היום הראשון, 30 לנובמבר, הונג קונג

 נחתנו בארבע בבוקר שעון מקומי ולקחנו מונית למלון שלנו. כמובן שלא יכלו לתת לנו חדר בשעה כה מוקדמת, אז אספנו את המזוודות והדרכונים והלכנו ל״ביזנס סנטר״ לשבת קצת על המחשב ולהחליט מה לעשות ולאן ללכת. 

אחרי שעה שעתיים החלטנו ללכת למקום שנקרא ״פסגת ויקטוריה״ שממנו יש תצפית יפה ומרשימה של הונג קונג. כדי להגיע לשם בחרנו ללכת ברגל עד הרכבת הקלה, ולקחנו את הזמן לראות את השווקים הקטנים המקומיים, לצלם ולקנות משהו בטעם סופגנייה. אז הליכה של 15 דקות לקחה לנו בטח איזה 40 דקות. 

האמת שחשבנו שאנחנו הולכים לעלות על רכבל, אבל התברר שטעינו.  הנסיעה ברכבת היתה קצרה וכבר מרשימה בתלילות והנופים שהשתרעו מאחורינו. מרוב שהעליה היתה תלולה כל הבניינים נראו באלכסון לנו. 

הגענו למעלה וטיפסנו איזה 8 קומות של מדרגות נעות בתוך קניון עד שהגענו לתצפית שהיתה באמת ממש יפה ומרשימה. בילינו שם איזה שעה ואז ראיתי שלט שמציע להתחבר לוייפיי ולספר לחברים שלי איפה אני נמצאת. לא רציתי להיות לא מנומסת, אז התחברתי מהר והתקשרתי לרוני להראות לו את הנוף. גילינו שפייס טיים עובד יותר טוב מהנגאאוטס (רשמתי לעצמי לדבר עם גוגל על זה במרץ כשאגיע).

ירדנו מהתצפית וראינו חנות של מיצים אז מהר קנינו מיץ תפוזים. ישבנו קצת להנות מהשמש כשלפתע ראינו שלט שאומר: ״ויקטוריה פיק גרדן״ (הגן של פסגת ויקטוריה) עם חץ למעלה. גיגול קצר תיאר את המקום כיפה וכ״הליכה רומנטית״. טוב, בוא נלך לראות, חשבנו. התחלנו לטפס במעלה הכביש, אופטימיים. הגענו לגן יפה ובניינים, אבל היה עוד למעלה. עלינו עוד ועוד, מדרגות וכביש תלול ואז ראינו גן יפה כזה. ישבנו שם איזה חצי שעה, צופים במשפחה - בוא נגיד אסיאתית (כדי לא להיות גזענים) - שעשתה פיקניק מגניב עם יין והכל, והוצאנו שקדים וקוקוס מיובש לנשנש (זה כל מה שהיה לנו). כשאני כבר הייתי מוכנה לחזור על עקבותינו, אלעד טען שיש עוד חלקים לגן והוא הרבה יותר גדול וצריך להמשיך. ״באמת?״ שאלתי, מקווה שהוא צוחק. ״באמת״ הוא ענה. ״שיט״ סיננתי והתחלתי ללכת. 

המשכנו עוד למעלה (כן, יש עוד למעלה) והאמת שהגענו למקום עם נוף שווה ואפילו גבוה יותר ממגדל התצפית שהיינו בו קודם בקניון. 

אז ראינו שלט שמורה על ״נתיב הליכת המושל״ והחלטנו לנסות לראות לאן הוא מוביל. כל פעם שהיתה ירידה או מדרגות אני עצרתי מהוססת, והזכרתי לעצמי שכל ירידה היא עלייה עתידית וניסיתי להחליט אם אני באמת אהיה מסוגלת לחזור את זה חזרה.

בנקודה זו ברצוני להזכיר שהיינו בתוך מטוס 14 שעות שרק חלק מהם ישנו, שהיינו בזמן כמעט הופכי לניו יורק ושאין לנו (לי) הסטוריה מפוארת של טרקים. בקיצור, הפתענו את עצמנו בכמה שעלינו, הלכנו ועשינו, אבל היה יפה ומעניין ואז חזרנו למלון, הפעם באמצעות האוטובוס המקומי (שמרגיש יותר כמו רכבת רחוב עם שתי קומות) לקבל את החדר שלנו בסביבות 14:30-15:00. 

כיוון שהיינו גמורים מעייפות (ג׳ט לג), התכנון היה לנמנם שעה וחצי שעתיים ולקום לפני השקיעה כדי לעשות שיט במפרץ. אחרי חמישים אלף סנוזים קמנו בשבע וחצי ולקח לנו איזה שעה לצאת מהמיטה. 

התארגנו והלכנו לחפש את איזור הבילויים - סוהו. עברנו בכמה בארים שנראו נחמדים והתיישבנו בטאפאס בר לרדת על סנגרייה. מאז שהיינו עם אורפיר (אור ואופיר) בבוקרייה בניו יורק, כל פעם שאני שותה סנגרייה אני חושבת על אופיר מתפקעת מצחוק לסיפור על סבתא מתה ונאנד (סורי, בדיחה פנימית). בשלב מסוים נכנסו למקום ארבעה דוברי ספרדית עם זנבות של דרקון (נראה לי שזה דרקון) אז התחלנו לדבר איתם ולמדנו שהיתה הופעה של פרנז פרדיננד באותו ערב כחלק מאיזה פסטיבל. באסה :( עדיין היה נחמד לדבר איתם קצת באנגלית וספרדית, הם כולם היו עובדי זארה (שניים בהונג קונג) אז סיפרתי להם שלמדתי על זארה בתואר שלי בקולומביה :)

זהו, עייפים אך מרוצים מיום ראשון מלא, הלכנו לישון. 

שלושים דקות לנחיתה - תחילת ירח הדבש שלנו

See English version below

30 דקות לנחיתה

הטייס כרגע קרא 30 דקות לנחיתה בהונג קונג ושהטמפרטורות יהיו קרות מהרגיל לעונה (13 מעלות) מה שהחזיר אותנו לפעם האחרונה שעשינו את זה סוג של טיול והמזג אויר החליט להתנכל לנו http://chibban.blogspot.com/2007/03/days-15-18-vegas-hoover-dam.html.

בעוד 30 דקות אנחנו נוחתים בהונג קונג ועומדים להתחיל את ההרפתקה האסיה פסיפית שלנו, אבל לפני שאנחנו נכנסים לזה, בואו נחזור טיפה אחורה.

