על ההריון–פרק שלישי

קנוניית ההריון הגדולה

עוד מהצבא, דבק בי המושג של “סיור מקדים” – זה סיור שעושים 3-4 אנשים לפני שלוקחים קבוצה גדולה של חיילים לאיזשהוא אירוע. הרעיון הוא להתיידע לאיזור הסיור ולוודא שהכל כשורה.

אני עושה סיור מקדים של הורות כבר בערך 7 שנים: מתבוננת איך הורים אחרים מחנכים, מה עובד ומה לא, מה אני אוהבת ומה לא, איך זה להיות בהריון, שואלת המון המון שאלות את החברות והמשפחה שבהריון ובאמת מנסה לדעת כמה שיותר.

כשנכנסתי להריון והתחלתי ללמוד דברים חדשים, פיתחתי כעס על כל מי שהיה בהריון לפניי. כמה ששאלתי וכמה שניסיתי ללמוד, יש מלא דברים שלא סיפרו לי ולא חלקו איתי. החלטתי שמדובר בקנוניה של כל מי שעבר את זה נגד כל מי שעוד לא. אז בנות (ובנים) - אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בהריון, תתחילו בלקרוא את הבלוג הזה, ואז תבואו אליי, אני אגלה לכם את האמת!

לדוגמא, אף אחד לא מדבר על הקשיים של להרות: למזלנו, לא חווינו יותר מידי מזה, אבל גם בחודשים הבודדים שניסינו הגענו למצב המוזר הזה שהנסיונות הופכים מדבר כיפי וחיובי למשימה מעיקה. אחרי שעברתי את זה, ודיברתי עם חברות, רק אז הן סיפרו שגם להן זה היה קשה וכן הלאה.

שבוע 14 – שבדיה

כולם אומרים כמה השליש השני הוא השליש הכי טוב (מכונה באנגלית The golden trimester), ושאם אתם נוסעים לחו”ל – תעשו את זה בשליש השני. אז נסענו לשבדיה לבקר את מני וג’ק. אחרי שהם פגשו אותנו כשירדנו מהאוטובוס, עצרנו בסופר לחפש אוכל. דיברנו על מה נאכל, וכשדיברנו על ביצים, אמרתי “אני לא יכולה לאכול ביצים לא מבושלות, מני”. מני הסתכל עליי מבולבל, אני מחכה שהוא יבין את הרמז, והוא לא מבין מה אני רוצה. אז אמרתי לו: “אלעד בהריון”. הוא היה בשוק – זה היה מצחיק, ואז הוא צחק עליי שציפיתי ממנו להבין את זה.

בשבוע זה התחיל להיות קצת קשה לסגור את המכנסיים… הנה זה בא.

שבוע 16 – סריקת מערכות מוקדמת

בבדיקה זו  (שנעשתה בבית חולים) בעצם עוברים על רשימת מצאי של כל האיברים החשובים של העובר, שתי רגליים, שתי ידיים, שני קרסוליים (כן, אפילו את זה בודקים), צלעות וכן הלאה.

שבוע 18 – מי שפיר

אחרי התלבטויות ארוכות מאוד, ולמרות שגם הרופאה וגם היועצת הגנטית אמרו שבמצבנו לא צריך, החלטנו לעשות בדיקת מי שפיר. למה להתלבט כל כך הרבה? הבדיקה נחשבת מסוכנת, יש סיכוי של אחד ל-200 (או 600 תלוי את מי אתם שואלים) להפלה.
אז זה הולך ככה:
האחות עשתה קודם אולטראסאונד, לראות איפה התינוק ולזהות מקומות פוטנציאליים להכנסת המחט.
אז הגיע הרופא, הסתכל על המקום שהיא הציעה, חיטא את הבטן שלי, שם את מכשיר האולטראסאונד בתוך כפפה (כן, בתוך כפפה), הגיש את המכשיר בכפפה לאחות ופנה להכניס מחט גדולה מאוד (כך שמעתי, אני בטח לא הסתכלתי) לבטן שלי, בלי הרדמה או משהו כזה. הוא לקח 3 מבחנות(!) של מי שפיר מהרחם, ואז בשביל הכיף לקחו גם קצת דם (על הדרך ככה).
כדי לבדוק לעומק את הגנים של התינוק – ביקשנו שיעשו Micro Array (מערך DNA) – בדיקה מקיפה יותר של ה-DNA, אם עד כה בדקו שכל הכרומוזומים נמצאים ותקינים, בבדיקה זו פורטים אותם לחלקים קטנים יותר ובודקים ברזולוציה יותר גבוהה.

אחרי הבדיקה הזו צריך לנוח. בארץ אומרים 3 ימים, בארה”ב 24 שעות. ניסיתי להבין מהרופא שביצע את הבדיקה מה זה אומר. הוא אמר דברים כמו “אל תרימי משקלים כבדים”, “המנעי ממדרגות” ואז בסוף סיכם ב”תקשיבי לבעלך, מה שהוא אומר לא לעשות, אל תעשי”. רציתי לצעוק עליו שזו גם הפעם הראשונה שאלעד עושה מי שפיר, ומאיפה הוא יודע בדיוק? אבל חייכתי ואמרתי תודה.

יום אחרי זה היה “אלעד נולד” – חגיגת היומולדת של אלעד. כיוון שהייתי קצת מוגבלת, רוני, יאיא ואלעד סחבו את כל הדברים שהזמנתי למעלה וארגנו את המקום.