היום השמיני, דצמ’ 7 – מקיירנס לפורט דגלס דרך יער הגשם

המשימות הראשונות של היום נראו פשוטות: לארוז את חפצינו, להוריד הכל 2 קומות של מדרגות ולאסוף את הרכב השכור שלנו. אף על פי כן, זה לקח לנו 3-4 שעות... החלק הארי של הזמן היה לאסוף את האוטו שהזמנו דרך האינטרנט. בהתחלה היה תור ארוך ואז כשכבר לקחנו את האוטו ומצאנו את הגג בו הוא שכן, גילינו (לא לגמרי להפתעתנו) שהבגז' לא יכיל את שתי המזוודות שלנו (זה חשוב כדי להקטין את הסיכוי שיגנבו לנו את הדברים או האוטו כולו). אלעד התקשר לחברת השכרה כי הוא זכר שהם הציעו מחיר יותר טוב על השדרוג, ובזמן שהוא טיפל בעניינים – מה שלקח לדעתי בסביבות ה-45 דקות – אני תפסתי מחסה על הרצפה ליד המזוודות, תיעדתי את היום הקודם והתחבאתי מהגשם שירד לסירוגין.

טוב, נכנסנו לרכב, התיישבתי על כסא הנהג בצד ימין, כן, ימין – מוזרים. התחלנו להצפין תוך כדי שאנחנו מזכירים אחד לשני להצמד לשמאל, "לא כל כך שמאלה, את יורדת מהכביש!" ולקחת את הפניות בצורה נכונה "ימין רחוק" ו-"שמאל צמוד". עצרנו באיזה מקום לעשות פיפי ולחפש מגבת (הבאנו איתנו רק מגבת אחת, ושיט, עכשיו שאני כותבת את זה אני מבינה ששכחנו את המגבת האחת הזו במלון בפורט דגלס, סאמק). אקיצר, למה אני מספרת לכם על הפסקות הפיפי שלי, אתם בטח שואלים. א. חשוב שתדעו! ב. כי בהפסקת הפיפי הספציפית הזאת, אלעד תיעד אותי בתוך האוטו (לסמן את אירוע לקיחת הרכב) ואחרי שאמרנו בגאווה בסוכנות להשכרת רכב שאנחנו לא צריכים ביטוח (למרות שהאיש הנחמד הסביר לנו שזה לא משנה אם זה לא אשמתנו, באוסטרליה אנחנו צריכים לשלם בכל מקרה של נזק לאוטו) מישהו עשה רברס לתוך הרכב שלנו... החלפנו פרטים והאיש התחיל ללקק את השריטה שנוצרה (לא באמת עם הלשון אבל הוא עבר עם האגודל שלו מספר פעמים בין הלשון שלו לפגוש החבוט שלנו) כדי להראות לנו שזה משהו קטן ולא נורא ושלא צריך לדווח לחברת השכרה. (בסוף הם ניסו לחייב אותנו על זה $3000 ואחרי שיכנועים ירדו ל-$1000, אנחנו עדיין במגעים עם הביטוח של הכרטיס אשראי, אבל בינתיים הספקנו לדפוק עוד אוטו, המשיכו לקרוא, זה יגיע בניו זילנד)

 

משם המשכנו צפונה לכיוון מקום בשם קייפ טריבוליישן ששמו ניתן לו על ידי קפטיין ג'יימס קוק כי האיזור עשה לו ולאונייתו הרבה צרות... בדרך נוסעים הרבה בין נופים יפייפיים של הים ובין יער גשם בשם דיינטרי. הרבה עצים וירוק ומים – אחלה דרך, פרט לפיתולים שצריך לנהוג בהם ועוד בצד שמאל של הכביש ובלי ליפול

 

עצרנו באיזה מקום לקבל קצת מידע על מה לעשות במקום ועזרה לנו בחורה צעירה עם מבטא כבד מאוד. היא הציעה ללכת לאיזה טיילת מעץ באמצע היער שאמורה לקחת לנו 20 דקות הליכה והסבירה לנו מה לעשות אם רואים נחש (בגדול לא לדרוך עליו – הם לא אוהבים את זה) ומאילו דברים ביער להיזהר, לומדים הרבה שגרים במקום שהכל מנסה להרוג אותך היא הסבירה... ניווטנו את דרכנו לשם והתחלנו ללכת בתוך היער העבות. ראינו כל מיני יצורים מוזרים, לטאות בגדלים שונים, יצור קטן שנראה שיש לו 3-4 גפיים מעין תמנון יבשה בקטן, משהו כמו תרנגול, הרבה מאוד סרטנים (שהיה מאוד קשה להבחין בהם) ועוד מני חיות שבטח שכחתי עד שהתפניתי לכתוב את זה.

