היום הרביעי, דצמ’ 3, האי לאמה

אם זה לא היה ברור עד עכשיו הונג קונג בעצם מורכבת מהרבה מאוד איים. יש אי בשם הונג קונג, שם אנחנו תקענו את היתד שלנו ושם לפי ליעד (ולפי מקומות הבילוי) רוב הזרים שבאים לעבוד ולגור בהונג קונג גרים. פסגת ויקטוריה – המצפה שהיינו בו ביום הראשון, גם הוא שם על אותו האי. קאולון – "העיר" – ממוקמת על חצי אי שהוא צפוני (נראה לי) לאי הונג קונג. שם די מטורף, מלא חנויות, אנשים ובניינים ושם גם הלכנו להזמין לאלעד את החליפה בהתאמה אישית.

בקיצור, אז מלא איים, הונג קונג הוא כנראה אחד הגדולים, ובאיזור יש עוד מלא גדולים וקטנים, והרבה מעבורות שמגיעות לכל מקום. האי לאמה נחשב לאי יחסית גדול, דומני שקראתי שהוא 9 ק"מ לאורכו ובערך 2-2.5 לרוחבו. מה שמייחד את האי הזה זו העובדה שהוא "טבעי" יחסית. דרכי התחבורה בו הן: ללכת ברגל, לנסוע באופניים, מכוניות קטנות שדומות למכוניות גולף וסירות. קראתי גם שבשנות ב-70-80 (תקופת ילדי הפרחים), קבוצות של מערביים התיישבו באי הזה והקימו חיים.

קיבלנו וקראנו המלצות לעשות את הנתיב משפחות שם, אז בבוקר לקחנו מעבורת מהאי שלנו (הונג קונג) לקצה אחד של האי, והתחלנו לצעוד. די מהר ראינו הרבה שלטונים באנגלית מה שאישש את הסיפור על המערביים שגרים באי. הסתובבנו קצת בין החנויות, מחפשים את הנתיב, וקצת הלכנו לאיבוד, אבל בזכות זה קניתי זוג עגילים חמוד, ראינו מעין מקדש קטן ולפגוש מישהי שנראתה מקומית עם מבטא בריטי כבד שכיוונה אותנו למקום הנכון.

הנתיב עצמו היה סלול ויחסית קל, פרט לעליות די תלולות מידי פעם. הנופים היו מרשימים: היינו על הר, על אי, באמצע הים. על ההר צמחיה עבותה שהזכירה את הוואי. יום שמשי יפה, ובים רואים איים במרחקים שונים, סירות וספינות בגדלים שונים וסירת דייגים אחת שנחבאת בזוויות מסוימות. תוך כדי הליכה להתנשפות עצרנו לשאוף את הנוף פנימה ולנסות לצלם באופן שישתף את החוויה. הבעיה העיקרית, והיא נכונה לכל הזמן בהונג קונג, היא שמאוד קשה לצלם תמונות איכותיות כיוון שהראות היא לא כל כך טובה. השמיים נראים בצבע שהוא שילוב של תכלת ואפור. אולי זה ערפל, אולי זה ערפיח – לא ברור, אבל זה היה די מבאס.

בערך באמצע הדרך ראינו מעין מסעדה קטנה, והרבה אנשים יושבים ואוכלים משהו שנראה כמו יוגורט או מלבי. המחיר היה די זול, וראינו איש זקן שמטפל בסיר עצום עם משהו לבן בתוכו שקצת נראה לי כמו דייסה (או לפחות זה מה שקיוויתי). טוב… אם כולם קונים, אנחנו צריכים גם לנסות, ובכלל.. טיול, צריך לנסות דברים. אז קנינו, שאלו “קר או חם”? אמרתי “חם” וקיבלתי קר. מסתבר שזה מעין דייסה מאיזה סוג של שעועית (bean curd) ולקח כמה ביסים והרבה מהרוטב המתוק ששמו על זה עד שאני חיבבתי את זה. אלעד לא היה קרוב אפילו :). תראו:

סופו של הנתיב הוא בכפר שממנו לוקחים את המעבורת חזרה להונג קונג. הכפר מלא במסעדות שמוכרות דגים ושרצים לרוב. הנה תמונת פנורמה של הכפר מנקודת תצפית קצת לפני:

קיבלנו המלצה למסעדה ספציפית (תודה ליעד!) ושם התיישבנו, מעלעלים בתפריט. ברקע אקווריומים רבים שבהם כל מיני חיות מוזרות שהייתי מעדיפה לא לחשוב על הקשר בינן לבין האוכל על הצלחת שלי. הייתי אמיצה וטעמתי את כל מה ששמו על הצלחת שלי. קיבלתי ח"ח מאלעד ומסיון של לפני 6-7 שנים, זו שלא אכלה אפילו דגים "רגילים". מירי – אם את קוראת את זה - זו יכולה להיות את בעוד 6 שנים. ואבי, אם אתה קורא את זה, ומירי לא, תן לה איזה סקקה ממני? תודה!

סיימנו לאכול ועלינו על המעבורת חזרה. זו היתה הרבה יותר מצ'וקמקת מזו של ההלוך, אבל הגענו בשלום.

מיד עלינו על התחתית כדי למדוד את החליפה של אלעד. לפתע ראינו חנות משקפיים (ממש ליד החייט), אז נכנסנו לראות כמה יעלה וכמה זמן ייקח לעשות לי משקפיים. אולי זה המקום לציין שלמרות שעשיתי ניתוח להסרת משקפיים גיליתי לאחרונה, שנתיים נחשב לאחרונה לא?, טוב נו, הודיתי רשמית בפני עצמי ואחרים לאחרונה, שאני שוב צריכה משקפיים. לא משהו רציני, אבל אם אני רוצה לנהוג בארץ זרה ועוד בצד שמאל של הכביש (הכוונה לאוסטרליה וניו זילנד כמובן) – אז כדאי שאני אראה את השלטים.
אקיצר, סינים הם סינים והאיש בחנות אמר (באנגלית מרשימה!) שתוך שעתיים שלוש יהיו לי משקפיים. בחרנו מסגרת ששנינו הסכמנו עליה, התמקחנו (כנראה לא מספיק טוב) ו"צא לדרך". אחרי שסיימנו עם החליפה של אלעד (סימנו תיקונים ונתנו כתובת למשלוח בארה"ב) אחד האנשים מהחנות סינן לידינו שהמשקפיים מוכנים. זה לקח פחות מחצי שעה! מוטורף.
[היה נחמד אם היתה כאן תמונה שלי עם המשקפיים, אבל אין לי, כנראה שאני עדיין מכחישה]
הלכנו להוציא כסף כדי לשלם לחייט ובדרך ראינו קבצן בלי ידיים. "איך הוא יאסוף את קופסת הכסף שלו?" חשבתי לעצמי בעודי עוברת ליד... ואז חשבתי שבטח בהודו רואים הרבה יותר כאלו ואיזה מזל שאני לא רואה. סיימנו את עניינינו ונסענו למלון לשנ"ע (שנת ערב). עברתי לאסוף את הכביסה שנתנו לאיזה חנות מקומית באותו בוקר (אח, איזה יעילות ומהירות) ועליתי לחדר.
אלעד לא הצליח להרדם אבל הוא הצליח לבחור לנו מסעדה/בר יין ואחרי בזבוז זמן קל ומקלחת יצאנו לדרך. הניווט לא היה קל. גם אחרי שקנינו סים מקומי עם דטה והכל עדיין היה מאתגר להבין איפה אנחנו ולאן ללכת. המקום היה חמוד ממש, היין לא כל כך אבל היה כיף. ב-12 בלילה חגגנו עשר שנות חברות.

עשר שנות חברות. די הרבה לא? כבר בשנתיים אלעד אמר שאנחנו צריכים להפרד… אז מה נגיד עכשיו? ועוד אחרי החתונה? האמת, זה לא מרגיש לי כמו עשר שנים. לא שאני יודעת איך מרגיש קשר של עשר שנים, אבל תמיד נראה לי כאילו המצב טוב אם לא משעמם לי ואם זה מרגיש פחות ואם עדיין מידי פעם אלעד מרגיש לי זר. טוב, אולי הפסקה הזו יותר מתאימה ל”יומני היקר”.
זהו... נגמר לו עוד יום, חזרה למלון.