היום הראשון, 30 לנובמבר, הונג קונג

 נחתנו בארבע בבוקר שעון מקומי ולקחנו מונית למלון שלנו. כמובן שלא יכלו לתת לנו חדר בשעה כה מוקדמת, אז אספנו את המזוודות והדרכונים והלכנו ל״ביזנס סנטר״ לשבת קצת על המחשב ולהחליט מה לעשות ולאן ללכת. 

אחרי שעה שעתיים החלטנו ללכת למקום שנקרא ״פסגת ויקטוריה״ שממנו יש תצפית יפה ומרשימה של הונג קונג. כדי להגיע לשם בחרנו ללכת ברגל עד הרכבת הקלה, ולקחנו את הזמן לראות את השווקים הקטנים המקומיים, לצלם ולקנות משהו בטעם סופגנייה. אז הליכה של 15 דקות לקחה לנו בטח איזה 40 דקות. 

האמת שחשבנו שאנחנו הולכים לעלות על רכבל, אבל התברר שטעינו.  הנסיעה ברכבת היתה קצרה וכבר מרשימה בתלילות והנופים שהשתרעו מאחורינו. מרוב שהעליה היתה תלולה כל הבניינים נראו באלכסון לנו. 

הגענו למעלה וטיפסנו איזה 8 קומות של מדרגות נעות בתוך קניון עד שהגענו לתצפית שהיתה באמת ממש יפה ומרשימה. בילינו שם איזה שעה ואז ראיתי שלט שמציע להתחבר לוייפיי ולספר לחברים שלי איפה אני נמצאת. לא רציתי להיות לא מנומסת, אז התחברתי מהר והתקשרתי לרוני להראות לו את הנוף. גילינו שפייס טיים עובד יותר טוב מהנגאאוטס (רשמתי לעצמי לדבר עם גוגל על זה במרץ כשאגיע).

ירדנו מהתצפית וראינו חנות של מיצים אז מהר קנינו מיץ תפוזים. ישבנו קצת להנות מהשמש כשלפתע ראינו שלט שאומר: ״ויקטוריה פיק גרדן״ (הגן של פסגת ויקטוריה) עם חץ למעלה. גיגול קצר תיאר את המקום כיפה וכ״הליכה רומנטית״. טוב, בוא נלך לראות, חשבנו. התחלנו לטפס במעלה הכביש, אופטימיים. הגענו לגן יפה ובניינים, אבל היה עוד למעלה. עלינו עוד ועוד, מדרגות וכביש תלול ואז ראינו גן יפה כזה. ישבנו שם איזה חצי שעה, צופים במשפחה - בוא נגיד אסיאתית (כדי לא להיות גזענים) - שעשתה פיקניק מגניב עם יין והכל, והוצאנו שקדים וקוקוס מיובש לנשנש (זה כל מה שהיה לנו). כשאני כבר הייתי מוכנה לחזור על עקבותינו, אלעד טען שיש עוד חלקים לגן והוא הרבה יותר גדול וצריך להמשיך. ״באמת?״ שאלתי, מקווה שהוא צוחק. ״באמת״ הוא ענה. ״שיט״ סיננתי והתחלתי ללכת. 

המשכנו עוד למעלה (כן, יש עוד למעלה) והאמת שהגענו למקום עם נוף שווה ואפילו גבוה יותר ממגדל התצפית שהיינו בו קודם בקניון. 

אז ראינו שלט שמורה על ״נתיב הליכת המושל״ והחלטנו לנסות לראות לאן הוא מוביל. כל פעם שהיתה ירידה או מדרגות אני עצרתי מהוססת, והזכרתי לעצמי שכל ירידה היא עלייה עתידית וניסיתי להחליט אם אני באמת אהיה מסוגלת לחזור את זה חזרה.

בנקודה זו ברצוני להזכיר שהיינו בתוך מטוס 14 שעות שרק חלק מהם ישנו, שהיינו בזמן כמעט הופכי לניו יורק ושאין לנו (לי) הסטוריה מפוארת של טרקים. בקיצור, הפתענו את עצמנו בכמה שעלינו, הלכנו ועשינו, אבל היה יפה ומעניין ואז חזרנו למלון, הפעם באמצעות האוטובוס המקומי (שמרגיש יותר כמו רכבת רחוב עם שתי קומות) לקבל את החדר שלנו בסביבות 14:30-15:00. 

כיוון שהיינו גמורים מעייפות (ג׳ט לג), התכנון היה לנמנם שעה וחצי שעתיים ולקום לפני השקיעה כדי לעשות שיט במפרץ. אחרי חמישים אלף סנוזים קמנו בשבע וחצי ולקח לנו איזה שעה לצאת מהמיטה. 

התארגנו והלכנו לחפש את איזור הבילויים - סוהו. עברנו בכמה בארים שנראו נחמדים והתיישבנו בטאפאס בר לרדת על סנגרייה. מאז שהיינו עם אורפיר (אור ואופיר) בבוקרייה בניו יורק, כל פעם שאני שותה סנגרייה אני חושבת על אופיר מתפקעת מצחוק לסיפור על סבתא מתה ונאנד (סורי, בדיחה פנימית). בשלב מסוים נכנסו למקום ארבעה דוברי ספרדית עם זנבות של דרקון (נראה לי שזה דרקון) אז התחלנו לדבר איתם ולמדנו שהיתה הופעה של פרנז פרדיננד באותו ערב כחלק מאיזה פסטיבל. באסה :( עדיין היה נחמד לדבר איתם קצת באנגלית וספרדית, הם כולם היו עובדי זארה (שניים בהונג קונג) אז סיפרתי להם שלמדתי על זארה בתואר שלי בקולומביה :)

זהו, עייפים אך מרוצים מיום ראשון מלא, הלכנו לישון.