היום העשירי, דצמ' 9 - מפורט דגלס למישן ביץ דרך מריבה'

כיוון שהיעד הבא הרשמי שלנו זה איי וויטסנדיי, בלילה הקודם עשינו תוכנית נסיעה דרומה עם כמה עצירות. העצירה הראשונה היתה Mission beach עיירת חוף קטנה. בבוקר קיבלנו כמה המלצות מהאנשים הנחמדים במלון אז אחרי א. בוקר קלה (לחם עם אבוקדו ועגבניה) יצאנו לעצירה ראשונה: העיירה מריבה Mareeba.

בדרכנו לשם ראינו שלט שפרסם יין ממנגו (golden drop mango wine). כיוון שאלעד מאוד אוהב מנגו, ושנינו אוהבים יין שכנעתי אותו שצריך לעצור ולטעום. אז התחלנו לעקוב אחרי השלטים והגענו למפעל שבו אשה מבוגרת מאוד ספרה לנו איך פעם כל האיזור היה מגדל טבק וכשהתחילו להבין בעולם שסיגריות זה לא הכי טוב לבריאות (שמעת ענבי?) אז כולם התחילו לחפש משהו אחר לגדל.היא ובעלה ניסו כמה דברים עד שהם התמקדו במנגו, והיא סיפרה שלבעלה היה חלום לעשות יין ממנגו אז הוא התחיל להתנסות.

טעמנו סוגים שונים של יין לבן ממנגו, יבש, חצי מתוק, מתוך, פורט ומנגוצ'לו (כמו למונצ'לו רק ממנגו) והאמת הופתעתי לטובה, אז נאלצנו לקנות בקבוק קטן. אלעד גם קיבל שני מנגו לדרך (מה שאומר שעד כה קנינו 4 מנגו שאנחנו סוחבים איתנו ממקום למקום אבל לא אוכלים כי לא קנינו סכין ).

תכנון הטיול – בזמן הטיול

אז בפעם האחרונה שעשינו טיול כזה זה היה לחודשיים וחצי בארה"ב ואז הייתה לנו תכנית מאוד ברורה ומפורטת כולל שש טיסות פנימיות ולינה בכל מיני מקומות מוזמנת מראש. אחת הבעיות שחווינו היתה ההרגשה שאנחנו רצים ממקום למקום בלי יכולת לשנות דברים ולהאריך במקומות שאנחנו רוצים למשל. הפעם החלטנו ללכת בכיוון אחר – אנחנו יודעים שאנחנו נלך לאוסטרליה, ניו זילנד ותאילנד אבל לא הרבה חוץ מזה... מה שזה אומר זה שבד"כ בבקרים אנחנו אומרים שאנחנו חייבים לתכנן קצת יותר קדימה – יותר מיום אחד מכל מני סיבות כמו – אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים או מתי נגיע לסידני או איפה נהיה בקריסמס וסילבטסר (זמנים שבהם יהיה קשה לנו למצוא מקומות לינה במחירים סבירים) או באופן כללי מה יהיה איתנו... בערבים אנחנו מתכננים את היום הבא. וחוזר חלילה. לעיתים זה מאוד מבאס כי אנחנו מבלים כמה שעות טובות על תכנון, בעיקר כדי לוודא שיהיה לנו איפה לישון בלילה. 

חזרה לסיפור

משם המשכנו בדרגנו למריבה (Mareeba), אבל עכשיו היה לנו יעד ספציפי של מפעל קפה (שמצאנו בעלון במפעל המנגו). קצת הצחיק אותי שהאיזור עבר מגידול של משהו אחד ממכר – טבק, לגידול של משהו אחר ממכר – קפה, אבל נו, מה לעשות.