יום חמישי בבוקר - חג ההודיה בארה"ב, נר שני של חנוכה בישראל - 14 שעות לפני הטיסה

בלילה הקודם כולנו נפגשנו בדירה החדשה של יאיא ואוריאל להדלקה מסורתית של הנר הראשון, יאיא איבד את החנוכיה שלו במהלך המעבר דירה אז אנחנו הבאנו איתנו את שלנו, וזה נחמד כי אני די בטוח שהחנוכיה שלנו לא החמיצה חנוכה אחד מאז שעברנו לכאן J

הגענו הביתה מאוחר והתעוררנו קצת מאוחר ,אבל היו לנו מלא דברים לעשות... ככל הנראה כשאתה הולך לטיול של 3 חודשים זה לא פשוט כמו ללכת לטיול של שבועיים: היינו צריכים למצוא מסבלטים לכל התקופה, לבנות לו"ז עם המנקה בין האורחים , להעביר את החפצים שלנו לארון נעול, ומשימות רבות יותר שסיון לא יכלה להיות מאושרת יותר מיצור לוח trello  כדי לנהל אותם

האמת שבסוף הצלחנו לסיים את הרוב בזמן, אבל אנחנו עדיין קצת מודאגים לגבי אורחי ה- airbnbשיגורו לנו בדירה, בעיקר אחרי סיפורי הזוועה של יאיא על החווית airbnb של תמי (יאיא, אם אתה קורא את זה, שים את הסיפור המלחיץ הזה בתגובות)

איך הגענו לכאן?

בואו נתחיל בהתחלה ...

אוקטובר 2003 – מתחילים ללמוד

אז אנחנו לא באמת נלך כ"כ הרבה אחורה, פשור שמאחר וזה ירח הדבש שלנו, צריך להגיד איזה מילה על איך הכל התחיל. אני לא אלאה אתכם בפרטים, לונג סטורי שורט: סיון הטרידה אותי במשך חודשים כדי לצאת איתה ובסופו של דבר הסכמתי J

דצמבר 2006 - טיול של אחרי צבא

שנינו סיימנו לימודים ואני עבדתי בחברה בשם ווקלטק - ובאופן דומה מאוד למה שקרה הפעם, החלטנו שאנחנו צריכים לעשות טיול ארוך, אז זה היה בארה"ב למשך כ-3 חודשים, הפעם אסיה פסיפיק.

נריץ קדימה כמה שנים ל-3 ביולי 2013

סיון סוף סוף הסכימה להתחתן איתי!

בערב של ה-3.7.13, היינו אמורים לעזוב לפסטיבל המוסיקה PEX (סוג של ברנינג מן אבל הרבה יותר קליל וקרוב) אבל לי הייתה תכנית טיפה שונה. מה שאולי אתם לא יודעים זה שה-3 ביולי הוא יום הולדתה של סיון ואני החלטתי שהמתנה הכי טובה שאני יכול לתת זנ את אהבתי הנצחית.  (כבר קניתי לה אייפד אז הייתי חייב משהו יותר טוב מזה...)

נובמבר 2013 – מתחתנים!

נסענו להתחתן בישראל, היה המון כיף!

אבל לפני החתונה עצמה, החלטנו שלפני שיש לנו ילדים אנחנו צריכים לעשות טיול ארוך למקום כלשהו, השאלה היחידה הייתה לאן ללכת. מסתבר שסיון ואני הם כנראה הישראלים היחידים שמעולם לא היו בתאילנד (אפילו ההורים שלי היו),  לכן החלטנו שהגיע הזמן לבקר, אבל אתה כנראה לא רוצה לעשות 3 חודשים רק בתאילנד אז שאלנו את החברים שלנו וכולם הסכימו שניו זילנד מדהימה ואם אנחנו כבר באיזור, אנחנו צריכים לעשות את אוסטרליה, לאוס , קמבודיה, קפיצה קטנה לסין ולאחר מכן לעבור בהודו בדרך חזרה. מסלול כזה היה לוקח לנו בערך שנה אז קיצרנו את זה ל: 4 ימים בהונג קונג, 3 שבועות באוסטרליה, 5 שבועות בניו זילנד והשאר (בערך שלושה שבועות) בתאילנד. כדי להישאר קצת גמישים, כל מה שהזמנו הוא זוג כרטיסים לאוסטרליה (עם עצירה קטנה בהונג קונג).

לפני נחיתה

זהו זה ,הדיילת צועקת עליי בסינית, ייתכן שהגיע הזמן לכבות את המחשב. אילו הרפתקאות מחכות לנו? המשיכו לקרוא כדי לגלות!

גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים להונג קונג !

30 Minutes to Landing - The beginning of our honeymoon

30 Minutes to Landing

The pilot just called out 30 minutes to landing in Hong Kong and that the temperatures will be unseasonably cold (13c) – that took us back to the last time we did this kind of trip and the weather did not cooperate http://chibban.blogspot.com/2007/03/days-15-18-vegas-hoover-dam.html.

In 30 minutes we will be landing in Hong Kong and about to start our Asia Pacific adventure but before we can talk about that, let’s go back 24 hours.

Thursday Morning – Thanksgiving Day (2^nd candle of Hanukkah) – 14 hours before the flight

The previous night we had all met at Yaya and Uriel’s new place for a traditional lighting of the first candle, Yaya had lost his Menorah in the move and we brought our own, which is nice since I’m pretty sure it never missed a Hanukkah since we moved here J we got home late and woke up a bit late, but we had a lot of stuff to do, apparently when you go on a 3 month trip it’s not as simple as going on a two week trip: We had to take care of subletting the place, make up a cleaning schedule, move our belongings to a locked closet, and many many more tasks that Sivan was overjoyed to create a Trello board to manage

We actually got it all done in time but we are still a bit anxious about our Airbnb guests staying at our place, not in small part due to Yaya’s horror stories about Tammy’s Airbnb experience (+Yaya, if you’re reading this, please put the story in the comments J )

How did we get here?

Let’s start at the beginning…

October 2003 – Starting school

So we won’t really take you that far back, just to mention that because this is our honeymoon, we would be remiss if we didn't mention how it all started. I won’t bore you with the details, suffice to say Sivan bothered me for months to go out with her and eventually I agreed J

December 2006 - Graduation and post army trip

We had both graduated and I had been working at a company called Vocaltec – and in a very similar way to what happened this time, we had decided we need to do a long trip, that time was the US for about 3 months, this time Asia Pacific.

Fast forward to July 3^rd, 2013

Sivan finally agreed to marry me! We were leaving for the PEX music festival that night but I had a plan, you see, July 3^rd is Sivan’s birthday and I decided that the best gift I could give her was my undying love. (also, she already had an iPad, so…)

November 2013 – getting married

We got married in Israel in a really fun ceremony in an awesome venue

But before the actual wedding, we had decided that before we have kids we need to do a long trip somewhere, only question was where to go, both of us are probably the only two Israelis who've never been to Thailand so we definitely wanted to go there, but you probably don’t want to do 3 months only in Thailand so we asked our friends and everybody agreed that New Zealand is amazing and if we’re in the neighborhood, we should do Australia, Laos, Cambodia, hop on over to China and then go through India on the way back. That’s how we ended up with a year long itinerary J We of course shortened it to be Hong Kong for 4 days, Australia for 3 weeks, New Zealand for 5 weeks and the rest in Thailand but we only booked a one way ticket so we’re completely flexible.

