יום 6, דצמ’ 5, קיירנס

נחתנו באוסטרליה בארבע וחצי לפנות בוקר. כיוון שהטיסה היתה 6-7 שעות, לא לקחנו כדורי שינה ולמרות שהיינו גמורים מעייפות לא הצלחנו לישון הרבה.

לקחנו מונית לאכסניה ובסביבות 7 בבוקר כבר היינו שם. צ׳ק אין כמובן לא היה אפשרי עדיין, היינו צריכים לחכות עד 1 בערך. טוב, פתחנו מזוודות על הרצפה והתחלנו להוציא דברים שאנחנו צריכים ולהכניס כאלו שלא. שכרנו לוקרים למזוודות, לקחנו פנקייקים שהיו חינם לא. בוקר ושעה שעתיים אחרי ההגעה יצאנו לדרך.

תחנה ראשונה: הקניון שממול :) קצת קפה מתפנק ומצאנו אינטרנט (יש!) ואז הלכנו לחפש סים מקומי והכי חשוב: תוכנית נתונים (data plan).

אחרי שמצאנו את מה שרצינו, ואחרי שעשיתי פיפי 3-4 פעמים, יצאנו לרחוב לברר על פעילויות באיזור, להבין איפה אנחנו ולחפש איזה בריכה שראיתי תמונה שלה. ההליכה הרגישה מאוד ארוכה, אולי כי עצרנו הרבה ואולי כי היינו מאוד עייפים, אבל קיבלנו מידע חשוב ואפילו מצאנו את הבריכה המדליקה שקראתי עליה, אבל לא נכנסו :(

אז מסתבר שבמרכז קיירנס, למרות שזו עיר חמה ותיירותיות ליד הים, אין חוף ים. כדי לפתור את הבעיה הזו, לפני כמה שנים העירייה בנתה ״לגונה״: מעין בריכה גדולה מאוד וארוכה עם כל מיני דברים מגניבים כמו איזור של חוף ים (הם הביאו ממש חול), מזרקות בצורת דגים, איזור לילדים, איזור למבוגרים וכן הלאה. ממש איזור מגניב וליד יש מדשאות ומקלחות והכל חינם (פרט ללוקרים - אבל הם זולים ממש).

טוב, הלכנו לאכול. איכשהו החלטנו על אוכל הודי וקנינו יותר אוכל ממש שאנחנו יכולים לאכול באיזה $50. 1 דולר אוסטרלי הוא 90 סנט אמריקאי, אז זה לא זול. ארזנו את מה שנשאר וחזרנו לאכסניה.

החלטנו להזמין למחרת סירה שנוסעת לשונית המחסום הגדולה (גרייטר ברייר ריף) כדי לשנרקל שם. כדי לקבל הנחה, עשינו גם כרטיס חברות ב-YHA…

כבר היה שלוש וחצי בערך כשנכנסנו לחדר שלנו. אלעד סחב שתי מזוודות של 25 קילו שתי קומות למעלה...

רצינו לישון שעה וחצי שעתיים ובאופן לא מאוד מפתיע קמנו כמעט ארבע שעות אחרי מעוכים. גירדנו את עצמנו מהמיטה והתחלנו לעשות עבודות מנהליות: לברר על השכרת רכב, לאן להמשיך את הטיול ואיפה לישון במחיר סביר. הפעילות שרפה לנו הרבה זמן וגם קצת ייאשה אותנו והזכירה לנו שלטייל זה לא פיקניק. כשכבר רצינו ללכת לישון (כי קמים מחר בשבע בבוקר) - פגשנו חברים אנגלים והתקשקשנו איתם עד איזה 1 בלילה.

מחירים באוסטרליה:
בשלוש מילים - לא זול פה. במילה אחת: יקר. סתם לדוגמא, קנינו 1.25 ליטר קוקה קולה זירו בסופר גדול ושילמנו $2.5. בניו יורק אנחנו קונים 2 ליטר ב-$2.