במפעל הקפה, קיבלנו קפה (שהגיע חינם עם הסיור ודווקא היה טעים – באופן כללי טעם הקפה פה יותר טוב מבארה"ב), התפנקנו עם וייפיי חינם וקנינו אוכל. ואז יצאנו ל"סיור": נכנסנו למיניבוס שנסע בקצה המטע להראות את גודלו (אני מניחה) בזמן שברקע מושמע תיאור של המקום וההסטוריה שלו בליווי שירים מובחרים משנות ה-90 אבל רק 20 שניות מכל שיר ומחליפים שיר כל חצי דקה בערך. אחרי זה האוטובוס חזר על עקבותיו ועצר ליד שתי מכונות ייבוש, סינון ועיבוד ואז האוטובוס חזר. הצחיק אותנו כמה הסיור היה, בוא נגיד, בסיסי. השילוב של התוכן והשירים הרגיש כמו מצגת שילד בן 10 הכין כשהוא רק גילה את ההנפשות של המעברים (אם אתם מצליחים להבין את האנלוגיה). משם הלכנו לחדר קולנוע כזה שבו ראינו סרט שמשלים את הסיור, שצולם כנראה בעיקר בשנות ה-80-90 וגם שם הטאץ' היה בסיסי. מסתבר שאת הכל הכין הבן של בעלי המקום (היום הוא נראה בן 30-40 אז אני מנחשת שהוא עשה את זה לפני 15-20 שנה).

יצאנו לדרך, והפעם עצרנו לצלם את תלי הטרמיטים העצומים שראינו בכניסה למטע הקפה. מסתבר אגב, שאלו תילים (נראה לי שכך מאייתים את זה) שהובאו ממקום אחר כדי ליצור את השדרה הזו בכניסה למטע, אבל הם עדיין פעילים.

המשכנו, מדסקסים את התחנה הבאה תוך כדי שיקולי נהיגה באור והחלטנו לנסוע לראות מפלים. מצאנו מקום שנראה שהוא על הדרך בשם Milla Milla falls ושמנו פעמינו לשם.

הנסיעה היתה מאתגרת כמו שתיארתי קודם: להשאר בין הקווים במהירות גבוהה, בצד שמאל בכביש מתפתל, והחלק הכיפי: נוף עוצר נשימה! כיוון שנהגתי ולא יכולתי להשקיע הרבה זמן בלהסתכל על הנוף, ראיתי דברים בחצי עין והחלטתי להעביר את האחריות להנות מהנוף לאלעד, עם הצעות/פקודות מתפרצות: "תסתכל ימינה!", "יו איזה יופי!" והחביב עליו: "ראית את העץ?" (יש מ-ל-א עצים מסביב כל הזמן אז על איזה עץ בדיוק אני מדברת?). כיוון שאנחנו נוהגים בצד שמאל ואנחנו בחשש מתמיד שנסטה שמאלה, נתהפך ונמות, אלעד התקשה לעקוב אחרי המלצות הנוף שלי. במילותיו הוא: "אחד מאיתנו צריך להסתכל על הכביש...".

מה שאני מנסה לאמר כאן, בדרכי שלי, זה שהיו הרים משתפלים, ואגמים, ונהרות ופסגות ציוריות. הכל ירוק והשמש למעלה, ויפה יפה יפה כמו תמונה אחרי תמונה. מידי פעם היו עצים דרמטיים, או שטוחים בצמרתם או משולבים אדום וירוק באופן שנראה לא טבעי. פעם ב-10-20 דקות רציתי לעצור בצד ושמישהו (אלעד) יצלם את הכל, אבל כשנוסעים על 100 קמ"ש ואין שוליים, זה לא הכי פרקטי (אז עצרנו רק כל 30 דקות ).

טוב, הגענו למפלים, היו יפים מאוד, והיתה מעין בריכה טבעית שנוצרה ואנשים ששחו שם. שוב לא היתה שמש (השעה היתה 17:30), שוב המים היו קרים ממש, אז שוב ויתרנו על להכנס והתמקדנו בלצלם ולהנות מהנוף.

