היום החמישי, דצמ’ 4, האי לאנטאו

קמנו בבוקר וארזנו חפצינו – היום בלילה טסים לאוסטרליה – ואחרי א. הבוקר ניסינו להבין מה עושים עם המזוודות בין הבוקר שבו אנחנו רוצים לטייל, והערב שבו צריך להיות בשדה התעופה. מסתבר, שיש רכבת שמובילה אנשים לשדה, נקראת האיירפורט אקפרס. לנוחותם של הלקוחות, הוקם שירות שנקרא צ'ק אין בעיר (in-town check in): בשתי תחנות רכבת מרכזיות בהונג קונג וקאולון ואפשר לעשות צ'ק אין לטיסה, לקבל כרטיס עליה למטוס ולשלוח את המזוודות עד 24 שעות לפני הטיסה. לא רק זה, גם יש אוטובוס שאטל חינם שאוסף אנשים לתחנות הללו מכל מיני מקומות בעיר, וספציפית 2 מטר מהמלון שלנו – מדהים כמה מסודר ונוח!
אז עלינו על השאטל, הלכנו לעשות צ'ק אין ואפילו קיבלנו הנחה על הרכבת לשדה. הכל היה ממש טוב כשלפתע נותן השירות בא לאלעד ואמר לו שהוא יצטרך להגיש בקשה חדשה לויזה אוסטרלית, כי הוא הוציא דרכון חדש אחרי שהוא קיבל כבר ויזה. הממ.... אמאלה? עודדנו את הבחור לבדוק מחדש את העובדות ואת מקור המידע בטענה שביררנו ולא אמורה להיות בעיה (זו היתה טענה נכונה!) ואחרי ארבעה עידודים והמתנה דרוכה, הוא חזר, התנצל ואמר שהיה לו מידע שגוי מנסיון העבר ושהכל בסדר. יש! יאללה, נוסעים לראות בודהה!

אה, אחרי הרבה ימים ללא גילוח, אלעד החליט להתגלח ולהתנסות בשפם. שפטו בעצמכם.
האי לאנטאו הוא אחד האיים הגדולים בהונג קונג, ובו שוכן שדה התעופה. האטרקציה העיקרית (שאנחנו יודעים עליה) באי, הוא רכבל שעולה לכפר בשם גנונג פונג (gnong pong) ופסל עצום של בודהה.

עקבנו אחרי ההוראות: הגענו לשדה תעופה עם הרכבת ההיא, והתרשמנו מכמה שהם (סינים) יעילים וחושבים על פרטים גם. כל פעם שרכבת מגיעה לשם, מחכות מלא עגלות כאלו של שדה תעופה לנוחות הטסים.

חיפשנו את האוטובוס שאמרו לנו שייקח אותנו לאיפה שהרכבל מתחיל – S1. כשהגענו ליעד, החלטנו שצריך לאכול אז כיוון שכל תחנת תחתית היא בעצם גם קניון, מצאנו את הפוד קורט ועברנו מסעדה מסעדה בחיפושנו אחר האוכל. מה שהיה ממש מעניין ומרשים זה שהאוכל היה מאוד מגוון וממלא מדינות: היה אוכל טאייוני, סינגפורי, סיני, מקאווי, תאילנדי, יפני, מערבי ומה לא (חומוס, לא היה חומוס). תוך שעה שעתיים החלטתי מה אני רוצה לאכול וישבנו. אחרי זה, או לפני זה (אני כבר לא זוכרת) גם החלטנו לטייל קצת בסופר של הקניון, לראות מה המקומיים קונים. למדנו שאנשים שעובדים שם מרוויחים $4 דולר הונג קונגי לשעה. איך למדנו את זה אתם שואלים? היה שלט שמחפש עובדים ופשוט היה כתוב כמה מרוויחים, אח קומוניזם!

אחרי שהשתאינו מהגודל, רוחב וגובה של הבניינים באיזור, עלינו על הרכבל, בחרנו תא עם רצפה שקופה (תמורת סכום צנוע לשדרוג) ווואו! 20 דקות של רכבל עם נופים מדהימים: יבשה, ים, עצים ובנייני מגורים עצומים (כ-40 קומות האחד) וקומפלקסיי מגורים של 20-40 אלף אנשים. אה, ראינו גם איזה פסל גדול של בודהה במרחק.

כשהגענו למעלה הכל היה מאוד תיירותי, והיה וייפיי. מיד עצרתי להתחבר – כי היה כתוב! ניסיתי להתחמק מלטפס, אבל אלעד אמר שצריך, אז טיפסנו לכיוון הבודהה, ספרנו בערך 100 מדרגות (ארורות) והתרשמנו מגודלו ומהשיער שלו (שהזכיר לי את השיער של אדי), צילמנו ויאללה, לרדת לפני שסוגרים את הרכבל.

למזלנו, זה *לא* היה התור לאוטובוס שלנו
 
משם נסענו לשדה ובדרך קראנו על האיזור כדי להבין מה לעזאזל קורה עם כל הבניינים הללו, ולמדנו שהסינים החליטו (נראה לי בסביבות 1990) ליישב את האיזור ובעצם בנו בנייני ענק ושכנעו אנשים לעבור לשם, והם היו אלו שבנו את שדה התעופה. היו איזה 3-4 גלים של בניה והתיישבות, ויש שם אוכלוסיה מאוד גדולה עכשיו יחסית.
את הפוסט כתבתי בטיסה לקיירנס, אוסטרליה (וקצת בטיסה לניו זילנד). לילה טוב!