חדר זוגי פרטי באכסניה (קומה שלישית בלי מעלית), מדובר על חדר סופר בסיסי עם מיטת קפיצים - $86 ללילה. בטיול שעשינו בארה״ב היינו ישנים במלונות כוכב 1 עם אינטרנט, טלוויזיה ועוד שטויות בקומת קרקע ב40-70$

היום החמישי, דצמ’ 4, האי לאנטאו

קמנו בבוקר וארזנו חפצינו – היום בלילה טסים לאוסטרליה – ואחרי א. הבוקר ניסינו להבין מה עושים עם המזוודות בין הבוקר שבו אנחנו רוצים לטייל, והערב שבו צריך להיות בשדה התעופה. מסתבר, שיש רכבת שמובילה אנשים לשדה, נקראת האיירפורט אקפרס. לנוחותם של הלקוחות, הוקם שירות שנקרא צ'ק אין בעיר (in-town check in): בשתי תחנות רכבת מרכזיות בהונג קונג וקאולון ואפשר לעשות צ'ק אין לטיסה, לקבל כרטיס עליה למטוס ולשלוח את המזוודות עד 24 שעות לפני הטיסה. לא רק זה, גם יש אוטובוס שאטל חינם שאוסף אנשים לתחנות הללו מכל מיני מקומות בעיר, וספציפית 2 מטר מהמלון שלנו – מדהים כמה מסודר ונוח!
אז עלינו על השאטל, הלכנו לעשות צ'ק אין ואפילו קיבלנו הנחה על הרכבת לשדה. הכל היה ממש טוב כשלפתע נותן השירות בא לאלעד ואמר לו שהוא יצטרך להגיש בקשה חדשה לויזה אוסטרלית, כי הוא הוציא דרכון חדש אחרי שהוא קיבל כבר ויזה. הממ.... אמאלה? עודדנו את הבחור לבדוק מחדש את העובדות ואת מקור המידע בטענה שביררנו ולא אמורה להיות בעיה (זו היתה טענה נכונה!) ואחרי ארבעה עידודים והמתנה דרוכה, הוא חזר, התנצל ואמר שהיה לו מידע שגוי מנסיון העבר ושהכל בסדר. יש! יאללה, נוסעים לראות בודהה!

אה, אחרי הרבה ימים ללא גילוח, אלעד החליט להתגלח ולהתנסות בשפם. שפטו בעצמכם.
האי לאנטאו הוא אחד האיים הגדולים בהונג קונג, ובו שוכן שדה התעופה. האטרקציה העיקרית (שאנחנו יודעים עליה) באי, הוא רכבל שעולה לכפר בשם גנונג פונג (gnong pong) ופסל עצום של בודהה.

עקבנו אחרי ההוראות: הגענו לשדה תעופה עם הרכבת ההיא, והתרשמנו מכמה שהם (סינים) יעילים וחושבים על פרטים גם. כל פעם שרכבת מגיעה לשם, מחכות מלא עגלות כאלו של שדה תעופה לנוחות הטסים.

חיפשנו את האוטובוס שאמרו לנו שייקח אותנו לאיפה שהרכבל מתחיל – S1. כשהגענו ליעד, החלטנו שצריך לאכול אז כיוון שכל תחנת תחתית היא בעצם גם קניון, מצאנו את הפוד קורט ועברנו מסעדה מסעדה בחיפושנו אחר האוכל. מה שהיה ממש מעניין ומרשים זה שהאוכל היה מאוד מגוון וממלא מדינות: היה אוכל טאייוני, סינגפורי, סיני, מקאווי, תאילנדי, יפני, מערבי ומה לא (חומוס, לא היה חומוס). תוך שעה שעתיים החלטתי מה אני רוצה לאכול וישבנו. אחרי זה, או לפני זה (אני כבר לא זוכרת) גם החלטנו לטייל קצת בסופר של הקניון, לראות מה המקומיים קונים. למדנו שאנשים שעובדים שם מרוויחים $4 דולר הונג קונגי לשעה. איך למדנו את זה אתם שואלים? היה שלט שמחפש עובדים ופשוט היה כתוב כמה מרוויחים, אח קומוניזם!

אחרי שהשתאינו מהגודל, רוחב וגובה של הבניינים באיזור, עלינו על הרכבל, בחרנו תא עם רצפה שקופה (תמורת סכום צנוע לשדרוג) ווואו! 20 דקות של רכבל עם נופים מדהימים: יבשה, ים, עצים ובנייני מגורים עצומים (כ-40 קומות האחד) וקומפלקסיי מגורים של 20-40 אלף אנשים. אה, ראינו גם איזה פסל גדול של בודהה במרחק.