חופים יפיפיים – לראותם בלבד

אז אנחנו נוסעים דרומה על החוף המזרחי של אוסטרליה – מה שאומר שמשמאלנו תמיד יש חוף ומכיון שיש גם את שונית המחסום הגדולה (great barrier reef – זה דרש גיגול כדי לדעת את השם בעברית) אז הכל בגוונים מדהימים של ירוק וכחול וטורקיז והמים חמימים כי הקרקעית יחסית גבוהה בקיצור מושלם. חוץ מזה שכמו שאמרנו קודם – באוסטרליה הכל רוצה להרוג אותך – אז הים מלא בסטינגרים – שהם מדוזות קטנטנות ואכזריות (מדוזות קובייתיות) – החיה הארסית ביותר בים שעקיצתה גורמת לנזק במערכת העצבים ובמקרים רבים מוות, ואם תרצו רק קצת לשבת על החוף אז שם יש תנינים שיבואו ויקחו חתיכה מכם וילכו (אם יש לכם מזל ושרדתם את ההתקפה). האמת שבכל מקום שהולכים יש רשתות סטינגרים שאמורות להרחיק את המזיקים אבל זה לא כ"כ עוזר והמקומיים ממליצים ללכת לאגמי מים טריים למרגלות מפלים – נחמד אבל לא מדהים..

חזרה לסיפור...

מהמפלים כיוונו למקום הלינה – Mission beach. הגענו לאכסניה שלנו ב-8 לערך. קיבלנו את החדר הבסיסי שלנו, שהאמת, נראה כאילו לקחו מכולה או מכולות והפכו אותן לאכסניה, או ליתר דיוק ל"בית החוף של סקוטי" (Scottie’s beach house). כדי להוסיף קצת טאץ' של טעם טוב הכיור באמבטיה היה ממתכת ונתן (לי) תחושה של ..... כלא. היו גם נגיעות קלות של חלודה במקומות שונים במקלחת ליד 6-7 שערות ראש של מישהו/מישהי שבטח התאכסן שם לפנינו. לקחנו חדר זוגי עם מקלחת פרטית (בלי זה גם את מקלחת הכלא לא היינו מקבלים), ומבחינת המיטה, קיבלנו מיטת קומתיים, זוגית למטה ויחידה למעלה.

כפי שבטח ניתן להסיק מטון הכתיבה, אני ממש הייתי מרוצה ממקום הלינה, כל כך מרוצה שניסיתי לא לגעת בכלום, ואני לא מחשיבה את עצמי למפונקת (אולי זה הזמן לשקול מחדש). בסוף התיישבתי על המיטה לכתוב קצת בבלוג. לפתע אני רואה משהו עם 6-8 רגליים הולך לידי. חרק פיצי, קצת יותר גדול מנמלה. הזדעקתי לעצמי (אלעד היה בשירותים) וניסיתי להעיף אותו בלי לגעת. כיוון שאני סופר חכמה, השתמשתי בטלפון שלי כדי להמנע ממגע ישיר (מה שלא חשבתי עליו זה שמאוחר יותר אני אגע בו בכל מקרה). התוכנית לא עבדה ונאלצתי להעיף את החרק עם היד ולסיים את הפעילות עם הנעל שלי, כמובן שפספסתי. איכשהו החרק הבין את הרמז ולא חזר. מאוחר יותר, במקום אחר – השירותים – ביקרה אותי סממית או לטאה פיצית, והיא נכנסה מתחת למגבת, שלמזלי סופקה על ידי המקום – אחרת הייתי צריכה לזרוק את המגבת... אחרי כל האירועים הללו, כשהלכנו לישון, פתאום שמעתי קול זמזום חזק והפעם, כיוון שאלעד היה לידי, הזדעקתי בקול רם. אלעד חיבק אותי והכניס אותי מתחת לשמיכה להתחבא :)