Day 3: Macau, Vegas' bigger sister

The following morning we took the 50 minute shuttle to Macau (quick tip here, if you go there, don't buy the return ticket as you will have to stand by many ferries before you can return home).

For those of you who have never heard about Macau, it is a territory owned by the Chinese and is predominantly Chinese but due to some historical reasons, there are a lot of Portuguese influences there ranging from the food to the architecture and culture . Another benefit of Macau is that gambling is legal there. Now, not to be racist, but Chinese people sure do seem to enjoy gambling, so much so that last year, Macau made more than Vegas in gambling revenue, how much more you ask? 5 times as much!

Since Macau is sort of its own country (albeit part of china) we had to go through immigration on both sides of the border - wasn't too bad, pretty efficient.

We went on a walking tour of the old Portuguese side of the city where we saw some Christian ruins and an old town set on the backdrop of a newer, more modern city with many lavish casinos.

We also saw a lot of interesting foods, including something I ate which I still don't know what it was but caused some issues I will not elaborate upon. But there were a lot of really tasty pastries and an obscene amount of bakeries, literally every other store was a bakery most of which bore the same store name! They also sold jerked meats which were actually really good (I'm usually not a fan of the jerky)

At dinner time we went to Taipa, a different island but still in Macau, where we went toa traditional   Portuguese restaurant with a traditional Portuguese owner, we had a really nice dinner and some drinks and proceeded to visit the Venetian hotel and casino, which is five times as large as its Las Vegas counterpart, however it was a little disappointing for us, I was all ready to go in and make some money playing poker but they didn't seem to have poker, they had they craziest games which we could not figure out.

We gave up on winning money and took the ferry back home but because we bought our return tickets ahead of time we had to wait until midnight or just stand by for ferries, we fought our way onto the 11:30 ferry and arrived at our bed at about 2am, completely beat.

Day 2–Suit Up and Fight the Dragon! (also Dim Sum)

At this point it's time to mention we actually have some friends who used to live in Hong Kong (What up Liad and Meli?) and they recommended I get a bespoke suit made, so we spent the morning looking st pictures of Liam Hemsworth and his awesome Dior Homme blue suit which I wanted a copy of.

We got breakfast at the hotel which was a buffet of east meets west - congee, noodles and red beans on the eastern side, bacon and eggs on the wested side - I loaded up on everything they had as my body was convinced its dinner time and then we hit the road.

We decided to take the subway as its always fun to go to different places and see how much better their subway system is than the one we have in New York. And better it was: clean and organized and the best part was the octopus card - a rechargeable card you can use in many places as an e-wallet that also lets you pay for your subway rides (like in the Uk, you pay for how much you travel, not a flat rate). Also: cellular reception everywhere, not just in select stations.

When we got to the tailor’s store he was not around and we didn't have a SIM card yet so we couldn’t call him so we looked around and found some other tailors and talked to them for a bit but we knew we wanted the one Liad recommended and as we were getting ready to leave, Jimmy the tailor made a miraculous comeback and we ended up buying the suit (actually just taking the measurements. The suit will arrive later, we'll get back to that).

With the suit out of the way, we went to do some more hiking, in a trail called Dragon’s Back, it's called that because the terrain is very up and downy which looks like the back of the dragon (I guess). The trail was fun, not too difficult, but there were a lot of inclines. We got to about half of the way in to the trail when the sun started setting and since we got to the peak which was supposed to be the highlight of the trek, we decided to head back to not get stuck in the dark (we didn't have a headlamp with us).

We decided to finish the day with some much deserved dim sum at a place Sune and Ida recommended called Tim Ho Wan. Ordering the food was a fun experience, you sit at a table with a cup that holds little forms with all the foods and some pencils and you mark what you want, we went a little crazy with the amount of food we got but we finished most everything. The dim sum was good, but the pork bun was uh-mazing! Flaky and delicious, highly recommended! A little anecdote: when we asked for a napkin, they asked for $3hk, about fifty cents, when we agreed, we got tissue paper, not sure what happened there exactly...

 

 

After that we made our way back to hotel to crash for the night. (not before buying a sim card for tomorrow at our local 7/11)

היום השני, 1 לדצמבר, הונג קונג

הבוקר התחיל לאט…

קמנו טבעית בסביבות 9, התארגנו לאט והלכנו לאכול במלון.

ארוחת בוקר סינית, זה אני זוכרת מהטיול לבייג׳ין היא די דומה לארוחת צהריים. במלון הארוחה היתה קצת שילוב כנראה של מזרח ומערב. מצד אחד דגני בוקר, קפה ויוגורט ומצד שני אטריות מוקפצות, מעין דייסה מלוחה עם פירות ים ובשר, שעועית וכו׳.