כשהגענו למעלה הכל היה מאוד תיירותי, והיה וייפיי. מיד עצרתי להתחבר – כי היה כתוב! ניסיתי להתחמק מלטפס, אבל אלעד אמר שצריך, אז טיפסנו לכיוון הבודהה, ספרנו בערך 100 מדרגות (ארורות) והתרשמנו מגודלו ומהשיער שלו (שהזכיר לי את השיער של אדי), צילמנו ויאללה, לרדת לפני שסוגרים את הרכבל.

למזלנו, זה *לא* היה התור לאוטובוס שלנו
 
משם נסענו לשדה ובדרך קראנו על האיזור כדי להבין מה לעזאזל קורה עם כל הבניינים הללו, ולמדנו שהסינים החליטו (נראה לי בסביבות 1990) ליישב את האיזור ובעצם בנו בנייני ענק ושכנעו אנשים לעבור לשם, והם היו אלו שבנו את שדה התעופה. היו איזה 3-4 גלים של בניה והתיישבות, ויש שם אוכלוסיה מאוד גדולה עכשיו יחסית.
את הפוסט כתבתי בטיסה לקיירנס, אוסטרליה (וקצת בטיסה לניו זילנד). לילה טוב!

Day 4: llama island

Not really sure why it’s called Llama island, it is one of the many islands that make up Honk Kong, the most central of which having the uninspired name “Hong Kong”. Llama island is a strange one though – it’s really small, like 6 miles top to bottom and the most advanced form of transportation there is a golf cart (of which I think they have two). Another oddity about this island is it’s inhabitats, it was settled in the sixties by westerners who wanted to form some kind of communal living environment (read commune).

We decided to do the tourist thing and walk the island from one end to the other (there are two settlements and a dirt road that connects them) so we woke up in the morning, had our regular east meets west breakfast and went on to take a ferry to the island.

When we got off the ferry we saw A LOT of bicycles and pinups on a community wall (in English) selling a 1982 washing machine and similar stuff. Going a bit further in the town we saw some nice gift shops and Sivan got herself some earrings she liked and we drudged on, determined to get to the other side of the island where a supposedly amazing fish restaurant awaits us.

The town itself was cute, and within the first 20 minutes of wandering through gift shops and buddihst temples, we were lost. Thankfully a nice lady with a thick British accent was kind enough to help us back on the track.

The walk itself was very easy most of the time, although there were a few hills here and there. It took us through wooded areas, to a nice beach, up a few hills with some nice views and down to the other side where the “others” lived. And of course – ever closer to our reward!

Along the route we found something you could call a restaurant – it was a guy and his wife and a big pot selling some white goo. There were a lot of very excited asians there and having recently discovered that Israel is in Asia, we decided we should go for it! When we tried to communicate with the guy, he asked hot or cold. We said hot. He proceeded to give us a cold porridge like material which didn’t taste much of anything and had a slight aftertaste of dust. I didn’t like it, Sivan put some sweet sauce on it and was somewhat fond of it. It was bean curd by the way, we figured it out.

 

Smog Kong What’s grey and white and ruins every picture you take? You guessed it, it’s smog – that hazy stuff you keep seeing on every photo from Hong Kong – Smog’s to blame. Every time you look towards a horizon in Hong Kong, it’s obscured by that annoying layer of smoke/fog coming from the many exhausts of Hong Kong cars . They say it makes for some nice sunsets. I didn’t see it.

We finally made it. The restaurant.

we arrived into a fishing village which was very picturesque and went to the restaurant Liad and Melissa recommended. It was strange – there were many aquariums with different varieities of fish – I guess to keep them fresh and to let you look your food in the eyes. I don’t like that. But the food was very good (albeit a bit expensive – I guess they know how to spot tourists there)

We ordered the tourist special, which is just a bunch of weird fish and shellfish, Sivan was very brave and tasted of everything, I freaked her out with the fish’s eyes. It was good fun

 

We headed back on a different ferry and went to good old Jimmy (remember him? the suit?) to try on my suit. We went to the mall, the suit needed some more fixing and Jimmy promised he’ll make all the necessary adjusments and send it to the US for me. While all this was happening – Sivan saw an optics store and went in to buy herself some eyeglasses she pretends she needs. I’ll try to find some pictures of her with them but for now, use your imagination.