Final Descent

This is it, the flight attendant is yelling at me in Chinese, it might be time to turn off the computer. What adventures await us? Stay tuned to find out!

Ladies and Gentlemen, Welcome to Hong Kong!!!

למה לא אוגנדה? חלק שלישי ואחרון

יום חמישי:
בבוקר, בשולחן ארוחת הבוקר, עמנואל העלה את הרעיון שהרצתי בראש במילים ברורות - והתחלנו לרוץ איתו. בנינו מודל החלטה ראשוני, וקצת אחרי שראינו אותו עובד התארגנו לצאת לעוד פגישה במשרד. הודיעו לנו שהנהג לא מרגיש טוב, ונצטרך למצוא את דרכנו בעצמנו, וכך איבדנו את ה"פינוק" היחיד שהחברה הזו סיפקה לנו. נפגשנו שוב עם אותה קבוצה של אנשים, הפגישה התחילה לאט והיה נראה שקופי קצת משתעמם אבל אז הצגנו את המודל הראשוני שלנו (שהיה עם מספרים ממוצאים עקב חוסר בנתונים) ומיד הרגשנו איך רמת העניין וההתלהבות עולות בחדר. הפגישה הסתיימה בהצלחה גדולה, אנחנו נפחנו חזנו בגאווה שהצלחנו לספק משהו שאין להם, יכול לעזור להם ואפילו הרשים אותם ועשינו דרכנו למסעדה ניגרית שהמליצו לנו עליה. הטיול הזה לווה הרבה בשיחות על גאנה וניגריה, יחסים ביניהם, השוואות, מאכלים דומים וכו. עמנואל לא פספס שום הזדמנות לאכול בשר עז, ומידי פעם שאל על מאכל בשם פופו (fufu), כך שממש התרגשנו לגבי המסעדה הניגרית. לצערנו, גם כאן עמנואל לא אכל פופו, אבל היה טעים ומוצלח, אז ויתרנו להם. אחרי זה קובי הכריח אותנו ללכת לגלידריה מימי ילדותו, סוף סוף קיבלתי את האייס קפה שחשקה נפשי מזה מספר ימים, וקצת אינטרנט בצד, ומשם למלון, מקלחת וחזרה לעבודה אל תוך הלילה.
אוכל ניגרי: 
https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721/5740330479535727682?authkey=COiezOHzguGC2gE 

יום שישי:
שוב נפגשנו עם צוות המנהלים, להראות את השיפורים שהכנסנו למודל ולהפרד. כשהגענו למשרדים, גילינו שאף על פי שהמעלית עובדת, אין חשמל במשרד. קצת מפתיע, חשבנו לעצמנו, שאין חשמל במשרדי חברה שמייצרת חשמל, אבל הם הצליחו לספק איזה תירוץ סביר. לצערנו לא הצלחנו להראות ריצה אמיתית של המודל, אבל אנחנו יודעים מה צריך לעשות, ואפשר לעשות את זה גם מניו יורק. נפרדנו לשלום, הודינו וקיבלנו תודות, ונסענו לארוחת צהריים במסעדה מהערב הראשון. סוף סוף הצלחנו להזמין פופו, אז הייתי חייבת לנסות את זה. הפופו עצמו לא ממש מרגש, מדובר בבצק חצי מאודה וחצי לא מבושל שבוצעים עם האצבעות וטובלים בתוך מרק סמיך מתובל וטעים! באחד הימים הקודמים עמנואל הסביר לי איך אוכלים דג עם עצמות, ויישמתי בהצלחה מרובה.
חזרנו למלון, ונכנסנו למצב חופשה. הלכנו לשכב לצד הבריכה בשעות הבודדות שנותרו לנו לפני שעמנואל עוזב, ושוב ניצלתי את הזמן לעשות כמה שיחות לארץ.
עם הפוק התקשורת היתה קצת קשה, מסתבר שלהיות עם אינטרנט חלקי, ו-4 שעות לפני ארה"ב מקשה לתקשר בזמנים סבירים, אבל כן הצלחתי לצ'וטט איתו ולקבל את המידע הבא:
אני: "פוקי, אני לא קונה לך כלום מפה, כי אין פה שום דבר שאתה תרצה".
פוק (20 דקות מאוחר יותר): "אוקיי". "אני רוצה זברה!"
נפרדנו מעמנואל לשלום ויצאנו להכות את העיר שוב, הפעם עם חבר לכיתה שבמקרה היה בכנס בגאנה ובמלון בו אנו לנים. נחשו לאן הלכנו? מי שצופה ב"איך פגשתי את אמא שלכם" אולי יזהה את הקטע הבא: "Let's go to the mall, tonight!". כן, הלכנו לקניון. כולי הרגשנו כמו בת עשרה שמבלה את שישי בערב עם חברים בקניון. האמת? קניון די מגניב, מערבי לכל דבר. הלכנו לאיזה לאונג' בר שנראה כמקום מפגש מובהק של זרים מערביים וילדיהם. פגשנו חברה של קובי ואת אחיו הצעיר ובילינו כמה שעות טובות. קובי די נרדם על השולחן (עקב ניהול קלוקל של זמן השינה/עבודה שלו ללא ספק) אולם כל פעם שניסינו לחזור למלון, הוא טען שהוא ער וסירב בתוקף. משם נלקחנו לבר ג'ז אחר, הרבה יותר מקומי, בצד כביש כלשהו, בשם +233 הקידומת הבינלאומית של גאנה. המקום היה פשוט אך להקה של זמרים ונגנים מקומיים עשתה עבודה ממש טובה בבידור, ואני הרגשתי שאני ב"קפה ווה" שבווילג'. סגרנו תוכניות ליום המחרת וחזרנו למלון בסביבות 2 בלילה, קובעים להפגש ב8:30 בבוקר ארוזים ומוכנים ליציאה.

יום שבת (ואחרון):באיחור אופנתי, מצאנו נהג מונית שהסכים לבלות אינו את היום ויצאנו לעבר Elmina Castle in Cape Coast כביכול שעה וחצי נסיעה מהמלון. בדרך, למדתי שהעבדים שוחררו ב-1607 באנגליה, וב-1630 (דומני) בארה"ב. אחרי שעתיים וחצי הגענו למקום ששימש כמקום אכסון, סחר ומשלוח של עבדים שחורים מהעולם הישן לעולם החדש. עשינו סיור במקום, ובלי ציניות, לא יכולתי שלא להשוות לשואה ולהחליט ששואה מנצח עבדות. סתמתי פה שלי, והתמקדתי בללמוד ובנוף.

