היום ה-14, דצמ’ 13–מבריזביין לביירון ביי

קמנו בבוקר אצל המשפחה שישנו אצלה, אכלנו ארוחת בוקר, התענגנו עוד קצת על האינטרנט ויצאנו לעיר לכיוון חברת השכרת הרכב. הלכנו ברגל כי היעד היה אמור להיות קרוב וזו היתה הזדמנות טובה להבין איפה אנחנו ולראות את העיר.

תוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו הולכים במורד הגבעה (בריזביין מסתבר אינה שטוחה בכלל) צועדים בתוך פארק עירוני ירוק ומגניב ובו אנשים על ספסלים. הפארק היה עשיר בצמחיה וירוק מאוד, וכמעט נכנסתי לתוך רשת של קורי עכביש ענק. הצטלמתי איתו/איתה באומץ והמשכנו. אז נגלה לעיני שלט שאמר שיש אינטרנט אלחוטי חינם בפארק, אז מיד התחברתי (רואים שאני סובלת מהתמכרות לא קלה וגעגועים עזים לקישוריות קבועה). ניצלנו את ההזדמנות לדבר עם הדיירים בדירה בניו יורק, קצת הגזמנו וניסינו לעשות הנגאאוט – שיחת וידאו - עם עידו ודי מהר הבנו שהחיבור לא מספיק טוב בשביל זה. דסקסנו קצת ענייני תיאום עוזרת, עוד הספקתי לשלוח מסרון קצר לתאם איתה והופ, אנחנו ברחוב שוב.

 

(אגב, אם לא הבנת, אני עושה לו קרניים, לעכביש)

הסתכלנו על האנשים, על החנויות, על המסעדות, ודי התרשמנו מבריזביין כעיר שוקקת, עדכנית ומגניבה. המסעדות נראו חמודות ומדליקות, בקלות יכולתי לראותן בניו יורק, זכורה לי חנות של “הכן לעצמך סנדביץ’/סלט/פיצה”. הבגדים שנמכרו והבגדים שאנשים לבשו גרמו לנו להסיק שלתושבים יש חוש אסטתי וסטייל. ראינו מדרחוב מימין ופנינו אליו. הרבה אנשים ברחוב, השעה היתה בערך שעת צהריים. במדרחוב היו בתי קפה ומוזיקה חיה והופ, קניון מימין. החלטנו לראות מה קורה שם וירדנו במדרגות הנעות למטה. הגענו לאיזור של האוכל, הפעם אלעד הלך לשירותים ולא אני, ואני ניסיתי לראות אם אפשר למצוא מיץ תפוזים. נחלתי כישלון, הסתכלנו עוד קצת מסביב וחזרנו החוצה. גילינו שבהתלהבות שלנו קצת סטינו מהדרך אז התאפסנו על עצמנו והמשכנו לכיוון חברת השכרת הרכב.

בעודנו הולכים, מאושרים ומופתעים מהעיר, נזכרתי במה שאלעד בן ישראל (א.ב.י. לעתיד) אמר לנו על בריזביין: “היא סתם עיר, לא משהו שיעניין אנשים שגרים בניו יורק”. הזכרתי לאלעד (כץ) והוא הציע שיש סיכוי שאנחנו לא כמו החברים שלנו שמאוד אוהבים טבע (בראש חשבנו על א.ב.י. ואייל ויינשטוק - כמטכסי העצות הדומיננטים שלנו לאוסטרליה וניו זילנד), יכול להיות שאנחנו אנשים של ערים ולכן אנחנו חווים את זה בצורה אחרת מהם. היום, כמה עשרות ימים מאוחר יותר, אני חושבת שמיקס של חצי חצי הוא כנראה הנכון בשבילנו, או טרק כל 3 ימים ככה. - כן, אנחנו מתלהבים שיש לנו סטטוס בהרץ

אספנו את המכונית וניסינו לנווט את דרכנו בעיר בלי לפגוע בעוברים ושבים. עד כה נהגנו בערים קטנות ובאיזורים פחות מיושבים, ובכלל, כל פעם שמחליפים רכב צריך להתרגל אליו, ולנהוג ברכב חדש בצד שמאל מוסיף עוד טיפה אתגר. ניווטנו את דרכנו חזרה לבית בו לנו בלילה הקודם, אספנו את המזוודות והציוד, שכחנו את המגבת (את זה כמובן גילינו כמה ימים מאוחר יותר) ופנינו ליעד הבא: גן חיות עם דובי קוואלה שאפשר ללטף.