כל הסיפור לקח לנו הרבה יותר מ-20 דקות, כנראה כי התלהבנו ממש מכל מה שקורה שם ביער, החיות, העצים הגבוהים, עץ התאנה שמטפס על עצים אחרים כדי להגיע לשמש ואז חונק אותם ואוכל אותם (סיריוסלי!).

יכולנו להשאר שם בטח יותר זמן אם אלעד לא היה נעקץ כל כך (הוא פשוט כזה מתוק!). הטיילת הסתיימה בחוף ים – אלעד ממש שמח כי זה אמר שאין יותר יתושים, כמובן שכיאה לאוסטרליה, בכניסה לחוף היו שלטי אזהרה על תנינים ומדוזות בים... החוף הזכיר לנו את החוף ברפובליקה הדומיניקנית - לא כזה יפה, אבל היו הרבה קוקוסים חצי אכולים על הרצפה, ומלא מלא מלא חורים שמעידים על סרטנים שמתחפרים (ואני לא הפסקתי להתלהב מזה).

על החוף היו הרבה צעירים ששותים בירה ועושים פיקניק ואנחנו הלכנו קצת לאיבוד בדרך לחפש את האוטו.

כשמצאנו את האוטו, התלבטנו אם לאכול א. ערב באיזור או להדרים קודם למלון שלנו. החלטנו להדרים כדי למזער את כמות הנהיגה בלילה. זה נראה לי לקח מהטיול בארה"ב שבו למדנו שבארצות שהם לא ישראל (או לפחות בארה"ב ואוסטרליה) אין עמודי תאורה בלילה בכבישים, גם לא בכבישים המהירים.

כבישים מהירים בלי לצאת מהקווים

אפרופו כבישים מהירים, עד כה (נכון לדצמ' 9) הכבישים המהירים הם בדרך כלל עם נתיב אחד לכל כיוון... קצת מזכיר את אלסקה בקטע של מרחקי נהיגה ארוכים מאוד אבל רק נתיב אחד רוב הזמן. סה"כ מדובר בנהיגה אתגרית: תנהג במהירות של 80-120 קמ"ש, למשך שעות, בנתיב אחד, בכיוון ההופכי למה שאתה רגיל אליו כל חייך, בלי לצאת מהקווים (כי מצד אחד אתה עלול להתנגש במכונית ובצד השני אתה עלול להתהפך), בלי פנסים בלילה ועם כבישים מתעקלים, ומידי פעם, כדי להוסיף קצת פלפל לנהיגה מודיעים לך שבזמן שאתה אמור לנהוג על 100 קמ"ש ציפורי ענק נכחדות עלולות לחצות את הכביש. הממ... סבבה?

חזרה לסיפור

אז הגענו לפורט דגלס, עיר חוף קטנה וחביבה צפונית לקיירנס, וגילינו להפתעתנו שהמלון שבחרנו הוא מגניב ומפנק! מעין דירת סטודיו כזו משופצת, מרווחת ונקיה, עם חניה צמודה ולידה איזור משותף עם מטבח מאובזר למשעי (כולל ברברקיו) ובריכה קטנה. כיוון שהיה מאוחר (במונחים של אוסטרליה – סביבות 9) יצאנו לאכול בחוץ וסגרנו את הלילה.

שעה שש באוסטרליה

אז מסתבר שבאוסטרליה היום מסתיים בשעה חמש בערב – כלומר תשע עד חמש כמו בכל מקום אחר, נכון? לא! הכל נסגר – אם תלך לקניון למשל בשעה שש – אולי הסופר יהיה פתוח אבל גם רק לאיזה חצי שעה נוספת, כל שאר הדברים יהיו סגורים. בפעם הראשונה ששמנו לב לזה זה היה ביום השני שלנו בקיירנס שבמקרה היה יום שישי, סיימנו את העיסוקים שלנו וחשבנו לקפוץ לקניון לעשות קצת קניות של מצרכים – כשהגענו, הרגשנו כאילו יום שישי בישראל בקניון בשעה 6 וחשבנו לעצמנו – איזה יהודים טובים פה! למזלנו היה לנו את יריב טריפון שאחרי התכתבות אסאמאסית קצרה, הסביר לנו שבארץ עוץ הכל נסגר בחמש חוץ מבימי חמישי – ימי הסידורים.