כזכור, פיטר מהלימודים שלי – קוריאני שגדל באוסטרליה - המליץ לנו מאוד לישון על אחד מאיי הוויטסאנדיי (Whitsunday). אז בלילה הקודם, החלטנו לבלות לפחות לילה אחד על אי, ובחיפושינו מצאנו מלון באי בשם “לונג איילנד” (לא להתבלבל עם הגרסא הניו יורקית) שהגדיר את עצמו כ”ריזורט” והציע מחיר נמוך ביחס למתחרים, משהו כמו $150 דולר אוסטרלי (1 דולר אוסטרלי הוא 90 סנט אמריקאים, אז מבחינתי לכל תג מחיר יש 10% הנחה. הייתי מתרגמת לשקלים אם היה לי מושג מה היחס בין שקל לדולר היום, אני בטוחה שאת/ה יודע/ת יותר טוב ממני).
אז… קמנו בבוקר, התקשרנו למלון כי רצינו לוודא משהו או רק קיווינו שהמחיר יהיה טיפה יותר אטרקטיבי בטלפון, ובאמת היה איזה צ’ופר, המחיר היה טיפה יותר זול ונתנו לנו גם ארוחת בוקר חינם – יש! סגרנו איתם על לילה אחד, ומיהרנו לארוז חפצינו, לאפסן אותם ולתפוס את המעבורת לאי.
לא יודעת למה בדיוק, אבל משום מה הייתי בטוחה שהדרך מההוסטל למעבורת לוקחת רבע שעה באוטו. מסתבר שטעיתי. גילינו את זה במונית, הרמז הראשון היה שעברו קצת יותר מ-10 דקות ולא הגענו ליעד. הרמז השני היה כששאלנו את הנהג והוא אמר שלוקח 20-30 דקות. טיפה נכנסנו להסטריה כי המעבורת יוצאת בזמנים מסוימים, אבל תשמח/י לשמוע שהצלחנו לעלות על המעבורת בזמן!
הגענו לחוף, תפסנו טרמפ לקבלה של המלון והגענו לחדר. בכניסה לחדר, היו כמה חרקים/מקקים שנראו חיים אבל לא ממש זזו. נכנסתי לאט לאט, מנסה לא להעיר אותם ולהרגיע את עצמי בו זמנית. החדר עצמו היה, איך אומרים, קצת מג’ויף, אבל סביר. היתה מרפסת לאחת משתי הבריכות, גם היא ישנה ומג’ויפת. התארגנו והלכנו לראות אך החוף ואת המקום. חוף הים היה יפה מאוד, אבל כמו חופים יפים אחרים באוסטרליה גם כאן דיברו על הסטינגרס, אז די הוצאתי את הרעיון של כניסה למים מהמשוואה. הלכנו לבר וניסינו להתחבר לאינטרנט החינמי בזמן שאנחנו שותים ואוכלים, אבל זה היה אתגר קשה מידי, איטי ומתנתק ואז נפל החשמל. החלטנו לשים בגד ים וללכת לבריכה שלידינו, שם ראינו זבובי ענק ליד המים, במים ובעיקר עלינו, וגם כמה גופות שלהם. פגשנו זוג מבוגרים (שלא לאמר זקנים) שסיפרו לנו שהם לא ישנים במלון, אבל באו עם הבית סירה שלהם להנות ממה שיש למלון להציע (מסתבר שזה מקובל). האיש סיפר לנו שזבובי הענק הללו (שאני בטוחה שהיה להם שם ששכחתי) עוקצים ושלמרות שזה לא מסוכן, זה די לא נעים ולכן כדאי לא לתת להם לנחות עליך. מיד הגברתי את תשומת הלב שהוקדשה לוידוא שלא נוחתים עליי או על אלעד. בשלב מסוים הרגשתי שאני אוציא פחות אנרגיה אם אני פשוט אשחה כל הזמן מאשר להעיף את החרקים הללו.
חלק אחד שהיה מעניין בשיחה עם האיש, היה לגבי יוקר המחיה (או הטיול) באוסטרליה ומה ממשלת אוסטרליה עושה עם כספי המיסים. הוא הביע חוסר שביעות רצון וסיפר שהם בשנים האחרונות מגלגלים פרויקט של אינטרנט מהיר יותר בכל המדינה (החל בערים הגדולות) ושהוא חושב שזה בזבוז של כסף. כמובן שהדיעה שלנו היתה שונה. האמת שלאלעד ולי היתה שיחה בדיוק על הנושא הזה באוטו באחת הנסיעות. ראינו שלט חוצות שקרא לאנשים לעשות תואר בהנדסה ונראה שאוסטרליה סובלת ממחסור במהנדסים – יש לנו חבר בוגר מדעי המחשב שקיבל יחסית בקלות ויזת עבודה שם גם. ואלעד העלה תיאוריה שכדי שיותר אנשים יכנסו לתחום הם צריכים שהרשת שלהם תעבוד יותר טוב, זה יהיה נגיש יותר לכולם ויותר אנשים יחשפו לכל היתרונות שהאינטנרט מביאה איתה (החלטתי שאינטרנט זה נקבה, מבוסס על המרשתת). אקיצר, מצאתי את עצמי מסבירה עם הרבה תשוקה את כל היתרונות של המרשתת ולמה זה בעצם טוב בשבילו. לא בטוחה ששכנעתי אותו, אבל לפחות ניסיתי.
שאר היום הועבר ברוגע, ראינו סרט, נמנמנו הלכנו על החוף וראינו הרבה סרטנים שמתחפרים בחורים ליד הים ואכלנו א. ערב. אה! בערב ראינו כמה חיות שנראו כמו קנגרו, אבל כנראה היו וולבי (Walabies). ביררנו קצת על לנסוע ל- Whitehaven beach שאמור להיות אחד המקומות המדהימים, חוף לבן ובתולי שכולם אמרו שחייבים ללכת אליו. הבעיה היתה שאין שם כלום ובגדול לוקחים שיט לשם, ומבלים כמה שעות על החוף ואז שיט חזרה. בגלל שאי אפשר באמת להכנס לים, זה היה נראה לנו לא ממש אטרקטיבי, אז ויתרנו והחלטנו שנחזור ליבשה למחרת, ובמקום לבלות יומיים בנסיעה דרומה דרך מקומות שלא נשמעו מלהיבים, נתפוס טיסה לבריזביין.
No comments:
Post a Comment