תמונות של הטירה: 

https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721/5740330711656380210?authkey=COiezOHzguGC2gE

קובי, אחיו ואני: 

https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721/5740330723572609810?authkey=COiezOHzguGC2gE

הדלת ממנה שולחו העבדים: 

https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721/5740330763386329186?authkey=COiezOHzguGC2gE

מיד בתום הסיור עלינו על המכונית והתחלנו במסע חזרה, שהפעם לקח 3.5 שעות. אחרי שהתעדכנתי במיילים תחת מחסה הוייפיי, ראיתי מייל מעמנואל שתיאר כמה זמן לקח לו להגיע לשדה התעופה וכמה זמן הוא עמד בתורים כך ש-10 דקות אחרי ש"נחתנו" במלון, נפרדתי לשלום מכולם ועליתי על ההסעה לשדה התעופה.
אחרי שסיימתי להתעצבן על כל מי שעובד בשדה, חצי בגלל שהם היו מעצבנים וחצי כי לא האכילו אותי מ-9 בבוקר, התיישבתי לאכול ופצחתי בשיחה עם אדם מבוגר מאוד (לבן) שנולד ומתגורר בקניה והוא הבעלים של מפעל לייצור מזון לילדים הסובלים מתת תזונה. היתה שיחה מעניינת ובמהלכה שמחתי לשמוע שאני נראית בת 21, נפרדנו לשלום ועליתי על המטוס לפרנקפורט, בו אני כעת.

סיפורים שלא נכנסו לתיאור היום יומי:
סופה - בלילה שבין חמישי לשישי היתה סופה מטורפת: גשם חזק מאוד מלווה בהמוני ברקים ולא מעט רעמים מפחידים. התעוררתי בתחושת מסיבה מרוב ברקים מרקדים בחוץ, ולא הצלחתי להרדם כי, כן, אני מודה, מתתי מפחד. ניסיתי להרגע, ניסיתי להתחבא מתחת לשמיכה, וכשזה לא עזר ניסיתי להתקשר לאלעד (למרות שלא היה לי צל של ספק שאין לו מה לעשות ממש). לצערי, החיבור לאינטרנט לא עבד,  ונאלצתי להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה ולקוות לטוב. מה שכן, זה גרם לי להבין יותר את הפעמים הללו, שבהשרדות (התוכנית) הם אומרים שירד גשם מטורף כל הלילה והם היו אומללים.

מערב אפריקאים במטוס - כשעליתי על המטוס של חברת יונייטד מוושינגטון לגאנה, הייתי ממש מופתעת לרעה. כיוון שהטיסה לוקחת כ-11 שעות, הנחתי שרמת המטוס תהיה כמו מטוסים לישראל והופתעתי לראות מטוס ישן ומצ'וקמק. בשיחה עם קובי על זה, הוא הסביר שזה מה שמתאים לקהל היעד. יותר מזה, להלן אירוע שקרה בשורה לידי: בכסא אחד, אשה ישנה עם המושב מוטה לאחור קלות. במושב מאחוריה, בחור שאינו מרוצה. הוא מתרומם, טופח על גבה להעיר אותה, לוחץ לה על הכפתור להרמת המושב ו"עוזר" לה להחזיר אותו למצב מיושר". היא חוזרת לישון והוא מרוצה. מסתבר שזה מאוד נפוץ וחלק מהנוסעים לא ממש מבינים את העובדה שזו זכות של כל יושבי המטוס להטות את המושב שלהם.

אפריקה היא מדבר - אז רבים מאיתנו חושבים שמדינות אפריקה הן מדבריות ומסתבר שזה לא נכון. החלק הצפוני של אפריקה, כגון מצרים, לוב ומרוקו הוא אכן מדברי, אבל החלק  הדרומי יותר של אפריקה הוא באיזור המשווה, מה שאומר הרבה גשמים יחסית ולכן כמות טובה של צמחיה.

Sub-Saharan Africa - מסתבר שזה כינוי לאפריקה השחורה, או החלק באפריקה שתושביו שחורים. עמנואל הופתע ללמוד את זה מקובי וכך גם אני.

שמות - מסתבר שבגאנה, כולם נקראים על שם היום שבו הם נולדו, כלומר שם אחד יהיה על שם היום ולעיתים יהיה שם שני. קובי למשל, נולד ביום שלישי ולכן הוא נקרא Kwabena. בטיול זה פגשתי 3 Kwabena. קופי, מנהל הפיתוח העסקי, נולד ביום שישי. קוואמי, אח של קובי, נולד ביום שבת, וכן הלאה וכן הלאה. נשים מסתבר מקבלות גם הן שמות על פי היום, אבל שמות אחרים.

בתים, שכונות והתנהגות - אני אפרסם תמונות, כך שהתמונות יוכלו חלקית לענות על החלק הזה, אבל חשוב להוסיף עוד הרבה פרטים. אז כמו שאמרתי קודם, מדובר במיקס של הרבה דברים ומצבי בניה. יש בתים מודרניים לגמרי, שלא מביישים את ניו יורק וטוקיו - יש בקתות בוץ ויש כל דבר בין לבין. מדרכות הן מצרך מאוד נדיר, ראיתי מדרכות לצד כביש אחד בכל טיולינו, וכפי שציינתי אנשים הולכים לצד הכביש, לא משנה כמה ראשי הוא. אחד המראות הנפוצים הוא גברים שעצרו בצד הדרך על מנת להשקות את האדמה, כלומר פיפי - זה פשוט בסדר שם. היום, ביום האחרון, עברנו במרכז העיר, איפה שהשוק המרכזי. האיזור היה די מזעזע, ככה אני מדמיינת חלקים מסוימים של בומביי: צינורות ביוב חשופים, מים חשופים, אדמה, אפר וחוטי חשמל ומלא אנשים מוכרים דברים. לצד הדברים ה"רגילים" תמצאו את איזור המקררים, פשוט שורה ארוכה של מקררים שונים עומדים בשפת הכביש, ולאחריו איזור המיקרוגלים, הטלויזיות וכן הלאה - די מוזר.