After a long day, we took the subway to our hotel where Sivan took a short nap. By the way, this is our 4th day of the trip, and for some reason we though we should do laundry, so on the way back, we picked that up as well.

While Sivan was taking her nap, I found a nice wine bar for us where we could celebrate one of our many anniversaries (December 4th, our first date). 10 years. Damn!

 

היום הרביעי, דצמ’ 3, האי לאמה

אם זה לא היה ברור עד עכשיו הונג קונג בעצם מורכבת מהרבה מאוד איים. יש אי בשם הונג קונג, שם אנחנו תקענו את היתד שלנו ושם לפי ליעד (ולפי מקומות הבילוי) רוב הזרים שבאים לעבוד ולגור בהונג קונג גרים. פסגת ויקטוריה – המצפה שהיינו בו ביום הראשון, גם הוא שם על אותו האי. קאולון – "העיר" – ממוקמת על חצי אי שהוא צפוני (נראה לי) לאי הונג קונג. שם די מטורף, מלא חנויות, אנשים ובניינים ושם גם הלכנו להזמין לאלעד את החליפה בהתאמה אישית.

בקיצור, אז מלא איים, הונג קונג הוא כנראה אחד הגדולים, ובאיזור יש עוד מלא גדולים וקטנים, והרבה מעבורות שמגיעות לכל מקום. האי לאמה נחשב לאי יחסית גדול, דומני שקראתי שהוא 9 ק"מ לאורכו ובערך 2-2.5 לרוחבו. מה שמייחד את האי הזה זו העובדה שהוא "טבעי" יחסית. דרכי התחבורה בו הן: ללכת ברגל, לנסוע באופניים, מכוניות קטנות שדומות למכוניות גולף וסירות. קראתי גם שבשנות ב-70-80 (תקופת ילדי הפרחים), קבוצות של מערביים התיישבו באי הזה והקימו חיים.

קיבלנו וקראנו המלצות לעשות את הנתיב משפחות שם, אז בבוקר לקחנו מעבורת מהאי שלנו (הונג קונג) לקצה אחד של האי, והתחלנו לצעוד. די מהר ראינו הרבה שלטונים באנגלית מה שאישש את הסיפור על המערביים שגרים באי. הסתובבנו קצת בין החנויות, מחפשים את הנתיב, וקצת הלכנו לאיבוד, אבל בזכות זה קניתי זוג עגילים חמוד, ראינו מעין מקדש קטן ולפגוש מישהי שנראתה מקומית עם מבטא בריטי כבד שכיוונה אותנו למקום הנכון.

הנתיב עצמו היה סלול ויחסית קל, פרט לעליות די תלולות מידי פעם. הנופים היו מרשימים: היינו על הר, על אי, באמצע הים. על ההר צמחיה עבותה שהזכירה את הוואי. יום שמשי יפה, ובים רואים איים במרחקים שונים, סירות וספינות בגדלים שונים וסירת דייגים אחת שנחבאת בזוויות מסוימות. תוך כדי הליכה להתנשפות עצרנו לשאוף את הנוף פנימה ולנסות לצלם באופן שישתף את החוויה. הבעיה העיקרית, והיא נכונה לכל הזמן בהונג קונג, היא שמאוד קשה לצלם תמונות איכותיות כיוון שהראות היא לא כל כך טובה. השמיים נראים בצבע שהוא שילוב של תכלת ואפור. אולי זה ערפל, אולי זה ערפיח – לא ברור, אבל זה היה די מבאס.

בערך באמצע הדרך ראינו מעין מסעדה קטנה, והרבה אנשים יושבים ואוכלים משהו שנראה כמו יוגורט או מלבי. המחיר היה די זול, וראינו איש זקן שמטפל בסיר עצום עם משהו לבן בתוכו שקצת נראה לי כמו דייסה (או לפחות זה מה שקיוויתי). טוב… אם כולם קונים, אנחנו צריכים גם לנסות, ובכלל.. טיול, צריך לנסות דברים. אז קנינו, שאלו “קר או חם”? אמרתי “חם” וקיבלתי קר. מסתבר שזה מעין דייסה מאיזה סוג של שעועית (bean curd) ולקח כמה ביסים והרבה מהרוטב המתוק ששמו על זה עד שאני חיבבתי את זה. אלעד לא היה קרוב אפילו :). תראו:

