה אני אגיד, אני אוהבת להיות עם היד על הדופק, ולדעת מה יש שם בחוץ.
בערך בפבואר, ראינו שיש ירידה במחירי הדירות, ואז ניצת בראשי הרעיון לעבור דירה כדי לשלם פחות כסף.
למי שלא יודע, מחירי הדירות בניו יורק מאוד מאוד גבוהים. סדר גודל של פי שתיים ממה שמשלמים בתל אביב. דירת 2 חדרים ממוצעת נעה בין 2000-3500$. כמובן שיש גם כאלו ב-5000$.

למה לעבור דירה?
אז חיכיתי וחיכיתי, ובערך במאי היום המאושר הגיע: קיבלנו מכתב שמצהיר שעלינו לחדש את החוזה שלנו. איזה אושר, איזה שמחה! עכשיו חוקית מותר לי לחפש דירה :)
ואכן, בערך בתקופה זו, התחלנו לחפש דירה. הרבה באינטרנט, קצת עם כיתותי רגליים.
הזמן עבר לו, והתחלנו לבחון מחדש את מה שאנחנו מחפשים בדירה הבאה שלנו.
בסופו של דבר (ואחרי שיחות וחשיבה) סימנו לעצמו מטרות:
1) הדירה צריכה להיות באיזור מגניב - רצוי איזור יוניון סקוור
2) בבניין צריך להיות חדר כושר, רצוי גם בריכה, ואם לא בבניין אז מאוד מאוד מאוד קרוב
3) רצוי כי מחיר הדירה יהיה לא יותר גבוה מהמחיר שאנחנו משלמים היום

חיפוש דירה
התחלנו להסתובב בצ'לסי, ויוניון סקוור, ופשוט להכנס לבניינים ולשאול את השומר אם יש דירות להשכרה.
לא עבר הרבה זמן עד שהבנו שכדי לגור באיזור מגניב אנחנו צריכים להעלות את השכר דירה בלפחות 500$. עדיין לא התייאשנו, העלנו את הרף והמשכנו לחפש.
ראינו דירות מגניבות באיזורים לא מגניבים, ראינו דירות בינוניות באיזורים מעולים, דמיינו איך יהיה לגור פה וגם שם ומצב הרוח שלי ראה תנודות קשות.
בשלב מסוים, בערך לפני שבועיים, אולי ממש טיפה יותר, הבנו שאנחנו לא מסוגלים לקבל החלטה. לא התלהבנו מאף דירה שראינו, והגענו למצב שאנחנו מתלבטים אם לשלם X ולגור ממול הבניין הנוכחי שלנו, או לשלם 800$ יותר ולגור במקום מגניב. חישוב קל מראה כי ההפרש הוא כ-10,000$ לשנה, סכום נאה.
החלטתי שהצעד הנכון הוא להשאר באיזור שלנו ולנסות להיות יותר קלילים בלקחת מוניות לאיזורים מגניבים.

מקבלים החלטה
אז לפני כשבועיים, סגרנו חוזה בבניין באלכסון אלינו. להלן סיכום קצר השוואתי בין הדירה הנוכחית והדירה החדשה:
1) בבניין החדש יש חדר כושר ובריכה
2) הדירה החדשה יותר גדולה משלנו (במטר בכל חדר)
3) מחיר הדירה החדשה נמוך מהמחיר החודשי הנוכחי ב-250$
4) בדירה החדשה יש מטבח פתוח לסלון - שזה די מגניב
5) בבניין החדש יש חדר אופניים - ואנחנו רצינו לקנות אופניים - אז זה טוב.

לעבור זה קל?
בקיצור, נראה כאילו הכל בסדר, אבל אויה, כעת נותר לנו לארגן הובלה.
אז מסתבר שהובלה זה עסק די מסובך פה:
1) מסתבר שזה הרבה יותר יקר מהארץ. בירור ראשוני הראה כי בממוצע ההובלה תעלה לנו כ-600$.
2) לבנייני היוקרה (בניינים עם דורמן) יש כל מיני חוקים מוזרים לגבי ההעברה. למשל, יש מעלית אחת בבניין שמוגדרת כמעלית שירות. כשעוברים דירה, חייבים להשתמש רק במעלית השירות. חוק אחר הוא מתי מותר לעבור. כל בניין מגדיר מהם הימים והשעות שבהם הוא מרשה לאנשים לעבור מהבניין או אל הבניין. בנוסף, חלק מהבניינים, דורשים כי למעבירים יהיה ביטוח צד שלישי - למקרה שיפגעו בבניין. חלק אחר דורש כי למובילים יהיו תעודות זהות. ועוד ועוד.