איך אמריקאים משתמשים בשם של קולומביה - למדתי על זה יחסית הרבה משלושת חבריי לכיתה (כולל דייב). איך לעקוב אחרי אתר המשרות של הבית ספר, איך להפגש עם אנשים ש"עשו את זה" ולקבל טיפים, לנצל את המרכז לקריירה לקבל חניכה, מה לעשות עם הקורות חיים שלי, ועוד. לא קל להיות אמריקאי - אבל אנסה ליישם…

סיפור חייהם של קובי ועמנואל - כיוון שהיו לנו הרבה שעות של נסיעות משותפות ועבודה, הצלחתי ללמוד הרבה מאוד על השניים הללו. אני אנסה לשמור על זה קצר על מנת למנוע שעמום.
קובי הוא הבן הבכור לאב שעבד עם הממשל ואח לשלושה (שני אחים ואחות). הוא גדל בשכונות הטובות של העיר והלך לבית ספר פרטי, בצעירותו הדגישו כמה שחינוך ובית ספר חשובים, ואחיו אף סיפר שאם היתה איזה שהיא בעיה עם ההסעה לבית ספר, אמא שלו היתה דואגת לשים אותו שם. בגיל 16 אבא של קובי נפטר והמשפחה נאצלה לעבוד מהבית למקום יותר צנוע מפאת חוסר מימון. בגיל 20 דוד של קובי שגר בבלטימור, מרילנד עזר לו להתקבל לקולג' לשחורים על מלגה מלאה ולעבור לארה"ב ללמוד חשמל ואנרגיה. קובי בילה 9 מתוך 11 השנים האחרונות במסגרת לימודים כלשהי. אחותו למדה באנגליה וכעת מתגוררת שם עם 2 ילדיה, אח אחד לומד כרגע באותו קולג' אליו קובי הלך, ואחיו השני (קוואמי) לומד חשבונאות באוניברסיטה של גאנה, ואחרי שביליתי 24 שעות איתו - אני ממש ממש מורשמת מכמה שהוא נבון, חכם, סקרן, צנוע ובן טוב לאמו. קובי תפס דמות של אב במשפחה, והוא תומך באמא שלו ובאחיו שעדיין בגאנה, על בסיס חודשי (תוך כדי שהוא משלם את הלוואות הלימודים שלו).
עמנואל, הוא הבן הבכור של מרצה באוניברסיטת ניגריה, נולד וגדל בארה"ב עד גיל 8 לערך, ואז המשפחה עברה לניגריה (עם 2 ילדים נוספים). בגיל 17, בשיעור הראשון בבית הספר לרפואה בניגריה, הוא החלט שהוא רוצה לחזור לארה"ב, ותוך כמה חודשים מכר כמה מוצרי חשמל מבית הוריו, ועלה על מטוס לניו יורק בזמן שהם היו בחופשה. כשהוא הגיע לניו יורק, הוא התקשר לדודו בתקווה שהוא ייקח אותו אליו, אך קיבל את התשובה המאכזבת: "חזור הביתה ילד". הוא ניסה עוד כמה מכרים במדינות אחרות, ובסוף הגיע לאח של חברה לשעבר של חבר שלו. הבחור לקח את עמנואל, האכיל והלין אותו והפך לחברו הטוב ביותר. כיוון שגם הוא למד שלימודים זה חשוב, אפילו הכי חשוב, בגיל 21-22 עמנואל הלך לאוניבסיטה ועבד את דרכו מאז. הוא בילה את ה-11 שנים האחרונות כמנהל IT בטיפאניס ובדיוק מחליף עבודה. הוא שמר על קשר עם המשפחה, וכשאחיו הגיעו לגיל 18 הוא הביא אותם לארה"ב ועזר להם להתבסס. למרות הסתירה שקיבל מדודו, הוא מעולם לא סיפר להוריו, והוא עדיין שומר על קשר איתו.

אלבום התמונות:
  https://plus.google.com/photos/107207661969345578679/albums/5739775947234146721?authkey=COiezOHzguGC2gE 

תודה על ההקשבה,
    סיון

למה לא אוגנדה? - חלק שני

השלמה לפרק הקודם (ותודה לאסתי!):
קצת על עיוורון נהרות (זכרונות עמומים מהלימודים עולים בי פתאום)
זו מחלה שנגרמת על ידי טפיל הנמצא במים ואופיינית לאזור אפריקה, אשר מתרבה בעין וגורם לעיוורון אחוזי העיוורון הם גדולים מאוד, ומראה אופייני באזור הוא אנשים עיוורים מובלים על ידי ילדיהם או מלווים אחרים
 
יום שלישי:
מסתבר שבגאנה חג הפועלים עדיין תופס, אז שיחקנו אותה מקומיים ולקחנו "יום חופש" לכבוד החג (כולם היו בחופש גם ככה). בילינו אותו יחסית ברוגע, יושבים ליד הבריכה ומשחקים אותה קוראים בלפטופ, כשבתכלס עמנואל ישן, קובי פגש חברים חדשים וישנים ואני עשיתי כמה שיחות וידאו עם המשפחה והפוק. כשהתקשרתי אלעד היה עדיין במיטה, מתאושש לבוקר חדש, וכששאלתי "איפה אני?" הוא הראה לי את קופסאת שקדי המרק, שוכבת בצד שלי, חצי מכוסה בשמיכה.
קצת מים, קצת שמש ומשם לחדר להתכונן לערב. חבר של קובי ביקר אותו במלון, ויצאנו איתו להכות את העיר. התנועה היתה קשה, במיוחד ליד הקניון. ה-קניון. ה-מקום. איפה שכ-ו-ל-ם רוצים להיות. מסתבר שבנו קניון באקרה, מודרני לכל דבר, וזה הפך למקום המרכזי שכולם הולכים אליו… וכל המכוניות בכביש ליד פשוט עמדו במקום. כשהצלחנו לזוז טיפה וראינו את הכניסה לקניון, קיבלתי את התחושה שיש יותר אנשים בקניון ממטרים רבועים, לפחות ביום חג זה.
נסענו לתמה (Tema) העיר שביקרנו בה יום לפני, אבל הפעם ראינו אותה באור שונה. אלכס (החבר של קובי) עשה לנו סיור הכרות עם שכונות העיר וכל המי ומי שגרים בה, והסביר לנו למה הוא בחיים לא יגור באקרה, ואיך תמה זה ה-מקום לחיות בו. אחרי סיבובים רבים ורעב גובר התפקסנו על מקום שנראה כמו מסעדה והתיישבנו. ביקשנו תפריט ובתמורה קיבלנו מבט תמוה של "מה? מי מבקש תפריט?" אני פירשתי את זה כ"כל מי שבא לפה יודע מה יש לאכול, אז לא צריך תפריט" אבל בדיעבד מסתבר שאף על פי שהם מוכרים אוכל, לא באים לשם בשביל לאכול ארוחת ערב. במילים אחרות - האוכל היה מאכזב וגם שארית הערב.