סופו של הנתיב הוא בכפר שממנו לוקחים את המעבורת חזרה להונג קונג. הכפר מלא במסעדות שמוכרות דגים ושרצים לרוב. הנה תמונת פנורמה של הכפר מנקודת תצפית קצת לפני:

קיבלנו המלצה למסעדה ספציפית (תודה ליעד!) ושם התיישבנו, מעלעלים בתפריט. ברקע אקווריומים רבים שבהם כל מיני חיות מוזרות שהייתי מעדיפה לא לחשוב על הקשר בינן לבין האוכל על הצלחת שלי. הייתי אמיצה וטעמתי את כל מה ששמו על הצלחת שלי. קיבלתי ח"ח מאלעד ומסיון של לפני 6-7 שנים, זו שלא אכלה אפילו דגים "רגילים". מירי – אם את קוראת את זה - זו יכולה להיות את בעוד 6 שנים. ואבי, אם אתה קורא את זה, ומירי לא, תן לה איזה סקקה ממני? תודה!

סיימנו לאכול ועלינו על המעבורת חזרה. זו היתה הרבה יותר מצ'וקמקת מזו של ההלוך, אבל הגענו בשלום.

מיד עלינו על התחתית כדי למדוד את החליפה של אלעד. לפתע ראינו חנות משקפיים (ממש ליד החייט), אז נכנסנו לראות כמה יעלה וכמה זמן ייקח לעשות לי משקפיים. אולי זה המקום לציין שלמרות שעשיתי ניתוח להסרת משקפיים גיליתי לאחרונה, שנתיים נחשב לאחרונה לא?, טוב נו, הודיתי רשמית בפני עצמי ואחרים לאחרונה, שאני שוב צריכה משקפיים. לא משהו רציני, אבל אם אני רוצה לנהוג בארץ זרה ועוד בצד שמאל של הכביש (הכוונה לאוסטרליה וניו זילנד כמובן) – אז כדאי שאני אראה את השלטים.
אקיצר, סינים הם סינים והאיש בחנות אמר (באנגלית מרשימה!) שתוך שעתיים שלוש יהיו לי משקפיים. בחרנו מסגרת ששנינו הסכמנו עליה, התמקחנו (כנראה לא מספיק טוב) ו"צא לדרך". אחרי שסיימנו עם החליפה של אלעד (סימנו תיקונים ונתנו כתובת למשלוח בארה"ב) אחד האנשים מהחנות סינן לידינו שהמשקפיים מוכנים. זה לקח פחות מחצי שעה! מוטורף.
[היה נחמד אם היתה כאן תמונה שלי עם המשקפיים, אבל אין לי, כנראה שאני עדיין מכחישה]
הלכנו להוציא כסף כדי לשלם לחייט ובדרך ראינו קבצן בלי ידיים. "איך הוא יאסוף את קופסת הכסף שלו?" חשבתי לעצמי בעודי עוברת ליד... ואז חשבתי שבטח בהודו רואים הרבה יותר כאלו ואיזה מזל שאני לא רואה. סיימנו את עניינינו ונסענו למלון לשנ"ע (שנת ערב). עברתי לאסוף את הכביסה שנתנו לאיזה חנות מקומית באותו בוקר (אח, איזה יעילות ומהירות) ועליתי לחדר.
אלעד לא הצליח להרדם אבל הוא הצליח לבחור לנו מסעדה/בר יין ואחרי בזבוז זמן קל ומקלחת יצאנו לדרך. הניווט לא היה קל. גם אחרי שקנינו סים מקומי עם דטה והכל עדיין היה מאתגר להבין איפה אנחנו ולאן ללכת. המקום היה חמוד ממש, היין לא כל כך אבל היה כיף. ב-12 בלילה חגגנו עשר שנות חברות.

עשר שנות חברות. די הרבה לא? כבר בשנתיים אלעד אמר שאנחנו צריכים להפרד… אז מה נגיד עכשיו? ועוד אחרי החתונה? האמת, זה לא מרגיש לי כמו עשר שנים. לא שאני יודעת איך מרגיש קשר של עשר שנים, אבל תמיד נראה לי כאילו המצב טוב אם לא משעמם לי ואם זה מרגיש פחות ואם עדיין מידי פעם אלעד מרגיש לי זר. טוב, אולי הפסקה הזו יותר מתאימה ל”יומני היקר”.
זהו... נגמר לו עוד יום, חזרה למלון.