אחרי נהיגה של כחצי שעה הגענו, והלכנו לחפש את הקוואלה שלי. מצאנו תור של אנשים שמחכים ללטף קוואלה וגילינו שצריך ללכת לקנות “כרטיס”. קנינו כזה שגם נותן לנו תמונה שלי מחזיקה את הדובי וגם גלויות – מעולה חשבנו, נוכל לשלוח את זה למשפחה וחברים. עמדתי בתור, מביטה באנשים שלפני ולומדת את החוקים של איך להחזיק ואז הגיע תורי. הסבירו לי מה לעשות ויישמתי. הניחו עליי את דוב הקוואלה שלמען האמת היה נראה אדיש לכל העניין. שאלתי את העובדת “הוא נהנה מזה?” והיא ענתה “כן, אם הוא לא היה רוצה לעשות את זה הוא היה תוקפני”. “אוקיי” אמרתי, אבל עד עכשיו אני לא לגמרי קונה את זה וקצת מרחמת עליו.

אחרי אירוע השיא של היום, המשכנו להסתובב בגן החיות שהתברר כמכיל עוד הרבה דברים מעניינים ובראשם קנגרויים רבים! קנינו אוכל של קנגרו והלכנו לחפש אותם. השלושה הראשונים שמצאנו היו גם אדישים, ובכלל לא התלהבו מההצעה שלנו להאכיל אותם. בכל זאת, מנומסים, הם עשו לנו טובה ואכלנו לנו מהיד. למרות שהיה כתוב שצריך להתכופף אליהם, אלעד ניסה להאכיל אותם בעמידה, וזה חצי עבד. בשלב מסוים ראינו קנגרו עם משהו שיוצא לו, למעשה לה הסתבר, מהכיס. עמדתי מהופנטת מסתכלת על הקסם הזה, הכיס של הקנגרו, ורואה איך הכל בפנים אדום וורוד, איך הקנגרו הקטן מטפס פנימה והחוצה, איך הוא יונק וכן הלאה. האכלנו גם את המשפחה הזו, הם היו קצת יותר בעניין. המשכנו ללכת והפעם ראיתי אמא עם ילד בכיס בתנועה. מסתבר שלפני שהיא מתחילה לקפץ, היא מכווצת את הפתח של הכיס, כדי לוודא שהילד לא יפול החוצה – מדליק! בילינו עוד זמן עוקבים אחרי קנגרווים וגם קראנו עובדה מאוד מעניינת שלא ידעתי: מסתבר שבערך חודשיים אחרי שקנגרו נולד, האם יכולה להכנס שוב להריון, אבל בגלל שקנגרו תינוק “משתמש” בכיס של אמו יותר משנה (דומני שנה וחצי), אז האמא “מקפיאה” את הולד השני עד שהראשון מגיע לגיל מסוים, ואז היא “מפשירה” את הולד בזמן הנכון. די מרשים, לא?

כשהגשם ירד תפסנו מחסה וניצלנו את עמדות המחשב החינמיות לחפש מקום לינה ללילה במקום בשם ביירון ביי. המשכנו עוד להסתובב בפארק, ראינו עוד הרבה מאוד דובי קוואלה (לרוב אוכלים עליי אקליפטוס), תוכים, יענים, דינגו, לטאות (שפשוט הסתובבו חופשי בפארק) ועוד מיני חיות. כשסגרו עלינו את הפארק, נכנסנו לאוטו ונסענו דרומה לאיזור ביירון ביי, למלון שלנו.