יום רביעי:
למרות החום המעיק, 30 מעלות סגנון ישראל עם יותר לחות, לבשנו חליפות (יש לי בדיוק אחת כזו) ויצאנו לפגישה ראשונה עם קופי במשרדי החברה. הצצה נוספת על העיר, הבתים, התרבות ולחימה בפקקים והנה אנחנו במשרדים. המשרדים נראים כאילו הם משנות ה-70, ויש סיכוי סביר שהם אכן לא שופצו משנות השבעים… מסדרון ארוך וצר בנוי מעץ דק, ודלת עץ דקה מובילה למשרד של קופי. בורכנו, נשאלנו לשלומנו, פגשנו שלושה מנהלים נוספים בחברה, לחיצות ידיים וחיוכים, ומתיישבים. לא ממש ידענו למה לצפות מהפגישה הזו, וגם לא היה לנו ברור ב-100% באיזה נושא הם ירצו את עזרתנו, כך שלא ממש יכולנו להתכונן לפגישה. סה"כ היה מעניין לשמוע את התוכניות שלהם ולתרגם לאן הם מכוונים אותנו, עם איזה בעיה עם מתחבטים ומה הם יצפו לראות למחרת בפגישה הבאה. ישירות משם נסענו לסניף המקומי של ה"בנק העולמי" (The World Bank) לפגוש מעין חונך של קובי וחבר של אביו ז"ל שעובד בבנק ובעבר עסק באנרגיה. הוא היה עסוק אז נתבקשנו לחזור אחרי ארוחת הצהריים. קפצנו למסעדה מומלצת באיזור ואכלנו צהריים במשך כשעתיים - תוך יומיים נלמד שזה הזמן הממוצע לארוח"צ. חזרנו לבנק העולמי ובילינו כשעה עם האיש, בעיקר הרצנו רעיונות ושאלנו שאלות. משם, עדיין מזיעים בחליפה, חזרנו למלון, מקלחת ומנוחה קצרצרה וללובי - לעבודה. ישבנו כמה שעות טובות וניסינו לייצר משהו מועיל. היה לי איזה רעיון בראש למה אני רוצה לעשות, אבל לא הצלחתי לתארו במילים עד שעמנואל עשה את זה.
תמונות:

תמונות נוספות כאן

למה לא אוגנדה?

זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשחן שאלה אותי: "צ'יבאן! למה גאנה???"

אני במטוס בדרך חזרה משבוע בגאנה, שבוע שהיה מעניין, מחזק ומלמד בכל כך הרבה היבטים שונים. אני אתחיל בלענות לשאלה של חן.
חבר מהלימודים שלי הוא במקור מגאנה. קצת אחרי שהתחלתי את התואר שלי, הוא פנה אלי בנסיון לארגן צוות של כמה סטודנטים כדי לייעץ לחברת החשמל של גאנה. צעד אחד הצידה, בקולומביה, יש איזה ארגון שמקים צוותים של תלמידי מנהל עסקים, ומקשר אותם עם חברות במדינות מתפחות לפרויקטי ייעוץ חינם. מה יוצא לכולם מזה? לתלמידים זה מספק מעין מגרש משחקים שבו הם יכולים לקחת את כל מה שהם למדו ולנסות ליישם בעולם העסקים האמיתי, בנוסף הם יכולים ליצור קשרים חדשים עם חברות ואנשים. לחברות זה מספק נקודות מבט חדשות ומרעננות, וגישה לכלים עדכניים שתלמידי מנהל עסקים לומדים. סה"כ כולם מרוויחים, הממ… כמעט כולם. הארגון הזה מממן 80% מעלות הטיסה למדינה הרלוונטית, אך לא מכסה לינה והוצאות אחרות.
בקיצור, קובי (קוובנה Kwabena הוא שמו המלא) הקים את הצוות מחד, ויצר קשר עם החברה מאידך, ואז חיבר את כולם דרך הפרויקט הזה. עוד בצוות, עמנואל - נולד בארה"ב, בילה 6 שנים בניגריה (ארץ מוצאו) ואז חזר לארה"ב שוב, ואי סאנג (Yi Sung) קוריאני במקור - שלא הצטרף אלינו לביקור זה, אך נמנה על חברי הצוות. ועוד בקיצור, נסעתי לייעץ לחברת החשמל של גאנה בחינם - די מדליק לא?

יום ראשון:
נחתנו בצהריים בעיר הבירה של גאנה - אקרה (Accra) ונסענו ישירות למלון (היקר באופן לא סביר) שלנו. איזה כיף, ארה"ב לכל דבר, יש אינטרנט חינם בכל מקום, יש בריכה, יש בר, מזגן, אחלה חדר - מעולה. אחרי התארגנות קלילה, הלכנו לפגוש את אמא של קובי בלובי (היא גרה בעיר…). במצב נורמלי, קובי היה ישן בבית אמו, אבל כיוון שכולנו היינו צריכים לעבוד ביחד וגם כיוון שאין אינטרנט זמין אצל אמו - הוא ישן איתנו במלון. בקיצור, שלום שלום, ויצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית.
קיבלנו מבט שני על העיר והמקום שאנחנו נמצאים בו. כשהמטוס הנמיך טוס, שמתי לב שבתי העיר אינם אחידים ויש מנעד די גבוה בין הטוב לרע. עוד שמתי לב שחלק מהכבישים סלולים, וחלק הם פשוט דרכי עפר. כשיצאנו עם אמא של קובי, שמתי לב שיש הרבה חורים בכבישים הסלולים, המכונית שלה היתה חבוטה, התנועה לא כל כך טובה והנהגים חסרי סבלנות ועם הרבה מה לאמר.
במסעדה, כשהתיישבתי שאלתי למה יש לנו סבון ידיים על השולחן. את התשובה שלי קיבלנו כשהגיעו שתי קערות של מים והוזמנתי לרחוץ את ידיי. תהליך בחירת האוכל היה קצת קשה כי השמות של המאכלים לא אמרו לנו הרבה וניהלנו משא ומתן עם קובי ואמו. האוכל עצמו היה מאוד טעים, אכלנו אורז שהזכיר לי אוכל הודי (Jelof rice) מרק עם בשר עז וכו' בקיצור - סבבה! התמזל מזלנו ומנהל הפיתוח העסקי בחברה שאנו מייעצים לה - אדם בשם קופי - היה באיזור המסעדה והוא קפץ לאמר שלום.
כבר ביום הראשון קיבלתי מייל מפוק, עם הכותרת "you have been replaced" ובתוכו תמונה של המיטה שלנו, ובצד שלי, על הכרית, מונחת לה קופסא של שקדי מרק.