מתמודדים עם הקשיים בהתמדה
אז רצינו לעבור ביום שבת, אבל הבניין שאליו אנחנו עוברים (שהוא ממש נאצי) מקצה לכל עובר 2 של מעלית שרות, והכל היה תפוס כבר.
אז אמרנו נעבור ביום ראשון, אבל הבניין ממנו אנחנו עוברים לא מרשה לעבור בימי ראשון.
טוב, אמרנו נעבור ביום שישי. כבר כמעט מצאנו מובילים והכל, ואז גילינו שהמובילים שלנו לא יכולים בשישי.
ניסינו בחמישי, אבל אז גילינו שהמובילים שלנו החליטו להכפיל את המחיר - בין 1000 ל-1600 דולר - לא נורמליים. נפרדנו מהם לשלום.
באותו זמן, הסתבר כי התפנה חלון זמנים ביום שבת ! מה רבה השמחה, מיהרנו למצוא מובילים חלופיים. לא יאומן, אבל מצאנו מובילים זולים יותר, ושיכולים להעביר אותנו ביום שבת.

הכי חשוב זה חשיבה חיובית
זהו. עכשיו כישראלים טובים אנחנו סקרנים לראות איך נדפקנו מהמובילים הזולים שלנו :)

עוברים דירה

אחרי כ-3 חודשים של חיפושים וכיתותי רגליים, החלטנו לאיזה דירה אנחנו עוברים. יש לי עוד המון לספר על זה, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה.
אז להלן סרטון של הדירה אליה אנחנו עוברים.

פסטה

הפעם פוסט באמת קצר.

ליום הולדתי שלחו לי החברים מהעבודה בארץ מכונה להכנת פסטה ביתית. יש לי כנראה את החברים הכי מגניבים בעולם - ואני אגיד שוב תודה :)
אז בשבת האחרונה, החלטתי שהגיעה העת לנסות אותה.
פתחתי את המתכון שמירי פרסמה בעבר לפסטה ביתית (שבמקרה גם זכיתי לאכול ממנה כשהייתי בארץ) והזמנתי את רמי ומיטל לבוא להתנסות איתנו.

היו לנו קצת בעיות, כי לא מצאנו קמח דורום, והיתה לנו ממש טיפה סולת, אבל הלכנו על זה בכל מקרה.
יצא מאוד טעים, ואפילו לא מתנו מזה :)
להלן התמונות (משמאל לימין) שרמי (בניגוד אלינו) לא התעצל, צילם ושלח לנו.

קצרים

אני מוצאת שאני רוצה לספר הרבה ולא מוצאת מספיק זמן.
אז החלטתי לפרסם מה שיש לי, בלי לחשוב הרבה ובלי לכתוב הרבה.

חגגתי פסח ראשון בלי אמא (טכנית הוא השני, אבל בקודם לא באמת שמרתי חמץ...)
אולי עוד אספר כמה מוזר זה לשמור חמץ בחו"ל, לפחות כמה מוזר היה זה בשבילי, אבל בינתיים להלן זוג מציות - שלו ושלה.
אלעד אוכל את המציה שלו מלוחה ומטוגנת עם גבינה צהובה (בתמונה למעלה).
סיון אוכלת את המציה שלה כמו חביתה שפוררו אליה מצה, וכמובן מתוקה (בתמונה למטה).
כך זה נראה בבוקר יום שבת בפוקוטל:


מיד אחרי ערב פסח משפחת שלי הגיעה לביקור של כמה ימים: אסתי, אלעד ותומר החמוווווד.

פגשנו אותם לבראנץ' בסופ"ש יחד עם דני, יקירה ומיה הוז.

ההוזים, עברו לגור ממש בבניין באלכסון אלינו, לפני שבועיים - שזה ממש כיף.
מאז כבר היו לנו כמה ארוחות ערב ובוקר משותפות :)

מזג האוויר השתנה משמעותית לאחרונה, זה נע בין קיץ, לאביב, למשהו לא ברור בכלל.
לפני שלושה שבועות שכרתי אופניים ונסעתי עם רמי לטיול אופניים.
נסענו סה"כ משהו כמו 4.5 שעות מתוכן 3 שעות ממש של נסיעה, כ-30 ק"מ.
אולי חשוב לציין שזה פעם שניה בחיי הבוגרים שאני נוסעת על אופניים, אז זה לא שאני בכושר או משהו כזה.
נסענו מהבית פחות או יותר, חצינו את האי לצד המערבי ונסענו למטה בצמוד לנהר ההדסון.
אז חצינו את גשר ברוקלין, והמשכנו בברוקלין עד לקוני איילנד - חוף ים ידוע בשל פארק שעשועים עתיק יומין.
הנה רמי מתקן תקר בגלגל בחוף הים:

עדיין היה ממש כיף, ראינו מלא נופים, חצינו את גשר ברוקלין וראינו מלא דתיים בברוקלין.
הכיף האמיתי היה לראות את הדרך, מה שבדרך כלל לא רואים כשנוסעים ממקום למקום.
כדי לחזור הביתה עלינו על רכבת עם האופניים.
כיוון שהיה יום שמשי, ולמרות שלבשתי חולצה ארוכה, סיימתי את היום עם שיזוף קצת פריקי:


אגב, ממש לפני כמה ימים התחיל להתקלף לי העור :(

בתקופה האחרונה התמכרתי למשחק חדש באייפון, הוא נקרא Flight Control והרעיון הוא להנחית מטוסים (להיות מגדל הפיקוח ולסמן להם את הנתיב נחיתה). התחלתי לשחק אחרי שאלעד שלי ואלעד פוקי שחקו והתלהבו, ולאט לאט שיפרתי את התוצאות שלי. חשבתי שהולך לי טוב, אז חיפשתי קצת באינטרנט וגיליתי שמישהו עשה שיא של 128. לילה אחד, לפני השינה קבעתי את השיא הנוכחי שלי 285! (תראו בפינה הימנית העליונה)

הייתי מאושרת לזמן מה, עד שהיוצרים של המשחק הזה פרסמו את השיאים של כל השחקנים...
אופ! יש אנשים שהגיעו לאלפיים ומשהו נקודות...

רומן, חברו הטוב של האלעד עזב את העיר, לפני שבועיים משוערים. בתקופה לפני שהוא עזב היה לנו ריטואל נחמד. רומן היה מגיע לדירתנו הצנועה כמעט כל יום בסביבות הצהריים, מתקשר לשמוע מה צריך לקנות בסופר, ואלעד היה מכין לנו צהריים. היינו מסבים אל השולחן ואוכלים צהריים יחד.
בנוסף לריטואל היו הרבה אירועי פרידה, ובסוף לא היתה ברירה - הוא הלך. להלן תיעוד של השיחה האחרונה מרומן :


שמרים
נסענו לביקור נוסף בקוסטקו, עם דני ויקירה שכנינו החדשים. פגשנו לראשונה מוצר שלא ראינו עד כה: כמות עצומה (908 גר') של שמרים יבשים. מירי, התמונה הזו מוקדשת לך (שימי לב לכמות השמרים) :


סיפורים על מגבים:
1) יש סדרה שלמה של פרסומות למגב מסוג חדש בטלויזיה, הוא נקרא swiffer. אז הפרסומות בעצם מתארות מגב (mop) שמישהי זרקה אותו כי היא קנתה סוויפר חדש והוא מנסה לזכות שוב בליבה. להלן מספר פרסומות שגרמו לי לצחוק:

וגם

וגם

ובכן נראה לי שהבנתם את הרעיון (למרות שלטעמי כולן מצחיקות ויש עוד!)
2) יום אחד, כשמייזי (הבוס הקודם שלי) ביקר במשרד, הוא לפתע שלף את הדבר הבא ונסה לנקות אותי :)

3) לנו בבית יש בדיוק כזה מגב (עם הראש השעיר והכל). כל פעם שהעוזרת מנקה את הבית, היא שמה אותו בשקית (כי הוא רטוב) ובארון. כמובן שזה עושה ריח נחמד בארון, אז אנחנו דואגים להוציא אותו החוצה, שמים אותו בחלון, וסוגרים את החלון כדי שהוא לא יפול. סיפרתי כבר שהיה מזג אוויר קצת משוגע, לא הפסיק הגשם איזה 4 ימים. אז באחד מאותם ימים גשומים, המגב היה בחוץ והכל היה בסדר. כמה שעות מאוחר יותר, אלעד שומע רעש מוזר, מביט לאחור ורואה את המגב נופל מהחלון.
מהר רצנו לחלון לראות שלא הרגנו אף אדם, בכל זאת קומה 19 וצפינו בגופה של המגב שלנו, שוכבת לה שם, סתורת שיער. מיד חשבתי על המגב המסכן מהפרסומת, שנתן נפשו עקב אותן נשים שעזבוהו :)
אלעד הציע שנקנה גיר ונסמן מסביב לגופה, כמו שעושים במקרי רצח (דמיינו גופה של מגב :)) :


אחרון חביב
הרגע צילמתי את השקיעה המאוחרת כמו שהיא נראית מהחלון שלנו:

יש ביטוי ניו יורקי כזה שהולך:
New York, New York, The city so nice, they named it twice.
כשמסתכלים על התמונה מבינים.