לקח לנו עוד שעה שעתיים להחליט מה עושים היום (תוך התייעצות עם ליעד שגר פה שנה) והופ, יצאנו לפגוש את החייט של ליעד להזמין חליפה לאלעד.

התחתית, קאולון, קניון וחייטים

ליעד נתן לנו את הכתובת שאליה עלינו להגיע. איזה בניין בקומה שתיים ומספר חנות 2-133. מוזר. קיבלנו הוראות הגעה מהפקיד קבלה במלון ויצאנו לדרך. הגענו לתחתית די מהר וניסינו להבין מי נגד מי. קנינו כרטיס שנקרא ״אוקטופוס״ (כרטיס תמנון) שטוענים אותו בכסף ואפשר גם לשלם איתו בחנויות/קיוסקים. ניווטנו את דרכנו דרך שתי רכבות והתפעלנו מכמה שנקי, מרווח, מהיר ושקט. יצאנו לתוך עיר עמוסה - קאולון (Kowloon) וניווטנו לבניין שהסתבר ככמעט נכון. בבניין הנכון עלינו לקומה 2 וניסינו להבין מה קורה סביבנו.

מלא חנויות פיציות, גירסה טיפה משופרת של בסאטות או שוק הפנינה בבייג׳ין. באופן מפתיע מצאנו את החנות מהר, אבל החייט - ג׳ימי - לא היה בחנות. שאלנו את שכניו לחנות איפה אפשר למצוא אותו אבל הם לא ממש שיתפו פעולה. התחלנו להסתובב ולהכנס לחייטים אחרים. בקצרה, אלעד ניסה לבחור בד ולהבין כמה התענוג יעלה. יצאנו וניסינו שוב למצוא את ג׳ימי - הפעם הצליח לנו. בילינו עוד איזה שעה שם, בוחרים בד, מודדים דברים ומתמקחים על המחיר. יצאנו בהבטחה שזה יהיה מוכן ביום שלישי וג׳ימי לקח אותנו להמליץ על מסעדות (באסטות) עם אוכל פקיסטני טעים, ננסה ביום שלישי בתקווה.

אני מרגישה שלא תיארתי את החוויה בקניון בצורה מוצלחת, אולי פעם הבאה.

מסלול גב הדרקון - dragon's back Trail

טוב, כבר אמצע היום ותכננו לעשות את מסלול ההליכה הזה. במקום אחד היה כתוב שזה לוקח שעתיים-שלוש ובמקום אחר שש הממ... טוב, בוא ננסה. לקחנו את הרכבת חזרה לאי הונג קונג ומשם עד הקצה הכי מזרחי. תפסנו מונית, הראינו לנהג על המפה לאן אנחנו רוצים ויצאנו לדרך. כבר בנסיעה השתרעו להם נופים יפיפיים. כיוון שלא אכלנו מהבוקר, דחפנו חטיף גרנולה והתחלנו לטפס. במהרה עקפו אותנו ילדים צרפתים (ארורים) אבל המשכנו.

 

די מהר הגענו לנקודה שחושפת את הנוף, עומדים וצופים, מצלמים והופ ממשיכים למעלה. ככה זה המשיך, עליה, מדרגות, סלעים, תמונות והכל יפה יפה. יפה מימין ואז יפה משמאל ואנשים צרפתים, סיניים ואולי גם אחרים.

 

בילינו שעתיים וקצת במסלול, רק להגיע לפסגה השניה ולחזור - כי מישהו ששאלנו אמר שעוד מעט שקיעה ואם אין לנו לפיד (כן, הוא אמר לפיד) אז זה לא רעיון טוב להמשיך. בדרך שמענו את המציל מחוף הים הסמוך נותן הוראות לרוחצים (בחוף שיכולנו לראות) וראינו אנשים במצנחי רחיפה ממש לידנו.

 

רצנו למחצה את הדרך חזרה. בחזור לקחנו אוטובוס כדי לחוות גם את זה קצת. אוטובוס קומותיים יורד במהרה במדרונות מלחיצים. היו מסכי טלוויזיה עם פרסומות וקצת טלוויזיה בתוך האוטובוס.

דים סאם - טים הו וואן (Tim Ho wan)

היעד הבא היה שוב קאולון, הפעם כדי לאכול במקום שהומלץ לנו. לקחנו מונית שעלתה בערך 20 דולר ל-20 דקות נסיעה. הגענו לקניון גדול ומרשים וניווטנו למסעדה. מילאנו טופס שבוחרים איזה סוגים אנחנו רוצים להזמין והתחלנו לקבל את האוכל. היה טעים מאוד, או כמו שאלעד אמר ״הדים סאם הכי טעים שאכלתי, אבל זה דים סאם״. אה, ילד סיני חמוד (שטוען שקוראים לו הארי) בא לדבר איתנו והסכים להצטלם :) ילדים סינים הם כההההה חמודים.