יום שני:
שלחו לנו נהג שייקח אותנו לראות כמה מתקנים של החברה. המתקן הראשון שראינו היה מתקן לייצור חשמל משמן וגז בעיר שנקראת תמה (Tema). קיבלנו סיור על ידי 2 אנשים, כולם היו מסבירי פנים ומשכילים, שאלנו שאלות וניסינו לעקוב אחרי מה שהם אומרים. עוד בשיחות המקדימות שלנו עם קופי היה לי מאוד קשה להבין מה שנאמר. זה היה שילוב מצער של מבטא לא נורא באנגלית וקול נמוך. הבעיה חזרה על עצמה בכל הסיורים והפגישות בגאנה. מסתבר שחלק מהעניין הוא שככל שאתה מבוגר כך אתה פחות מדבר בקול רם. כאילו, אתה פטור מלהתאמץ שישמעו אותך, אתה מדבר איך שנוח לך, כאילו רק לאיש אחד, וכל השאר כבר יתאמצו לשמוע אותך. למזלי, קובי ועמנואל שמעו והבינו יותר, אז זה לא היווה בעיה גדולה.
מהמתקן הזה נסענו במשך בערך שעתיים לסכר עצום מזרחית לעיר הבירה, ושמו אקסומבו (Akusombu). בדרך לשם ראינו יותר ויותר מגאנה, ראינו אנשים מוכרים כל דבר אפשרי על הכביש, סוחבים את הסחורה על ראשם ביציבות מוחלטת ורצים אחרי לקוחות במכוניות נעות (בלי להפיל דבר). ראינו בתים בכל מיני מצבים וצורות, הרבה בתים בלתי גמורים, בקתות בוץ ופחונים. לקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל הסימן לכך שהגעת לישוב כלשהו, הוא אוסף של חנויות בצורת פחונים לצד הכביש ומלא אנשים מתרוצצים בין מכוניות ומוכרים בדיוק את אותו הדבר.
ככל שנסענו מזרחה ראינו יותר ירק ועצים, עברנו אגם ונסענו ליד הנהר. המקום שהגענו אליו היה מלא מים, צמחיה וחתיכת בלוק עצומה בצורה של סכר. נכנסנו למבנה הסכר וקיבלנו סיור והסברים על ההסטוריה של הסכר, חדר הבקרה וראינו את הטורבינות מלמטה, אמצע ולמעלה. כמובן מאוד מעניין ומסקרן, והרבה שאלות צצו במוחי, גם כלליות וגם "עסקיות" - ענו לי על כל השאלות בשמחה ונימוס. בתחילת הסיור, כשהציגו לנו מפה של גאנה ועליה מסומנים כל המתקנים בהם מייצרים חשמל, ביניהם הסכרים, פתאום שמתי לב מה קורה לפני ואחרי הסכר בו אנחנו נמצאים. אחרי הסכר, יש נהר "רגיל" - מיוצג על המפה כפס כחול יחסית דק - אבל לפני השכר, היתה מעין מפלצת כחולה, משהו שנראה כמו דרקון (לפחות בראש שלי). קובי זרק לי הערה שזה לא היה ככה לפני השכר, ואכן מסתבר שאחרי שבנו את הסכר, בשנת 1957, איזור הנהר לפני הסכר התחיל לעלות על גדותיו באופן הדרגתי והוא היום אחד האגמים המלאכותיים הגדולים בעולם (אני חושבת שהוא הכי גדול האמת), הוא נקרא אגם וולטה (Lake Volta). תוך כדי גדילה והצפה, קרו מספר תופעות (כשחזרתי לחדר המלון מאוחר יותר באותו ערב, עשיתי קצת מחקר כי הייתי מאוד סקרנית): החברה שבנתה את הסכר נאלצה לפנות הרבה מאוד אנשים שהתגוררו מסביב לנהר, מסתבר ש50% מהאנשים שהועברו לגור במקום אחר, מתו בשנים שאחרי. הדבר השני שקרה היה שהיערות מסביב לנהר הוטבעו בתחתית האגם שנוצר, מה שעד היום גורם להרבה מאוד טביעות של סירות שנפצעות על ידי העצים החבויים. התופעה השלישית היא משהו שנקרא עיוורון נהרות, לא קראתי מספיק כדי להבין מה זה…
עצרנו לאכול בדרך חזרה ואת הערב בילינו שוב עם אמא של קובי, הפעם בביתה - בית יחסית מודרני ומושקע שמוקף בבתים חצי בנויים ודרכי עפר.

Jugo de naranja, por favor

בדרך לטיסה לפרו, בתחילת אוגוסט, ניסיתי לכתוב בבלוג. לצערי מעולם לא סיימתי :)
 אף על פי כן ולמרות זאת, החלטתי לפרסם את מה שכן כתבתי, אז עמכם הסליחה על חוסר הסגירות. =================================================
 באמצע מרץ קרו הרב דברים בו זמנית.
הייתי בתחילתו של קורס הג'ימאט - החלק הראשון בתהליך ההרשמה לתואר שני במנהל עסקים בארה״ב. במקביל הבנתי שאני הולכת לעבור ניתוח בכתף. אחרי חישובים ותכנונים, יצרתי תוכנית שבה הצלחתי לשלב קורס גימאט, ביקור בארץ, כתיבת חיבורים (כחלק מתהליך הקבלה לשתי האוניברסיטאות אליהן ניסיתי להתקבל), ראיונות לאוניבסטאות, ניתוח בכתף, וכשלושה חודשי שיקום שכללו חודש בבית וחזרה לעבודה בשילוב פיזיותרפיה. כל הדברים הללו היו צריכים להסתיים לפני סוף אוגוסט, התאריך בו הלימודים מתחילים. 
כן, פעלתי תחת הנחה קצת יומרנית שאומרת שאני מתקבלת לפחות לאחת מהאוניבסטאות. 
בכל התוכניות הללו, ישבה לי כל הזמן ברקע המחשבה שצריך גם להכניס איזה קפיצה קטנה לחו״ל, לפני שמתחילים 20-22 חודשים של לימודים אינטנסיביים תוך כדי עבודה. כיוון שהייתי חודש בבית בחופשת מחלה, הרגשתי מאוד לא נעים לבקש חופש כשחזרתי לעבוד - וכך נדחה ונדחה תכנון הטיול-לפני-לימודים שלנו ופתאום כבר אמצע יולי, ולנו עוד אין חופשה. 
בילינו בסביבות שבועיים בחיפושים נרחבים אחרי יעד לטיול. כשאני חושבת על זה עכשיו, כל מה שעולה לי בראש זה החיוך הגדול שהיה לחן על הפנים כששיתפתי אותה בכמה קשה לי, והמילים שליוו את החיוך, משהו כמו ״צ׳יבאן, את לא רצינית, נכון?״
להלן רשימת יעדים שסקרנו, והסיבות לשלילתם:

• גוואטמלה - זו העונה הרטובה, ומני אמר שהיתושים יאכלו אותנו (בטח הוא התכוון לאלעד כי לרוב הוא זה שנעקץ)
• קוסטה ריקה, בליז ומקסיקו - העונה הרטובה
• איסלנד - שתי סיבות. 1) אני אמרתי שזה יעד מגניב כי הוא איזוטרי, ואלעד ענה ״חשבת שאולי יש סיבה לכך שזה יעד איזוטרי?״ 2) חלק מהאטרקציות הן גייזרים וקרחונים, ואלעד אמר ״זה כמו הוואי ואלסקה״. 
• בריטיש קולומביה (מערב קנדה) - זה כמו אלסקה, והיינו באלסקה.
• ג׳מייקה - לעשות 8-9 ימים בטן גב זה קצת יותר מידי
• ברצלונה - יקר מידי וקרוב לארץ יותר מאשר לארה״ב (יש לנו חוק כזה שכל עוד אנחנו פה, צריך לטייל למקומות שיותר קרובים לארה״ב מאשר לארץ).
• צרפת - כנ״ל
• אקוודור - היו שתי אופציות. 1) טיול לגלאפאגוס - פחדנו ל״התקע״ 5 ימים ולילות על סירה שאולי נסבול בה. 2) טיול ביבשה - כבר הכנתי תוכנית מפורטת כשגילינו שבתקופה שנהיה יש 50% סיכוי לגשם בכל יום, וכידוע יש לנו מזל נוראי עם מזג האוויר. 

בסוף בחרנו פרו. ביום שני בערב הזמנו כרטיסי טיסה ללימה, וביום שישי בלילה - עלינו על המטוס.

כיוון שהכל הוזמן ברגע האחרון, אז היה הרבה לחץ. אם זה לא היה מספיק, אז ממש ביום של הטיסה, דיברתי עם כמה חברים על פרו. אחד מהם הסביר לי יפה שהשודדים הפרואנים ממש טובים בעבודתם, ושאני לא אשים לב וישדדו אותי. החבר השני, אמר שאם אנחנו הולכים לעשות סנד בורדינג (כמו סנובורדינג אבל על דיונות של חול) אז הנעליים ילכו לנו קפוט וכדאי לקנות משהו בזול. סיפור זה הצטרף לאוסף סיפורים לא מחמיאים כל כך לגבי סנד בורדינג, אז פשוט החלטנו לוותר על החוויה. לגבי השודדים, הסיפור עשה אותי כל כך לחוצה, שממש הרגשתי בת מזל שלא שדדו אותי ביום הראשון בלימה :)  

יום 1 - לימה
נחתנו בבוקר בלימה. כולם כל הזמן אמרו שאין מה לעשות בלימה, אז הלכנו לנוח קצת. אחרי שינה נעימה במלון המדהים שבחרנו, יצאנו למסעדה מקומית מומלצת, ואכלנו לראשונה את אחת המנות הנפוצות - לומו סלטדו (lomo saltado) חתיכות בשר עם צ'יפס ותבלינים. משם יצאנו לסיור רגלי בשכונה המגניבה מיראפלורס. משם לקחנו מונית לפארק מגניב של מזרקות שכולם המליצו עליו. בפארק היו כל מיני דוכני אוכל, אלעד סיפר לי עוד לפני כן שהוא שמע שבפרו אוכלים לבבות של פרה (כמו לבבות עוף אבל של פרה - אמאל'ה). כמובן שהלכנו לחפש את זה בדוכני האוכל, אני הייתי הדוברת, והצלחנו למצוא את מבוקשנו. בצד חתיכות האוכל המלחיצות הגיעו חתיכות לא מזוהות, שלאחר בירור קצר התברר כי אלו חתיכות מעי דק, מעולה, בדיוק מה שהיה חסר לנו בצלחת. אני אומרת לנו, אבל בעצם רק אלעד אמיץ. אני טעמתי ביס אחד ובשאר הזמן הסתכלתי על זה בפנים לחוצות.  

יום 2 - קוסקו
קמנו מוקדם בבוקר ועלינו על מטוס לקוסקו, העיר שלפי כל הסיפורים מלאה בישראלים (וגם יוצאים משם למצ'ו פיצ'ו). במטוס סיפקתי את סקרנותי וטעמתי משקה שראינו ביום לפני ולא העזנו לקנות - אינקה קולה. המדובר על משקה בצבע צהוב זוהר ובטעם של בזוקה. לא היה צורך לחזור על הטעימה הזו :)
בשלב זה אני כבר לא כל כך זוכרת את הסדר הכרונולוגי של הדברים, אז נעבור לעיקר העניינים.
כיוון שכולם סיפרו שהעיר שורצת בישראלים, ואחרי סיור קצר לא מצאנו כאלה, החלטנו ללכת לחפש את המסעדות הישראליות שקראנו עליהן, והראשונה שנתקלנו בה היתה "הבורקס". ישבנו לאכול שם, אני שמחתי ממש לקבל סלט קצוץ, ושנינו נהנינו ממיץ תפוזים - Jugo de naranja (מבוטא, חוגו דה נרנחה). מאותו יום, לא עבר יום אחד שלא שתינו בו מיץ תפוזים סחוט טרי, או 3 כאלה. אלעד אכל בורקס פיצה - ולמרבה ההפתעה לא היה מרוצה.
כן ראינו ישראלים שם, אבל לא דיברנו איתם כמעט, אבל מאוחר יותר באותו הערב, כשלא היינו סגורים על מה אנחנו רוצים לעשות בעיר הזו, החלטנו לפקוד את המקום בשנית, ופנינו למלצרית בבקשה לעזרה.
המלצרית היתה סופר נחמדה, בדיעבד הסתבר שהיא בכלל לא זכרה שהיינו שם מוקדם יותר באותו היום, ועדיין היתה סופר נחמדה! אחרי שיחה קצרה, גיליתי שהיא אחות של שיר שלום - מישהי שהדרכתי בקורס תכנות קנ"ח ולקח לי שעתיים שלוש להתגבר על הלם המקריות. עשינו רשימה של דברים לעשות ולבדוק, ולפני שיצאנו התארגן ערב פוקר בבית של הבעלים של הבורקס, בחור צעיר בשם בן.
הלכנו מהר לאכול במסעדה שהמליצו לנו עליה - צ'יצ'ולינה - ומאוד הצטערנו שאנחנו צריכים למהר, כי המקום היה יפיפה, עם אווירה מעולה, ישבנו על הבר והרגשנו שהפכנו לזקנים אמריקאים מפונקים. אבל אז חשבנו על זה עוד קצת, והבנו שסה"כ זה לא טיול של 4 חודשים, וזה בסדר להוציא 50 ש"ח על ארוחה מעולה במסעדה מעולה בלי להרגיש אשמים (או זקנים).
========================================================
לצערי רק עד לכאן הגעתי, אז נסתפק בזה, ואולי יום אחד אני גם אוסיף תמונות, מי יודע...
נשיקות וחיבוקים !