די, עייפים, הביתה. אבל שניה לפני, עצרנו ב-7/11 לקנות סים קארד ולמדנו שהם גם מוכרים כוסות יין…. כן בבקשה!

ימים 21-24, דצמ’ 20-23 - סידני

לא, אתם לא הוזים, באיחור של שנה בערך, מצאתי את הפוסט הזה, כמעט גמור על הלפטופ (בחופשה אחרת, הפעם בג’מייקה) אז החלטתי לפרסמו. אני עדיין מאמינה שאני יכולה לסיים את הסיפור על ירח הדבש שלנו יום אחד!

------

כשחיפשנו את האטרקציות והפעילויות המומלצות בסידני, נתקלנו בחברה שעושה סיורים בעיר בחינם בכל יום. באומץ לב יצאנו לחפש את הרכבת התחתית כדי להגיע לנקודת המפגש שצוינה באתר, ואחרי הליכה קצרה ברחוב המרכזי, פגשנו מדריך סופר נחמד שאמר לנו איפה להמתין.

נעים מאוד, קטיה וסיימון

הסיור לקח כשעתיים וחצי והיה מלא ביעדים ובמידע מעניין. זה היה מעין אוריינטציה לסידני, קצת להבין מי נגד מי. איפשהו במהלך הסיור התחלתי לדבר עם בחורה בשם קטיה (Katja) שהיתה מגרמניה, ואלעד דיבר עם בן זוגה – סיימון. גילינו שהם הגיעו לאוסטרליה אחרי טיול של חודש בניו זילנד ומאוד רצינו לשמוע מהם פרטים וחוויות וקצת המלצות כדי שנוכל להרכיב את הטיול שלנו. בזמן שהיה לנו מושג כללי לאן ללכת באוסטרליה וכמה זמן לבלות בכל מקום עוד לפני שעזבנו את ניו יורק, לא היתה לנו תוכנית דומה לגבי ניו זילנד – אז זו היתה הזדמנות פז לקבל מידע.

שלושה בוגרי בינתחומי נפגשים באוסטרליה

יריב טריפון, שלמד איתנו בבינחומי (בחיבה המכללה נקראת גם “בן טחונים” על שם בני העשירים שלומדים שם), עבר לפני כחצי שנה לגור בסידני אוסטרליה. כשסוף סוף הגענו לסידני, עמלנו לתאם איחוד מרגש. סיימון וקטיה זרמו איתנו וביחד הצלחנו למצוא את יריב והלכנו לחפש מקום לאכול/לשתות ליד המים.

אחד סטייק קנגרו בבקשה

רצינו לטעום סטייק קנגרו אז יריב הוביל אותנו למקום מתאים, ושם ישבנו חמשתנו ושתינו. אלעד האזין לכל החוויות של ניו זילנד, ואני חצי מהזמן עדכנתי את יריב בכל מה שעבר עלינו בעת האחרונה והאזנתי למה שעבר עליו בעת האחרונה, ובחצי השני האזנתי לקטיה (בחצי השלישי שתיתי 2-3 כוסות יין והתבשמתי מהר מידי).
אחרי שעה קלה נפרדנו מקטיה וסיימון ונשארנו שלושתנו, להתעדכן בקורותינו, ולאכול.
”רגע, לאט! אכלת סטייק קנגרו?“ אתם בוודאי שואלים. “כן, אלעד ואני חלקנו. זה דווקא היה לא רע, די דומה לסטייק רגיל”.

פרטים מעניינים על קטיה וסיימון

אז ידענו שהם מגרמניה והנה עוד פרטים מעניינים שלמדנו עליהם בכמה ימים הבאים:
הם יצאו לטיול מסביב לעולם, כשאנחנו פגשנו אותם דומני שהם טיילו כבר 8 חודשים בערך.
במהלך הטיול, הם החליטו להתחתן, איפשהו בדרום אמריקה נדמה לי, אז ככה לבד, בלי משפחה וחברים (ושלושה רבנים), הם התחתנו.
פעם בכמה זמן הם היו שולחים חבילה הביתה – כך הם התמודדו עם סוגי הבגדים השונים שצריך במדינות שונות, וגם כך הם יכלו לקנות דברים תוך כדי טיול. אנחנו כמעט ולא הרשינו לעצמנו לרכוש דברים לפני סוף הטיול כי גם ככה היה לנו עודף משקל.
סיימון קטן מטניה בשנה, מוכר לכם?

טיול בחוף בונדיי

אחרי בוקר איטי, החלטנו לעקוב אחרי סיור רגלי ממולץ בין שני חופים מאוד יפים, מבונדיי ועוד חוף-שאיני-זוכרת-את-שמו. עלינו על הרכבת וממנה לאוטובוס והגענו להתחלה. אז נזכרנו שאנחנו רעבים אז מצאנו מקום חמוד לאכול ומשם הלכנו לחוף הים. להפתעתנו, פגשנו את סיימון וקטיה! שמחה רבה, ישבנו יחדיו על החוף וקשקשנו שעה קלה. בחוף היו די הרבה אנשים, ולא מעט גם נכנסו למים. המים היו קפואים ולמרות שהיתה שמש היתה גם לא מעט רוח אז התקשיתי להבין איך זה יכול להיות שזה קיץ אוסטרלי על החוף.

בשלב מסוים נפרדנו מהחברים החדשים שלנו (לא לפני שהסכמנו לנסות ולהפגש מאוחר יותר בערב) וניסינו לעקוב אחרי הסיור. אחרי שהגענו לנקודה מסוימת שנראתה לנו נכונה, גילינו שהלכנו דרומה במקום צפונה (או צפונה במקום דרומה, מי יודע) אז חזרנו על עקבותינו. המשכנו כך כשעתיים, עוקבים אחרי נקודות שמתוארות בסיור, מתפעלים מהנוף, מהסלעים המיוחדים והבניינים היפים ומדמיינים את חיינו בסידני. אני מצאתי כמה משרות בגוגל סידני (ללא ספק שימוש טוב לתוכנית הנתונים הסלולרית שקנינו) ושקעתי במחשבות של באיזה שכונה נגור. כשכבר כמעט ונעלמה השמש, מצאנו מקום חמוד לאכול ועשינו דרכנו חזרה לדירה.

אפלייה נגד “שיכורים”

בערב בערב, אחרי קשיי תיאום מסוימים, נפגשנו שוב עם סיימון וקטיה במרכז סידני וחיפשנו מקום נחמד לשבת, לשתות ולדבר. נשמע כמו משימה פשוטה במרכז מטרופולין מערבי, אך לא כך בכלל. רוב המקומות שנראו מתאימים היו או מפוצצים מידי או רועשים מידי, אז נכנסנו לאיזה מקום שנראה יחסית ריק והתיישבנו על שולחן קטן, סה”כ רק רצינו לדבר קצת ולשתות. ניגש אלינו איזה נותן שירות שהיה נראה לא מרוצה ובגדול טען שאני שיכורה ושמותר להם באוסטרליה להעיף שיכורים מהבר. כל העניין היה די מוזר, ובכן קודם כל, כי לא הייתי שיכורה (עוד לא הספקתי לשתות), ודבר שני כי זה קצת נגד האינטרסים שלהם להעיף אנשים שיכורים מהבר.
כל מה שניסינו לאמר לא עזר והאיש ביקש שנתפנה. נאצלנו להמשיך לחפש מקום לשתות, ובסוף הצלחנו ועברנו ערב מהנה.

מה משותף לאנשים שמטיילים הרבה זמן?

במהלך ירח הדבש שלנו פגשנו כמה זוגות ואנשים שעשו טיול ארוך, ומצאתי שהרבה יותר קל להתחבר אליהם מאשר לאנשים שעשו טיול קצת ונקודתי יותר. כשפגשתי את קטיה, דיברתי איתה קצת על זה והגענו למסקנה שיש לזה סיבות מוצדקות, כי התסמינים הם דומים.
בטיול ארוך אתה הרבה מאוד עם בן הזוג, וכמה שאתה אוהב אותו ונהנה איתו, אתה רוצה קצת לגוון בחברה ובאנשים שאתה מדבר איתם. כשאתה כבר פוגש אנשים שנראים נחמדים ובא לך לדבר איתם, אתה צריך לבנות את הקשר, ללמוד את הדברים הבסיסיים אחד על השני לפני שאפשר להרגע ופשוט להנות אחד בחברתו של השני. לעשות את זה, פעם אחד פעם, כל פעם בעיר אחרת עם אדם אחר, זה קצת… מעייף. אתה רק מתגעגע לחברים שלך, שמכירים אותך טוב, ושאפשר פשוט לבלות איתם בלי יותר מידי ריגושים.
הדבר השני שקורה בטיול ארוך, זה הגעגועים ליציבות. להיות במקום אחד לפרק זמן ארוך. בלי להצטרך לתכנן איפה תישן מחר, או בעוד שלושה ימים, או לאן לנסוע וכל הדברים הללו. אל תבינו אותי לא נכון, הדברים הללו הם מרגשים וכיפיים בכמויות הנכונות, אבל לפעמים אתה רק רוצה קצת רוגע ויציבות.

 

זהו, עד כאן לעת עתה, יום אחד, עלילות ירח הדבש תחזורנה, בי נשבעתי!